וזאת הברכה תשע”ו

 

From:
To:
Subject: וזאת הברכה… וזאת ליהודה…זאת הארץ
Date: Tue, 6 Oct 2015 02:33:46 +1100
הקדמה כללית
אז כבר כמה שבועות שאני מתלונן על מטר הקללות שמשה רבנו עליו השלום הנחית עלינו. גם קשה לי להאמין שזה היה באמת הוא אותו משה אותו איש,  אחד ש – 40  משנות חייו הוקדשו לטובת עם ישראל, למען ישראל וכל פעם כשא-להים רצה להתפטר מעם ישראל,הוא התחנן והתמקח שה’ לא יעניש את בני ישראל, ופתאום משה האיש הפך לאיש אחר, אישיות אחרת – איש עם  פה שופע קללות, טוב שהוא לא ידע ערבית או רוסית.
אז מצאנו הרבה קללות שכנראה רובן ככולן התגשמו במרוצת הדורות.
ומה עם הברכות? האם התגשמו אלה מהברכות? נסתכל ב=  וזאת הברכה, אולי פה טמון משהו
למשל
ברוך מרחיב גד  כלביא שכן וטרף זרוע …- דן גור אריה יזנק מן הבשן  — והנה יש לנו את הגולן והחרמון
יהודה …  ואל עמו תביאנו ידיו רב לו – — ויש לנו את ירושליים ועוטף ירושליים
בנימין…  בין כתפיו שכן, — מעלה אדומים, גוש עציון, התנחלויות
לזבולון …  שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול = קידוחי הגז לוייתן ותמר
טוב’ אני סתם חולם
פסוקי השבוע
מחץ מתניים קמיו
מבורכת ה’ ארצו
ערב חג שמח
פתיחה
כבר הצצתי פעמיים בפרשת וזאת הברכה, שכמו פרשת האזינו מחולקת לשניים. החלק הראשון שירתי, והשני סיפורי שמשלים את הסיפור על השעות האחרונות של משה רבנו, פטירתו וקבורתו. סיום מרשים לאישיות מרשימה
.
מה היא אישיותו של משה?
מתוך ויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94#.D7.90.D7.99.D7.A9.D7.99.D7.95.D7.AA.D7.95_.D7.A9.D7.9C_.D7.9E.D7.A9.D7.94
…”
אישיותו של משה
משה מסיר את נעליו מול הסנה הבוער, ציור מהמאה ה-13
הרמב”ם, בעקבות חז”ל, קובע “שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור עשיר וענו”, וכאב טיפוס לכך הוא מביא את דמותו של משה.
מאפיין בולט שלו הוא אומץ הלב והגבורה הנפשית. הוא מציל את העברי מיד הנוגש המצרי, ומציל את בנות יתרו מיד הרועים, ואחר כך הוא מתייצב כמעט לבדו לפני פרעה, המלך הגדול של מצרים ללא מורא‏ וגורם לו לשחרר את עם ישראל.
מאפיין בולט נוסף היא תכונת הענווה: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד- מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה”. בתחילה הוא בכלל מסרב לקבל את השליחות מאת האל, אך גם כאשר הוא מנהיג בפועל, בכל פעם שמחלוקת מנהיגותית מתעורר בעם, כגון מרד קורח ועדתו, הוא נופל בתפילה לפני ה’ או פורש לאוהל ולא מנסה לכפות בכוח את דעתו.
בנוסף לכך, מתואר משה דווקא ככבד-פה: “כבד פה וכבד לשון אנכי” “ואני ערל שפתיים”, ולכן אהרן אחיו ממונה להיות דוברו – “ואהרן אחיך יהיה נביאך” היו שפירשו פסוקים אלו כקשיי דיבור וגמגום והיו שפירשו זאת כקשיים בתחום הרטוריקה או אי דיבור רהוט של השפה‏‏ המצרית. בכל אופן, בהמשך חייו של משה, מתגלה משה כנואם מחונן. על פי המדרש ניתן לישב סתירה זו בשני אופנים, אם הייתה הבעיה רפואית אז משה נרפא ממנה במעמד הר סיני, יחד עם שאר ישראל. ואם הכוונה לבעיה רטורית, אז הפתרון הוא ממה שנאמר במדרש: “התורה מרפא ללשון”. כשהכוונה באופן מטאפורי ללימוד התורה.
(יפה ??? – לא אתן לזה ציון)
(לפחות הציור נחמד = ונזכור שמשה ליד הסנה היה כבר בן 80)
ומאמר קצת מורכב
http://www.biu.ac.il/jh/parasha/kitisa/yer.html
(לא אצטט)
ומתוך משהו יותר מעניין ומומלץ\
http://www.toravoda.org.il/node/8
“לדמותו החידתית של משה רבנו יש מקום מרכזי בדמיון הלאומי. הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים:
 1 — מנהיג שאינו מאמין בכוחו לא יזכה באמונו של הציבור.
2 — סעיף זה הוא ראשון במעלה. האמון של המנהיג בחזונו מדביק את הציבור וסוחף אותו להתמסר לו.
