From:
To:
Subject: FW: אתם נצבים… כי אתם ידעתם…ושבת
Date: Sun, 13 Sep 2015 01:08:57 +1000
שנה טובה ומתוקה
בני אדם הן נובעות מתוך שיקולים ואינטרסים ולכן לא תמיד הדבר נעשה ביושר,
אלא יש מקרים של תרמית,או ברית בניגוד לרצון ה’.
לעומת זאת ברית אלוקית עם ישראל- היא נובעת מתוך אהבה ודאגה לעם והיא גם
נצחית,העוברת מדור לדור. כולה אהבה טהורה כדוגמת אהבת אב לבניו כמו שנאמר:
“בנים אתם לה’ “[דברים י”ד,א]
אמר חזקיה בנו של רבי חייא: למה נסמכה פרשה זו (=’אַתֶּם נִצָּבִים’ דברים כט,ט) לפרשת קללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתים שנאמר בפרשה זו (=פרשת כי תבוא) חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים (=בפרשת בחֻקותי), מיד הוריקו פניהם ואמרו, מי יכול לעמוד באלו?[4]
(מדרש תנחומא [ורשא] פרשת ניצבים סימן א) ……
המדרש שם ממשיך ומסביר כיצד העונשים גורמים לקיומו של עם ישראל:
מיד קרא אותן משה והיה מפייסן. מה כתיב למעלה מן הענין? ‘וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל’ וגו’, ‘הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת’ וגו’, ‘וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה’ וגו’ (דברים כט א-ו), ואתם לא שמעתם בקולי ואמרתם לפני דברים שאתם חייבין עליהם כלייה ולא עשיתי אתכם כלייה, שנאמר: ‘אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ’ וגו’ (תהילים קו ז), ולא עוד, אלא שאמרתם לעגל ‘אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל’ (שמות לב ד). ואם תאמר, מפני מה העכו”ם נתחייבו כלייה ואנו קיימין? לפי שבשעה שבאו עליהן יסורין מבעטים בהן ואינם מזכירין שמו של הקב”ה, שנאמר: ‘שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ’ וגו’ (תהילים עט ו), אבל ישראל כשהייסורין באין עליהן הן נכנעין ומתפללין, שנאמר: ‘צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא’ וגו’ ‘כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא’ וגו’ (תהילים קטז ג-יג), לפיכך אמר להם הקב”ה, אף על פי שקללות הללו באות עליכם, הן מעמידות אתכם… (ע”כ)
(נו ברור, איך נאמר :וכאשר יענו אותו כן ירבה…” – איזו ברירה יש ליהודי כשניתכות עליו צרות? הולך ישר לתאי הגזים)
פתיחה
ניתוח מעניין של פרשת נצבים (וילך) ניתן ב –
http://www.mudaut.co.il/news/
”
הפרשות מכינות אותנו לקראת ההתייצבות למעמד הגדול של ראש השנה וקוראות לנו לערוך בדק בית אחרון, טיפול שורש פנימי שתכליתו לנקות אותנו על מנת שנזכה בשנה של חיבור ודבקות עם הבורא
(משה רבנו באמת כיוון לר”הש)
…מדובר על אותם שיחליטו בלבבם למרוד כנגד הברית ועונשם חמור ובמידה ולא יוקיעו אותם, כלל ישראל יענשו בעבורם. מיד ניתנת גם ההבהרה, “הַנִּסְתָּרֹת לה’ אֱלֹקינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם–לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת”, לא על הנסתרות יבוא העונש, על מה שבני אדם כאלו יעשו בסתר, כי אם על הנגלות. זאת מפני שציוונו לבער הרע מקרבנו ואם לא עשינו זאת, יענשו הרבים על חטאות היחיד. גם כתובה ההבטחה, שלאחר העונש, הגלות, נשוב אל השם והשם יקבץ אותנו מכל העמים, יביא אותנו אל הארץ וימול את לבבנו לאהבה אותו ולחיים טובים, וכל הקללות הכתובות ילכו על ראש שונאינו.
פרשת ניצבים מסיימת בהבטחות, “כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ”. “וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ”. (ע”כ. יפה)
מספיק התלוננתי על המצב אז לפני שחצינו את הירדן, והיום כאנחנו בצד המערבי של הירדן, וכבר התעכבתי על פרשת נצבים לפני שנה ושנתיים, = הפנייה לעיל, אז אתעכב על פסוקים ו/או נושאים מאתגרים
אתם נצבים היום. כלל ישראל דומים ליום, כמו שיום מתחיל בחשך ואח”כ באור, כך ישראל בהתחלה יש להם חשך הגלות ואח”כ יהיה אור אורה ושמחה וגאולה בב”א.
אתם אותיות אמת, אם תתנהגו באמת שלא תשקרו איש בחברו אז תהיו נצבים חיים וקיימים.
