From:
To:
Subject: FW: כי תבא אל… והלכת אל…למען אשר תבא אל
Date: Sun, 6 Sep 2015 00:25:31 +1000
פרשתנו, פרשת כי תבוא, היא אולי הפרשה המשמעותית ביותר בספר דברים. הספר כולו שואף לקראת המתואר בפרשה זו, אם כמבוא וכהכנה (עד כאן), ואם כתוצאה וכמשמעויות נלוות (מכאן ואילך).
הדבר בולט מאוד הן מבחינה תוכנית, כפי שנבאר בהמשך, והן מבחינה ספרותית-צורנית: במשך הדורות הוצעו אפשרויות חלוקה שונות לספר דברים, אולם לפני כל חלוקה המתבססת על תוכן הספר, יש לשים לב לכך שהספר מחולק מעצמו באופן בסיסי, על פי נאומי משה. בפרשתנו, מסתיים הנאום הארוך של משה, שכולל כמעט את כלהספר, ושוב אנו פוגשים תיאור אובייקטיבי של המאורעות, המדבר על משה בגוף שלישי – “ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר…” (כ”ז, א).
הפעם הקודמת שבה סיפר הכתוב על אודות משה בגוף שלישי הייתה בתחילת פרק ה’: “ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם”. מפרק ה’ ועד לפרשתנו ישנו נאום רציף אחד של משה, שאף שהוא כולל בתוכו אלמנטים שונים, הרי שיש להתייחס אליו כאל נאום אחד, וממילא זוהי חטיבה בפני עצמה המסתיימת בפרשתנו, שממנה מתחיל חלק חדש.
במקביל לחלוקה הצורנית הזו, יש כמובן לשים לב גם אל תוכן החטיבה המסתיימת בפרשתנו, שהיא הקדמה ומבוא לכריתת ברית נוספת בין ה’ לישראל. מטרה אחת יש לנאום היסטורי של משה, שאותו פגשנו בתחילת הספר, ולקובצי החוקים המופיעים החל מפרק י”א – מבוא לברית העומדת להיכרת בערבות מואב, ואין זה מקרה שבסיום הנאום הארוך אומר משה: “היום הזה ה’ א-להיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה’ האמרת היום להיות לך לא-להים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו. וה’ האמירך…
בפרשתנו אנו קוראים על אותה תכלית נכספת שכל הספר שואף אליה – כריתת הברית בערבות מואב.
השאלה המתבקשת מאליה, והיא אולי השאלה העומדת ברקע לכל הספר, היא לשם מה יש צורך בברית נוספת. מדוע אין די בברית סיני, שם התגלה ה’ לעיני כל ישראל, והם מצדם התחייבו לשמוע ולעשות ככל אשר יצוום?
לפני שנעסוק בבעיה מרכזית זו, ברצוני להעלות בעיה נוספת הקשורה להבנת ברית ערבות מואב. ביטוי החוזר ונשנה לאורך כריתת הברית (בפרשות כי-תבוא ונצבים) הוא הביטוי “היום הזה”. כבר בסיום הנאום של משה, כלומר בהכנה לברית, חוזר הביטוי ומודגש: “היום הזה ה’ א-להיך מצוך לעשות את החקים… ………
ואולם, דווקא משום שנראה הדבר פשוט שעם ישראל כרת ברית עם ה’ בערבות מואב, אנו מתקשים בהבנת הציווי על עצם כריתת הברית, שהרי שם מופיע שיש לכרות את הברית הנוספת הזו לאחר שנכנסים לארץ ישראל: “והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה’ א-להיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד… וזבחת שלמים ואכלת שם… וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת… אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים… ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל… וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל… והיה אם שמוע תשמע בקול ה’… ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך… והיה אם לא תשמע בקול ה’ א-להיך…”. ומכאן ממשיך הכתוב ומספר לעם את הברכה והקללה המתלווים לברית ערבות מואב. כל זה נאמר בניסוח שממנו משתמע כי יש לעשות ולומר דברים אלו בשעה שעוברים את הירדן ומקיימים טקס כריתת ברית בהר גריזים ובהר עיבל! (ואמנם, תיאור טקס זה מובא ביהושע פרק ח’). הבלבול גדול מפני שבתוך ציווי זה, העתיד להתקיים רק לאחר הכניסה לארץ, אנו קוראים: “ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה’ ואל כל זקני ישראל” (ל”א, ט). גם כאן הדבר מתואר כסיפור דברים המתרחשים בערבות מואב, ולא כציווי לעתיד……ע”כ
ויש להבין, באמת מה היא הסיבה האמיתית, שאין שניהם יכולים להיות במקום אחד. והענין הוא, כי ידוע, שבריאת העולם היתה מסיבת שרצונו היה בכדי להטיב לנבראיו. ולסיבה זו ברא את הרצון לקבל הנאה ותענוג, היינו שברא בהנבראים בחינת חסרון להשתוקק תמיד אחרי תענוגים. כי אנו רואים, לפי מידת השתוקקותו כן בשיעור זה הנברא מרגיש את התענוג. וזה הכלי שנברא מצד הבורא. וזוהי הבחינה הראשונה, שאנו מבחינים בהנבראים. ואם אין בהנבראים הרצון הזה, עוד לא נבחנים לנבראים. נמצא, שאין מקום לדבר משום בחינה, אם אין שם רצון לקבל. וזוהי כל הבריאה, שאנו מדברים ממנה, שהיא הכלי לקבלת התענוג.
