From:
To:
Subject: וילך … ויקרא .. וילך … ויכתב . ויצו
Date: Sat, 19 Sep 2015 22:09:45 +1000
הקדמה כללית
מסתבר שבשנתיים האחרונות, מאז שהתחלתי לכתוב על פרשת השבוע, פרשות נצבים + וילך היו מחוברות, והיום (סוף סוף) יוצא לי להתיחס לפרשת וילך בלבד.
לפני שנה ושנתיים דנתי בפרשת וילך כחלק מהדיון בפרשות נצבים/וילך המחוברות, כולל נושאיהם ומצוותיהן הלא הם בכתובים ב –
תשע”ג
תשע”ד
פסוקי השבוע
לעיני כל ישראל חזק ואמץ
למען ישמעו ולמען ילמדו
ערב שבת שובה
ערב שבת שלום
פתיחה
פרשת וילך היא פרשה “מלאכותית” – “מודרנית” . מתוך מאמר מקיף על התפתחות מנהגי הקריאה בתורה –
http://www.daat.co.il/daat/kitveyet/shana/sarshalom-2.htm
. חלוקתה של פרשת נצבים והעמדת מספר הפרשיות על חמשים וארבע
….ראינו לעיל שכל המקורות הקדומים מצביעים על כך שמספר פרשיות התורה הוא חמשים ושלש ואילו בימינו מקובל לחלק את התורה לחמשים וארבע פרשיות. השוואת חלוקת הפרשיות בחומשים שלנו עם החלוקה אצל רס”ג. ראב”ח, רמב”ם וכו’ מצביעה על כך שהחלוקה היא אותה חלוקה ואין מדובר כאן בתוספת פרשה אלא שפרשת נצבים שיש בה שבעים פסוקים חולקה בחומשים שלנו לשני חלקים. חלק אחד עם 40 פסוק וחלק שני עם 30 פסוקים. החלק השני המתחיל ב”וילך משה” נחשב עתה לפרשה בפני עצמה. להלן ההוכחות לכך:
1. רס”ג כותב על הפרשיות: ומהן פרשה אחת המתחלקת לשתיים ונקראת בשתי שבתות אם יש צורך בכך והיא “אתם נצבים” הנחלקת ב”וילך משה”.
2. ראב”ח כותב בספר העיבור שלו: ופעמים צריכים לחלק סדר “אתם נצבים” לקוראו בשתי שבתות.
3. גם הרמב”ם מתייחס לפרשיות נצבים וילך כאל פרשה אחת ואין הוא מביא בסדר כל תפילות השנה הפטרה לפרשת “וילך”.
(ע”כ, מומלץ)
עיון בויקיפדיה נותן סיכום מעניין
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%9A
פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ היא פרשת השבוע התשיעית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ל”א פסוק א ומסתיימת באותו פרק בפסוק ל.
פרשת וילך היא הקצרה שבפרשות השבוע, ויש בה שלושים פסוקים בלבד. בשנים שבהן אין שבת בין יום הכיפורים לסוכות, קוראים את פרשת וילך ביחד עם פרשת ניצבים בשבת שלפני ראש השנה. בשאר השנים קוראים אותה בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, היא שבת שובה.
….
כחלק מרצף הפרשיות ניצבים-וילך-האזינו-וזאת הברכה, החותמות את ספר דברים ואת התורה כולה, מתמקדת פרשת וילך בהעברת הנהגת העם ממשה רבנו ליהושע בן נון. בתחילה מודיע משה לעם שיהושע יחליף אותו ומעודד את העם לקראת האתגרים העומדים לפניהם בכיבוש ארץ ישראל. אחר כך קורא משה ליהושע ומעודד גם אותו בברכת “חזק ואמץ”.
מכאן פונה משה לעסוק בכתיבת התורה ובשמירתה. הוא כותב את התורה (הפרשנים חלוקים בשאלה אילו חלקים ממנה) ומוסר אותה למשמרת לכוהנים. הוא מצווה את העם לערוך פעם בשבע שנים מעמד הקהל, שבו יתכנסו האנשים, הנשים והטף ויקראו את התורה.
אלוהים קורא למשה וליהושע לאוהל מועד. שם הוא מודיע למשה את העתיד לקרות לאחר מותו: העם יחטא ובעקבות כך יבואו עליו צרות.
(ע”כ)
(אז למה משה לא מבקש מה ‘ שיסלח, ויתן עתיד טוב לבני ישראל, כנראה היה עסוק מדי ביומו האחרון)
ושוב התפלספות של הפוך על הפוך, מתוך
http://www.inn.co.il/News/Flash.aspx/380254
בהמשך מתארת התורה את אשר יקרה עם עם ישראל לעתיד אחרי כניסתם לארץ, ואומרת ‘וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי’ עם ישראל עתיד לעזוב את התורה והמצוות ולנטות אחרי העבודה זרה של הגויים ומשום כך לגלות מהארץ. ועולה שאלה גדולה
אם התורה מעידה שבני ישראל יחטאו לעתיד היכן הבחירה החפשית? וזאת השאלה הגדולה באמונה של הידיעה והבחירה, אם הקב”ה יודע לעתיד מעשי בני אדם היכן הבחירה החפשית של האדם, אך זה דבר שהוא מעל שיכלנו, (הדגשה שלי) ואכן הקב”ה יודע מה יהיה לעתיד ואף על פי כן לעם ישראל הייתה בחירה חפשית מלאה אם לחטוא אם לאו.