בתיבת ‘אתם’ מרומז על מה שאמרו חז”ל “שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים בינונים רשעים”, אמרמזת על הצדיקים שהיא אות ראשונה, ת מרמזת על הרשעים שהיא אות אחרונה, ומ‘ מרמזת על הבינונים שהיא באמצע הא-ב….
אתם נצבים היום. ‘ה’יום רמז לחמשה ימים, שני ימי ראש השנה, יום כיפור, הושענא רבה, שמחת תורה הושענא רבה, שמחת תורה
2. מחוטב עציך עד שואב מימך
חלקי פסוקים מאוד נחמדים ויחד עם זה מוזרים.
מחוטב עציך עד שואב מימיך“
שאלה:
בנוהג שאומרים מקטן לגדול או מגדול לקטן, אבל מחוטב עצך עד שואב מימיך- שניהם בדרגה פחותה, אם כן מהו הטווח ביניהם?!
וגם לפי המסביר שחוטב עצך- אלו הנותנים עצה והן החכמים, ושואב מימיך- אלו המחדשים חידושים (תורה נמשלה למים) עדיין איננו יודעים מי מהם גדול? והרי גם זהו חידוש ודרש ויש להבין את הפשט…
תירוץ:
אלא שפירוש הפסוק כך הוא:
“אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם” . מי? “ראשיכם שבטיכם זקנים שוטריכם…”כמו חוטב עצך ושואב מימיך – באותה הדרגה, כיון שאין גבהות לפני המקום…
כולם נידונים וניצבים לפי מעשיהם ויכולותיהם… כל אחד נידון על פי יכולותיו והכישורים שנתן לו הקב”ה
וממבט אחר
בפרשתנו כתוב “אתם נצבים גו’ מחוטב עציך עד שואב מימך”. ופירש רש”י “מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כו’ ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים”.
והנה, ידוע פתגם רבינו הזקן (הובא בקובץ “היום יום” ע’ פט), ד”עציך” הוא מלשון עצה, ומלמדנו הכתוב שצריך “לחטוב” ולהסיח את ה”עצות” – “רבות מחשבות בלב איש”; ו”מימך” רומז על ה”מים המצמיחים כל מיני תענוג” (תניא פ”א), ועל האדם להיות “שואב מימך” – “לשאוב” מתוכו ולבטל את התאוות לעניני גשמיות.
וי”ל שרש”י בפירושו כאן מרמז פרט נוסף בהוראה זו.
דשמא תאמר: תינח בשעה שעוסק האדם בתורה ובתפילה, אז ודאי שצריך להכניס ראשו ורובו בעניני הקדושה שעוסק בהם, ופשיטא שאסור שיתערבו ח”ו מחשבות אחרות ותאוות הגוף;
אבל בשעה שעוסק בעניני “מסחר”, שבכלל זה אכילה ושתי’ וכל עניני הגוף, מאן יימר שגם אז צריך לעקור את התאוות מלבו ולהסיח את ה”רבות מחשבות בלב איש”, דלכאורה עניני הרשות נתונים לדעתו ותענוגו של האדם?
ועל כך מלמדנו רש”י, ש”באו כנענים” – “כנען” מל’ סוחר (הושע יב, ח ועוד), ובכל זאת “נתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים”, שגם בשעה שהוא “כנעני” ועוסק ב”מסחר” ובעניני הרשות שלו, צריך “לחטוב” מדעתו את ה”רבות מחשבות”, ו”לשאוב” ולהוציא את התאווה מליבו. (ע”כ, – שיהיה כך)
לאחר פירוט הפירמידה האליטיסטית של “ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם”, בא תורם של המון העם, “כל איש ישראל, טפכם, נשיכם” ואפילו “גרך אשר בקרב מחניך”. אכן, בחתימת הרשימה, במקום שבו ביקש הכתוב לכלול את הכל, “כל איש ישראל”, מובאת דוגמא שנראית לא מוצלחת בעליל, “מחוטב עציך עד שואב מימיך”.
לכאורה ביטוי זה מוקשה מתוכו: שניהם, גם חוטב העצים גם שואב המים, מצויים בתחתית הסולם, ומה מקום לומר “מ… ועד….”, וכי לא היה ראוי יותר לומר מ”העשיר והנשיא ועד שואב המים וחוטב העצים”? פרשני המקרא לדורותיהם התחבטו בשאלה זו והציעו לה הסברים שונים. כך, למשל, הספורנו שדרך כלל אוחז בפשוטו של מקרא, מציע לומר שהירארכיה קיימת בכל חברה שהיא, אפילו נחותת הדרגה ביותר. וממילא הכוונה היא מהראשון שבחוטבים, ראש ממשלת החוטבים, ועד אחרון השואבים. אחרים, דוגמת רש”י והרמב”ן, הלכו בעקבות חז”ל וניסו לזהות “חוטבי עצים ושואבי מים” אלה עם כנענים שבאו להתגייר בימי משה,….