אלא מסיבת הבושה, הנקרא בלשון חז”ל “נהמא דכסופא”, נעשה צמצום. היינו שלא יקבלו בעמ”נ לקבל, אלא רק אם יכול לכוון בעמ”נ להשפיע, שזה נקרא בחינת “השתוות הצורה”. היינו, אם הוא יכול לקבל התענוגים על הכוונה להשפיע נחת רוח להבורא, אז הוא מקבל, אחרת הוא לא רוצה לקבל. וזה נקרא בחינת “ישראל”, היינו ישר-אל, היינו כל מה שהוא חושב, הוא הכל שיגיע הכל לאל, ואז אין הוא עולה בשם, משום שהוא לא חושב על עצמו כלום, אלא כל מחשבותיו הם עבור ה’.
וזה נקרא “ארץ ישראל”. היינו, שיש לו רצון ישר-לאל,
היה כי תבוא אל הארץ, במילה “תבוא” מופיעות האותיות “אבות”, שבזכות האבות קיבלנו את ארץ ישראל.
והיה כי תבוא אל הארץ. אומר רש”י עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ. באמת לא התחייבו ביכורים אלא לאחר 14 שנה: אחרי שבע שכבשו ושבע שחלקו, אבל עצם הזכות הזאת של קבלת מצות ביכורים נתנה להם את הזכות ליכנס לארץ (מלבי”ם).
ושמת בטנא. שיעור ביכורים אחד מששים, אומר הבעל הטורים שזה מרומז בתיבת “טנא” שהיא בגימטריא 60, גם בכל פרשת ביכורים אין את האות ס’. (ע”כ, פשוט מעניין אבל…)
כי תמיד אפשר לשאול למה?, למה האות הראשונה בתורה היא ב. ולמהלבן רימה את יעקב? ולמה בני יעקב לא נשארו בארץ כנען, כאשר קברו את יעקב? ותמיד ויש מקום ועניין לפתח דרשה יפה, ואכן נעשה כך לכל אורך סיפורי וחוקי התורה, כך בהרבה פרשות, וכך גם בפרשתנו, כי תבוא. אז מתוך
“והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך נחלה וירשת ושבת בה” (כא’ א’). פתיחה זו של פרשת ביכורים אומרת דרשני. הרי ישנן עוד מצות התלויות בארץ שחייובן רק משנבוא לארץ ישראל, ומדוע דוקא בביכורים בחרה התורה ב”כותרת” של “והיה כי תבוא”? כנראה שיש ענין מיוחד בביכורים המלמד על מהות הארץ.
המדרש רבה (בראשית פ”א) דורש את המילה “בראשית” – בשביל ראשית. המדרש מונה רשימה של דברים הנקראים ראשית וביניהם את הביכורים. “בזכות ביכורים דכתיב בראשית ברא אלוקים ואין ראשית אלא ביכורים דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה’ אלוקיך”. מה מייחד את הביכורים שבזכותם נברא העולם. הרמ’ פוסק (פב’ מהל’ ביכורים הי”ט): “כיצד מפרישין ביכורים, יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שבכר רמון שבכר קושרן בגמי ואומר הרי אלו ביכורים, והן נעשים בכורים במחובר משקרא להם שם, ואע”פ שעדיין לא בשלו כל צרכן”.
