האזינו תשע”ו

 

From:
To:
Subject: FW: האזינו …הבו גדל…הרנינו…
Date: Sat, 26 Sep 2015 22:40:00 +1000

הקדמה כללית
 
עברנו 3  שבועות, 3 פרשות מחרידות מלאות באיומים, ועכשיו אנחנו ניצבים מול הפרשה הרביעית שמפחידה לא פחות וגם רב בה הסתום על הגלוי. הרבה פסוקים לא ברורים.
 
 עורך התנ”ך כנראה החליט לפרוק את כל זעמו על עם ישראל לפני שייגמר הספר.  אלה עונשים צפויים לעם ישראל בעתיד/עבר? עברו  כ -2,500 שנה מאז שנכתבו פרקי התורה הקשורים לעונשים שיעברו/ועברי על עם ישראל ויש להניח שיחד עם השנים גם עברו רוב – (אם לא כל ואם לא גם בתוספת מע”מ וריבית מצטברת של)  הצרות, ואולי באמת עם קצת אופטימיות, נגדשה סאת הייסורים והגענו אל קצה מנהרת החושך ארוכת הגלות, אל האור.
 
ויש רק להעיר, שאחרי שנתיים שבהן פרשת האזינו נקראה  בשבת שובה, השנה היא נקראת בשבת בין יום כיפור לסוכות. כאמור הלוח העברי “קצת מסובך”
 
פסוקי השבוע
ויניקהו דבש
תאריכו ימים
ערב שבת שלום
פתיחה
 
אז כבר פעמיים קשקשתי על פרשת השבוע כדלהלן
 
שנת תשע”ד
 
 
שנת תשע”ה
 
 
למרות שאין הנחתום ממליץ על עיסתו, בכל אופן – מומלץ למעוניינים/ות לעיין באתר לעיל
 
כי הפרשה קשה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הלשון וזה מאתגר, אגוז מעניין לפיצוח. הנושאים אינם בדיוק נושאים. החלק השירי בפרשת האזינו הוא שירה מוצפנת חבוייה במילים קשות. למרות זאת השירה יפה ומושכת (ייתכן ועם ישראל ככלל היה ואולי עם הזמן הפך לעם מזוכיסטי). למרות הרוע שבה, שירת האזינו נקראת ברצף מילים זורם  (אולי גם בגלל שקראתי את הפרשה פעמים רבות וכמעט יודע אותה בע”פ) אם כי התוכן משתנה בין “זכרונות” מהעבר הרחוק לבין איומים על עונש שיארעו בעתיד הרחוק, ללא אבחנה.
 
סיכום קצר על הפרשה ניתן בויקיפדיה
 
 
(לא מצטט)
 
ומתוך סיכום קצר אחר שמיועד לנוער המתבגר (שאותי מבלבל במקצת)
 
 
השירה חשובה למשה והוא מזמין את העולם כולו להקשיב: “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי” (ל”ב, א).משה רבנו הזקן עומד לפני בני ישראל. עוד מעט יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת בלעדיו והוא דואג להם. משה מכיר את העם והוא יודע עד כמה הם קצרי סבלנות, חסרי אמונה ורגילים לעזרה: ארבעים שנה הם נדדו במדבר, דאגו להם לאוכל ולמים, שמעו את תלונותיהם הרבות וטיפלו בהן, שוב ושוב הם ביקשו לחזור למצרים ולא האמינו באלוהים.
ההיסטוריה של הנדודים מלמדת שבני ישראל הם לא הקבוצה החזקה ביותר להתמודדות עם ארץ חדשה ותנאים חדשים. החששות הללו מביאים את משה לחבר שירה, שירה של אזהרות, זיכרונות ותיאור העתיד שמצפה להם. משה משתדל לצייד אותם בצידה לדרך: הכוונה אינה לקופסאות שימורים או למים, אלא לכללי התנהגות: לזכור את התורה, לקיים מצוות, להאמין.

ע”כ)

(האם משה היה כזה תמים” הרי כאמור לעיל “משה מכיר את העם עד כמה הם… חסרי אמונה… ולא האמינו א-להים.” אז מה, פתאום הם (כנחנו) יתחילו (נתחיל להאמין? (לאיזה כיוון פנה עם ישראל אחרי השואה? איזו נאיביות?????)

ומהי כוח ועיקרה של האמונה, לפי

http://www.mudaut.co.il/news/weekly.asp?Weekly_ID=1109

במרכז הפרשה ניצבת שירת ‘האזינו’. השירה מגלה לנו את טבע השלמות של הבריאה ונוטעת בנו את האמונה בכוחה של הנשמה וקשר הברית הנצחי שלה עם בורא עולם

פרשה של שירה
במרכז הפרשה עומדת שירת ‘האזינו’, המתנה הנפלאה האחרונה שמעניק לנו משה רבנו, המנהיג הנצחי, לפני היפרדו מעלינו, ממש ביום פטירתו מהעולם. משה לא רק כתב את השירה בתורה, הוא גם אמר אותה לכל בני ישראל. בשירה משה סידר לפני בני ישראל את כל מה שקרה להם בעבר, מאז ימי האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב. ביאור של כל המאורעות שהיו והחסד הגדול שעשה עמנו הקב”ה מאז שלקח אותנו לחלקו, “כִּי חֵלֶק ה’, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ”. אח”כ מזכיר משה את הכעס על שבגדו ישראל בכל הטובה הגדולה הזאת והעונש של הגירוש מארץ ישראל והגלות הארוכה. לבסוף, כתוב כל מה שיקרה לעם ישראל בעתיד, עד הדור האחרון, דור הגאולה השלמה באחרית הימים, כולל הבטחה גמורה על הגאולה עצמה, הבטחה ללא תנאים. השירה הזאת היא עדות על נצחיות הקשר בין הקב”ה לישראל, בין כל אחד מאתנו לבין בורא עולם….

