בראשית תשע”ו

 

From:
To:
Subject: בראשית ברא…ויבן … את הצלע … ויגרש
Date: Sat, 10 Oct 2015 23:56:34 +1100

הקדמה כללית

איזה כיף – גמרנו עם סדרת הקללות המפורטת, עברנו בשלום דרך ברכה לא הכי ברורה בעולם, וחזרנו אל ספר ה”בובע מיישעס” ספר הסיפורת ההיסטורית על פי הגבורה.

מה עשה א-להים ביום השמיני?

מה בעצם א-להים עושה בימים אלו? בודק ומעדכן את חוקי הפיזיקה/כימיה וכו’?

מזווג זיווגים? ( עם 40-60% הצלחה? מה הפלא?)

 גם את העולם הוא לא הצליח בסבב ראשון והיה צריך לעשות כמעט הכל מחדש

אז בקיצור ביום השמיני א-להים עשה מסיבה, ככתוב בתורה —

נא לשים לב   בשמחת תורה בבית כנסת, לחתן בראשית קוראים את ששת ימי הבריאה, ומסימים (לפני “ויכולו”)  – “ביום השביעי שבת וינפש”, ומיד למפטיר קוראים “ביום השמיני עצרת”.

מכאן לבטח יש סיבה – לעצרת – למסיבה, העולם זה עתה נברא.  צריכים לחגוג —  לחיים

הסתיימה שנה מתחילה שנה חדשה ואיך אמר גליליאו, ואעפ”כ נוע תנוע, גמרנו סבב (מספר  19XX ???) של קריאת התורה ומתחילים מחר, סבב נוסף.. מזה כ – 2,000  + שנות, קוראים את התורה בציבור במחזור שנתי, וזה כנראה מעיד על יציבות כלשהי בדת היהודית, ולא אמשיך בכיוון סוטה (תרתי משמע)

ובנוסף, חושבני שאין ספר אחר בספרות העולמית שפורש נותח ונדרש כמו שעשו עם ספר התורה, ובמיוחד עם פרשת בראשית

פסוקי השבוע

וייצר ה’ א’ את האדם

ויטע ה’ א’ גן

ויקח ה’ א’ את האדם

ערב שבת שלום

פתיחה

ספר בראשית ובעיקר פרשת בראשית הוא בעייתי. למוח של האדם המשכיל היהודי (דתי, מסורתי או חילוני) בימינו, קשה לעכל את מה שנכתב לפני כ – 2,300 – 2,900 שנה ויותר..

ועכשיו שיש לנו גם את המגילות הגנוזות שמכילות הרבה חומר ספרותי שבמקרה הטוב משלים ובמקרה הרע סותר את האמור בתורה, אז מהי האמת המוחלטת? ומה עם ספר יחזקאל שכמעט נגנז.

בילדותי וגם בצעירותי הכל היה “ברור” מקובל וכו’. בבגרותי וקשה לי לומר “בזקנותי” הרבה דברים מעורערים, אינם מתקבלים על הדעת.

למסורתיים אין בעייה, א-להים כתב/הכתיב והכל קדוש והבעייה היא לא מה שכתוב, אלא המוח המוגבל של האדם. ולהם למסורתיים גם לא איכפת אם יש סתירות או אי התאמות בין הכתובים, הכל במכוון מפי הגבורה – בכוונה תחילה, ואפילו אם יש שניים או יותר פירושים שסותרים לחלוטין זה את זה או אגדות תמוהות שבתמוהות, הכל הולך, ככה רצה הבורא, ככה החליטו חז”לינו ואין על זה עוררין. “אלו ואלו דברי א-להים: חיים” אז מה אם א-להים סותר את עצמו (או סוטר לעצמו)? “איך הוא מתלונן “ניחמתי כי עשיתים”.

אלה ש”כופרים” בכל, ( ולמרות זאת אוהבים את התורה ומתייחסים לתורה בהערצה אפילו שלדעתם) הוא נכתב בידי אדם, להם גם אין בעייה, הם מקבלים את העובדה שיש בספר התורה טעויות ר”ל, אז מה? זה חלק מהתרבות היהודית, וכמו שהרבה מחכמי דורנו  (ודורות קודמים) טוענים “לא כך כתוב בתורה”

אדם פחות מאמין יש לו בעייה קשה ביותר, איך מסבירים את הסתירות וכדומה על מנת שספר התורה יהיה ספר אחיד ורציף. למשל הקביעה “אין מוקדם או מאוחר בתורה” כלומר יש פה הודאה שהספר הוא לא הכי הכי מסודר. ועוד ועוד

טוב, יש בעייה אבל גם יש פרשה אתרכז בה.,

פסוקים ונושאים לעיון ודיון

1.בראשית ברא א-להים את השמיים … והארץ הייתה

איזה יופי. מישהו לפני הרבה הרבה שנים, רצה לתת לנו הסבר (תיאוריה בלע”ז) איך ולמה נברא העולם ויצוריו, ואז רש”י ידידנו מתערב וקצת מקלקל. באומרו — “לא היה צריך להתחיל את התורה…”

אני מניח, שלרש”י כמו להרבה (ואתיימר לומר שלכל) חז”לינו וחשל”י (חכמינו שיזכו לאריכות ימים, ואולי רצוי אומר חנ”י, חכמינו נרם יאיר) חומש בראשית ובעיקר פרשת בראשית מציבה אתגר, אם לא מכשול, עצום.

איך מסבירים סתירות בתוכן ומידע לא אמין.?