3 — מנהיגים קלאסיים מכירים את כוחה של השפה ואת סודות הפעלתה. הדיבור הוא הכלי החזק ביותר העומד לרשותו של מי שמבקש להניע אנשים לפעולה.
 באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו.
 בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה. אחרי שמשה ואהרון מבקשים מפרעה לראשונה שישלח את ישראל ממצרים ונתקלים בסירובו, הם שוקעים במשבר עמוק. הדבר בא לידי ביטוי בהתפרצות של משה כלפי אלוהים: (שמות ה, כב-כג). חוקרי המנהיגות נוהגים לומר שמנהיגות היא היכולת להתמודד עם קשיים. אך זהו דפוס התמודדותו של משה: לאחר הקושי הראשון הוא מפסיק להאמין בשליחותו. משה הוא משיח שאינו מאמין בגאולה.
 למשבר דומה מגיע משה במהלך המסעות במדבר. לאחר שהוא שומע עוד אחת מתלונותיהם של בני ישראל, הוא מבקש מאלוהים שישחרר אותו מתפקידו: (במדבר יא,יא – יב).
 אכן, הספקות שהביע משה בדבר כישורי מנהיגותו לפני שהסכים לקבל על עצמו את השליחות מלווים אותו לאורך כל תקופת ההנהגה. משה הוא אנטי-מנהיג. הוא אינו רטוריקן אלא ערל שפתיים, הוא אינו מאמין בכוחו, ולעתים קרובות הוא אף אינו מאמין בגאולה שהוא עצמו מוביל. היפוכם המלא של כל אחד מהקריטריונים שמנינו למנהיגות הכריזמטית מתנקזים אל דמותו של משה.
 השאלה כיצד מנהיג אנטי-כריזמטי מצליח להנהיג אומה שלמה למסעותיה במדבר, נתקלת בתשובה פשוטה: הוא לא מצליח….(ע”כ)
(ומעניין, מנהיג שלא הצליח, נחשב כאבי האומה).
אז נחזור לפרשתנו – וזאת הברכה, וכבר קשקשתי עליה לפני שנה ושנתיים
תשע”ד
http://toratami.com/?p=51
תשע”ה
http://toratami.com/?p=255
וכאמור הרבה הרבה חכמים יותר ממני כבר דשו  לפני בנושא = “וזאת הברכה”, למשל מתוך מאמר מאוד מעניין
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet2/23-2.htm
”  תוכן המאמר:
א. מבוא
    1. סיפור מיתתו של משה נחלק בין שתי פרשות
 ושני סדרים
    2. מדוע חוצצת ברכת משה בין שני חלקיו של הסיפור?
    3. הסיפור המאוחד – מבנהו והמילים המנחות שבו
    4. סיפור החותם שלושה מעגלים
ב. סיפורנו כחותם את פרשת חייו של משה
1. מהו אופיו של סיפורנו – האם הוא סיפור מלנכולי?
    2. סגנונו של הסיפור
    3. ההשלמה של משה עם מותו
    4. אוירת הבדידות והמסתורין בתיאור מותו של משה
    5. מוות שאינו כמותו של כל אדם
ג. נבו
    1. “כי מנגד תראה את הארץ”
    2. מה ראה משה מראש הר נבו
……
המחלקים הקדמונים שחילקו את התורה לפרשות שבועיות (על פי המנהג הבבלי) ולסדרים שבועיים (על פי המנהג הארצישראלי) בחרו לפתוח את הפרשה האחרונה ואת הסדר האחרון (שהם זהים) בְ-ל”ג, א, בברכותיו של משה5, וכך אירע שהפִּסקה הראשונה של סיפור מותו של משה נקראת בפרשה אחת, ואילו המשכו של אותו סיפור נקרא בפרשה אחרת ובזמן אחר6.
2. מדוע חוצצת ברכת משה בין שני חלקיו של הסיפור?
מדוע באמת נכתבה ברכתו של משה לישראל בתוך הסיפור אודות מותו, באופן שנוצרת חציצה בין שני חלקיו?
בטרם נענה על שאלה זו, הבה נניח שסדר האירועים במציאות היה כסדרם בכתוב: ברכת משה, החוצצת בין חלקיו של הסיפור על מותו, חצצה גם בפועל בין חלקי האירוע7. זוהי אכן תפיסתם של חז”ל בספרי שמב:
“וזאת הברכה אשר ברך… לפני מותו” – וכי עלתה דעתך שלאחר מותו היה משה מברך את ישראל? אלא מה תלמוד לומר “לפני מותו” – סמוך למותו.
רש”י הוסיף על דברי הספרי הללו מילים אחדות:
“לפני מותו” – סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו, אימתי?
על פי תפיסה זו המתין משה מלברך את ישראל עד לרגע האחרון של שְׁהִייתו עמם, כדי שדבריו האחרונים אליהם יהיו דברי ברכתו – ‘דברים טובים דברים ניחומים’. רק בבוא אליו הציווי “עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים… וּמֻת בָּהָר” ידע משה שאם לא עכשיו, אימתי יברכם? על כן השהה את קיום הציווי לזמן מה ובירך את ישראל “לִפְנֵי מותו” – סמוך למותו.