הקבלה מלמדת אותנו שתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראיו ושאין רע יורד מלמעלה כלל. בורא עולם משפיע שפע של תענוג, שפע של אור, בכל עת, אל כל הבריאה. אם כן, בדרך הפשט, קשה להבין את כל הדברים הכתובים לעיל, מה עניין העונשים החמורים וההרחקה מהבורא על כך שעוזבים את בריתו? ואיך אנחנו אמורים להאמין שדי בקריאה של שירה כדי לעורר את הרחמים ולתקן את מה שנפגם? אמונה תמימה זה טוב וזהו בודאי אחד היסודות החזקים ביותר של קיומנו, אבל חייבים להתבונן בכל הענין בדרך הפנימיות.
הקבלה מלמדת אותנו שכל הבריאה מורכבת משני יסודות – אור וכלי. האור הוא אותו שפע המושפע מהבורא והוא תמיד טוב. הבעיות מתעוררות כשזה נוגע לכלי. יש כלל שאומר שאין אור בלי כלי. לא יתכן גילוי של אור ללא שיהיה שם כלי. ניתן לומר יותר מכך, שלא יתכן גילוי נאות ונצחי של אור ללא שאנחנו נתייגע ונכין כלי ראוי לאור, כלי המותאם לחוקים הרוחניים של הבריאה. … (ע”כ)

(ממש משכנע)

ועיון ברבנו גוגל מראה שכמעט כל המתעסקים בפרשה הם שתוך המסגרת המסורתית,כמו שראינו לעיל, השירה בפרשה דורשת ציות לכתוב, אחרת אבוי.

פסוקים לעיון נוסף

1. ויניקהו דבש מסלע ושמן …

מתי זה קרה? ייתכן והנמשל הוא מיים, זה מה שהסלע נתן. ומה ז השמן? אפשר לקרא ברש”י ואחרים, מעניין, ואחפש בכבנו גוגל

אז להכניס קצת מזיקה – שיר בבצוע רן אלירן

https://www.youtube.com/watch?v=fO8BqChlTwk

הסבר אחד לשפע שמוזכר בפסוקים הופף את העבר (וו ההיפוך) לעתיד

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/20/02002.htm

ובפרשת האזינו, כשרוצה משה רבנו לדבר על מעלתה העתידית של הארץ, הוא אומר “ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור” (דברים לב, יג) וברש”ר הירש כתב:

בא לאמר שגם הפוריות היתרה של הארץ יוצאת מגדר הרגיל ויש בה משום פלא … ובהשפעת הברכה הזאת עלתה הפוריות על המתחייב מן האיכות הטבעית של האדמה. סלעים ואבני חצץ הפכו לאדמה פוריה וגדלו תמרים וזיתים.

וב”דעת זקנים מבעלי התוספות”: “וגם מן התמרים הגדלים על הסלעים יוצא הדבש, והזיתים הגדלים בסלעים הם טובים מאותם שבבקעה לפי שהחמה זורחת עליהם תמיד וממתקן כד”א “וממגד תבואות שמש”. (ע”כ)

 

(יפה, אז קודם יבוא השפע – וישמן ישרון ויבעו

הסבר יותר פשוט –  מתוך

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_3308_132.pdf

 ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, לא הי׳ בזה שום השתנות בסדרי בראשית שהרי נמצאים קנים הנהלים בסלעים המוציאים דבש וכן זיתים הגדילים בצורים ומוציאים שמן )עפירש׳׳י האזינו ל״ב( אבל לא נברא להם דדים בפה בהשתנות סדרי בראשית, ובמס׳ שבת דף נ׳׳נ ע״ב באחד שמתה אשתו וכוי ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כדדי אשד, והניק את בנו כוי, עובדא כיו״ב איתא בב״ר פ׳ נח על מרדכי עם אסתר ומסיים שם כד דרשה ר׳ אבוהו בציבורא שחקו עליו ועל דבריו, אמר להם ולאו מתניתין הוא ד׳ שמעון בן אלעזר אומר חלב הזכר טהור. וא״כ כיון שאפשר לפעמים שיהי׳ חלב בדדי זכר לא הוה שנוי בסדרי בראשית ואפשר שנעשה למרדכי נס זה. אבל לברוא דדין בפה איש הוי בריאה בראשית ״ואין כל חדש תחת השמש״, שזה הוא מן הנמנעות,• חדשה בסדרי  שגם בבלועי דקרח דאמד משדעיה אם בריאה גיהנם מוטב, ואם לאו יברא הי, פריך בגמרא אילימא ט, )   