רש”י וחז”לינו היו ישנים יותר טוב בלילה, אם הם לא היו צריכים להסביר למשל  —

למה א-להים מעדיף את הבל? האם א-להים לא ידע שהבל ייהרג? ובכלל—–

מהיכן הגיעו בני הא-להים. (וליהדות יש מספיק בעיות עם בן אחד…)—–

 -אז כבר עיינתי בפרשה לפני שנה ושנתיים וקשקשתי על זה ב –

תשע”ד

http://toratami.com/?p=53

תשע”ה

http://toratami.com/?p=258

ואני עדיין תוהה ובוהה, למשל מה זה תהו ובהו. יופי של משחק מילים.

שני הפסוקים הראשונים בתורה מאתגרים ומעצבנים –

“בראשית ברא א… את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תהו ובהו…”

אז כנראה כולנו שמענו את תיאורית הצמצום הקבליסיטי, וזה אולי מסביר למה א-להים התחרט על הצמצום אחרי 1.000 שנה.

וכל ראש אינטליגנטי, שיודע שאנחנו עומדים על האדמה עם שתי רגלינו ונהנים מחומה של השמש ולוגמים כוס מים, לבטח יבנה תיאוריית בריאה על סדר הבריאה, —

אור – מים – אדמה – דשא – שמש – שרצים וכו’  וכו’.

כמה דורות של ציביליזציה חושבת היו דרושים כדי לפתח את תיאורית הבריאה של הטבע – הדומם, הצומח החי והמדבר? אבולוציה למשל.

ואז בא המפץ הגדול = השמיים – החלל, הארץ = החומר והאור- ההתפוצצות הראשונה. פשוט,

ולאלה עם זמן קצת פנוי סקרנות וסבלנות כדאי להביט ברבנו יוטיוב, שמציג לראווה סדרה ארוכה ומגווונת של הרצאות בנושא הבריאה למשל

https://www.youtube.com/watch?v=wwmFK-vbhXE

אבל התורה הקדושה אומרת

“ברא את השמים” מה אומרים על זה חז”לינו ואחרים?

מה זה שמים? סתם הכתוב. מה זה “ארץ”? ההנחה הרווחת היא שהארץ זה כדור הארץ. שיהיה

מתוך גישה אפיקורסית

http://www.hofesh.org.il/freeclass/hofesh_question/00/04_torah_errors.html

“מה אנחנו יודעים על אלוהים ובריאתו? מאומה!

הטעות השניה מצויה בספר בראשית פסוק א, בטענה שאלוהים ברא את השמים.
כידוע השמים מהווים ריק שהינו מאומה ואין יכולת לברוא מאומה כי זאת קיימת
ממילא. טעות זאת נובעת ממחשבת כותב התורה שהשמים הינם עצם עקב צבעם
הכחול. אולם, צבעי השמים נובעים מאור השמש הפוגע באוויר האטמוספירה
והשמים ללא הכוכבים )שעדיין לא נבראו( הינם ריק אדיר מימדים….”

לחז”ל”ינו היה ברור “השמיים שמיים לה’… ברור

ה’ יושב שוכן בשמים. מה זה? ה’ ברא לו מקום מגורים?

איפה היה ה’ לפני בריאת השמים? בתוך המאומה? ואז באה “המהומה? תהו ובהו

ובקצור נאמר ב –

http://www.israeleldad.co.il/testimonial/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%A8%D7%90-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5/

“בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו… והשמים ? על זה לא מדובר. אין זה ענייננו. אין אנו יכולים למעשה לעשות דבר. על כן אין זה מענייננו.” (זה הכל)

ומה אומר ישעיהו ליבוביץ? – מתוך

http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=7

…..

…”בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”, שבע מילים אדירות אלה, מה בא פסוק זה ללמדנו? בשאלה זו דנו במרוצת הדורות בעלי פשט, בעלי דרש, בעלי רמז ובעלי סוד, שכולם השתדלו להבין הן את המשמעות המילולית והן את התוכן הרעיוני הגלום בפסוק זה. כולם, באשר היו שלומי אמוני ישראל, מכירים את התורה כדרישה המוצגת לאדם לעבוד את ה’, שמשמעותה לגבי האדם היא קבלת עול מלכות שמים המתגלמת בעול תורה ומצוות. אולם הצגת דרישה זו והמחשתה במצוות משוקעת במסגרת סיפורית, הפותחת בבריאת העולם וראשית תולדות האנושות. מה מוסיפה פרשת בראשית על הדרישה ההיא ומה היא תורמת למימושה? שאלה זו עמדה לפני גדולי ההוגים בתורה מבחינת האמונה. הרמב”ם עושה מאמץ כביר לשחרר את הכרת ה’ (שהיא-היא קבלת עול מלכות שמים) מן התלות במידע מסוים (קדמות או חידוש) על בריאת העולם; ואילו הרמב”ן רואה באמונת החידוש תנאי לאמונה בה’. למגמה לשוות לפרשת הבריאה משמעות אמונית שמעבר לתכנה הקוסמולוגי…

מה תוכנן של 7 המלים “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” – האם זו אינפורמציה על אירוע בזמן מסויים מן הזמנים? אם כן – ראשית (צורת סמיכות!) של מה? ראשית הזמן? מיד אנו נתקלים כאן באחת הבעיות הגדולות, אולי הגדולה ביותר, שבהגות המטאפיסית: בעית הזמן ומושג ראשיתו של הזמן, או – במובן המקיף יותר – מושג ראשית המציאות. האם ניתן לשוות לה מובן בקטגוריות של החשיבה האנושית? כל הניסיונות הפילוסופיים להתמודד עמה, מימות עולם ועד היום, גוררים אנטינומיות. ושמא נאמר שאין “ראשית” האמורה כאן מושג זמני כלל אלא מבטאה סיבה או מקור?ואף המילה השניה – ברא, מהי? קטגוריות אנושיות הן: עשה, בנה, יצר, עיצב; אין אנו מכירים את הקטגוריה “ברא” במציאותנו ובעולם המוכר לנו. החשיבה התאולוגית (המאוחרת) מפרשת אותה כהוויית יש מאין. גם מושג זה אינו רציונלי, ועכ”פ אין לנו ודאות שזהו פשוטו של מקרא (אבן-עזרא מערער עליו). אין ספק ש”ברא” מבטא יחס בין אלהים והעולם – אולם מה טיבו של יחס זה, שלא ניתן לנו להבינו,..