(טוב שהמאמר מודה שזה למעלה משכלו. כי ברור שקשה להצדיק דבר והיפוכו)
וההסבר הפשוט הוא שהכל ניכתב אחרי ולא לפני, והמאמינים השרופים, מצדיקים או שמשה רבנו היה נביא מדופלם או שהכל כהכתבה מלמעלה.
פרשת וילך = שבת שובה = שבת תשובה
פרשה זעירה, מרגיזה, מכאיבה ומתסכלת, רובה המשך התוכחה, איומים ועונשים, מעין סיכום ביניים שמוביל לשירת האזינו.
כמעט כל המאמרים שעוסקים בפרשת וילך, קושרים את הפרשה להפטרה, “שובה ישראל” ומדברים על תשובה, כלומר חזרת כלל ישראל לקיום המצוות. לא מצאתי אף מאמר שמזכיר שבארץ ישראל, כנראה עד המאה ה-12 או ה -13, מחזוריות הקריאה בתורה הייתה של שלוש ומשהו שנים, כך שסביר שמספר הפעמים שפרשת או חלק מפרשת וילך היה בשבת לפני יום הכיפורים, היה די נדיר.
והיות והפרשה קצרה, וזו הפעם הראשונה שאני כותב על פרשה זו לחוד (אי”ה שאזכה לשנה הבאה וכו’) אז אצטט את תוכן הפרשה ומצוותיה מתוך מה שכתבתי לפני שנה
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
תוכן פרשת וילך
משה מתפטר (נפטר) וממנה את יהושע
מנוי יהושע
כתיבת התורה ומצוות הקהל
ה’ מתנבא שעם ישראל יחטא ויענש
ה’ מצווה לכתוב שירה לעדות וללמוד את השירה לבניישראל
מינוי יהושע (שני פסוקים)
כתיבת הספר ומינוי הלויים לשמור את ספר התורה
ה’ מגלה למשה את העתיד (וקם העם וזנה, ואנכי הסתר אסתיר פני..)
ציווי (שנית) לכתיבת שירה (על העתיד) לעדות
ציווי (שנית) לשמירת ספר התורה
הטפת מוסר לבנ”י, ותחזית קשה על העתיד
>>>>>>>>>>>>>>>
מצוות פרשת וילך
תריב: מצוות עשה – להקהיל כל ישראל בסוכות של שנה ח’ (שנה אא לאחר שנת השמיטה) לשמוע תורה מפי המלך
תריג: מצוות עשה – שיכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו
(שתי המצוות המסיימות את רשימת תרי”ג המצוות)
ומצווה תרי”ג, מענינת !!!! (י”ה אעיין בה בסבב הבא(
פסוקים ונושאים לעיון נוסף
- 1. וילך משה וידבר
לאן הוא הלך, מאיפה הוא בא, איך למילה פשוטה יש הרבה משמעויות (אם רוצים לדרוש כל מילה או אות)
מתוך
http://lib.cet.ac.il/pages/iteasp?item=11731
אך מה טיב הליכתו של משה בתחילה? ואם הלך לאן הלך? “כל המפרשים נדחקו בהליכה זו כי לא פורש להיכן הלך” (כלי יקר); “והכתוב סתום הוא” (אור החיים). הליכה זו הרי סוגרת מעגל בפרשה, בחייו, תורתו ומנהיגותו. הפועל “הלך” משמש כמילה מנחה ומתאר לאורך כל פרשת וילך את מעבר המנהיגות. וכבר עמד בעל הכלי יקר על ההדרגה בהליכות משה, יהושע וישראל: “מצינו לשון הליכה בפרשה זו בג’ פנים, כי אצל ישראל כתיב: “כי ה’ אליך הוא ההלך עמך” (ל”א, ו), משמע מחזיק בידך; אבל ביהושע כתיב: “וה’ הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך” (ל”א, ח); אך לא כהליכתו של משה: “וילך משה”, בלא סעד כלל” (שלא כ”את האלוהים התהלך נח”: “שהיה צריך סעד לתומכו”, רש”י לבראשית ו’,
ט). ולפי זה, יהיה “וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד” (ל”א, יד) שיא המעבר.יש שפירשו את “הליכת” משה כפשוטה וכמשמעותית.7 ברמב”ן: “כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו… יאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו”. הליכתו זו היא מעשה שיוזם משה בעצמו לכבוד ישראל, בניגוד לנאומיו מתחילת ספר דברים שנאמרו בשליחותו של מקום. ראב”ע מקשר את ההליכה הזאת לסוף הספר: “הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו…
(ע”כ)
וגישה קצת אחרת בדיון מקיף ומעניין ב –
http://www.etzion.org.il/vbm/archive/8-parsha/53haazinu.rtf
להיכן הלך משה? התורה פותחת את פרשת “וילך” בקביעה כי משה הלך, אולם אינה מציינת מהיכן הוא יצא ולאן היו מועדות פניו. מצויות במקרא דוגמאות נוספות להליכה מעין זו, ללא תכלית מפורשת, ושלוש מתוכן מתרחשות סמוך לתחילת שליחותו של משה:
“וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי”. (שמות ב’, א)
“וילך משה וישב אל יתר חתנו…”. (שמות ד’, יח)
“וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל”.