נמצא כי תיאור סדר האירועים חשוב כאן לתורה יותר מן הרצף הספרותי שהיה מושג בסיפורנו לוּ נכתבה ברכת משה לפני תחילתו של סיפור מיתתו8.
ובכן, מה יש בו בסדר האירועים המסויים הזה שהעמידה התורה בפנינו ללמדנו? נראה שיש ללמוד ממנו שני דברים: ראשית, שכאשר נצטווה משה לעלות אל הר נבו ולמות שם, לא הייתה מחשבתו נתונה לעצמו אלא לישראל ולטובתם; שנית, שלמשה היה ברור כי אין כל פסול בהשהותו את קיום מצוַת ה’ על מנת לברך את ישראל. סדר הדברים בתורה – פיצולו של הסיפור כדי להכניס באמצעו את ברכת משה לישראל – מאשר את מעשהו זה של משה ואת טוב כוונתו. …(ע”כ – מומלץ)
ועוד ניתוח מעניין והשוואתי ניתן ב –
http://heb.hartman.org.il/Research_And_Comment_View.asp?Article_Id=626&Cat_Id=243&Cat_Type=Research_And_Comment
(לא אצטט)
ולהזכירנו – מתי כל זה נכתב, מתוך
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/16_haazinu/1.html
“וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל”, מנסח המחבר את תחילת הברכה (ל”ג/2), וממשיך “תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב” (שם, 4). דברים אלו שנכתבו אודות משה, צריכים היו להיות פרי של גאווה ושחצנות, לו נכתבו בידי משה עצמו. אלא שבפסוק אחר שולל המחבר כל אפשרות שתניח, שמשה הוא מחבר הכתוב: “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יהוה פנים אל פנים” (שם, 10). שכן, הקביעה “ולא קם עוד בישראל נביא כמשה” יכולה לבוא, פרט לעדות העצמית הלא צנועה שבה, רק לאחר שההיסטוריה הישראלית הכירה מספר רב של נביאים, והשוואה ביניהם רק היא יכלה להביא לכתיבת אותו פסוק. עד לימיו של משה לא היה נביא בישראל, וגם משה עצמו כונה נביא רק בפסוק זה, והוא היה, למעשה, נביאה הראשון של ישראל….
אנאכרוניזם נוסף מצוי במילה “מלך” בברכת משה: “ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד” (ל”ג/5). המלוכה בישראל החלה הרבה לאחר מות משה, וגם סוגיה זו טרדה את מנוחתם של הפרשנים. מדרש במדבר רבה כותב (6): “זכה אהרון לכהונה ומשה למלכות”. ובמקום אחר שם נאמר: “מה עשה לנו משה? הוא בעצמו מלך, את אהרון אחיו העמיד כהן גדול”. רש”י (7) גורס שהכוונה כאן היא לאלוהים, ולא לשום אדם, וכך גם ספורנו (7): “ואז מי שהיה מלך בישורון והוא האל יתברך”. ישעיהו ליבוביץ כותב (8), שתרגום יונתן הופך פסוק זה כייעוד לעתיד: “ויקום מלך מבית יעקב – והכוונה היא ללא ספק למלך המשיח”.
הפירוש היחיד שתואם את כל יתר המובאות הוא, שהסיפור נכתב בתקופה מאוחרת, והסופר לא היה עירני דיו להשמיט מילים או משמעויות, שתחשופנה את חוסר הרלבנטיות ואת האנאכרוניזם שבדבר. (ע”כ)
ובנוסף מתוך ויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D
סגנונו של ספר דברים שונה משל שאר ספרי התורה: רובו מורכב מנאום שמשה אמר לבני ישראל בערבות מואב, בטרם כניסתם לארץ כנען – הלא היא ארץ ישראל. יש בספר שני פרקי שירה, פרקים ל”ב ול”ג. המשפטים בספר ארוכים ומורכבים מעט יותר מהעברית הרגילה, והוא משתמש בלשון מלאה יחסית במליצות רטוריות (כדוגמת “ערים גדולות ובצורות בשמים” וכדומה). על פי ניתוחים של הסגנון והתוכן, חוקרים מסוימים מייחסים את כתיבת הספר לנביא ירמיהו ולסופר ברוך בן נריה מקורבו. (ע”כ)
ומתוך מאמר אפיקורסי
http://www.daatemet.org.il/articles/article.cfm?article_id=92
הנה משה עומד בעבר הירדן, זמן רב לפני שבני ישראל חילקו ביניהם את הארץ.
חלוקת הארץ היתה בגורל (הגרלה) כמו שכתוב במדבר כו נה: “אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבתם ינחלו על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב בין מעט”.