נמצינו למדים שהפרשת הביכורים נעשית בעוד הפרי על העץ, ואפילו בעודו פג. מיד כשמתחדשת הופעה חמרית חדשה בעולם אנו מקדישים אותה. אנו מדגישים שאין החומר עומד בפני עצמו ואח”כ אנחנו “עושים טובה” ומקדישים אותו, אלא כל המציאות העולמית יש בה יסוד עיקרי של קדושה. באופן זה אנו מתחברים למגמה האלוקית של בריאת העולם. הקב”ה ברא את עולמו לכבודו. הוא ברא את עולמו כך שנצליח לגלות גם את “הקודש שבחול”.
זהו שהמדרש אומר “ביכורים שנקראו ראשית”. שהרי הביכורים מממשים את המטרה האלוקית של בריאת העולם.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קט עמוד א
תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר +דברים טז+ ושמחת בחגך, במה משמחם – ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר +דברים כז+ וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר +תהלים קד+ ויין ישמח לבב אנוש.
השמחה דורשת השקעה וחומרים. השמחה יודעת שהאדם אינו רוח קודש המסתפקת בחיי העיון. השמחה יודעת דבר על מצבו הגופני, היצרי והארצי של האדם. והיא מרשה אותו ונענית לו ומספקת את צרכיו. ואין אצלה צרכים גבוהים או נמוכים. נעלים או ארציים. השמחה צריכה בשר, ויין טוב, ובגדים יפים שיתאימו למי שלובש אותם. השמחה יודעת שהאדם איננו אלוהים. … ע”כ
ואז מונף המקל, מתוך
http://web.kosher2all.co.il/
אז אם תקיימו – “ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך” (דברים כח, ב)
ואם לא – “ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך” (דברים כח, מה)
ולאורך ההיסטוריה היהודית רואים אנו אחד לאחד איך התקיימו הדברים הקשים עליהם דיבר משה (לקוח מ”פרשה ופשרה” לרב משה גרילק):
א. גלות – פיזור בין האומות – אנו עם קוסמופוליטי. מדברים בכל שפות תבל. אין ארץ שלא התגלגלנו אליה במרוצת הגלות הארוכה, מסין במזרח הרחוק ועד לפינות נידחות באפריקה.
והפסוק המאיים זאת: “והפיצך ה’ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ” (דברים כח, סד)
ב. אנטישמיות – אחד הסודות הנוראים של הטבע האנושי…חוסר הגיונה הוא הבולט לעין.
והפסוק המזכיר זאת: ” והיית לשמה, למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה’ שמה” (כח, לז)
ג. רדיפות השמדות – גזירות תח-תט, אינקויזיציה, קנטוניסטים, תחום מושב, גיטו, טלאי צהוב, גירוש ספרד, סיביר והשואה.
והפסוק: “והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמים בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה” ( כח, סו-סז)
ד. הישרדות – האנושות לא יכלה לנו. אומות העולם ניצחו אותנו במערכות רבות, אולם במלחמה עצמה נגדנו – הפסידו.
ועל כך אמר מרק טויין: ” כולם בני תמותה בעולם, מלבד היהודי. כל הכוחות חולפים אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?”
והפסוק המסביר זאת נמצא בספר ויקרא: ” ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני נ’ אלוקיהם” (ויקרא כו, מד)
(על פי הרב משה גרילק מהספר פרשה ופישרה לפרשת “כי תבוא”)
וכל התוכחות של משה, המילים הקשות הם מילותיו של אוהב המסרב לבחירה רעה אפשרית של מי שאהוב עליו ועליו אין הוא מוכן לוותר.
כמה נושאים אינם ברורים בקשר למעשה הזה, והמפרשים השונים מנסים להבהיר קצת את התמונה. השאלות הנשאלות בדרך כלל הן:
1. מה מטרת המעשה בכללו?
2. מה היה כתוב על האבנים? האם כל התורה? האם רק המצוות?
3. מהו השיד ומה שימושו? לשם מה סיידו את האבנים?
ראב”ע ובעקבותיו גם החזקוני סוברים שלא כל התורה הייתה כתובה על האבנים, אלא רק תרי”ג מצוות, כדי שישמשו מעין תקנון או חוקה, ופרסומן בדרך זו ישמש גם מעין אזהרה. ראב”ע (כז:ג) מציין שהדברים מקורם בדברי רב סעדיה גאון:
והקמות לך אבנים גדולות, להכיל התורה. ויאמר הגאון ז”ל כי כתוב עליהם מספר המצוות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות ויפה אמר. וטעם בשיד, שיעמדו.