לעומת זאת – צעירי חב”ד אמרים ב –

http://chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=701&CategoryID=431

“ניסים גדולים יותר-

 חז”ל מוסיפים ואומרים, שהילדים “הם הכירוהו תחילה”. אותם ילדים נולדו בתוך שעבוד מצרים, ולא הכירו דרך-חיים אחרת. עליהם נאמר “ויניקהו דבש מסלע, ושמן מחלמיש צור”. הקב”ה בעצמו דאג לקיימם ולהאכילם בתוך המציאות הקשה של הגזרות נגד ילדי ישראל. ולכן בשעת קריעת ים-סוף היו הראשונים להכיר את הקב”ה.” )ע”כ)

או ביתר פירוט, מתוך 

http://midreshet.org.il/pageview.aspx?id=414

“דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן [את בעליהן] וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים [רש”י: בין מצרי השדות, מקומות צנועין] שנאמר, “אם תשכבון בין שפתים וגו'” [תהילים, סח, יד] בשכר “תשכבון בין שפתים” זכו ישראל לביזת מצרים. […] וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר “תחת התפוח עוררתיך וגו'” (שיר השירים ח, ה) והקדוש ברוך הוא שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד [… ] ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש שנאמר “ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור” [דברים, לב, יג], וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים וחורשין על גבן […] לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה […] וכיון שמתגדלין באין עדרים, עדרים לבתיהן [..]. וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר “זה אלי ואנוהו” (שמות, טו, ב).

תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף יא,עמוד ב
(מעניין, וגם משעשע)
ואי אפשר בלי — מתוך 
ספרי:

דבר אחר ירכיבהו על במתי ארץ זו תורה, שנאמר ה’ קנני ראשית דרכו, ויאכל תנובות שדי זו מקרא, ויניקהו דבש מסלע זו משנה, ושמן מחלמיש צור זה תלמוד… (האזינו שיז)

 

 2. בהנחל עליון גויים

מתוך

http://mida.org.il/2015/09/25/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%91%D7%94%D7%A0%D7%97%D7%9C-%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%92%D7%95%D7%99%D7%9D/

בדומה לסיפור המגדל בספר בראשית גם שירת האזינו מזכירה בפתיחתה את החלוקה לעמים וארצות. בלשון הכתוב: “זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים ל”ב, 7-8). לבד מסוף פסוק 8: “לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” מובן הפסוקים ברור. מן הכתוב אנו לומדים שאלהים, עליון בלשון הכתוב לפנינו, הפריד בין בני האדם, וקבע את נחלתם וגבולם בימי עולם, דהיינו בראשית הזמנים.

כיצד קשורה החלוקה “לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” לא ברור כלל. תרגום ירושלמי (פסידו יונתן) מתרגם ומפרש: “כִּסְכוּם מִנְיַין שׁוּבְעִין נַפְשָׁתָא דְיִשְרָאֵל דִנְחָתוּ (=ירדו) לְמִצְרַיִם”. כלומר לדעת המתרגם הארמי מספר העמים והארצות הוא שבעים כמספר בני ישראל-יעקב שירדו למצרים ככתוב: “כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים” (בראשית מ”ו, 27). אין לפירוש זה סמך מן הכתוב. ולא ברור מה טעם קבע אלהים את מספר העמים על פי מספר בני ישראל. בנוסח המסורה אין לפסוק שלנו פתרון.

שיחק מזלנו ובנוסח כתב יד שהתגלה בקומראן (המגילות הגנוזות) ובנוסח תרגום השבעים (התרגום היווני העתיק של התנ”ך) שרדה גרסה אחרת ובמקום “לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” גורסים שני מקורות אלה: “למספר בני אל”. הנוסח הסתום של המסורה מתבאר היטב ע”פ גרסתם. על-פי הכתוב בשירה חילק האל בימי קדם את העמים בהתאמה למספרם של בני-אל. העיקרון הוא: החלוקה של מטה מקבילה לחלוקה של מעלה. כך קיבל כל עם יחד עם נחלתו גם את האל המיוחד לו, או לחילופין, כל אל קיבל עם נחלתו גם את העם היושב בה, אך לעצמו בחר ה’ את עם ישראל (=יעקב) ואת ארץ ישראל, ככתוב בהמשך “כִּי חֵלֶק יְהוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ” (ל”ב, 9).

השקפה עתיקה ומעוררת מחלוקת

ההשקפה שאלהים בעצמו חלק לעמים את אלוהיהם אך לעצמו בחר בישראל מופיעה גם במקומות נוספים בדברים, למשל בפרק ד, 20-21 באזהרה שלא לעבוד אלים אחרים: “אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם. וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה”. השקפה זו בודאי עתיקה מאד והיא עוררה התנגדות בדורות מאוחרים. אמנם ברור שהמניע העיקרי להשקפה זו הוא הרצון המונותיאיסטי לשעבד את כל המציאות לאל האחד, אפילו את עבודת האלים של הגויים, אבל הדורות המאוחרים התקשו ברעיון שאלהים עצמו חלק עבודה זרה לעמים. התנגדות זו יצרה את השינוי של “בני-אל” ל”בני ישראל” של נוסח המסורה. את השינוי עצמו הטיב לבאר קאסוטו שהראה, שחילוף הגרסה בני אל – בני ישראל בשירת האזינו, מתבאר יפה על סמך ההנחה שלדעת מי ששינה את הפסוק המקורי מספר בני אל הוא שבעים בדומה למיתולוגיה הכנענית (אוגריתית) המציינת שלאשרה, היא אשתו של אל, שבעים בנים: ‘שבעמ בנ את’רת’. הוא המספר שנוקט המקרא …