את הארץ חילקו, כידוע, בימי יהושע כדכתיב ביהושע יט לב: “לבני נפתלי יצאהגורל הששי” וכן הוא אומר בפסוק מ: “למטה בני דן למשפחתם יצא הגורל השביעי” אם כן היאך יתכן כי משה כותב בספר התורה”: ויראהו ה’ את כל הארץאת הגלעד עד דן ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה” כלאמר את נחלות שבטי דן ונפתלי, אפרים מנשה ויהודה? והלא אז עדיין לאידעו בני ישראל כלל איזה מקום יעלה לאיזה שבט בגורל?
והגע בעצמך: אם כך היה אמנם כתוב באותו ספר שנתן משה אל הכהנים, היו בניישראל מתפלאים מאד. בשביל מה צריך היה יהושע להפיל גורל אם ידוע כברמקומם של שבט דן ושבט נפתלי ושבטי אפרים ומנשה ויהודה?
ולכן יפה כתב אבן עזרא דברים לד א: “ויעל משה, לפי דעתי כי מזה הפסוק כתביהושע”, ניחא. אלא שהוסיף ותמה אבן עזרא היאך יהושע יודע מה הראה ה’ את משה, והלא משה עלה לבד ההרה ושם מת ונקבר לבד, ועל זה אמר: “ובדרך נבואה כתבו [יהושע]”. והרי לך שוב “תירוץ הנבואה” (ע”כ)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
ניתחתי לפני שנה (אתר לעיל)  גם כמה פסוקי שירה, אבל אין לזה סוף, התורה כמעיין המתגבר. אז אפשר עכשיו עוד פעם להתחיל עם הפסוק הראשון
1. “וזאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל, …. “
וכרגיל כמעט לכל חז”ל ולכל חשל”י (חכם שיחי’ לאורך ימים) שמתעסק בפסוק,  יש שאילות. למשל מתוך
http://www.ima-adama.co.il/religions/kabbala/week_chapters/week_chapter_hrikeren54_zot_habraha.htm
פרשת השבוע – זאת הברכה / הרב אריה קרן
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו (וזאת ברכה  לג-א)
יש לדקדק, מדוע הוצרך לומר “את בני ישראל”, והרי בהמשך הפרשה עצמה פרט הכתוב את שמות המתברכים? ועוד צריך להבין מדוע הוצרך לומר לפני מותו”, והרי כבר מוכח מסוף הפרשה שזה היה לפני מותו?
ויש לומר, שהנה כל דבר סופו מוכיח על תחילתו, ובשעת פטירתו של משה רבינו, מבינים אנו כמה אהבה עצומה היתה לו לישראל בכל ימי חייו יותר מבניו ממש, כי מנהגו של עולם שהאדם בעת מותו לא ישים לב אלא על בניו ואשתו, שאהבתו אליהם היא אהבה פנימית ועיקרית, ואם ישים לב לאדם אחר הרי ניכר שהוא אוהבו כאחד מבניו. וכאן אצל משה רבינו בשעת פטירתו לא שם לב על בניו לברכם, אלא רק זכר את ישראל כל שבט בשמו, ולבניו לא פרט להם ברכה בפני עצמם, והרי זו הוכחה גמורה שהיה אוהב את ישראל יותר מבניו כי הסוף הוכיח על ההתחלה.
וזהו שאמר הכתוב: וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל דוקא ולא את בניו, ואף על פי שהיה הדבר הזה לפני מותו, שלפי הטבע צריך שיברך את בניו ואת בני ביתו תחילה. (בן איש חי דרושים, לוקט מלבוש יוסף).
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את שני ישראל לפני מותו (זאת הברכה לג-א)
יש לדקדק מדוע אמר הכתוב וזאת הברכה בתוספת אות ואו מאחר שזו תחילת הפרשה?
ברם דבריו של משה אמורים על הדברים הקשים שאמר לבני ישראל בפרשת האזינו “מזי רעב ולחומי רשף” “מחוץ תשכל חרב”, “ובחורב הקצפתם”, “ממרים הייתם עם ה’”, וכעת חזר ואמר להם דברי נחומים ולכן כתוב “וזאת הברכה” בתוספת אות ואו… (ע:כ)
(וכמובן שכל אות או מילה חשובים)
ומבט קצת יותר מסורתי ניתן ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/simchat/got.html
.
פרשת ‘וזאת הברכה’ נקראת בשמחת תורה – ביום שבו מסיימים את קריאת התורה ומתחילים מיד את קריאתה מחדש, ולא
בכדי. לאחר הפתיחה בפס’ א, תוך אזכור הברכה )ללא  פירוט (, המברך, המתברכים והעיתוי, עוסק הכתוב במתן
תורה ובמהותה )פס’ ב-ה(. מכאן עובר התורה לתיאור הברכות )פס’ ו-כט( וחותמת בתיאור אחרית ימיו של משה
רבנו )פרק לד(. סדר זה הוא דווקאי, משום שרק לאחר קבלת התורה וקיומה יש מקום לברכות עצמן. וכפי שמבאר
ר’ יוחנן לוריא:
 מה ענין הזכרת מתן תורה לכאן, )להודיע( שראויים הם לקבל ברכה ושתחול עליהם בשביל שקבלו התורה
….