פירוש מעניין לקושי זה, מקורי כדרכו, הציע דודי הרב שמואל אבידור ז”ל, בספרו “לקראת שבת”: “אם נתבונן במעשה של כל אחד מן השניים”, כתב, “נבחין כי אינה דומה מלאכתו של חוטב העצים לזו של שואב המים. חוטב העצים עוקר, כורת וגודע עצים חיים, פוגע בנוף ובטבע. מלאכתו נעשית בקרדום, בגרזן, משחית ומכלה. פעמים רבות נזקו מרובה מתועלתו. לא כן שואב המים. להפך: הוא מעלה את המים ממעמקי הבאר. עם שאיבתו מגביר המעיין את פעימותיו. המים שנשאבים על ידיו מרווים את האדם, החי והצומח”.
והוסיפו חסידים ואמרו: אם תתבונן כיצד השניים עושים מלאכתם, תכיר בהבדל שביניהם. חוטב העץ מתרחק מן העץ כאשר הוא מניף עליו את גרזנו, וככל שהוא רוצה להגביר את עצמת המכה על העץ כך הוא מכופף את עצמו לאחור. לא כן שואב המים. כאשר הוא בא לשאוב מים, הוא מתכופף לעבר המעיין או הבור. ככל שהוא מבקש לשאוב יותר, כך הוא מכופף את גוו, מוכן להשפיל את עצמו כדי להביא ברכה לעולם, מים חיים.
עתה מובן מדוע נאמר “מחוטב עציך עד שואב מימיך”, שהרי הבדל גדול יש ביניהם. לא הבדלי מעמדות אלא הבדלי מהות. חוטבי העצים מסמלים את הגורם הנחות ביותר בחברה, שנראה כורת וגודע, משחית ומכלה. ואילו שואבי המים מהווים סמל לאנשי המופת, המחיים אחרים ופועלים לפיתוח העולם. אלו ואלו, מתייצבים לפני ה’ ביום הדין, וצריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם, מתוך תקווה שיסלח לכל עוונם, ויכתבם בספר חיים, ברכה ושלום. (ע”כ)
|
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.
|
....אולם כפי שהעירו כבר חוקרים רבים, התפיסה הרואה את עבודת צבא השמים של הנוכרים כחלק שחלק להם ה’ שנויה ומשולשת בספר דברים, ואי-אפשר לעוקרה ממקומה.
רעיון זה מובלע גם בכתובים שבדב’ כט, כד-כה: ‘ואמרו על אשר עזבו ברית ה’ אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם’; משמע, ישראל נענשו על שעבדו לאלוהים אחרים שאינם חלקם, אלא חולקו על-ידי ה’ לאומות העולם לעובדם. השרש חל”ק מופיע אף בכתובים שבשירת האזינו (דב’ לב, ח-ט). שם יש לגרוס, על-פי נוסח קומראן והנסח המשתקף בשבעים, ‘בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני אלהים,2 כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו’. כתובים אלה נחקרו הרבה.3 אין ברצוני להכניס ראשי בין ההרים הגדולים ולהכריע בשאלות שעדיין נותרו תלויות ועומדות, כגון האם אכן – כדעת כמה חוקרים – יש הד בכתובים אלה לתפיסה סינקרטיסטית, הרואה את ה’ כאחד מבני האלוהים, המקבלים נחלה מעליון או מאל אביהם,4 או שמא אין ‘עליון’ כאן אלא שם משמותיו של ה’. לענייננו די אם נאמץ את הקריאה המתונה יותר, הרואה את ה’ כעומד בראש ההיירארכיה של בני האלוהים ומחלק את האומות בינו לבינם. כך נתבארו הכתובים כבר במסורת האגדה שבתרגום המיוחס ליונתן לדב’ לב, ח-ט, ובפרקי דרבי אליעזר, מסורת המתארת הגרלה שערך הקב”ה בינו ובין שבעים המלאכים בעת בניית מגדל בבל: ‘ונפל גורלו של הקב”ה על אברהם וביתו […] אמר הקב”ה חבל וגורל זה שנפל עלי רצת נפשי שנאמר (תה’ טז, ו), חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי […] וירד הקב”ה ושבעים המלאכים […] ובלבל את לשונם לשבעים לשון כל אחד ואחד כתבו ולשונו, ומנה מלאך על כל לשון ולשון’ (פרקי דרבי אלעזר, פרק כד).