(מעניין מומלץ ולא משכנע – גם לא עונה על השאילה מה זה שמיים? בריאה? מילא ארץ? מובן. אז מה זה שמיים? אטמוספרה? חלל-ריק?ואפשר לראות ולשמוע את ליבוביץ (אומר שאינו יודע, ויש עוד ממנו) ברבנו יוטיוב

https://www.youtube.com/watch?v=FZ_aqNMBtOI

נראה לי שכותב/עורךהתורה לא ידע/הבין את משמעות המילים וכנראה גם לא היה איכפת לו. שני פסוקים בומבסטיים שמשתקים כל מוח חושב — בגיל ילדות

ומתוך מאמר מעמיק שמנתח פסוקים נבחרים בפרשתנו

http://www.biu.ac.il/jh/parasha/bereshit/lan.html

…מה שברור הוא, שלא ההבדל במשמעות בין בריאה לבין יצירה ועשייה גרם
לשימוש בשורש “ברא” בביטוי “בראשית ברא”. נראה, לעניות דעתי, שהבחירה
נעשתה מסיבה, שאמנם אין לה הוכחה מדעית דקדוקית, אבל יש לה ראיה
קונטקסטואלית מבוססת. נראה שהשורש “ברא” נבחר בגלל הכתיב השווה ובגלל
הצלילים השווים שבינו לבין המילה “בראשית”. שורש המילה ברא מצוי
גם בשלוש האותיות הראשונות של המילה “בראשית”, והן בדיוק מחציתה
של המילה. אף-על-פי שמן הבחינה המדעית-הדקדוקית אין כל קשר בין מילים
אלו, שאחת מהן באה מן השם “ראש” והשנייה משורש “ברא”, אבל הצורה
והצלילים מחברים ביניהם בהחלט מוצר קונסוננס המרמז לנו לקשר זה.
לפי קשר זה נרמזים אנו, שבריאה היא פעולת בראשית, אבל היא עשויה
למחצה בלבד בלי להיות שלמה. הפעולה הנה ראשיתית ואינה מושלמת וגמורה…. (ע”כ)

וכדאי להציץ במאמר שבין השאר עורך השוואה בין סיפור הבריאה ל”אנומה אליש”

http://c3.ort.org.il/Apps/Public/GetFile.aspx?inline=yes&f=Files/ba3c28fc-8c3e-46d9-b4f3-effda4c7e27b/9611ec1b-1271-4136-8e35-8db0730b17eb/abb150ff-8f1f-439c-8d46-b79fafc7fa6f/0ab8c17b-63fe-4793-a31e-196ada559488.doc

(לא אצטט)

אז עדיין לא מצאתי הסבר שמתיחס לבריאת השמיים

2. ורדו בדגת הים בעוף השמיים ובכל חיה הרומשת…

שוב פסוק שדשים בו הרבה – למשל מה תפקיד האדם? או האם היה אסור/מותר לאנשי דור המבול לאכול בשר

גישה מענינת לנושא בתפקיד האדם ניתנת ב –

http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/mtrt_briat_hadm_2.html

אצטט קטע –

בריאת האדם

  • לפני בריאת האדם מתאר הכתוב את מחשבותיו ותוכניותיו של ה’ (בראשית א 26): ויאמר א-להים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ . כלומר: ה’ ברא את האדם כדי שימשול בעולם.
  • אחרי בריאת האדם מתאר הכתוב את דבריו של ה’ לאדם (בראשית א 28): ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה;ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ . כלומר: ה’ אמר לאדם שני דברים שונים:
  1. להתרבות ולמלא את הארץ,
  2. למשול בעולם.

משני הדברים האלה, רק הדבר השני מבטא את המטרה שלשמה נברא האדם. אם כך, מה משמעות הדבר הראשון – “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה “? לדעתי, פסוק 28 – כמו פסוקים רבים אחרים בתנ”ך – מסודר במבנה של טבלה:

ויברך אותם אלהים, ויאמר להם אלהים:
פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה; ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ.

כלומר: בדברי ה’ לאדם יש גם ברכה וגם מצוה: ה’ ברך את האדם שיתרבה ויצליח למלא את העולם ולכבוש אותו, ואז אמר לו מה התפקיד שלו, לשם מה הוא נברא: התפקיד שלו הוא למשול בכל היצורים שחיים בעולם.
מדוע שילב ה’ את הברכה והמצוה בצורה זו, ולא אמר כל אחת מהן בנפרד?
לדעתי, המטרה היא להראות שיש קשר בין הברכה למצוה: הברכה היא למעשה האמצעי לביצוע המצוה.
האדם נברא כדי למשול בעולם. אבל העולם הוא מאד גדול והאדם הוא מאד קטן; אם ה’ היה אומר לאדם רק את המטרה שלשמה הוא נברא – האדם לא היה יודע מאיפה להתחיל, ואיך הוא יכול למשול בעולם כל-כך גדול. ולכן ה’ נתן לו עצה: ‘כדי למשול בעולם – אתה צריך קודם-כל להתרבות, כדי למלא את העולם ולכבוש אותו. אחר-כך תוכל למשול בעולם’.
לפי זה נראה לכאורה שבימינו כבר אין צורך לפרות ולרבות:

  1. בימינו בני האדם כבר ממלאים את כל העולם – כבר קיימנו את הפסוק “ומלאו את הארץ” וצריך לעבור לשלב הבא.
  2. בימינו יש הרבה משימות אחרות שצריך למלא כדי למשול בעולם – למשל מחקר מדעי, פיתוח הטכנולוגיה ועוד.