מבחינת פשוטו של מקרא, יש לפנינו ארבעה נתונים: א. אזכור הברכה ללא פירוט. ב. אזכור המברך – משה רבנו איש האלוקים.
ג. אזכור המתברך – בני ישראל. ד. אזכור עיתוי הברכה – לפני מות משה, כצוואה לדורות הבאים,
וכפי שנאמר בספרי דברים, ברכות משה כאן הן המשך לברכות של יעקב אבינו לעם ישראל:
‘וזאת’, מוסף על הברכה ראשונה שברכן יעקב אביהם )בר’ מט( וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. מצינו למדים,
שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את ישראל, משם התחיל משה וברכן, שנאמר: ‘וזאת הברכה’.
כאן אפשר להוסיף את דברי הנצי”ב מוולוז’ין[ שברכות משה הן המשך לברכות של יעקב ואף של בלעם. ועל ההקדמה
לברכות אומר ר’ יצחק עראמה שמרכיבי הפסוק מלמדים על שלמות הברכות (ע”כ)
ובאתר
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vezoth/vezoth.shtml
יש הפנייה למאמרים נוספים ומענינים בהוצאת אוניברסיטה בר אילן
ומתוך מדרש נרחב על הפסוק ב –
http://www.tsel.org/torah/yalkutsh/bracha.html
“דבר אחר וזאת הברכה זאת וזאת הן וכבושיהן, לפי שהוא מקנתרן בראשו של ענין מזי רעב ולחומי רשף, לפיכך הוא אומר בסופו אשריך ישראל.
דבר אחר וזאת הברכה אל תקרי הברכה אלא הבריכה, מה בריכה מטהרת טמאים אף משה מקרב רחוקים, להלן לטייה וכאן יחי ראובן ואל ימות.
דבר אחר וזאת הברכה, וזאת התורה, שלשה עשר תורות כתב משה שנים עשר לשנים עשר שבטים, ואחד לשבטו של לוי שאם יבקש אחד מן השבטים לעקור דבר מן התורה יהא שבטו של לוי מוציא ספר תורה שלו ומגיהו מתוכו. י”א שבטים ברך משה ולמה לא ברך לשבטו של שמעון, לפי שהיה בלבו עליו על אותו המעשה שעשה בשטים וכו’, ואעפ”כ טפלו ליהודה דכתיב וזאת ליהודה ויאמר שמע ה’ קול יהודה, ואין שמע אלא שמעון שנאמר כי שמע ה’ כי שנואה אנכי,
(ע”כ)
וקצת מהמדרש
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tanhuma/54.htm
“סימן א וזאת הברכה
זה שאמר הכתוב: רבות בנות עשו חיל וגו’ ( משלי לא כט). זו ברכתו של משה, שהרי האבות ראשונים ברכו כל אחד ואחד את דורו, ולא הייתה בהן, כברכתו של משה.
שהרי נח ברך את בניו והיה בה מחלוקת, שברך אחד וקלל אחד, שנאמר: יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו (בר’ ט כז).
יצחק ברך את יעקב והייתה בברכתו קטטה, שנאמר: ויתן לך את ברכת אברהם (שם כח ד). ואמר לעשו: בא אחיך במרמה (שם כז לו), דכתיב: וישטום עשו (שם שם מא).
יעקב ברך את השבטים והייתה בהם קטטה, שהוכיח ראובן, שנאמר: פחז כמים (שם מט ד). וכן שמעון ולוי.
ומנין למדו האבות לברך כל אחד ואחד לדורו?
מן הקדוש ברוך הוא.
שבשעה שברא אדם הראשון, ברכו, שנאמר: זכר ונקבה וגו’ ויברך אותם (בר’ א כז-כח). והיה מתנהג בברכה עד שבא דור המבול ובטלוה, שנאמר: ויאמר ה’ אמחה את האדם אשר בראתי וגו’ (שם ו ז).
כיון שיצא נח מן התיבה, ראה הקדוש ברוך הוא שבטלה מהם מדת ברכה, חזר וברך את נח ואת בניו, שנאמר: ויברך אלהים את נח וגו’ (שם ט א). והיה העולם מתנהג באותה ברכה עד שבא אברהם והוסיף ברכה, שנאמר: ואעשך לגוי גדול (שם יב ב).  ….
בא משה לברך את ישראל והוסיף להם ברכה שביעית, וזאת הברכה, תוספת על הברכות שברך בלעם את ישראל, שהיה ראוי לברכן שבע ברכות כנגד שבעה מזבחות ולא ברכן אלא שלש, שנאמר: והנה ברכת ברך זה שלש פעמים ( במד’ כד י).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, אתה עיניך צרה לברכן, אף אני מספיק על ידך שתשלים ברכתך עם ישראל. יבא משה שעיניו יפות לברכן, הוא יברך את ישראל.
ועליו אמר שלמה: טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט). אל תהי קורא יבורך, אלא יברך.