אם כן, לדעת שירת האזינו, בעת הפרדת העמים והלשונות – ‘בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם’ – מסר ה’ את האומות בחלקם של בני האלוהים; לעומת זאת ישראל, שהם חלק ה’ ונחלתו, מצווים לעבוד את ה’ ולא את זולתו. התמונה העולה מכל הכתובים הנזכרים אחת היא אפוא ביסודה: אומות העולם ראוי להן שיעבדו לישויות השמיימיות,5 ואילו ישראל, שהם חלק ה’ ונחלתו, מצווים לעובדו ואסורים בעבודת אלוהים אחרים. (ע”כ)
ומומלץ ל הציץ בפורום
http://forums.walla.co.il/
לא אצטט
ומתוך מאמר לא הכי מסורתי
http://www.nrg.co.il/online/
מפתיע לגלות שהאמירה “שמע ישראל…” היא הפעם הראשונה שהמקרא מתייחס אל האלוהים כאחד. בספרי בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר, אין ולו התבטאות אחת המתארת את האל כאחד. הסיבה לכך, לדעתי, היא שכותבי ספרים אלה אכן לא הבינו את האלוהים כאחד.
רבים מבינים את ספר “דברים” כספר שנכתב מאוחר יותר מארבעת הספרים האחרים, ולמרות שאין בליבי לקדם עמדה זו, היא בהחלט מהדהדת עם האפשרות שספר זה מכיל תפיסה שונה של האלוהות. ספר “דברים” מבטא את קולו של משה רבנו, והספר הוא למעשה נאום ארוך בו מנסח המנהיג הגדול את צוואתו הרוחנית. בין אם הספר נכתב מאוחר יותר או לא, הוא מתייחס בצורה אחרת לשאלה מיהו ומהו האלוהים.
קודם שנמשיך, חשוב לי להבהיר את עמדתי. אני מודע לעובדה שיש ביהדות טעם מתוק ומיוחד הניזון מההבנה שהאלוהים הוא לא רק אחד אלא גם האמת האחת. אולי אף נאמר שהאחדות מאפשרת לראות כי העולם כולו אינו יותר מאשר התגלמות אמת האהבה האלוהית. ואני מודע גם לעובדה שצוף האחדות אובד כאשר אני טוען שכותבי המקרא לא חשבו שהאלוהים אחד. טעם זה נעלם לא רק מפי, אלא מפיו, אולי אף מליבו של כל מי שנותן מקום בנפשו לדברים שאני כותב. עדיין, אני סבור שיש בדבר רווח גדול.
אם זה אכן נכון שהאלוהים של התורה לא היה אחדותי, אזי שאם נכיר בכך נתקרב בצורה ממשית אל הטקסט. נתקרב אליו מכיוון שנסיר בכך את המחיצה הגדולה ביותר העומדת בינינו ובינו, היא ההבנה המושרשת בדבר אחדותו של האל. הבנה זו אינה מאפשרת לנו לקרוא את מה שהטקסט אומר, שחור על גבי לבן. כאשר אנו מסירים את המחיצה, אנו מתקרבים אל עולמם הפנימי של כותבי הדברים, ופוגשים באופן אינטימי בהרבה את ההבנה והרגש שלהם לגבי מציאות חייהם.
טענתי היא כי דווקא כאשר האלוהים הוא אחד הוא הולך לאיבוד, והופך בעצם לפנטזיה, לכמיהה אל מציאות שאינה יכולה להתממש. האלוהים שאינו אחד, שהוא אחד מבין רבים, הינו אל ממשי אותו ניתן לפגוש, להכיר, ולצמוח מתוך המפגש איתו. כאשר האלוהים אינו מוחלט הוא יכול להיות חלק מעולמנו.
למי שעוקב אחר פרשות השבוע שכתבתי בחודשים אחרונים – אני מקווה שדברים אלה מבהירים את הביקורת הקשה שלי כלפי האלוהים העברי (אותו תיארתי בין השאר כשוביניסט, כקפריזי, וכמוגבל רגשית) וכלפי נציגו עלי אדמות משה רבנו (אותו תיארתי כאָלים וחסר מודעות עצמית, וכמנהיג בלתי קשוב המנסה לכפות את האלוהים שלו על עם שלם). אני שולח התנצלות כנה לכל מי שפגעתי ברגשותיהם כאשר איימתי על ציפור לבבם, אך חשוב לי
4. ואמר הדור האחרון — ואמרו כל הגויים
כבר אמרתי כמה פעמים שהקריאה בפרשיות התוכחה, הגדולה הקטנה הבינונית והמסתננת פה ושם וכו – גורמת לי להרגיש רע, ואולי זו המטרה. הנואם/הכותב/העורך פשוט מקלל – למרות שהוא שוזר פה ושם פסוקי נחמה ו/או ברכה. שיהיה, נתגבר
רק שקשה להאמין שהדברים נאמרו – נכתבו כ -800 שנה לפני חורבן בית שני. כמעט כל הקללות הכתובות קוימו בעת המלחמות בין יהודה/ישראל לאשור ובבל, עם כל הזוועות של תקופת השופטים, ספר מלכים – בית ראשון, מגילת איכה, כולל סיפור על עינוייו של המלך צדקיהו כל זה פשוט מאמת או מתאמת עם קללות התוכחה,
כך שיש שתי ברירות
1. משה רבנו ניבא
2. הכותב חי בזמן סוף בית ראשון, או שיבת ציון או מתישהו לאחר החורבן
אשרי המאמינים, קל להם. הכל מא-להים הכל יכול, יודע הכל מראש למרות שהרשות נתונה. ואשרי מי שמשחק עם המילים ומיישר את הבננה
מתוך מאמר מעניין בכיוון לעיל
http://www.biu.ac.il/jh/
“התורה יועדה לזרע אברהם, עוד בטרם היותו לעם, שתי גָלויות. על הראשונה נודע לאברהם בעת כריתת ברית בין הבתרים: “ידֹעַ תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועִנו אֹתם ארבע מאות שנה” (בר’ טו:יג). אין התורה אומרת דבר על מטרתה של גלות זו, מלבד ההבטחה בסמוך: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”.