 (ע”כ – מומלץ)

ומשהו דומה ומרחיב, מתוך

http://tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/dm-32-08.html

ביומו האחרון, הוכיח משה את בני ישראל על כפיות-הטובה שלהם כלפי ה’, ואמר להם (דברים לב 6-9): ” הַ  לה’ תִּגְמְלוּ-זֹאת–  עַם נָבָל וְלֹא חָכָם?! הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ,  הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ! זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר;  שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;  יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל .  כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ; יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ”.

הביטוי “בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם” מתייחס, בוודאי, לדור הפלגה – דור מגדל בבל, שבו ה’ הפריד את בני האדם לעמים, פיזר אותם בכל העולם,   ונתן לכל אחד מהם את נחלתו.

הביטוי הבא – “יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל” הוא פחות ברור, וכמה פירושים שונים הוצעו לו:

 1. ע”פ רש”י, ספורנו ועוד, הכוונה היא, שה’ ייצב וקיים את גבולות הגויים, ולא השמיד אותם למרות שחטאו לו בבניית מגדל בבל, כי רצה לחכות עד שייצאו מהם בני ישראל (לשון רש”י :   ” בהנחל עליון גוים – כשהנחיל הקדוש ברוך הוא למכעיסיו את חלק נחלתן הציפן ושטפם: בהפרידו בני אדם – כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים קיימם ולא אבדם: למספר בני ישראל – בשביל מספר בני ישראל שעתידים לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון: כי חלק ה’ עמו – למה כל זאת, לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת. ומי הוא חלקו, עמו. ומי הוא עמו יעקב חבל נחלתו… והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם, ולא עשו בן של יצחק“; שד”ל הסביר את חשיבות המספר 70).

  • אך פירוש זה אינו מתאים למטרת הקטע – מטרת הקטע היא להוכיח את בני ישראל על כך שהם כפויי טובה, בכך שחטאו לה’ למרות כל הטובות שעשה עימם; ופסוק זה אינו מוכיח זאת – להיפך, הוא אומר שה’ היטיב עם כל העמים ולא רק עם בני ישראל!

 

2. כמה חוקרים הסתמכו על תרגום השבעים, ועל מגילה שנמצאה בקומראן, שלפיהם נוסח הפסוק הוא “יצב גבולות עמים למספר בני אל”; אם נפרש ש”בני אל” הם בני ישראל (כמו בפסוקים רבים בתנ”ך ), אז אין הבדל משמעותי בין הנוסחים; אך אם נפרש ש”בני אל” הם כוחות טבע או כוחות רוחניים כלשהם, ייתכן שמשמעות הפסוק היא, שה’ חילק את העמים בין המלאכים – לכל עם מינה מלאך שאחראי עליו (והוא ה”שר” של אותו העם, שנזכר בדברי חז”ל), ורק לעם ישראל לא מינה שום שר, אלא הנהיג אותם לבדו. פירוש דומה נזכר בדברי ראב”ע: “שאל אביך – רמז למבינים, וכן זקניך – והטעם, כמו שאמר (לעיל ד יט) אשר חלק ה’ אלהיך אותם וגו’ , כי לכל חלק במטה חלק למעלה. וטעם למספר בני ישראל – כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד, והוא סוד גדול, והעד כי חלק ה’ עמו – וזאת מעלה גדולה שלא עשה כן לכל גוי, על כן אמר הלה’ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם , שנפל ממעלתו באולתו. וזה טעם אביך קנך , כי קנהו לכבודו וילמדהו כאשר יפרש כמעשה האב עם הבן“. וכתב רמב”ן על דברים אלה: “ודברי פי חכם חן. ואם כן יהיה פירוש זכר ימות עולם – שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה, כמו שיאמר בהנחל עליון גוים וגו’. בינו שנות דר ודר – שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר וגו’“.

  • אך לפי פירוש זה, לא ברורה המילה “כי” בתחילת הפסוק הבא – “יצב גבולות עמים… כי חלק ה’ עמו“; היה מתאים יותר לכתוב מילה שמדגישה את הניגוד בין העמים לבין ישראל, למשל – “יצב גבולות עמים… אךחלק ה’ עמו”.