מדברי ראב”ע קשה להבין מה תפקידו של השיד, כיוון שקיצר ולא הסביר. הוא מסתפק במילה “שיעמדו”. ככל הנראה אין השיד אותו סיד המוכר לנו והוא לא נועד להוות רקע נוח לכתיבה, ובוודאי שלא צבעו בו את האבנים לאחר שכתבו עליהם, כיוון שפעולה כזו הייתה מוחקת את הכתוב. לעזרתו של ראב”ע בא החזקוני שלמעשה מביא את ראב”ע בענין הכתוב על האבנים ומרחיב יותר בעניין השיד:
אבנים גדולות, להכיל כתב חשבון מצוות התורה כמו הכתובות בהלכות גדולות בענין אזהרות. ושדת אותן בשיד, להשכיב הסיד בין שורה לשורה לחברן זו לזו כענין בנין שאר האבנים.
השיד לפי החזקוני, ומסתבר גם לפי ראב”ע, אינו סיד לבן שבו צובעים את הקירות ואת האבנים ליפותן ולהחליקן, אלא הוא מעין מלט או טיט שמניחים בין האבנים לחבר אותן יחד ולהקים מהן מבנה או קיר. פירוש זה מתיישב עם דברי הראב”ע “שיעמדו”, שהאבנים יעמדו זו על גבי זו במבנה המזבח שנצטוו בני ישראל לבנות מן האבנים הללו.
רלב”ג לעומתם סובר שהשיד הוא צבע ומטרתו לשמש רקע לכתיבה על גבי האבנים כדי שהכתוב עליהן יהיה בולט, מובן וקריא – “באר היטב”. הוא גם סובר שלא את המצוות בלבד כתבו על האבנים, אלא כל התורה כולה נכתבה על האבנים: …
אברבנאל אינו מפרש את כל עניין האבנים כאן כציווי של משה, אלא כחזון לעתיד. כמנהג צבאות העולם העתיק, “כפי הנהוג וכפי מנהג הלוחמים”, כשיצאו למלחמות וכיבושים הציבו בדרכים ראשיות או בשערי העיר מצבה המספרת את סיפור כיבושה של העיר על-ידי הצבא. מצבה כזו משמשת גם עדות על כיבוש המקום ומעין תעודת בעלות עליו. משה צופה כי עם ישראל, לאחר שיכבוש את הארץ, ירצה גם הוא להתנהג כמנהג הצבאות הכובשים ולהניח מצבה לציון כיבושיו. על כן הוא מצווה את העם לזכור כי כיבושיו וניצחונותיו בארץ ישראל אינם ככיבושיו של צבא אחר, והתאפשרו בגלל ההתערבות והעזרה האלוקית במלחמה. וכדי שייזכר אצל עם ישראל כי סיבת כניסתם לארץ ישראל וסיבת ניצחונותיהם בה היא לשמור את מצוות התורה, נצטוו שכאשר ירצו להקים את המצבה יעשו אותה בצורה מיוחדת זו ויכתבו עליה את דברי התורה,
(ע”כ, ומומלץ לעיון)
ומתוך
http://www.daat.ac.il/
…נמצאת אומר שלושה מיני אבנים הן, אחד שהעמיד משה על שפת הירדן בערבות מואב… ואחד שנתנו תחת מצב רגלי הכהנים בירדן, ואחד שנשאו עמהן, והביאו את האבנים שהעלו מן הירדן ובנו את המזבח – בהר עיבל – ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומו, בגלגל.
נמצא שביום שעברו את הירדן באו להר גריזים, מהלך ששים מיל, ולא עמד איש בפניהם והביאו את האבנים וסדום, וכתבו עליהם כל דברי התורה, ובנו מזבח והקריבו קורבנות, וקראו ברכות וקללות וקפלו האבנים ולנו בגלגל. ור’ ישמעאל חולק וסובר שברכות וקללות קראו אחרי ארבע עשרה שנה שכבשו וחלקו.
על כתיבת התורה באבנים נחלקו תנאים:
ר’ יהודה אומר על גבי האבנים כתבוה,
ור’ שמעון אומר על הסיד כתבוה.
ונחלקו ראשונים מה כתבו:
יש סוברים שכתבו כל התורה, שהיו אבנים גדולות או בדרך נס;
ויש אומרים המצוות בלבד.
ויש אומרים משנה תורה בלבד, וכן נאמר בספר יהושע: משנה תורת משה.
באר היטב – בשבעים לשון18, ובתוספתא אמרו: היאך למדו אומות העולם תורה, שלחו נוטירין והשיאו את הכתב מעל האבנים בשבעים לשון19.
(ע”כ, מעניין, משמע כמו סיפורי הארי פוטר, אז מה?)
ואוסף מעניין של מדרשי חז”ל נמצא ב –
לא אצטט