גם המסר שבסוף ספר דברים, אודות הגלות השנייה, הוא מופלא. משה רבנו ניצב בפני בני ישראל, שעדיין לא עברו את הירדן מערבה, וקורא בפניהם את קורות עתידם כדרך שאנו בימינו קוראים את קורות עברם (כט:יט-כח; לא:כט):
ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבֹא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלֻאיה… ואמרו כל הגוים על מה עשה ה’ ככה לארץ הזאת… ואמרו על אשר עזבו את ברית ה’… ויחר אף ה’ בארץ ההיא… ויִתְּשֵׁם ה’ מעל אדמתם באף ובחֵמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה.
בעיות תיאולוגיות ופילוסופיות רבות מתעוררות בעקבות האמור בפסוקים אלה. ולענייננו, די באזכור התשובה המקובלת: הבחירה החופשית אמנם נתונה לנו. עם זאת כל התרחשות בעולם היא ברשות הא-ל ובחפצו ואכמ”ל. [1]
להלן ננסה להראות שבאופן הצעת הגלויות ע”י התורה יש גם הסבר לתכליתן, אלא שקיימת מחלוקת עקרונית בין הרמב”ן לרמב”ם בהבנת דברי התורה בנידון. כפי שיתברר להלן תכליתן של הגלויות הוא לגבש את עם ישראל כציבור השואף לכונן בארץ חברה אידיאלית שתהיה מבוססת על חוקי התורה “ויעשו אחר כך מה שראוי”. [2] חברה מדינית זו אמורה לעורר את התפעמותו של המין האנושי ולשמש לו כדגם לחיקוי, כמבואר בפסוקים הבאים (דב’ ד:ה-ח):…..
עדות לצפייה להתגשמותו של האתגר הנזכר נמצא בפרק הנחמה הנשגב, המתאר את טיבה של הגאולה המובטחת לאחר ‘הברכה והקללה’, דהיינו לאחר תום תקופת הגלות הנגזרת (דב’ ל:א-ו):
והיה כי יבֹאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבֹת אל לבבך… ושבת עד ה’ א-להיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצַוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה’ א-להיך את שבותך… אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך… והביאך ה’ א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך… ומל ה’ א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה’.
אפשר לפרש שפסוקים אלה באים להורות, שהתורה מצפה שתקופת הגלות תביא את עם ישראל לתשובה בעלת עוצמה בלתי רגילה; תשובה שתהיה לה השפעה גם על הדורות הבאים.
נשאל את עצמנו: האם יש בטבע אנוש לחולל, בכוחות עצמו, מהפך פסיכולוגי שיהא בידו לעצב גם את האופי של בני הדור הבא אחריו? אם נשיב בשלילה, כי אז נתקשה להסביר את תופעת הגאולה של שיבת ציון בימי הבית השני. ואם נשיב בחיוב, נתקשה להסביר את העובדה שגם הבית השני חרב בשל חטאיהם של ישראל.
שניים מגדולי ישראל התמודדו עם שאלה קשה זו:
(שוב – יש מטרה א-להית בכל מה שנעשה תחת שמש, כולל בחירת העם העברי. למרות כל הסתירות בכתובים והמשפטים הלא ברורים, והמציאות ההיסטורית של כ – 2,500 – 3,000 שנת היסטוריה, שלא נמצאת בהתאם לכתוב, פרט לצרות של העם היהודי.)
ולאלה שיש להם/ן פנאי וראש שרוצה לחקור, כדאי לעיין בגליונות נחמה
http://www.nechama.org.il/guid
http://www.nechama.org.il/page
ואכן יש שמסתערים על הפסוק ב”חמת זעם” – מתוך הכלי יקר – ב –
ואמר הדור האחרון וגו’. יש בענין זה ספיקות, כי לא פורש במקרא מה יאמר הדור האחרון והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה, כי אין לומר שיאמרו: על מה עשה ה’ ככה לארץ הזאת, שהרי על זה אמר: ואמרו כל הגוים על מה עשה ה’ ככה, ואם כן – בניכם מה יאמרו?