 

3. לכן נראים לי ביותר פירושי רשב”ם וחזקוני, שכאשר ה’ הפריד את הגויים וחילק להם נחלות – הוא דאג “לשמור מקום” לעם ישראל.  “כי חלק ה’ עמו” – עם ישראל הוא חלקו של ה’ בעולם, הוא מייצג את ה’, ולכן ה’ השגיח עליהם באופן מיוחד, ועוד לפני שהם נוצרו – הוא דאג להכין להם נחלה (דוגמה לזה ניתן לראות גם בימינו: כשאדם שומר מקום לאדם אחר, למשל באוטובוס או בהרצאה, זה מראה שהוא חושב עליו ודואג לו). (ע”כ)

(מומלץ, ובנספח חמאמר יש רשימה ל אתרים נוספים שמדברים על הפסוק)

ומתוך ניתוח ארוך ומסכם

http://www.biu.ac.il/jh/parasha/haazinu/bamaoz.html

 ודע כי ארץ כנען לגבולותיה, מאז היתה לגוי, היא ראויה לישראל, והיא חבל נחלתם, כמו שנאמר: “בהנחל  עליון גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים  למספר בני ישראל”, אבל נתנה הקב”ה בעת הפלגה לכנען מפני היותו עבד, לשמור אותה לישראל, כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים וגם  בעבד. ועוד אבאר בעזרת האל יתעלה )דברים ב כג(.

לפי רמב”ן, תלמדנו ההתבוננות בקורות הימים את עצמת חיבת האל לעם ישראל. ה’ קבע מראשית, מה היא הנחלה הראויה לעמו, עוד בטרם נהיה לעם, ושמר לו את נחלתו זו על-ידי השכנת הכנענים, אותם שנתקללו: “עבד עבדים יהיה לאחיו” )בר’ ט כה(, בארץ. 

על כן בבוא הזמן, יבוא עם ישראל לרשת את נחלתו מן הדין ומן הצדק, ולא כעם כובש משכנות לא לו.

בפירושו לויקרא יח כה מסביר רמב”ן, מדוע ניתנה ארץ ישראל לעם ישראל דווקא, ולכנענים כפיקדון זמני: ..בפירושו העמידנו רמב”ן על סוד ייחודה של ארץ ישראל,  . על גודל חיבת עם ישראל ועל כובד האחריות ששתי עובדות  . אלו מטילות עלינו. אין ארץ ישראל כשאר הארצות, אלא  . היא נתונה להשגחתו המיוחדת של אלוקים, בניגוד ליתר  . הארצות הנשלטות על ידי שליחיו. על כן אינה יכולה להינתן  . לעם, שאינו מוכן לקבל על עצמו בהקפדה את חוקיו ודרישותיו  . של מלך מלכי המלכים. 

כפי שראינו בפירוש רש”י, לא נמצא  . באנושות בכללה, מי שדבק באל בכל לבו כמו אבות האומה,  . אך אלה ובניהם הופיעו מאוחר על בימת ההיסטוריה. על  . כן צריך היה ליישב את הארץ זמנית, כי לא תהו בראה לשבת יצרה ).

(ע”כ _ מומלץ)

3. בנים לא אמון בם

משהו מעניין מתוך מאמרו של בני לאו

https://www.facebook.com/Dr.Benny.Lau/posts/361638310580928

פרשת האזינו. שירה קשה. בקריאה ראשונה נשמעת מקסימה אך כמו שירה גבוהה – כמעט לא מושגת. כשמפענחים אותה נשארים עם טעם מר בפה. משה עומד ביום מותו ועיניו נישאות אל עתיד קשה של עם מרדן שהולך ומסתבך במערכות יחסים עכורות עם אלוהיו. באחד משורות השירה אומר משה: “שיחת לו – לא בניו מומם, דור עיקש ופתלתול”.

הפסוק הזה הפך להיות לסלע מחלוקת בין חכמי ישראל – על שאלת מקומם של ילדים המתרחקים מביתם ונוטשים מסורת אבותם:
זרם אחד קבע שהקשר בין ישראל לאביהם שבשמים מותנה בהתנהגות: “בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרויים בנים”. אם “שחת לו” – הרחיק עצמו, התוצאה תהיה “לא בניו”. זו קריאה מבהילה המאפשרת יצירת גט בין הורים לילדים.
רבי מאיר, תלמידו של רבי עקיבא, הוביל את הזרם הנגדי הקובע ש”בין כך ובין כך אתם קרויים בנים”.

רבי מאיר מוכיח את דבריו מתוך עיון בדברי התורה עצמה. הוא בוחר להפגיש שלשה פסוקים ולהראות כיצד כל אחד מהם מלמד את משנת רבי עקיבא ש”בין כך ובין כך קרויים בנים”.
הפסוק הראשון, מירמיהו (פרק ד) המכנה את ישראל בשם “סכלים”. הפסוק הבא מישעיהו (פרק א) המכנה את ישראל בשם “בנים משחיתים”. הפסוק השלישי משירת האזינו המכנה את ישראל “בנים לא אמון בם”. התלמוד שדן בדרשה של רבי מאיר מייצר מעין שרשרת בין הפסוקים הללו, ומסביר מה מוסיף כל אחד על חבירו (בתרגום חופשי מארמית):…ואם תאמר: סכלים קרואים בנים, אך כשאינם מאמינים לא קרויים בנים, בא ושמע: “בנים לא אמון בם”. 