אבל כדי לבדוק את זה צריך לעיין בפעם השניה שבה נזכר הביטוי “פרו ורבו” בתורה – אחרי המבול: … (ע”כ)

ובקשר לאכילת בשר – מתוך

http://www.beerot.co.il/%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%91%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5/%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%9D%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%90/%D7%99%D7%97%D7%93%D7%99%D7%95%D7%91%D7%95/tabid/280/articleType/ArticleView/articleId/553/–.aspx

אכילת בשר – לכתחילה או בדיעבד?

כידוע, התורה אינה אוסרת על אכילת בשר. אבל האם כך היה המצב תמיד? עם בריאת האדם אמר הקב”ה לאדם ולחוה שהם ירדו בחיות ובעופות ובדגים, אבל לגבי אכילה הוא נתן להם רק את העצים והפירות:

  1. בראשית א, כח-ל

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱ-לֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:

ואולם, מאוחר יותר, בסוף פרשת נח, אומר הקב”ה לנח ולבניו שהם יכולים גם לאכול את כל בעלי החיים:

  1. בראשית ט, א-ג

וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹקִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:

אכן, הגמרא ראתה שיש כאן התפתחות ושינוי ההלכה:

  1. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נט עמוד ב

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב “לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ” – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר “כירק עשב נתתי לכם את כל”.

יש לציין כי למרות דברי הגמרא הללו, שנראים כפשט הפסוקים, ישנם מפרשים מעטים שלא קיבלו את העניין הזה, ואמרו שגם לאדם הראשון הותר לאכול בשר. היתר זה נרמז במלים: “ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ” – כי עניין הרדיה הוא ההיתר לעשות בהם ככל העולה על רוחו של האדם, כולל אכילה. ראשונה יש למנות בין המפרשים הללו את הרלב”ג, ר’ לוי בן גרשום נכד הרמב”ן (תחילת המאה ה- 14, צרפת) אשר כותב שמבחינה פילוסופית אין לקבל מדרש זה, כי הוא מעיד על כך שהקב”ה כביכול שינה את דעתו, וזה לא יכול להיות:

רלב”ג, בראשית א, כט-ל

…שהוא מבואר מצד העיון ומצד התורה שהרצון הא-לוקי לא ישתנה, וכבר ייחשב שיחוייב מזה המאמר שישתנה רצון ה’ במה שיצוה מהמצוות, וזה שכבר ייחשב שה’ יתעלה מנע בזה המאמר אכילת הבשר לאדם, ואחר כן התירו לנח, אמר ‘כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה’, וזה שקר עצום ראוי שיברח ממנו כל בעל דת. וכבר אמרו זה במדרש קצת מרבותינו ז”ל, אלא שבאלו הענינים וכיוצא בהם לא נביט למאמר אומר, כמו שהורה אותנו הרב המורה, אבל נימשך למה שיאות אל שורשי התורה והעיון. והוא מבואר שאין ההאמנה בכל מה שאמרוהו רבותינו ז”ל מחויבת לנו, כי כבר יימצאו בהם דברים סותרים קצתם קצת, ולזה לא נרחיק היות בהם דברים בלתי צודקים בכמו אלו הדברים….

(יפה, ומוצא חן בעיני המשפט “שאין ההאמנה בכל מה שאמרוהו רבותינו ז”ל מחויבת לנו,” …)

ומשהו דומה אצל גברת נחמה

http://www.nechama.org.il/pages/274.html

(לא אצטט)

ומתוך גישה קצת “מודרנית”

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=12413989

….מה תפקיד האדם? למשול בטבע. “ורדו” – רודנות. נזר הבריאה. האדם קיבל שלטון. כמעט סגן אלוהים. מה מהות השלטון על הטבע?

וכבשוה – נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה  לחצוב נחושת. וכיוצא בזה (הרמב”ן) רודנות מוחלטת. חסרת רסן. עושה בטבע כרצונו.

  1. השלטון על הטבע דורש קביעות וכל עוד אין קביעות, כל עוד האדם נודד, הוא נהנה אמנם מהטבע, אך אין הוא שולט בו. רק כאשר יחרוש את אדמתו, יזרע, ישתול וישקה, רק אז הופכת פעולת האדם להתיישבות. זהו תהליך של פיתוח, התאמת העולם החיצוני, הטבע, לצרכי האדם, והסתגלות האדם לטבע (יצחק טבנקין, יסוד ההתיישבות בכיבוש הטבע, 1967).

(מומלץ לעיון)

ומסר עוד יותר מודרני

http://www.hidabroot.org/he/question/124080

פסוק זה בא ללמדנו ששמירת העולם וכל היצורים שבו ניתן בידינו, וביכולתנו לקבוע איזה מין ישרוד בטבע או לא (כגון שלצערנו כיום מכחידים את הלוויתנים, וזה מוכיח שהשליטה היא ביד בני האדם גם על המינים שבים). ובזה הזהירנו הקב”ה לשמור על המינים, ולא להאבידם, שבזה אנו מזיקים לעולם וכך גם לעצמנו.

ראה גם מדרש קהלת רבה (פרשה ז):

“בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו (-לקח אותו) והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: “ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך”.

המסר שבפסוק זה הוא ללמדנו להשתמש בבריאה בתבונה לצרכינו, כי השלטון על כל המינים בכדור הארץ ניתן בידינו, כולל הדגים שבים.