ומהו שאמר תחילה והנכרי, ואחר כך אמר ואמרו כל הגוים?
ועוד, שעל כרחך קודם שיראו מכות הארץ לא יאמרו כלום, ואם כן – למה אמר ואמר הדור האחרון קודם וראו את מכות הארץ?
והר”י אברבנאל פירש, שפסוק ראשון לא פורש בו עדיין מה שיאמרו, אלא אמר סתם: ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי כי שניהם ידברו מענין זה, ואחר כך פירש מה שיאמרו כל הגוים על ישראל: על מה עשה ה’ ככה, ובניכם ישיבו: על אשר עזבו וגו’. ופירושו אינו מספיק לכל הספיקות שהוזכרנו, כי מתחילה קראו נכרי, ואחר כך אמר כל הגוים, סוף דבר, פירושו אינו מספיק כלל ליישב המקראות על אופנם.
ואומר אני שפסוקים אלו מילי מילי קתני, כי מתחילה אמר: פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט.ובפסוק זה הוא מדבר הן ביחיד החוטא, הן ברבים החוטאים. ואחר כך חזר ופירש על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. כי מן והיה בשמעו את דברי האלה הזאת עד וראו את מכות הארץ, הכל מדבר בעונש יחיד החוטא, ומן וראו את מכות הארץ עד סוף הפרשה, הכל מדבר בחטא הרבים. וצריך שתדע שכך מדתו של הקב”ה, כי בזמן שיחיד חוטא, אז הוא לוקה בגופו כדי רשעתו, אבל בזמן שרבים חוטאים, אי אפשר לקיים בהם מה שנאמר אצל היחיד: ומחה ה’ את שמו מתחת השמים, כי לאבד את שם ישראל אי אפשר, הן מצד שכבר נשבע ה’ לאבות שלא להחליפם באומה אחרת, הן מצד שי”ב שבטי ישראל הם כנגד י”ב מזלות שברקיע ובביטול אפילו שבט אחד יפול המזל שברקיע הנשען עליו, על כן הקב”ה מכלה חמתו בעצים ואבניםובארץ ההיא – גפרית ומלח שרפה כל ארצה. והדין נותן שתלקה הארץ, כי היא היתה סבה לחטא ראשון של אדם הראשון,
(האתר מומלץ ללימוד מעמיק של הפרשה)
5. והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה..
מעניין – רק לפני שבוע ציטטתי —
“וידוע ש …
אז מה ה”והיה” בקטע זה? למזוכיסט זה בטח סיבה למסיבה. איזה קללות יפות – אזה כיף לדעת שה’ נותן לנו תחזית כדלקמן (רק כמה דוגמאות וגם זי גורם בחילה שלא לדבר על מחשבות שליליות..) —
ארור פרי בטנך
יככה ה’ בשחפת ובקדחת
והיתה נבלתך למאכל
יככה ה’ בשגעון
“והיית משוגע ממראה עיניך
ואכלת פרי בטנך
כן ישיש ה’ עליכם להאביד אתכם ולהשמיד תכם (קרי אותנו)
והשיבך ה’ מצריים באניות (טוב זה קצת מצחיק, אבל עד כמה שידוע לי גם זה קרה בהיסטוריה של העם היהודי)
ס”הכ כמה דוגמיות מתוך 99 בקללות של הפרשות כי תבוא ונצבים
בקיצור – מי המשוגעים שהסכימו לקבל את הברית הזאת שמלווה ב – 99 הקללות האיומות ועוד יש שאומרים שכדאי לנו לשמוח
למשל מתוך
ואולי שיכוין על דרך אומרם ז”ל במסכת ברכות (נד.)
חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
והעמידוהו בגמרא (שם ס:)
לקבל הרעה בשמחה כדרך ששמח על הטובה.
והוא אומרו והיה שהוא לשון שמחה (ב”ד מב ג), כי יבואו עליך כל הדברים תקבלם בשמחה, בהשואה יחד הברכה והקללה, ואם היה אומר כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, היה נשמע הכתוב על זה הדרך, והיה שהוא השמחה כי יבואו עליך הברכה, ותיבת והקללה נמשכת עם מאמר אשר נתתי לפניך שלאחריה, ולא הייתי יודע שחוזר מאמר והיה גם על הקללה. (ע”כ(
0איך אומרים יש כאלה שכאשר יורקים עליהם הם טוענים שיורד גשם)
וכך גם (מתוך) המאמר להלן
http://www.kolot.info/heb/Cont
פרשת כי תבוא מתארת את תכניה של הברית ואילו פרשת נצבים מתארת את מעמד העמידה בברית. במעמד זה אומר משה דברים לישראל משלשה סוגים. הסוג הראשון (פרק כ”ט): משה מעמיד את ישראל על חומרתה של הברית: היא טוטלית (פסוק י”ג), היא בלתי הפיכה (פסוק י”ח) והיא כוללת ענישה חמורה ביותר על הפרתה (פסוקים י”ט-כ”ח). הסוג השלישי: משה מתאר לישראל את יתרונותיה של הברית (פרק ל’, י”א-כ’): היא נגישה ואפשרית (פסוק י”א), מצוותיה קרובות אל הלב (פסוק י”ד), היא עצם החיים והטוב (פסוקים ט”ז-כ’).
