Torat Ami

אחד ההסברים לחוק זה הוא שבן סורר ומורה נידון על שם סופו באופן מניעתי, כלומר: הוא נידון על דברים שהוא עתיד לעשות, ולא על דברים שעשה, מכיוון שהתנהגותו בהווה מורה על כך שיצא ממנו אדם שכנראה יעשה דברים חמורים. הסבר זה קשה מאוד, מכיוון שאין חוק אחר במקרא בו אדם נידון על דברים שהוא עתיד לעשות, ודבר זה נוגד את התפיסה של בחירה חופשית ועשיית תשובה ביהדות.

במסכת סנהדרין בתלמוד ניתן לראות את השאלות אותן מעלים חז”ל בנוגע לבן סורר ומורה, וכמו כן ניכרת גישתם של האומרים כי מעולם לא היה וגם לא עתיד להיות בן סורר ומורה, אלא זהו תמרור אזהרה למצוות כיבוד אב ואם; אמנם, יש מי שחולק עליהם וסוברים שאכן היה.

לפי חז”ל, על מנת שבן יתחייב כסורר ומורה, עליו לעמוד בתנאים רבים ומדויקים ולבצע את חטאיו בנסיבות מדויקות. לדוגמה, גיל ה”בן” יכול להיות רק בין גיל מצוות לכמה חודשים מאוחר יותר.

זכותו של כל אדם לקבורה מהירה, מכובדת ונאותה הינה חלק בלתי נפרד מזכותו לכבוד, שכן כבוד האדם אינו רק כבודו של אדם בחייו, אלא גם כבודו של אדם לאחר מותו. זכות האדם המת לכבוד הוכרה בפסיקה כחלק מזכות האדם החוקתית לכבוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

– בג”ץ 2941/02, בדיע ראיק סואבטה וקאנון נגד מפקד כוחות צה”ל באזור יהודה ושומרון.

הירופילוס והיראסיסטרטוס, שחיו במאה הרביעית לפני מניינם באלכסנדריה שבמצרים, היו הראשונים שניתחו גופות בני אדם מתים לצורך לימוד רפואה, לאחר שקיבלו רשות לכך מתלמי המלך. יש מי שכתב, שהטעם שהתפתח מדע האנטומיה בדרך של נתיחות לאחר המוות דווקא במצרים הוא בגלל הצורך שלהם לחנוט את המתים.

חכמי התלמוד היו בין הראשונים בהיסטוריה האנושית שניתחו גוויות של בני אדם, כדי ללמוד מהם פרטים רפואיים שיש להם השלכות הלכתיות.

דבר זה נמצא בשני מקורות בתלמוד: המקור האחד – “מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל, ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים וחמישים ושנים (איברים). אמר להם, שמא באשה בדקתם, שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות”  יש להניח, שרבי ישמעאל בעצמו לא השתתף בניסוי בגלל היותו כהן, ולא יכול היה להיטמא למת. יש מי שכתב, שהאשה הזו היתה נכרית, ולכן לא היה איסור לנתחה לאחר מותה המקור השני הוא מה שמסר רבי ישמעאל שניתחו את שפחותיה של קליאופטרה מלכת מצרים, כדי לדעת מתי נגמר עובר זכר ועובר נקבה [6].

 הנצרות הקדומה נחשבת כגורם העיקרי למניעת התפתחות מדע האנטומיה, עקב התנגדותה החריפה לכל ביתור של גוויות בני אדם.

(ע”כ)

ספרי:

כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, האיש נתלה ואין האשה נתלית, ר’ אליעזר אומר אף האשה נתלית… ותלית אותו יכול יהו כל הנסקלים נתלים, תלמוד לומר כי קללת אלקים תלוי, אחר שריבה הכתוב מיעט, מה אנו למידים אותו מן המגדף, מה מגדף מיוחד שפשט ידו בעיקר והוא נתלה, כך כל הפושט ידו בעיקר הוא נתלה. ר’ אליעזר אומר מה המגדף מיוחד שהוא נסקל והרי הוא נתלה, כך כל הנסקלים נתלים. יכול יהו תולים אותו חי, תלמוד לומר והומת. ותלית אותו על עץ, אותו ולא את כליו, אותו לא את עדיו, אותו ולא את זוממיו.. על עץ, בעץ התלוש ולא בעץ המחובר… כיצד עושים לו ממתינים לו עד שחשיכה ותולים לו ומתירין אותו, ואם לאו עובר עליו בלא תעשה, שנאמר לא תלין נבלתו וגו’, כלומר מפני מה זה תלוי מפני שקילל את השם, ונמצא מתחלל… (תצא רכא)

תלמוד בבלי:

כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע”ז. האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית.אמר רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון, אמרו לו שמונים נשים תלה, ואין דנין שנים ביום אחד… תנו רבנן והומת ותלית, יכול כל המומתין נתלין, תלמוד לומר כי קללת אלקים תלוי, מה מקלל זה שבסקילה אף כל שבסקילה, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומר מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר…

מאי טעמא דרבנן אמר קרא ותלית אותו, אותו ולא אותה. ור’ אליעזר אותו בלא כסותו, ורבנן אין הכי נמי, אלא אמר קרא וכי יהיה באיש חטא איש ולא אשה…

כיצד תולין אותו, משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא, ומקיף שתי ידיו זו על גב זו ותולה אותו. רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין ומתירין אותו מיד, ואם לן עובר עליו בלא תעשה… (סנהדרין מה ב, וראה שם עוד)

ומתוך מאמר מעניין אחר

http://mikrarevivim.blogspot.com.au/2010/08/blog-post_15.html

…פירוש שונה מאוד לחוק זה אנו מוצאים בחיבור מימי בית שני, אשר נמצא בין מגילות מדבר יהודה במגילה המכונה בשם “מגילת המקדש”. בחלקים גדולים שלו משכתב חיבור זה את חוקי התורה, ובייחוד את החוקים שבספר דברים. וכך אנו מוצאים בו: “כי יהיה איש רכיל בעמו ומשלים [=מסגיר] את עמו לגוי נכר ועושה רעה בעמו – ותליתמה אותו על העץ וימת… כי יהיה באיש חט[א] משפט מות ויברח אל תוך הגואים ויקלל את עמו [ו]את בני ישראל – ותליתמה גם אותו על עץ ימות, ולא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקוברמ[ה] ביום ההוא כי מקוללי אלהים ואנשים תלוי על העץ, ולא תטמא את האדמה אשר אנכי נותן לכה נחלה” (עמ’ סד, שורות 6-13).