ומחקר מקיף בנושא (ששייך יותר לפרשת נח) ניתן ב –

http://hatanakh.com/articles/%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99

ההקבלה הברורה והבולטת ביותר קשורה לברכות ששמעו אדם הראשון ונח מאת ה’. אדה”ר לאחר בריאתו, ונח לאחר צאתו מן התיבה. השוואה זו חשובה ביותר לענייננו, מפני שהיתר אכילת בעלי חיים (לנח), או ייעוד הצומח בלבד לאכילה (לאדם), נאמר כחלק מברכות אלו. נשווה ביניהן:

ברכת ה’ לאדם הראשון (א’, כח-כט):

ויברך אתם א-להים ויאמר להם א-להים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ.

ויאמר א-להים הנה  נתתי לכם את כל עשב זרע זרע … לכם יהיה לאכלה.

ברכת ה’ לנח (ט’, א-ג):

ויברך א-להים את נח ואת בניו ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים…

כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל.

             לשון הברכה שנאמרה לנח, חוזרת על לשון הברכה שנאמרה לאדם הראשון, כמעט מילה במילה (4).  אותנו, כאמור, מעניין דווקא ההבדל הקטן המצוי בין שתי ברכות אלו, הבדל שגורר אחריו צמחונות או אכילת בעלי חיים. על ההבדל עמדו חז”ל במדרש:

 “ומוראכם וחתכם יהיה – מורא וחתית חזרו, ורדיה לא חזרה” (בראשית רבה, פר’ לד, יב).

            המדרש עומד על השוואת לשון הברכה שנאמרה לאדם – “ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ”, לזו שנאמרה לנח – “ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים”. ‘מוראכם וחתכם’ שנאמר לנח, מחליף את ‘רדו’ שנאמר לאדם הראשון. מהו ההבדל שבין שתי לשונות אלו?… (מומלץ לעיון)

  1. 3. ואדם אין לעבד את האדמה … ויקח ה’ א-להים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרהמשום מה תמיד חשבתי שבגן-עדן לא צריכים לעבוד, והנה פסוק שמבהיר לנו, – לאיזה תכלית א-להים ברא את האדם, פשוט מאוד – א-להים היה צריך גנן.

אז הסבר יפה, ניתן ב –

http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/br-02-0817.html

למה יש כאן כפילות? למה מסופר פעמיים שה’ נטע גן בעדן, ופעמיים שה’ שם את האדם בגן? נראה שהקטע הזה, כמו קטעים רבים אחרים בתנ”ך, כתוב במבנה של טבלה:

(פסוק 8) ויטע ה’ א-להים גן בעדן מקדם (פסוק 8) וישם שם את האדם אשר יצר
(פסוק 9-14) ויצמח ה’ א-להים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל…
ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן…
(פסוק 15-17) ויקח ה’ א-להים את האדם אשר יצר, ויניחהו בגן-עדן לעבדה ולשמרה. ויצו ה’ א-להים על האדם לאמר:…

השורה הראשונה של הטבלה אומרת בקיצור, שה’ יצר גן בעדן, ושם בגן את האדם. השורה השניה של הטבלה מפרטת את השורה הראשונה: המשבצת הימנית-תחתונה מפרטת איך יצר ה’ גן בעדן, והמשבצת השמאלית מפרטת איך שם ה’ את האדם בגן עדן. הפועל “שם” בלשון המקרא משמעו גם “הניח” וגם “מינה” או “הפקיד”, והמשבצת השמאלית-תחתונה מפרטת שה’ “שם” את האדם בגן בשני המובנים – גם הניח אותו בגן, וגם הפקיד אותו לעבוד את אדמת הגן ולשמור עליהתפקידו של האדם (במשבצת השמאלית-תחתונה) מתואר פעמיים: בפסוק 15 מתוארת מטרתו של ה’ – “לעבדה ולשמרה”, ובפסוקים 16-17 מתואר הציווי שציוה ה’ את האדם: “מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו…”. מדוע ה’ לא ציוה על האדם “לעבדה ולשמרה”? איך היה האדם אמור לדעת שהוא צריך לעבוד ולשמור? ….