הסוג השני של הדברים (פרק ל’, א’-י’) הוא בלתי צפוי – סיפור. כאן, משה נוטל לעצמו את חירותו של נביא לדבר על העתיד לבוא כאילו כבר קרה, ומספר את סיפור התשובה”
(א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ב) וְשַׁבְתָּ עַד יהוה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ג) וְשָׁב יְהוה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: (ה) וֶהֱבִיאֲךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (ו) וּמָל יְהוה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:
זהו סיפור חשוב ומשמעותי מאין כמוהו. ספור התשובה הנעשית מנקודת השפל. העם, והאדם, שבשל טעויותיהם או זדונותיהם נדחו בין הגויים, איבדו את דרכם ומקומם, התפזרו לכל רוח, הגיעו למקומות של ניכור ועוינות, ועתה הם משיבים אל לבבם, רואים את טעויותיהם ומתחילים לאסוף את עצמם ולשוב.
השאלה היא – מדוע ספור זה, מרגש ומשמעותי ככל שיהיה, מהווה חלק ממעמד העמידה בברית? עמידה בברית היא רגע של בחירה, מתוך רצון חופשי, באפשרויות שונות. מתאים אז להעמיד את האנשים על בחירותיהם ועל תוצאותיהם האפשריות, כך באמת קרה בפרשה הקודמת, שם תוארו שני תסריטים אפשריים –
הטוב – (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהוה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: (ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוה אֱלֹהֶיךָ:
והרע – (טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יהוה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:
ואילו עתה, מתחיל משה את דבריו בכך ששני התסריטים ההיפותטיים אכן יקרו. סיפורו מתחיל “בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה”, זוהי הנקודה בה מסתיים התסריט הפסימי – “וֶהֱפִיצְךָ יהוה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ”. (ע”כ)
( שתי נקודות משונות מועלות לעיל
1. משה נוטל לעצמו את חירותו של נביא לדבר על העתיד לבוא כאילו כבר קרה, ומספר את סיפור התשובה”
2. עמידה בברית היא רגע של בחירה, מתוך רצון חופשי,
ה”כאילו” לא מוצא חן בעיני וכף גם ה”רצון החופשי”. איזה חופש היה ויש לעם ישראל?)
(טוב – לא טוב בעצם, כל הנושא כולל הקללות – די מעצבן)
ומה אומר עדין שטיינזלץ — מתוך
http://makor-c.org/content.asp
פרשת ניצבים
תשובה ושידול
לכאורה פרשתנו היא בעלת תוכן כמעט זהה לזה של הפרשה הקודמת. נכון שיש פחות קללות, ואולי קצת פחות ברכות, אבל למעשה היא חוזרת על עיקרי אותם הדברים. למרות זאת, באופן כללי היא יותר מתאימה לערב ראש-השנה, כי ההבדל בינה לבין הפרשה הקודמת הוא הבדל של אוירה; לפרשת כי תבוא אוירה קודרת, לעומת זאת, בפרשת ניצבים יש אופטימיות מסוימת, היא מדברת על תשובה, היא מדברת על-כך שלא הכל אבוד, יש דרך תשובה, יש תקוה ויש דרך לצאת מהמועקה, וזה משנה את האוירה של הענין.
איך נגמרות בפועל הקללות: “והשיבך ה’ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה. והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה. אלה דברי הברית אשר ציוה ה’ את משה לכרות את בני ישראל…” (דברים כ”ח, ס”ח- ס”ט), ואילו כאן: “והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… והשבות אל לבבך… ושבת עד ה’ אלוקיך ושמעת בקולו וכו'” (דברים ל’, א’- ב’).
מהי בעצם הנקודה של התשובה?
כבר קרה לכמה אנשים שהיה להם מצב רוח לדבריםרעים. היה איש מסכן שכתב לי מכתב השמצה על דברים שאני עושה. כמה שבועות אחר-כך קבלתי מכתב התנצלות על כל מה שהוא עשה לי, ועל מכתב זה עניתי לו שלא יקח ללב. בכל אופן, האיש כנראה החליט לפטור את עצמו ואת המשפחה שלו מהצרות וקפץ מאחד הגגות בירושלים. ספור עצוב
(האם יש כאן רמז ???)