טוב עין, זה משה רבנו, שעיניו יפות לברך את ישראל, שברכן ארבע ברכות.  … (ע”כ – מומלץ)
2.בכור שורו… והם רבבות אפריים והם אלפי מנשה
מתוך
http://www.yehonatan.com/about-71.html
“והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה” (ל“ג י“ז)
יש לדעת למה נאמר רבבות באפרים, ובמנשה אלפים. כי יעקב שכל את ידיו ושם ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה. וכתוב: יפול מצדך אלף ורבבה מימינך (תהילים צ”א).
(הגר”א)
יש בפסוק – דימויים ומספרים יפים, אז מה הנמשל? מתוך
http://www.sefaria.org/Ramban_on_Deuteronomy.33.17.1?lang=he&layout=lines&sidebarLang=all
….שור כחו קשה ואין קרניו נאות ראם קרניו נאות ואין כחו קשה נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם והם רבבות אפרים אותם המנוגחים הם הרבבות שהרגם יהושע הבא מאפרים והם אלפי מנשה האלפים שהרג גדעון במדין שנאמר (שופטים ח י) וזבח וצלמונע בקרקר וכמה אלפים נמנו שם לשון רש”י והנה הכתוב מבולבל מאד בפירוש הזה כי “קרני ראם קרניו” כנוי לבכור השור שהוא יהושע ואם כן איך ינגח בהם אלפי מנשה שהם הרוגי גדעון ולשון ספרי (ברכה שנג) לפי שלא פירש לנו כמה הרג יהושע בכנענים תלמוד לומר וזבח וצלמונע בקרקר הכל קל”ה אלף לכך נאמר והם אלפי מנשה וכונתם בזה לדרוש כי גם “בהם ינגח יחדו אפסי ארץ” רמז ליהושע ואמר שאפסי ארץ אלה שינגח הם הרבבות שהרג אפרים הוא יהושע והם האלפים שהרג מנשה אחרי כן שכולם הרגם יהושע ובניהם הקמים אחריהם הרג מנשה בקצתם אלפים… ע”כ)
וגליונות נחמה עןרכים השוואה בים ברכות יעקב ללוי וליוסף וברכות משה
http://www.nechama.org.il/pages/1182.html
(לא אצטט)
וקצת אסטרולוגיה, מתוך
משה, בברכתו לשבטים מזכיר את אפרים ומנשה במילים “בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח יחדיו אפסי-ארץ, והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה” (דברים ל”ג, י”ז).
 את אפרים ניתן לקשר לקבוצת הכוכבים העתיקה שור. ב- 4,000 לפני הספירה ציינה קבוצת כוכבים זו את היום הראשון של האביב,. את מנשה ניתן לקשר … (מעניין לקריאה)למזל טלה או גדי: הראם שמופיע בברכת משה מוצא את ביטויו בציור שעל דגל מנשה.
וקצת על שבט אפריים – נא לעיין בויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%98_%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D
3. ולא ידע איש את קבורתו
איזה מזל, מתוך מאמר מעניין שהוזכר לעיל
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/16_haazinu/1.html
לשאלה בדבר סיבת מותו של משה ודרכה אין חשיבות, והיא בוודאי חסרת משמעות לגבינו היום. אם יישאל הפתולוג במקרה זה – מה היה הגורם למותו של משה – התשובה תישאר פתוחה ובלתי פתירה, והסיפור על מות משה היה ונשאר אגדה יפה ותו לא. חשיבותו של הסיפור היא בתעלומה סביב מקום קבורתו של משה, המהווה נקודת-יסוד באמונה היהודית, בניגוד לאלילות שרווחה בקרב העמים השכנים….
אשר לעצם הענין של ‘ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה’ – על זה כבר עמדו המפרשים חדשים גם ישנים, שהקדוש ברוך-הוא עשה לישראל חסד גדול בכך שהעלים מאיתנו את קברו של משה-רבנו, שהרי אילו היה מקום קבורתו ידוע ומפורסם, אין ספק שהיה הופך מקום קדוש לאתר עלייה לרגל. כל אותה אלילות של פולחן הקברים הידוע מאז ימות עולם, מאז מצרים הקדומה ואתריה שנשתמרו עד עצם היום הזה, אמונה אלילית שדבקה כספחת גם בעולמה של היהדות, בהפיכתם הסיטונית של קברי צדיקים למקומות קדושים, היו מקבלות ממדים שאין לשערם, אילו אפשר היה להחילן על קבר משה. אנו יודעים על אישים מקראיים אחרים, שהפכו תקלה על ידי כך שהמציאו להם קברים, וכל זאת באמתלה של דתיות, כדי שאפשר יהיה לעלות אליהם בבחינת ‘לדרוש אל המתים’, דבר הנימנה בין מכלול איסורי התורה (דברים י”ח/11), הרואה בכל אלה משום תועבות הגויים שאין ללמוד ממעשיהם ומינהגיהם”. תקלה זו היוצאת מתחת לידיהם של כאלה שלמעשה אינם מאמינים בה’ אמונה טהורה, אלא הם בעלי נטייה להאמין בסגולות ואמונות תפלות וטפלות, אודות כוחם של מתים להשפיע ולגרום לשינויים במציאות הטבעית. זיוף אשר כזה אי אפשר לעשות לגבי משה-רבנו, והדבר נותר בגדר נמנע… זכה משה-רבנו אוהבם של ישראל, שלא חל בו אותו פיחות אשר חל על גדולי ישראל ו’קדושים’ אחרים, שנעשו בעולמה של היהדות אובייקטים של גישה אלילית…”.