(שם כט)
ניתן, אם כן, להכליל ולומר שחייו של משה ושליחותו פותחים ומסתיימים ב”וילך”. ועדיין הליכה זו טוענת בירור, ובמיוחד משום שגם בהמשך הפרק מוזכרת הליכה ללא תכלית (אף כי הליכה זו יותר מובנת):
“וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד”. (ל”א, יד)
במקביל להליכה שבתחילת הפרשה, בסיום פרשת האזינו נאמר שמשה בא, ושוב התורה אינה מציינת מהיכן בא:
“ויבֹא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם…”. (ל”ב, מד)
אף כאן התורה אינה מציינת מאין בא משה. לכאורה, הוא הקהיל את העם כדי ללמדם את השירה, ואם כן הוא היה באותו מקום שבו היו גם הם, וממילא לא היה לו מהיכן לבוא אל העם. …..
(מומלץ)
התפלספות יותר מענינת ניתנת ב –
http://www.yhy.co.il/content/view/372/168/lang,en/
(לא אצטט)
ומתוך מאמר שמסכם פירושים שונים
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=4003#.Vfr8DxHotjo
השאלות הן:
א] בפרשת כי תבוא[פרק כ”ט,א] נאמר:”ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם..” ובהמשך נאמר בפרשת ניצבים: “אתם ניצבים היום…”[כ”ט,ט]
בני ישראל עמדו לפניו,אם כן לאן הלך משה?
ב] איזו הבטחה נותן משה לעם ישראל?
ג] היכן מצאנו במקרא,דוגמאות להליכה למטרה מסוימת?
התשובה לשאלה א]
לפי דברי הרמב”ן:לאחר שמשה סיים להגיד את דבריו לכל העם,שבו כולם לאוהלים והוא ניגש להיפרד מהם לפני פטירתו.
אבן עזרא אומר: כי משה ניגש לכל שבט ושבט,וסיפר להם על מותו וניחם אותם כי גם לאחר מותו הקב”ה לא ינטשם ובנוסף בירך כל שבט בנפרד, למרות שהברכות מפורטות בפרשת : זאת הברכה.
ספורנו מסביר:כי לאחר שמשה כרת ברית עם העם,הוא שאף שיקבלו זאת מתוך שמחה ולא מתוך אבל על מותו.
אי לכך ניגש אל כל אחד בנפרד כדי לעודד ולנחם.
רש”ר הירש אומר:כי כל דברי הפרשה מהווים צוואה לפני מות משה והוא היה מנהיג כה דגול ועניו שלא רצה להטריח את העם שיבואו אליו,אלא הוא,בכבודו ובעצמו ניגש אליהם.
ספרי החסידות מספרים: כי משה ניכנס לכל נפש של כל אחד מישראל-המשמעות היא: שבכל יהודי קיים הניצוץ של משה.
יהונתן בן עוזיאל אומר: כי משה הלך לבית המדרש.
רש”י מפרש:כי במילים שאמר לעם:”לא אוכל עוד לצאת ולבוא”.
המשמעות: כי נסתמו ממשה מעיינות החכמה,ולכן הלך לבית המדרש ללמוד תורתם של חכמים אחרים.
בעל הטורים מסביר: כי משה הלך לבשר לאבות: אברהם, יצחק ויעקב כי הקב”ה יקיים את שבועתו וינחיל את ארץ ישראל לעם ישראל -באמצעותו של יהושע המנהיג.
(ואולי היה צריך לכתוב “וילך משה הלוך ושוב” , או לפרט לאן אדם הולך לעיתים וחוזר לעיסוקיו, או “וילך ויישן וישכם ויקם וידבר”, הרי כל ספר דברים הם דברי משה, ולפי המסורת הוא דיבר 40 יום לפני מותו… ובכלל בשפת הדיבור היום יומי, אם אני אומר אני הולך ללמוד, אין לזה משמעות של הליכה לאן שהו, וכו’)
- הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע… הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה… (????) פרק לא פסוקים יד – טז’
קטע מוזר, איפה היה משה באותו רגע, הן רק בקטע קודם הוא כבר עשה “וילך? כמה פסוקים קודם משה כבר קרא ליהושע, האם משה שוכח”. מה ה’ רוצה להזכיר לו? ופתאום מופיע עמוד הענן – איפה העמוד היה כל הזמן? ולמה עוד תוכחה קטנטונת?הרי כמה פסוקים קודם לכן משה מצווה את הכהנים בני לוי שילמדו את העם לשמור לעשות את דברי התורה? _נראה שעד לחלקיהו הכהן בימי יאשיהו המלך, הכהנים לא עשו עבודה טובה כמורים. יש הרבה על מה לחשוב – “מה התכוון המשורר”. הייתי אומר שהוא לא התכוון – מילא.
אינני חושב שתוכן המילים “קרבו ימיך למות” בא למשה בהפתעה, הוא כבר היה מודע לזה שהוא איננו עובר את הירדן, הוא כבר עבר את “ואתחנן” ועוד. בכל אופן המילים מכאיבות, זה נראה כאילו זו נזיפה. ה’ אומר למשה “מספיק דיברת, קישקשת, אתה חוזר על עצמך, איך אומרים באידיש, גענוג”, די, לך תמות כבר”.