  • עבודה היא פעולה חיובית, והיא מקבילה למצוה החיובית – המצוה לאכול מעץ הגן
  • שמירה היא פעולה שלילית (מניעת פעולה של אחרים), והיא מקבילה למצוה השלילית – המצוה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע
  • ונשאלת השאילה בשביל מה צריך לעבוד בגן-עדן, הרי הכל פועל מעצמו? וענה על כך פילון האלכסנדורי ב  _
  • https://books.google.com.au/books?id=mEPsAx_ue-EC&pg=PT34&lpg=PT34&dq=%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%93%D7%94+%D7%95%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%A8%D7%94&source=bl&ots=YxK9LdCUF-&sig=MTbTCgivrKWgHLeJp5HccdcHNn8&hl=en&sa=X&ved=0CBsQ6AEwADgeahUKEwjwrf_fiLfIAhXImZQKHdI8A0E#v=onepage&q=%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%93%D7%94%20%D7%95%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%A8%D7%94&f=false
  • (ואינני יכול להעתיק)
  • וקצת פרשנות מדרשית מתוך
  • http://kodesh.snunit.k12.il/comment/t0102_8.htm
  • והנה אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם, לא יזקין בארץ שרשם, ובעפר לא ימות גזעם,
  • אין צריכין לעובד וזומר, שאילו היו צריכין עבודה, אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם. גם זה טעם “ויטע ה’ אלהים”, שהיו מטעיו מעשה ידיו וקיימים לעולמים, כענין שנאמר (יחזקאל מז יב) לא יבול עלהו ולא יתום פריו וכו’, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים.
    אם כן מה טעם “ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה” (להלן פסוק טו), שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו, וזה טעם “לעבדה ולשמרה”, לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם, כי הגן שהם האילנות לא יעבדו. ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה, כמו וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיה סא יא), ונטעו גנות (ירמיה כט ה):
    ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה: (טז ה) לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות, שנאמר (שמות ג יב) תעבדון את האלהים, הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו
  • או מתוך
  • http://www.shechem.org/torah/pdre/11.htm
  • פרקי דרבי אליעזר פרק יא
  • חיבה יתירה חבב הב”ה לאדם הראשון שבראו במקום טהור במקום בית המקדש והכניסו לאפדנו שנ’ ויקח ה’ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן מאי זה מקום לקחו מבית המקדש והכניסו לפלטין שלו זה גן עדן שנ’ ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ושמא תאמר כי יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה ולא כל האלנות נצמחין מאליהן או שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן והלא כבר נהר יוצא מעדן להשקות את הגן שנ’ ונהר יוצא מעדן וכו’ ומה הלשון הזה לעבדה ולשמרה לא אמר לעבדה ולשמרה אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה שנ’ לשמור את דרך עץ החיים ואין עץ חיים אלא תורה שנ’ עץ עץ חיים היא למחזיקים בה והיה אדם מטיל בגן עדן כאחד ממלאכי השרת אמר הב”ה אני יחיד בעולמי אף זה יחיד בעולמו אני אין פריה ורביה לפני אף זה אין פריה ורביה לפניו הוא שבראנו לא טוב היות האדם לבדו ר’ יהודה אומר אם זכה לא לנגדו כנגדו ואם לא לנגדו וכיון ששמעה הארץ הלשון הזה עוד רעדה ורעשה ואמרה לפני בוראה רבון העולמים אין לי כח לזון צאנו של אדם אמר לה הב”ה אני ואתה נזון צאנו של אדם וחצו בין שניהם הלילה של הב”ה והיום לארץ מה עשה הב”ה ברא שנת חיים ואדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו וחיים לו ומנוח לו שנ’ ישנתי אז ינוח לי והב”ה סומך עם הארץ ומשקה אותה והיא נותנת פירותיה מזון לכל הבריות אבל מזונותיו של אדם הראשון בעצבון תאכלנה כל ימי חייך… (ע”כ)
  1. הדיאטה הראשונה – מכל עץ הגן אכל תאכל … ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל

ראשית האם אדם הראשון שנברא בצלם א-להים היה יצור אנוש שצריך לאכול ור”ל גם להוציא? אם היה לו גם יצר מיני? אולי לא, אז האם אדם הראשון – בתכנון הא-להי הראשוני היה אמור לחיות לנצח ללא ילדים? רק זוג אחד? כלומר הוא כבר היה יצור מוגבל.  מה היה קורה לאדם אם הוא לא היה טועם מעץ הדעת? (יש לי רושם שככל שאני חושב יותר עם אדם הראשון בגן-עדןף כל הסיפור נראה לי די נאיבי, סיפור לילדים. אז מוטב שאפסיק לקשקש בנושא.

ובנוסף – יש פה הכתבה של דיאטה, מה לאכול ומה לא? האם עץ היה משהו כמו מריחואנה? עובדה שאיך שהם טעמו הם ראו שהן ערומים. ובכלל- בפרק א’ א-להיםאומר לאדם וחוה “”ואת כל העץ אשר בן פרי עץ לכם יהי לאכלה” א-להים סתם בלבל לאדם “חסר הדעת” את המוח ב”כן” ו:לא”

כדאי להתבונן בציור של מיכאל אנג’לו מתוך ויקיפדיה

“שאלה שהועלתה בדיונים בהקשר לחטא זה, הייתה, האם קודם לחטא היו אדם וחוה יצורים לא תבוניים? שהרי אם כן, יוצא לכאורה שראוי היה כי יאכלו מהעץ. לשאלה זו מתייחס הרמב”ם בספרו מורה הנבוכים (ח”א פ”ב), ושם הוא מסביר את דעתו, כי לפני חטא עץ הדעת היו אדם וחוה בעלי שכל מוחלט, המתעלם מהמוסכמות האנושיות ודן לפי מושגים של “אמת” ו”שקר”, ואילו לאחר החטא נוספה להם הכניעה למוסכמות (ה”טוב” וה”רע”), שאינן רציונליות – כדוגמת הבושה מן העירום. הוגי דעות אחרים פירשו שהמצב המתוקן, שקדם לחטא, הוא זה שבו אין לאדם שכל הבוחן ובודק, והוא נשען על האל בלבד, כילד בחיק הוריו. בתפיסה זו, נתפס השכל שהתקבל בעקבות החטא כדבר שלילי בעיקרו. פרשנות נוספת הייתה ש”לדעת” טוב ורע נגזר משורש יד”ע, במובן של קיום יחסי מין ותאווה מינית (כמו “והאדם ידע את חוה אשתו”), והייצריות היא זו שנוספה לאדם הראשון, ומסיבה זו רק לאחר האכילה מן העץ התביישו אדם וחוה מהיותם עירומים.
הפסיכולוג אריך פרום רואה בחטא האדם הראשון את הייצוג הבולט לבעיית החופש של האדם. מעשה החטא הוא למעשה האקט הראשון של החופש האנושי. אי הציות לפקודת האל היא למעשה השתחררות מכפייתו של האל וראשיתה של התבונה האנושית. האדם צועד לקראת אנושיות ולקראת ייחודו, כאשר הוא מנפץ את ההרמוניה בינו לטבע. בניתוקו ובהתעלותו מעל הטבע, הוא מבחין ומודע לעירומו ומתבייש בעצמו. הוא בודד וחופשי ועם זאת חסר אונים ומפוחד. הוא זכה בחופש, אך חופש זה נראה לו כקללה, מפני שהוא איננו חופשי להגשים את ייחודו…” (ע”כ)

ועוד רצף מילים (מקור נוצרי) שסותר את עצמו

http://www.gotquestions.org/Hebrew/Hebrew-tree-knowledge.html

שאלה: מדוע אלוהים שתל את עץ הדעת טוב ורע בגן עדן?