פרשת מותו של משה, שהובלעה בכתוב המקראי, זכתה להסברים רבים ומגוונים בפרשנות ובאגדות (3). על פי הגירסה המקראית, משה היה “אחלה בריא” בהידרשו לעלות להר ולמות, שכן, בפסוק 7 (פרק ל”ד) כתוב: “ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו”, וגם נדרש לעלות לראש ההר ברגליו, שכן באותם ימים טרם הותקן, מן הסתם, רכבל בהר. היום אנחנו יודעים, ש”זיקנה” כשלעצמה איננה הגורם למוות, ואין סיבה לכך שזקן בן מאה ועשרים, שעינו לא כהתה וליחו לא נס, ימות כך סתם, אלא אם כן לא נרפא ממחלה כלשהי, שהיא הסיבה למוות, או שהרגו מישהו או משהו. ואמנם, יש גם חוקרי-אגדות, המעלים השערה שמשה נרצח בידי בני-עמו. יחזקאל קויפמן (4) מפריך, אמנם, טענה זו, אך טורח בכל זאת לציין את קיומה ומקורותיה. אצל השבטים האסקימואים שבצפון נוהג הזקן, המניח שהגיעה שעתו למות, לצאת אל השממה הקרחונית, לשבת שם על בול קרח, ולהמתין לדוב הלבן שיעשה את המלאכה. בהר נבו אין קרח או דב לבן, גם לא דב שחור… (ע”כ)
ואעבור לפסוק האחרון
4. ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל
והתורה מסתיימת בעוד פסוק חידתי, סתם הכתוב. ואז רש”י מוסיף “פלפל” לחידה
“ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל”
אומר רש”י על הפסוק, לעיני כל ישראל, הסכים הקב”ה לדעתו. של משה ששיבר הלוחות, אמר הקב”ה למשה יישר כוחך ששיברת.
מה ענינו של שבירת הלוחות, מדוע שברם משה? מדוע הסכים הקב”ה לדעתו ולמעשהו של משה?
הרבה מנסים להסביר את הפסוק ואת רש”י. מה עניין המורא הגדול? כמעט כל המפרשים חוזרים על רעיון שבירת הלוחות כמסר אחרון של התורה, לדוגמה
מתוך
http://www.kipa.co.il/jew/pash/88
מאמר שמפנה ביון השאר ל –
http://www.kipa.co.il/jew/pash/88/59061.html
…ייחודו של משה בא לידי ביטוי גם בכך שרק אותו ידע ה’ פנים אל פנים. מעבר להבדל המהותני הזה, משה מיוחד בפעולות שעשה. מהן הפעולות? האותות והמופתים שעשה במצרים, ומעבר לקבוצת האותות והמופתים – היד החזקה שעשה לעיני כל ישראל. מהי אותה יד חזקה? זהו תיאור כללי, המזמין את הפרשנים לתת איש איש את פשרו. האבן עזרא מפרש כי המכוון הוא ל’פליאות הים’, נס קריעת הים. החזקוני מפרש, כי כאן התייחסות נוספת למכות מצרים. הספורנו מרחיב לקבוצת שינוי הטבעים הכוללת את קריעת הים, את בקיעת הארץ [בפרשת קורח] ואת הורדת המן מן השמים. רש”י בעקבות מדרשי החכמים, מורה כי היד החזקה היא היד בה נשא משה את הלוחות, ובכוחה שיבר אותם ברדתו מההר.
אני רוצה להתבונן בתורה לאור פירושו של רש”י, הוא נראה לי המאתגר שבין הפירושים. לבחור לנקודת הסיום של התורה את שבירתה, את שבירת הלוחות – זאת הכרעה רבת משמעות. בואו ונתבונן בשתי הפרשיות בהן מתוארת השבירה, (ע”כ)
ומתוך מאמר שמרחיב בכיון
ן
http://www.yk8.org.il/rec/383-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%96%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94
איזה מסר מסתיימת התורה? הפסוק הוא ‘ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל’ (דברים לג,יב). היינו מצפים שהפסוק המסיים את התורה, יכלול את תמצית המסר האלוקי שבתורה, את הנשגב בדיניו וברעיוניו, ובמקום זאת, מסיימת התורה בשיר הלל למשה רבינו נביא ה’ אשר מסר לנו תורה זו.