(ע”כ – יפה)

ומשהו מדרשי

מדרש הגדול:

דבר אחר בנים לא אמון בם, ר’ אליעזר בנו של ר’ יוסי הגלילי אומר אל תהי קורא לא אמון בם, אלא לא אמן בם, מנין אתה אומר שלא רצו ישראל לומר אחר הנביאים אמן בשעה שהיו מברכין אותן, שנאמר למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה (ירמיהו י”א ה’). מנין אתה אומר שלא רצה אחד מהן לפתוח את פיו לאמר אמן עד שפתח ירמיהו את פיו לאמר אמן, שנאמר ואען ואמר אמן ה’ (שם). (דברים לב כא)

(ואכן כתוב אמן – בקובוץ כתיב חסר)

וקצת “אוביקטיביות, מתוך

http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=212957

שירת “האזינו” בפרק ל”ב בספר דברים (הניחו עכשיו את העיתון, פתחו את השירה, קראו אותה וחיזרו), מלאה בדברי תוכחה מעליבים עד כדי משפילים את המאזינים.”דור עיקש ופתלתל”, “עם נבל ולא חכם”, “וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית”, “בתועבות יכעיסהו”, “ותשכח את מחוללך”, “אסתירה פני מהם”, “דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם”, “כי אש קדחה באפי”, “גוי אובד עצות המה, ואין בהם תבונה”, ועוד ועוד.

את השירה הזאת נואם משה בוואדי, מקווה שכולם שומעים, מצווה על האבות ללמד את הילדים את השירה (אגב, אבי לימד אותנו על-פה את השירה המדהימה הזו והיא נצורה בי עד היום). העם, ניתן לתאר, מביט זה בזה ושואל את עצמו האם סופו קרב. האם מותו של משה מסמן את קצה ההיסטוריה של עם ישראל. לא מבין מה פשרה של השירה, שנראית כמו הספד לאומי. בראש מורכן הם נפרדים ממשה ומרגישים שהם צריכים להיפרד זה מזה. משה הבטיח שירה שתישא אותם לדורות קדימה, והנה הם חוטפים אפילוג טראגי. (ע”כ)

(ואני התמים, שאינו יודע שואל, אם משה יודע, אם א-להים יודע – שיש כאן עם מחורבן “בנים לא אמון בם”, אז יאללה – יש מה שנקרא בן סורר ומורה, אם יודעים שבעתיד הבן יחטא, אז חבל על הזמן… לא כתוב שצריך לייסר את הבן, או לענות אותו קשות כל ומי חייו)

ולמעונינים – יש איסור לגבר להתיחד עם הומוסקסואל, לפי

http://www.kipa.co.il/jew/64582.html

(כל הכבוד לחד”ל = חכמי דורנו לברכה)

 4. הרנינו גוים עמו ודם עבשיו יקם… וכיפר אדמתו עמו

עוד פסוק תמוה, אבל לפחות יש בו נימה מעודדת. מתי זה קרה? מתי זה יקרה?

מתוך


http://www.kbymedia.org/uploads/text/pash/haazinu/haazinu002.doc

והשאלה, מה חשיבותה של שירת הגויים, שנסתיימה בה השיבה.

שלדברי האומות ישנה חשיבות מרובה, למדנו מתפילות משה ויהושע “למה יאמרו הגויים מבלתי יכולת ה’ להביאם אל הארץ”, ויהושע אמר “וישמעו הכנעני … ומה אעשה לשמך הגדול”.

ואף הקב”ה הסכים עם טענה זו, ואמר בפרשתנו “אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, לולי כעס אויב אגור … פן יאמרו ידנו רמה ולא ה’ פעל כל זאת” (דברים לב’, כו’-כז’).

ומה החשש הגדול ממה שיאמרו הגוים?

ופי’ הרמב”ן בפרשה שאנחנו היחידים בעולם המכירים בבורא עולם ויודעים שישנה תכלית לבריאה, ואם נאבד מן העולם, לא יהיה מי שיודע אותו, ותהיה כוונת הבריאה בטלה, וכל הצרות שהם עושים לישראל, הם לשנאתו של הקב”ה. וע”כ מה שמונח על כף המאזניים זה לא עם ישראל אלא ריבונו של עולם והיגלותו בעולם.

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/909

מתוך

http://www.biu.ac.il/jh/parasha/haazinu/haazinu4.html

……. הערות למשפט המסיים של שירת האזינו “וכפר אדמתו עמו”            

שלוש  המילים  האלה  היוו בעייה פרשנית רצינית  לכל  התרגומים  ולכל הפרשנים לתקופותיהם.  בראשונה יש לעמוד על משמע המילה  “וכפר” בהקשר זה. רש”י: “לשון  ריצוי ופיוס כמו “אכפרה פניו” )בר’ לב, כא(… ומה היא אדמתו? עמו. כשעמו  מתנחמים ארצו מתנחמת”. 

(מאמר קצת מעמיק, ניתוח המשפט ממשיך, מומלץ למי שמעונין לרדת לעומקו)

ערוץ 7, מעביר את הפסוק לימינו, מתוך

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/909

שירת האזינו מסתיימת בהבטחה: “אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם, אשכיר חיצי מדם וחרבי תאכל בשר … הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו”. נבואה אשר אנו עדיין מצפים לקיומה המלא.