תשובה: אלוהים שתל את עץ הדעת טוב ורע בגן העדן על מנת לתת בחירה לאדם וחווה- לציית או לא לציית לו. אדם וחווה היו חופשיים לעשות כל דבר שהם רצו, חוץ מאשר לאכול מעץ הדעת טוב ורע.
אלוהים לא רצה שאדם וחווה יחטאו. אולם אלוהים ידע מראש את הזמן והתוצאות של החטא. אלוהים ידע שאדם וחווה יחטאו וכתוצאה מכך יאפשרו לרוע, סבל ומוות לחדור לתוך העולם. מדוע אם כך, שתל אלוהים את העץ בגן העדן והרשה לשטן לפתות את אדם וחווה? אלוהים שתל את עץ הדעת טוב ורע בגן העדן על מנת לתת לאדם ולחוה אפשרות בחירה. אלוהים הרשה לשטן לפתות את אדם וחווה ולאלץ אותם לבחור. אדם וחווה בחרו, מתוך רצונם החופשי, לא לציית לאלוהים ולטעום מן הפרי האסור. התוצאה – רוע, חטא, סבל, מחלה ומוות אשר מציקים לעולם מאז. … (ע”כ)

ואוסף מדרשים נאה ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/070_AYIN/%D7%A2%D7%A5%20%D7%94%D7%93%D7%A2%D7%AA.htm

)לא אצטט)

ומשהו קבליסטי, מתוך

:…” ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ” ( בראשית ב’ ). האיסור הקדמון שהוטל על אדם וחוה טומן בחובו לכאורה מכשלה מרכזית ברורה . הרי אם פירות העץ עשויים לחון לאדם דעת מדוע להימנע מלאכלם? הייתכן כי הקב”ה לא ידע מראש את תוצאות המעשה ביודעו כי אין לאדם את הכוחות הנדרשים לעמוד בפיתוי וביצר הסקרנות ? הציווי נאמר בלשון יחיד “לא תאכל” אם כן מדוע נענשו שניהם?

במאמר הבא נכנס לתוך סודות הקבלה המגלים את המשמעויות המקופלות בפסוק זה ואת המסר הגלום בהן. אם כן מדוע נאמר ” עץ הדעת “. בתורת הקבלה נאמר כי ” דעת ” היא התוצאה שבאה מחיבור החכמה והבינה יחד. רק בחיבור ספירת החכמה עם ספירת הבינה מתקבלת ספירת הדעת. אסביר : ” נתן הקב”ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש היינו שהקדים בה בינה יותר” (שו”ת,א’). מכאן אנו למדים כי הבינה , מלשון התבוננות, מצביעה על היכולת לרדת לעומקם של דברים ולהבדיל בין עיקר לטפל, מבטאת במהותה את הכוחות הנקביים בבריאה בעוד החכמה שהיא אסופה של ידיעות רבות בתחומים מגוונים, מבטאת את הכוחות הזכריים. ולכן ה” דעת” מייצגת את התוצאה שבאה מחיבור שניהם.

בורא עולם פונה לאדם ואומר : “כל מה שבראתי בראתי על מנת להטיב עימך”. חכמי הקבלה מלמדים כי נטל הקב”ה את האדם ואמר לו : ” ראה מעשיי כמה נאים ומתוקנים הם, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי”. דהיינו כל מה שקיים בבריאה הוא לטוב. החל מהחי דרך הצומח וכלה בדומם. הכול הוא הוויה אלוהית . אם כך הם הדברים אין זה נכון לחיות בשיפוטיות ולומר : זה טוב וזה רע. בפניית האל את האדם ביקש ללמדו שלא יכניס מחשבה שיפוטית אל דעתו (לא תאכל) אלא יאמץ לליבו את העובדה שכל מה שנברא הוא למענו, בשבילו ולתועלתו. לכן אל תכניס מחשבה שלילית זו לליבך (לא תאכל), אלא דע כי כל מה שנברא הוא לטובתך ועליך לראות בכך סימן נפלא לרצון הבורא להיטיב עמך.
לפיכך נאמר ” לא תאכל ” בלשון יחיד, לומר לך שאדם וחווה חד-הם, כפי שנאמר ” זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם” כלומר: הן הזכר והן הנקבה משויכים ונקשרים לאחדות אחת כוללת הנמשכת מההוויה האלוהית . … (ע:כ. יופי של מילים, ואשרי המאמקבל ואשרי המאמין)

וחידוש מעניין – ששואל ואינו משיב  ב –

http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=1293#.Vhjol5rotjo

מבחינה טכנית, אדם וחוה לא עברו על ציווי ה’ באכילה מעץ הדעת, וזאת מכמה סיבות:

א) חוה לא נצטוותה לא לאכול מעץ הדעת, שהרי הציווי לא לאכול מעץ הדעת “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו” (ב, יז),  ניתן לאדם לפני בריאת האישה כברייה עצמאית: “ויבן ה’ אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה” (ב, כב) (ואמנם אבות דר’ נתן פרק א, ה, אומר שגם היא נצטוותה על ידי האדם לאחר שנבראה, אבל לא נצטוותה ע”י ה’).