והוא ממשיך
..”לגבי התורה זו שאלה מאוד משמעותית, כי אני יכול לקחת את כל התורה כברכה או כקללה.
אני יהודי; השאלה היא האם זהו מקור של שמחה, של גאוה, או שזהו ענין של בושה וכלימה שאני מנסה להפטר ממנו. היה סופר אחד שקראו לו היינה, שהיה איש חכם, הבעיה שלו היתה שהוא השתמד, אף-על-פי שאני בטוח שבדתו החדשה הוא האמין פחות מאשר ביהדות ואני חושב שהוא נענש גם בהאי עלמא. אחד הציטוטים שלו הוא: “יהדות זו לא דת, זו קללה”. לפעמים אדם יודע שהוא לא יכול לצאת מזה, והוא מרגיש את זה בתור קללה נוראה שרודפת אותו. כאילו שהוא נולד עם מום גנטי, ‘מה לעשות? נולדתי עם המום הזה, צריך לשאת אותו, ככה נולדתי’. לעומת זאת, המגיד מקוז’ניץ אמר: ‘אם הייתי בטוח שאני באמת באמת מזרע אברהם יצחק ויעקב, הייתי שם את הכובע על הצד ורוקד “קוזק” ברחוב, על שיש לי את השמחה הזאת’.
לפעמים הברכה והקללה הם לא שני עולמות נפרדים, לפעמים הם אותו עולם. מה עושים הצדיקים בגן-עדן? יושבים ונהנים מזיו השכינה. אין שם לא אכילה ולא שתיה, פשוט נהנים מן התורה. (ע”כ)
(עד כמה שידוע לי יש שם אכילה ושתייה.. שור הבר והליוייתן הלא כשר וכו’ )
(כידוע למי שמאמין כמעט הכל ברור,ואם לא, אז יש א-להים שהוא ידאג)
וכך כולם ממשיכים, בהבעת תקווה שיש סיכוי לתשובה – (טוב שיש ראש השנה) ולגאולה. למשל אפשר לעיין ב –
http://www.kbymedia.org/upload
לא אצטט
ועוד התפלספות של הפוך על הפוך, מתוך
http://www.kipa.co.il/jew/
“פרשתינו פותחת בכריתת ברית נוספת בין הקב”ה לבין עם ישראל.ברית אשר התיאור של העלול לקרות אם לא נפר את הברית, מזכיר לנו רבים מהאירועים ההיסתוריים שקרו במהלך הדורות. ואמנם הפסוק החותם את הברית “הנסתרות לד’ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם” קובע את כך שגם דברים שנראים לנו כסימן שאלה גדול עד כדי אמירה “על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה”. לעתים נדמה שאיך יתכן שצרות כאלה באות, אך זה בחינת נסתרות לנו.
ואכן הפסוק הממשיך מיד לאחר מכן נראה כקובע שצרות אלו חייבות לבא “והיה כי יבאו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה”, כביכול אין ברירה ומה שלא נעשה יבואו עלינו הן הברכה והן הקללה.
והרי הבנה זו של הדברים מוציאה כל תוכן מהבחירה החפשית, שהרי לא משנה מה נעשה יתקיים בנו ברכה וקללה.
אלא עלינו לדעת שאין שום דבר שמלכתחילה חייב לקרות, אלא רק במעשינו אנו מביאים עלינו את ההסתוריה כפי שארעה. אמנם “הכל צפוי” אבל בל לנו לשכח ש”הרשות נתונה”!! כלומר הקב”ה כבר ראה או יותר נכון רואה סימולטנית את הדברים הקורים, אך אין הוא משפיע ומפריע למהלך הדברים כפי שאנו במעשינו עיצבנו אותם.
הפסוק בא ואומר והיה ובמעשיך גרמת שיבואו עליך כל הדברים האלה אם טוב נהגת אזי הברכה ואם לא שמעת לקול הברית אזי הקללה – בכל מקרה תדע לך שלסופו של דבר האחרית הינה קבועה מראש ובסופו של דבר תשוב אל ד’ אלקיך.
(כל מי שמנסה להסביר את “הכל צפוי והרשות נתונה,הוא… זה פסוק מלכוד, פרדוקס, משכק מילים, אחיזת עיניים)
—– די מספיק להיום ——
וזהו. אפיתי עוגה וגם בזה נכשלתי, קצת עלתה על גדותיה בתנור.
חומש דברים ככלל ופרשות אלו בפרט מעצבנות ומתסכלות אותי. ההבדל בין זה שכתב/ערת את חומש דברים לביני הוא = שאני חי כ – 2,500 שנה אחרי שהדברים נכתבו. אם מי שכתב את היה חי כיום, הוא לבטח היה מכניס כמה תיקונים משמעותיים.
אז אסיים ואלך למטבח
ובינתיים
שבת שלום, שבוע טוב ושנה טובה
להת