מה מובנה של הכפרה לאדמתו עמו? רש”י מבאר כפרה: “לשון רצוי ופיוס, כמו אכפרה פניו במנחה (בראשית ל”ב, כא), שתרגם אונקלוס שם, “אנחיניה לרוגזיה”. לפי זה, מבטיחה הנבואה שהקב”ה ירצה ויפייס את עמו ואדמתו. מובן הדבר שהעם אשר פוזר בכל פאה ורוח, אשר עמד בפני השמדה מוחלטת, זקוק לנחמה ופיוס, אך מה עניין וכיצד לפייס את האדמה? רש”י ממשיך ומבאר שהנחמה לארץ באה על ידי הנחמה לעם: “כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פ”ה) רצית ה’ ארצך-במה רצית ארצך- שבת שבות יעקב”. את תחילת קיומו של הפיוס הזה, זכינו לראות, כאשר הארץ הנשמה והאבלה, החלה לתת פרותיה ולהשפיע מטובה לבניה השבים אליה. ארץ ביצות ושממה כלאה את טובה מאויבינו אשר שממו עליה, והנה היא הולכת והופכת לארץ נושבת. כדברת הקץ המגולה עליו ניבא יחזקאל.

הרשב”ם מפרש את הכפרה במובן הרגיל של מלה זו, קינוח, טיהור: “יקנח דם עמו מן האדמה על ידי שפיכת דם אויבים, כדכתיב: ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו”. לפי זה הכפרה המובטחת בפסוק מתייחסת דווקא אל הארץ, אלא שהיא מתקיימת על ידי הנקמה באויבים המוזכרת בתחילת הפסוק. שפיכת דם האויב, היא המקנחת את דם עמו ובזה נטהרת הארץ. אף האבן עזרא מפרש כך, אלא שמוסיף שהנקמה המיוחסת בפסוק לקב”ה תבוצע על ידי העם: “כי ישראל יעשו נקמה בגויים והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה, כמו ולארץ לא יכופר וכו’ “, ולפי פירוש זה משמעות הכתוב: וכפר אדמתו ע”י פעולת עמו. …

 אבל עדיין צריכה ביאור עצם הופעתה של הכפרה לארץ כנקודת השיא והסיום של השירה. הן עד כה עסקה השירה בכעס ה’ על בניו ובנותיו, בהסתרת פניו מהם ובחציו הניחתים בם, מתבקשת אפוא הנחמה לעם על ידי הנקמה באויב, אך מה עניין הכפרה לארץ כאן?

דומה, שאחרי שנתיים של מלחמה, מבינים אנו, בחינת “הפשטים המתחדשים בכל דור ודור”, את הקשר בין פרעות האויב ודם החללים ובין הצורך לרצות, לכפר ולטהר את הארץ. המלחמה הזו אשר באה לנו אחרי הנכונות המופלגת לוותר, לבתר ולקרוע חלקים מארצנו, הפילה את המחיצה המדומה בין הצרכים הביטחוניים לבין שורשי העבר והיעודים לעתיד, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הלב ההומה לבין המוח הקר. כאשר הארץ נפגעת, לא רק הרוח מצטמקת, גם הגוף חבול. לכן אחוזה כפרת העם, הפסקת שפך הדם ונקמה באויב, בכפרת הארץ וזה בלי זה אי אפשר…. (ע”כ)

ומתוך עוד מאמר על הנושא

http://zachor.michlalah.edu/inquiry/arch.asp?num=190&mesT=2&month=29&sortT=1

…אין סליחה וכפרה לגוי על דם יהודי ששפך. “אבינו מלכנו נקום נקמת דם עבדיך השפוך”; מקובל ונדפס נוסח חריף יותר: “אבינו מלכנו נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך”, וכן בתהלים פרק עט “יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך”.
ביומו האחרון עלי אדמות כתב משה רבינו את שירת האזינו. ובמה סיים? “הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו” (דברים לב). יש דין ויש נקמה על דם עבדיו שנשפך. דתות אחרות מדברות על “דת רחמים” שיש להן, ובשם דת זו רצחו ורדפו את עם ישראל. אנו זכינו לדת האמת וכאן יש דין ומשפט על כל טיפת דם יהודי שנשפכה ועל כל סבל שסבלנו מהגויים… זר לנו כל רעיון של נקמה אישית, אך שמענו וחונכנו מיום עמדנו על דעתנו שיש נקמה על רדיפת עם ישראל שנרדף על ידי הגויים.
וכן סיים דוד המלך, נעים זמירות ישראל. חז”ל ראו בדוד המלך את ממשיך דרכו של משה רבינו: “עמד דוד, פתח במה שחתם משה” (ילקוט תהלים א); משה רבינו סיים ב”אשריך ישראל” ודוד המלך פתח ב”אשרי האיש”. גם סיומו של דוד המלך הוא כעין סיומו של משה רבינו: משה רבינו סיים ב”כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו”, וכן עשה דוד המלך, פרק הסיום, מזמור קנ, “לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים, לאסור מלכיהם בזיקים… לעשות בהם משפט”…
אין בדבריהם האחרונים של משה רבינו ודוד המלך קריאה לעם ישראל לנקום את נקמת עם ישראל. מצווים אנו לזכור ולהשמיע אמונתנו למשפט ה’ יתברך, שהרי בלי נקמה על הסבל והעינוי אין שמו של הקב”ה שלם, הנקמה אינה מחייה את הנרצחים, אבל היא מקימה את הצדק הנרמס, ולכן נקמה מלשון קום (הרב ש”ר הירש בפירושו בראשית ד)….(ע”כ)

(אז חיכינו בסבךנות, וסבלנו קשות מזה כ – 2,000 שנה, אז מתי סוף סוף יקויים “יקום”?)