מתוך מדרש נאה בנושא ב –
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/raba5/9.htm
[משה שהגיע זמנו למות] זה שאמר הכתוב (קהלת ט) שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ וגו’.
ומהו כי לא לקלים המרוץ?
אמר רבי תנחומא: המקרא הזה מדבר במשה.
כיצד?
אתמול היה עולה לרקיע כנשר, עכשיו היה מבקש לעבור את הירדן ואינו יכול, שנאמר: כי לא תעבור את הירדן הזה.
ולא לגבורים המלחמה
אתמול היו מלאכים מרתתין לפניו, ועכשיו הוא אומר (שם ט): כי יגורתי מפני האף והחמה.
וגם לא לחכמים לחם
אתמול (משלי כא): עיר גיבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה מן השמים, ועכשיו ניטלה ממנו ונתנה ליהושע בן נון.
וגם לא לנבונים עושר
אתמול היה מסיח כעשיר, שוב מחרון אפך, סלח נא לעון העם הזה, ועכשיו הוא מסיח כרש, ואתחנן, עשה עמי חנם.
וגם לא ליודעים חן
אתמול היה יודע היאך לרצות את בוראו, קומה ה’ שובה ה’, ועכשיו משנתחנן כל שבעת הימים, לסוף אמר לו הקב”ה: הן קרבו ימיך:
והנ”ל + מדרשים אחרים מופיע מתוך מדרש רבה ב –
http://www.alonolam.com/t/f_01637_part_9.html
(לא אצטט – מומלץ לעיון)
ומעניין לקרא את הביקורת על שירו של ביאליק “שמיים בקשו רחמים עלי” (על השחיטה)
(אצטט קטע ראשון –
שמיים, בקשו רחמים עלי!
אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב –
ואני לא מצאתיו –
התפללו אתם עלי!
אני – ליבי מת ואין עוד תפילה בשפתי,
וכבר אזלת יד אף אין תקווה עוד –
עד מתי, עד אנה, עד מתי? …)
מתוך –
http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=97402175#11.0.6.fitwidth
הביקורת על שירו של ביאליק : ‘שמים בקשו רחמים עלי “‘ היא שהשיר יוצא ‘בכלים שאולים, כלים אלו הם הלבושים -סגנון הטקסט שנלקח מן המדרש . הביקורת היא , אם כן , על כך שהמדרש שממנו שאל ביאליק את הלבושים לשירו איבד את תוקפו בגלל השיר . כל עוד נתלש השיר ממקורו היה מדמים את הנפש ומרעיד את הלב , כשנתחבר עם מקורו פקע כוחן של מלות השיר . לכאורה , פקע כוחן בחבל הארץ המדרשי , אך נראה גם שפקע כוחן לעורר את הנפש בכלל ואף בשיר עצמו . מה הוא המקור ממנו נתלשו מלות השיר :
….
המקור לשיר אינו …. אלא משה רבנו המתחנן על נפשו שיכנס לארץ ישראל ולא יחטפנו יום המיתה : אל תוסף ודבר אלי ( דברים כג ) זש”ה איוב : אם יעלה לשמים שיאו וגו’ כגללו לנצח יאבד וגו’ ( איוב כ ו-ז . ( כנגד מי אמר איוב מקרא זה ? לא אמרו אלא כנגד יום המיתה , שאפילו אם יעלה ארם לשמים ויעשה כנפים כנשר , כיון שיגיע קצו למות נשתברו כנפיו , ונופל לפני מלאך המות כבהמה לפני הטבח . וכן דוד אומר : תצא רוחו ישוב לאדמתו ( תהלים קמו ר ) … דבר אחר , אם יעלה לשמים שיאו
– זה משה שעלה לרקיע , ונגש אל הערפל , והיה כמלאכי השרת , ודבר עמו פנים בפנים , וקבל תורה מידו של הקרוש ברוך הוא . כיון שהגיע קיצו למות אמר לו הקדוש ברוך הוא : הן קרבו ימיך למות , אמר לפניו : רבונו של עולם , לשוא דשו רגלי ערפל ? ולשוא רצתי לפני בניך כסוס שיהא סופי לתולעה ?
מחבר/ים: דליה חושן
שם הספר: עגנון: סיפור (אינה) סוגיא בגמרא
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: הוצאת ראובן מס בע”מ, ירושלים
שנת ההוצאה: תשס”ז – 2006
עמוד:9 – 10
ומתוך הגליון של גברת נחמה
http://www.jewishagency.org/he/deuteronomy/content/28341
על כול הפרשה חופף משהו מעצבות הפרידה. מי שנאמר בו (לד, ז): “לא כהתה עינו ולא נס לחה”, מי שעלה למרום והיה כמלאכי השר, מי שקרן אור פניו, מי שנאמר בו שדיבר ה’ אתו פה אל פה – מתוודה לפני קהלו ואומר (לא, ב ): “בן מאה ועשרים שנה אנכי היו לא אוכל עוד לצאת ולבוא”. ואם כי יש המפרשים “לא אוכל ” על דרך שמצאנו מלה זו לא אחת בספר דברים במובן של “אינו רשאי”. הנה רוב. המפרשים פירשוה כמשמעה : “לא אוכל עוד לצאת ולבוא”, אם כדעת ראב”ע: “במלחמה”, ואם כדעת רש”י :”שנסתתמו ממנו מעיינות החוכמה”. ולדעת הרמב”ן מדגיש משה רבינו את חולשתו לפני העם ברגע זה כדי לנחמם: “כלומר: אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני”.