כעת נפתחת בפני פרשן התורה שתי אפשרויות פירוש: אפשרות אחת היא לטעון שהתורה אומרת לנו שהאמצעי – משה, חשוב יותר מהמטרה – מסירת התורה. פירוש כזה נוגד את השכל הישר, ואת ההלכה שבתורה שבעל פה המבכרת את המצווה עצמה על פני מכשירי המצווה. האפשרות השנייה לפרש את כתיבת שירת ההלל למשה בסיום התורה הוא לטעון, שהתורה מטעימה לנו, שמטרתה היא שינוי האדם ולא היא עצמה, ושהאיש שכבש את הפיסגה האנושית – תורית זו, הוא משה. בהתאם לקו פרשני זה, יש למצוא בפסוק האחרון של התורה, את פיסגת השינוי שהתורה חוללה במשה. רש”י עוזר לנו לגלות פיסגה זו אליה הגיע משה: ‘לעיני כל ישראל: שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) “ואשברם לעיניכם”, והסכימה דעת הקב”ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) “אשר שברת”, יישר כחך ששברת’. פירוש זה הוא ללא ספק דרש; את הפשט כתב רש”י בפירושו לשמות לד,א: פסל לך [שני לוחות אבנים אשר שברת]: ‘אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות’ (דב’ לד, יב). רש”י אינו מסביר לנו בפירוש לפסוק האחרון בתורה, מה הניע את משה לשבור את הלוחות. את זה הוא אומר לנו בפירושו לשמ’ לד,א: ‘משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. … המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב[3], והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל'[4]. הפשט, הוא הבנת ההשגחה האלוקית ברובד הגלוי, והדרש עוסק בכוחות ובחוקים האלוקיים המפעילים השגחה זו.
כאשר רש”י, כדי לשבח את משה בשבח האולטימטיבי, מחפש את המעשה הגדול ביותר שמשה עשה בחייו, אין הוא מוצא אלא שמשה העדיף את חיי עם ישראל על פני קבלת התורה של בני ישראל. אומר לנו אפוא רש”י: במבט רטרוספקטיבי על חיי משה, מעשהו הגדול ביותר אינו היותו נביא אשר אלוקים דיבר אליו פה אל פה, נביא שהביא לבני ישראל את התורה, או מנהיג אשר הוציא את בני ישראל ממצרים והוליך אותם במדבר ארבעים שנה, אלא נביא אשר שבר את לוחות הברית כדי להגן על ערב רב של עמים שהסתפחו לבני ישראל וחטאו בחטא העגל (דב’ לד,יב). ומוסיף לנו רש”י, שאלוקים הסכים עם מעשה זה של משה, ‘”אשר שיברת”, יישר כחך ששברת”. התורה מסיימת אפוא עם שיר הלל לחסד….(ע”כ)
חיפשתי ןחיפשתי הסבר שיספק אותי ולא מצאתי. ואני חושב וחושב, וה”פשט כרגע הוא, המוא הגדול = הפחד ההרגשה שעדיין לא ירדנו למלא עומקו של הרעיון שהתורה באה ללמדנו. ויש ללמוד וללמוד, ואולי היה צריך לקרא :ולכל המורה הגדול” משה הוא לא כל כך נביא כמו שהוא מורה. אבל אסיים בקטע סיפורי של הלובביץ, מתוך
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=347768202070151&id=325699280943710
… והרבי מקשה: ישנו כלל ידוע שמסיימים בטוב, ולפי פירוש רש”י התורה מסיימת בהיפך הגמור מקיומה של התורה – שבירת הלוחות – כיצד יתכן שהתורה מסיימת בדבר שלילי?!
הקהל שותה כל מילה של הרבי בצמא ושומע עוד שני דיוקים נפלאים: מדוע אומר רש”י כאן “שנשאו לבו לשבור את הלוחות”? מה הקשר בין נשיאת לב לשבירת הלוחות? ועוד דיוק: הרי רש”י מפרש שמדובר כאן על שבירת הלוחות בגלל המילים: “לעיני כל ישראל” שפירושם שמשה שבר את הלוחות לעיניהם. מדוע עשה זאת משה לעיני כולם? מעשה כה שלילי כשבירת הלוחות לא עדיף היה שיעשה בצנעה?
לאחר עוד מספר דיוקים וציטוטים אמר הרבי, כי מוכרחים לומר כאן חידוש גדול ומכונן: לדעת רש”י, שבירת הלוחות מלמדת על גדלותו העצומה ועל מנהיגותו הנפלאה של משה רבנו. עניין זה הוא כה יסודי ועקרוני שלכן התורה מסיימת דווקא בשבירת הלוחות בהתאם לכלל שמסיימים בטוב
….
משה רבנו הבין את מעלתם העצומה של הלוחות יותר טוב מכל אחד אחר, “והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא”. הוא קיבל את הלוחות ישירות מהקב”ה, אף אחד לא צריך להסביר למשה מה זה הלוחות, הוא הבין זאת יותר טוב מכולנו, אבל כשיהודים בסכנה… לא שואלים שאלות! משה רבנו יורד מההר והוא שובר את הלוחות, למה?
כדי להציל יהודים!!
.(ע”כ – מומלץ כסיפור חב”דניקי)
שאילות
למעוניינים/ות -סידרת שאילות ותשובות
http://www.kipa.co.il/jew/pash/88/46496.html
חג שמח והמשך שבוע טוב
להת

Leave a Reply