 5. עלה אל הר העברים הזה הר נבו

קצת גיאוגרפיה

מתוך ויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8_%D7%A0%D7%91%D7%95

הכנסיה על ראש ההר

מתוך גליונות נחמה

http://www.nechama.org.il/pages/784.html

רמב”ן, פסוק י”ב:
ד”ה עלה אל הר העברים: שם ההר הזה “הר נבו” כאשר פירש בסדר האזינו (דברים ל”ב מ”ט) ובזאת הברכה (שם ל”ד א’), אבל יקראו אותו “הר העברים” מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן (בהאזינו ובזאת הברכה) “אשר על פני ירחו”, ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד’ י”ט) והעם עלו מן הירדן ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו. ואיננה מצוה שיצוונו הקב”ה לעשות כן עתה, שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד, אבל טעמו תעלה אל הר העברים וראית את הארץ, כי בעבור שציוהו לאלה תחלק הארץ (לעיל כ”ו נ”ג) הודיעו כי לא על ידך תחלק, כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה. וכן: קח לך את יהושע (פסוק י”ח), בבוא יומך תקח את יהושע. והשלים הכתוב (פסוק כ”ב) לספר כי עשה כן משה בלב שלם, והוא העשייה אשר יזכיר (דברים ל”א ז‘) בעת פטירת משה כאשר אמרו השירה הוא והושע בן נון.

ומעניינת ההשוואה עם פרשת פנחס, מתוך

http://www.etzion.org.il/vbm/archive/7-parsha/37pinchas.rtf

“ב. אין מוקדם ומאוחר בתורה – הפתרון ודחייתו

מותם של משה ואהרן (או של אחד מהם לבדו) נידון בתורה פעמים אחדות ובהקשרים שונים מאז נגזר עליהם בפרשת מי מריבה (כ’, א-יג) למות במדבר.[1] מבין כל המקומות הללו עומד הציווי על משה לעלות אל הר העברים בסופה של פרשת האזינו בזיקה הברורה ביותר אל הפסוקים בפרשתנו שהובאו בראש העיון. הבה נשווה:

 

במדבר כ”ז, יב-יד

 

דברים ל”ב, מח-נב

(יב)

ויאמר ה’ אל משה:

(מח)

וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמר:

 

עלה אל הר העברים הזה

(מט)

עלה אל הר העברים הזה הר נבו

אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו

 

וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל.

 

וראה את ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני ישראל לאחֻזה.

(יג)

וראיתה אֹתה ונאספת אל עמיך גם אתה

(נ)

ומֻת בהר אשר אתה עֹלה שמה והאסף אל עמך

 

כאשר נאסף אהרן אחיך.

 

כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו.

(יד)

כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה

להקדישני במים לעיניהם

הם מי מריבת קדש מדבר צן.

(נא)

 

(נב)

על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל.

כי מנגד תראה את הארץ

ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל.

הדמיון הרב בין שני המקומות הללו מעלה על הדעת כי לפנינו אותו ציווי עצמו, שנכתב במקומנו על דרך ‘אין מוקדם ומאוחר בתורה’ מסיבה שיש לבררה. לשון אחר: פרשה זו שאנו עוסקים בה בעיוננו – כ”ז, יב-כג – שייכת בעצם לתיאור יום מותו של משה בסוף ספר דברים, ומסיבה כל שהיא הוקדמה כתיבתה לפרשת פינחס. נמצא שהציווי על משה לעלות אל הר העברים ולמות בו (החוזר בתורה פעמיים) הביא לשתי תגובות של משה: האחת – המסופרת בפרשתנו – לדאוג לו ליורש; והאחרת – המסופרת בסוף ספר דברים – לברך את ישראל לפני מותו.

אפשר שזו היא דעתו של רס”ג, המתרגם במקומנו:

(יב) ויאמר ה’ [אל משה עלה אל הר העברים…] – וכאשר אמר ה’…

שאילות וגם תשובות

מתןך

http://www.yeshiva.org.il/midrash/22508

חידות לפרשת האזינו

נערך על ידי הרב
מוקדש להצלחת
עם ישראל
החידות נכתבו ע”י הרב זאב וייטמן שליט”א בהיותו רב קיבוץ כפר עציון, בשנת ה’תשד”מ.
התשובות נכתבו ע”י צוות אתר ישיבה.
 
א. “הזיו לך” – ראשי תיבות.
למי הללו ידועות ומוכרות?
 
ב. מילה בת אות אחת – יחידה בתורה.
היכן מופיעה אצלנו בסדרה?
 
ג. על ברכה במקדש – אמן לא עונים.
התדע כיצד מגיבים,
ומהיכן בפרשתנו זאת לומדים?
 
 
המשך שאילות ותשובות באתר לעיל)
 
שבת שלום, שבוע טוב וחג שמח
 
להת

Leave a Reply