(וזה בניגוד לנאמר – לא תש כוחו…)
(ממשיך באגדה נוספת)
ובשינוי לשון, בתנחומא ואתחנן ו: אמר לו (הקדוש ברוך הוא): כך מנהגו של עולם: דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו: עד עכשיו היה חלקך לשרת לפניי ועכשיו אבד חלקך והגיעה שעה של יהושע תלמידך לשרת. אמר לפניו : ריבוני, אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיה לו תלמיד. אמר לו: אם אתה רוצה לעשות כן, לך עשה. עמד משה והשכים לפתחו של יהושע. היה יהושע יושב ודורש ועמד משה וכפף קומתו והניח ידו על פיו, ונתעצמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו כדי שיצטער (משה) וישלים עצמו למיתה. הלכו ישראל אצל משה לפתחו ללמוד תורה ושאלו ואמרו : משה רבינו, היכן הוא? אמרו להם: השכים והלך לפתחו של יהושע. הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע. והיה יהושע יושב ומשה עומד. אמרו לו: מה עלתה על לבך, שמשה רבינו עומד ואתה יושב? כיוון שתלה עיניו וראהו מיד קרע בגדיו וצעק ובכה ואמר: רבי, רבי אבי, אבי, ואדוני, אמרו ישראל למשה: משה רבינו, למדנו תורה, אמר להם: אין לי רשות, אמרו לו: אין אנו מניחין אותך. יצתה בת קול ואמרה להם : לימדו מיהושע: ישב יהושע בראש ומשה בימינו ובני אהרן משמאלו והיה יהושע יושב ודורש בפני מש… ניטלו מסורות (כללי) חוכמה ממשה וניתנו ליהושע – ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל מישיבה אמרו למשה: סתם לנו )יהושע (את התורה)רוצה לומר : אין אנו מבינים ממנו כמו שהיינו מבינים ממך. אמר להם )משה(: איני יודע מה אשיב לכם. והיה משה רבינו נכשל ונופל.
באותה שעה אמר: ריבון העולמים : עד עכשיו ביקשתי חיים – עכשיו הרי נפשי נתונה לך. כללו של דבר: אין חז”ל רואים את משה רבינו כיצור על אנושי. אין הוא חלילה אלוה ולא בן אלוהים, ולא לחינם שמו חז”ל בפיו כמלים אחרונות בתנחומא (שם): נטל שתי ידיו והניחן על לבו ואמר לישראל: ראו אחריתו של בשר ודם. (ע”כ)
ןמשהו נוסף מתוך
http://yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1296.asp
ויאמר ה’ אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד.
ההליכה מסמלת את חילוף המשמרות שמתרחשת בפסוק זה, בחינת “דור הולך ודור בא”2. אך יחד עם ההליכה יש צורך ב”ניצבים” – בדברים שאינם משתנים, “והארץ לעולם עומדת”. גם כאשר מתחלפים הדורות ומשתנה ההנהגה, ישנם ערכים יסודיים שנשארים קבועים ומבטיחים יציבות.
גם בדור יציאת מצרים אנו מוצאים עקרון זה. פעמים רבות מוזכר בסיפורי יציאת מצרים ענין שאלת הבנים3. דוקא כשמתחלף הדור ומהפכה מתרחשת, כשהעבדים יוצאים לחירות וכל העולם משתנה, חשוב לשמור על היציבות – על הקשר בין אב לבנו המבטיח את יציבות התא המשפחתי והלאומי בים השינויים הסוער.
חז”ל במדרש על הפסוק שהובא בתחילת הדברים, שופכים אור נוסף על ענין זה4:
דבר אחר “הן קרבו ימיך” למה נגזר עליו מיתה בזה לשון “הן”, רבנן אמרי למה הדבר דומה לאחד שכיבד את המלך והביא לו דורון חרב חדה, אמר המלך התיזו את ראשו בה, אמר לו אותו האיש אדוני המלך במה שכיבדתיך בה אתה מתיז את ראשי, כך אמר משה, רבונו של עולם ב”הן” קילסתיך, שכן כתיב (דברים י’) “הן לה’ אלהיך השמים ושמי השמים וגו'”, וב”הן” אתה גוזר עלי מיתה, אמר לו הקב”ה שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות, אמר לו אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים ואמרת לי (שמות ד’) “הן לא יאמינו לי”, הוי “הן קרבו ימיך”.
חייו של משה סובבים סביב המילה “הן”. ב”הן” קילס לה’, ב”הן” נגזר עליו למות, וב”הן” פקפק באמונתו של עם ישראל.
משמעות הדברים תתבאר לאור דברים שכתב הגר”א בביאור דברי הגמרא5:
דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר (דברים י’) “ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'” וכתיב (איוב כ”ח) “ויאמר לאדם הן יראת ה’ היא חכמה וגו'”, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן.
ומבאר הגר”א6:
לפי שאות ה’ אין לה בן זוג באותיות אחדים: א”ט, ב”ח, ג”ז, ד”ו כולם עשרה וה’ אין לה בן זוג, וכן נון בעשירות אין לו בן זוג, י”צ, כ”פ, ל”ע, מ”ס, כולם מאה, אבל הנון אין לו בן זוג במאות.
המילה ‘הן’ מסמלת את היחידאיות וחוסר היכולת להתחבר עם בן זוג.
העם היוצא ממצרים היה זקוק למנהיגותו של משה, שהראתה לעם את כחו הגדול של ה’, כדי שלא ידרדרו למדרגות נמוכות. משה עשה אותות ומופתים שהראו לעם בחוש את העולם הרוחני העליון, ובכך החזיק את העם בדרך ה’.
זוהי הנהגה של ‘הן’. אין כאן חיבור בין העולמות השונים, אלא כל אחד נשאר במקומו. משה הראה לעם את גודלו ורוממותו של ה’, אך העם נשאר בדרגתו ובתלונותיו.
משה קילס ב’הן’ – “הן לה’ אלוקיך השמים ושמי השמים”7. משה הראה לעם את כחו של ה’ שנשאר בשמים.
העולם העליון, שאינו יורד ומתחבר לעולם הזה, פעמים שאיננו מובן לנו, והוא כחרב חותכת, אשר יכולה גם להמית, ועל כן נגזר על משה מיתה בלשון ‘הן’.
משה עצמו היה בחינת ‘הן’. משה היה בדרגה עליונה ביותר, שגרמה לו להיות “כבד פה וכבד לשון”8, וחיבורו אל המציאות היה קלוש. כמו אותיות ‘הן’, גם משה לא מצא בן זוג ופרש מאשתו. עליונות זו הביאה את משה לומר “הן לא יאמינו לי”, מתוך שהיה מנותק מן העם.
(ע”כ) (מעניין כמה אפשר לדרוש על מילה בת הברה אחת)
הפסוק ממשיך ב – הנך שוכב עם אבותיך וקם… היכן היו אבותיו של משה????
אז מתוך דיון שלא מתכוון לענות על שאלתי,
שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות? אמר להו: תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר: ויאמר ה’ אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם זה וזנה. – ודילמא, וקם העם הזה וזנה? – אמר להו: נקוטו מיהא פלגא בידייכו, (קחו לפחות חצי) דיודע מה שעתיד להיות.”
לפי דרשותיהם של רבן גמליאל ור’ יהושע בן חנניה, יש לפסק את הפסוק כך: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם // הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ, ואילו לפי המינים והרומיים החלוקה (המתאימה גם לטעמי המקרא) היא: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ // וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ.
שתי גישות אלן מתבארות על פי האמור במסכת יומא (דף נב ע”א):
“איסי בן יהודה אומר: חמשה מקראות בתורה אין להן הכרע: שאת, משוקדים, מחר, ארור, וקם.”
ומפרש רש”י על אתר:
“וקם – הנך שוכב עם אבותיך וקם, וכאן רמז לו תחיית המתים, או וקם העם הזה וזנה.”
ומדרש הזוהר מוסיף ומרחיב ב –
(לא יכול להעתיק מהאתר, נא לעיין)
ואם כבר אז משהו על גלגול נשמות שאינני מבין, מתוך “שער הגלגולים”
http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/21736?/heb/content/view/full/21736&main
“…. ובזה תבין מש”ה, הנך שוכב עם אבותיך וקם והוא א’ מן המקראות שאין להם הכרע. (הגהה – אמר שמואל, לאפוקי ממאן דפירוש שאין להם הכרע, ר”ל, איני יכול להכריע אם נדרש לפניו או לאחריו). פירוש, כי מלת וקם, נמשכו לפניו ולאחריו, ושניהם אמת, כי הנה עתיד מוה עצמו יחזור בגלגול בדרא בתראה ואז יקום, וזהו הנך שוכב עם אבותיך וקם. גם אז בדרא בתראה, יתגלגלו כל דור המדבר עם הערב רב, וזהו וקם העם הזה וגו’. והענין הוא, כי אין לך דור ודור שמרע”ה אינו בתוכו בסוד וזרח השמש ובא השמש, דור הולך ודור בא, כדי לתקן את הדור ההוא. וגם דור המדבר עצמו, עם הערב רב, כלם יתגלגלו בדרא בתראה, כימי צאתך מארץ מצרים. וגם משה יקום בתוכם, כי כלם הם מסוד הדעת, משה, ודור המדבר, וגם הערב רב, כמבואר אצלינו בפרשת שמות. וזש”ה אח”כ, אשר הוא בא שמ”ה, והם אותיות מש”ה, כי משה יתגלגל עמהם כנזכר. וז”ס כל הת”ח שבדור הזה, נשותיהם שולטות עליהם, לפי שהם מזמן דור המדבר, שהם לא נתנו נזמיהם לעגל. והאנשים חטאו, ונתנו נזמיהם לעגל. (ע”כ)
וחב”ד נותנים תשובה מענינת ולמי שמאמין – גם משכנעת, מתוך
http://www.col.org.il/show_news.rtx?artID=53098
ובילקוט ראובני [פר’ וזאת הברכה ד”ה ה’ זוגות] הביא את דברי ספר התמונה הנ”ל.
וכן כתב בעל “מגלה צפונות” [מגלה צפונות דף קמד ע”ש]: “המלאכים העבירוהו למשה רבנו ע”ה למערת המכפלה, וז”ש “לא ידע איש את קבורתו”, אף משה אינו יודע מקום קבורתו, כיון שנקבר מול בית פעור ורואה עצמו במערת המכפלה איננו יודע עיקר מקום קבורתו היכן”.
ו”הרוקח” לרבנו אליעזר מגרמייזא, מגדולי הראשונים אומר שאומנם משה רבנו קבור במערת המכפלה, אבל הוא הגיע לשם דרך מנהרה שעברה מקברו בעבר הירדן עד לחברון, וז”ל: “ה’ אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה” [דברים ל”א ב’] ולא דרך מחילות, כי הלך דרך מחילות לאמר לאבות העולם. הנך שוכב עם אבותיך” [דברים לא טז] וכתיב “לא ידע איש את קבורתו”, אלא דרך מחילות בא לשם למערת המכפלה, כי מחילה יוצאת מקברו של משה שהלך לקברי אבות, שכתוב [שם] “הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר” – לך אמור: מה שנשבעתי להם – קיימתיה [בפר’ ג’ דברכות]. “עם אבותיך וקם” – בשרו שילך לקבר אבות כי חלקו עימהן, לכן אחלק לו ברבים.
ובמדרש רבי דוד הנגיד נכד הרמב”ם גם נקט שמשה רבינו קבור במערת המכפלה, והקב”ה בעצמו העבירו לחברון. וז”ל [בתירגום מערבית בראשית עמ’ פד]: “…דבר אחר המכפלה: ואמרו רבותינו עליהם השלום למשה רבינו עליו השלום, קברו ה’ יתעלה שם, כמו שאמר: “ואקברה את מתי שמה” [בר’ כג: יג] שאם תהפך “שמה” יבוא “משה”.
….
יש לציין כי בחז”ל מובעת דיעה שקברו של משה הוא בעבר הירדן אולם הוא מחובר עם קברי אבות: בספרי כתוב [דברים פיסקא שנז ד”ה (ה) וימת] “מחילה היתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתם של אבות נאמר כאן “וימת שם משה” ונאמר להלן [בראשית מט לא] “שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו”. וכן הובא בילקוט שמעוני [וזאת הברכה רמז תתקסה].
וכן במדרש תנאים [דברים פרק לד פסוק ה] ד”א “וימת שם משה”; יש אומרים מחילה היתה יוצאת מקבורתו שלמשה לקבורתן של אבות; נאמ’ כאן “וימת שם” ולהלן הוא אומר “שמה קברו את אברהם”. (ע”כ)
- 3. ואכל ושבע ודשן ופנה … פרק לא פסוק כ’
משפט יפה מעניין, שאומר כללית שכביכול אדם שיש לו מכל טוב אין לו צורך ביראת שמיים. וכברהבזכרתי לעיל את הנושא של “הכל צפוי…” הנ ה’ אומר למשה שהוא יודע וגם שמשה (דקות לפני מותו) ידע שבני ישראל יחטאו אחרי מותו. ומה החידוש? הם כבר חטאו 40 יום אחרי מעמד הר סיני, וכ – 40 שנה אחרי בעל פעור. איזה גורל “צפוי” לעם היהודי. התחזית הרעה די הוגשמה.
ויש שרואים בקטע הזה הקדמה לפרשת האזינו
למשל מתוך
http://news.walla.co.il/item/1579191
“משה רבנו, רגע לפני הפרידה, מתאר את כל מה שעתיד להיות לעמו באחרית הימים. כבר התורה מבשרת לנו שהשירה אינה מרוממת ואינה מעודדת: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאץ ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי. והיה כי תמצאנה אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו, כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי. ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל” (דברים לא, יט-כב).
הכל ידוע מראש: יבואו לארץ, יפנו עורף לאלוהים, ימצאו אותם רעות רבות וצרות ולבסוף: “ענתה השירה… כי לא תישכח מפי זרעו”. מה הסיפור? מה מבקש משה רבינו להנחיל לזיכרון הקולקטיבי? כדי להשיב על השאלה הזאת ראוי להעמיק בפרשה דרך אחד הכינויים הרווחים בה ביחס לישראל. בשלושה מקומות בשירה מכנה משה את ישראל “בנים” לה’.
(ע”כ, ובעצם הדיון במאמר הוא יותר על פרשת האזינו, מומלץ)
ומשהו יותר מעמיק, מתוך
http://www.etzion.org.il/vbm/archive/7-parsha/47haazinu.rtf
בין נאומי המבוא שבפרק ל”א ובין השירה הבאה לאחריהם קושרים כמה קשרים לשוניים וענייניים:[1]
המבוא בפרק ל”א | השירה בפרק ל”ב | |||
א. | (כח) | ואעידה בם את השמים ואת הארץ | (א) | האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי |
(כט) | כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון | (ה) | שחת לו לא בניו מומם | |
ב. | (כ) | כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו
זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן |
(יג-טו) | ירכבהו על במתי ארץ
ויאכל תנובת שדי וינקהו דבש מסלע… חמאת בקר וחלב צאן… וישמן ישרון… שמנת עבית כשית |
ג. | (טז) | וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ… | (טז-יז) | יקנאהו בזרים… אלהים לא ידעום… |
ועזבני והפר את בריתי… | (טו) | ויטש א-לוה עשהו | ||
ד. | (יז) | וחרה אפי בו ביום ההוא
ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות |
(יט)
(כ) (כב) (כג) |
וירא ה’ וינאץ, מכעס בניו ובנתיו
ויאמר: אסתירה פני מהם… כי אש קדחה באפי… ותאכל ארץ ויבלה אספה עלימו רעות |
[1] על קשר מרכזי אחד ביניהם עמדנו בעיוננו לפרשת האזינו תש”ס (עמ’ 430-429 בספרנו): המבוא לשירה מגדיר בבהירות את התקופה שאליה מכוונת עדותה של השירה – מיד לאחר כניסתם של ישראל לארץ ובדורות שבהם עדיין לא היה איום הגלות ממשי. בדורות אלו יהיה עונשם של ישראל ‘הסתר פנים’ שיביא על העם ‘רעות רבות וצרות’ ושבעקבותיו הוא ‘יהיה לאכול’ על ידי אויביו, אך לא יושמד על ידם וגם לא יגלה מארצו. (ע”כ)
(ויש שאומרים, שהכל נכתב לאחר מכן והעורכים הפכו את העבר לעתיד = תחזית לגורל העם מפי א-להים ומשה. האם תחזית = הכל צפוי? אולי “הכל” מתכוון לאחת האופציות)
ומתוך מאמר קצר שמנסה להסביר
ZGVmYXVsdGRvbWFpbnxkZXJlY2hkYXZpZHxneDoxYzNiMzJjNTY2MDgzYjc
צריך לדעת למה מה שאכל ודשן הוא סיבה לפנות אל אלוהים אחרים.
גם שמסתבר שמי שחי בעושר וטוב דרכו לזלזל במי שמטיב עמו, דרכו לקבל את הדברים כמובנין
מאליהם, כמצב טבעי פשוט, אך היכן יש כאן צד של פניה לאלהים אחרים, מה הסיבה והקשר בין
הדברים……
אומנם המצב המבוקש שבו עיקר כיון העולם, עיקר קיומו של עם ישראל הוא בהיותם יושבים על
אדמתם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה….
אך בזה יש פיתוי הגדול לאכול מעץ הדעת להיות כא’, ליצור עולמות, לא להכיר את העולם אלא ליצור
עולמות חדשים. (ע”כ)
ונסיון לקשר את האמור עם השואה נמצא ב –
http://din.org.il/2012/08/29/%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%94-%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94/
(מתוך תשובה לשאילה היכן היה א-להים בשואה?)
….” רבי אלחנן וסרמן זצוק”ל הי”ד, שנרצח עם תלמידיו ב”פורט התשיעי” בקובנה, כתב ערב מותו: “בימינו אלה בחרו להם היהודים בשתי עבודות זרות, אשר להן יקריבו את קורבנותיהם, הרי הם הסוציאליזם והנציואליזם. את תורת הנציואליזם (הלאומיות) ניתן להגדיר כ”נהיה ככל הגויים…”. ברור כי שיטה זו נחשבת כעבודה זרה עפ”י דעת תורה. בשמיים הרכיבו את שתי העבודות לאחד – נציונל סוציאליזם… ויצרו מהם מטה זעם החובל ביהודים בכל קצוות תבל. הטומאות להן סגדנו הן החובטות בנו…” (ע”כ)
ומתוך מאמר ארוך ומקיף על התשובה וכו’ –
http://www.vortim.co.il/%D7%94%D7%92%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%A2%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%A2%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D
“…
כן כתיב בפרשת השבוע (פסוק כ’) כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו, זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלהים אחרים, ועבדום וניאצוני (פירש רש”י, והכעיסוני) והפר את בריתי. הכל מתחיל ממצב של ואכל ושבע ודשן.
וברש”י סוף פרשת עקב (י”א, ט”ז) על הפסוק ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם, הביא מן הספרי שם וז”ל, כיון שתהיו אוכלים ושבעים השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב”ה אלא מתוך שביעה, שנאמר פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירביון, מה הוא אומר אחריו ורם לבבך ושכחת עכ”ל. ואח”כ כתוב וסרתם (פירש”י לפרוש מן התורה) ועבדתם אלהים אחרים וגו’. אדם גשמי מגיע עד עבודה זרה. (יתכן שהסיבה לכל זה, משום שכל החטאים נשרשים בחטא אדם הראשון, ואדם הראשון חטא באכילת תאוה מעץ הדעת. ולכן עניני הגשמיות מעוררים כח גדול של ירידה רוחנית).(ע”כ)
מספיק עם הצרות, אסיים בפסוק נחמה מתוך הפרשה
חיזקו ואימצו אל תיראו … ה’ א-לקיך … לא ירפך ולא יעזבך
שבת שלום
שבוע טוב
צום קל
גמר חתימה טובה
להת