ב) הציווי היה “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו”, משמע מהעץ עצמו, שכן העץ של עץ הדעת היה ניתן לאכילה (נתקיים בו “טעם העץ כטעם הפרי”), ולא היה איסור על פרי העץ.

ג) אדם לא לקח פרי מהעץ, אלא מחוה, והאיסור היה רק לקחת ישירות מהעץ (בדומה לדין ששנים שעשו מלאכה בשבת – פטורים). זאת כוונתו של אדם כשטען “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ”.

יתכן שזו הסיבה לכך שאדם לא נענש במיתה, העונש שה’ קבע מראש באמרו: “ביום אכלך ממנו מות תמות” (ב, יז) – היות שלא אכל “ממנו”, לא נענש בעונש מוות אלא רק גורש מהגן, ולא ניתן לו לאכול מעץ החיים ולחיות לנצח.

ד) מהפסוק “ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע” (ב, ט) משמע שהעץ “בתוך הגן” הוא עץ החיים ולא עץ הדעת. אבל חוה אמרה לנחש: “העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו” (ג, ג), זאת אומרת שחוה בלבלה בין השניים,  ואולי היא נתנה לאדם את הפרי ואמרה לו שזה פרי מהעץ אשר “בתוך הגן”, והאדם חשב שהיא מתכוונת לעץ החיים. וזאת כוונתו של אדם כשטען “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ” – שהוא לא יודע מאיזה עץ נלקח הפרי כיוון שלא אכל מהעץ עצמו אלא האשה נתנה לו. (מעניין, מאתגר ואין תשובות)

  1. זאת יקרא אשה… ויקרא האדם שם אשתו חוה

מסתבר שלאישה הראשונה היו שני שמות – הידעתם/ן? אז מתוך

http://www.arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=1529

“אדם הראשון קרא לאשה בשם ‘אשה’, כיון שנבראה מן האיש: “לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת” (בראשית ב’, כ”ג).

שם נוסף קרא לאשתו: ‘חוה’, כנאמר (שם ג’, כ’): “ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי”.

שמות אלו מלמדים על שני תפקידיה של האשה. השם “אשה” מלמד שיש לאשה תפקיד דומה לתפקידו של האיש. התפקיד כולל את בניית קומתו הרוחנית על ידי תורה ומצוות. תכנית זו מוצפנת בשם – ‘איש’. האות אל”ף רומזת לאלופו של עולם שהוא הקב”ה, והאותיות “יש” רומזות שעל האדם מוטל לבנות את עצמו כדי לזכות להתחבר לאלופו של עולם. שיהיה האדם במצב ש-“יש” בו את המציאות האלוקית – שהיא “ה”א” בזעיר אנפין. זוהי מהותו של ה’איש’ ותפקידו עלי אדמות. … (שיהיה כך)

ומתוך ניתוח יותר עמוק

נקודת המוצא היא בדידותו של אדם: “לא טוב היות האדם לבדו”. האדם מחפש “עזר”. ואז מופיעה פרשת קריאת השמות לחיות. מה הפרשה הזו עושה כאן? על פי הפשט, התשובה פשוטה: האדם מחפש עזר כנגדו בחיות. הוא קורא לכולן שמות, ומחפש את מהותן. אך עדיין – “ולאדם לא מצא עזר כנגדו”. אז הקב”ה מחליט שהעזר כנגדו יימצא רק ביצור הדומה מאוד לאדם עצמו, שנוצר מאחת מצלעותיו. כך נבראת האישה. האדם קורא את שמה “אשה”, כסמל לדמיון שלה לאיש ולמקורהּ ממנו: “לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת”. הסוף הוא אופטימי: “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד”. האישה היא חלק מהאיש, ולכן אדם עוזב את בית הוריו כדי לחפש אישה, שתשלים אותו כביכול ליצור שלם.

אך החטא הפר את האידיליה הזו. החטא, כפי שלמדנו באחד השיעורים הקודמים, הכניס את התאווה הלא מרוסנת למערכת היחסים. התאווה הבלתי נשלטת גורמת להתייחס לאדם האחר רק כאמצעי לסיפוק צרכים שלי. כך האדם ממהר להאשים את אשתו: “האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי” (בראשית ג’, יב). ולאחר החטא, מערכת היחסים ביניהם מקבלת כיוון חדש. עונשה של האישה מפורסם מאוד:

(ומאמר מספר – מישהו סיפר לי פעם שבחדר לידה שכבה ליד אשתו אישה חרדית, שבעלה לא הרשה לה לקחת אפידורל, כדי שתוכל לקיים את הציווי “בעצב תלדי בנים”. החבר שלי שאל אותו אם הוא עצמו מקפיד לקיים את “בזעת אפיך תאכל לחם”. )

….

יש הבדל עצום בין השם שנקרא לחוה לפני החטא, לבין השם שנקרא לה אחרי החטא. עמד על כך בעל “עקידת יצחק”, רבי יצחק עראמה: …

….לפני החטא האדם קורא לאשתו “אישה”, כמבטא את מהותה ואת מקורה. עכשיו הוא קורא לה “חוה”, שם שמבטא את התועלת שהיא מביאה. הוא לא מתייחס למהותה ולאישיותה של אשתו, אלא רק לעובדה שהיא מביאה לו ילדים, שהיא “אם כל חי”. יש כאן התייחסות פונקציונלית: ניסיון לבחון את התועלת שחוה יכולה להביא. (מעניין – מומלץ למעונינים/ות לדעת את ההבדלפי המסורת)

(מספיק על הנושא, כבר לפני שנה הזכרתי שלפי דעת הרבה חוקרים, לפרשת בראשית היו מספר מקורות, והעורך צרף קטעי סיפורים מענינים, בלי לשים לב ובלי להבין שהוא יוצר בעייה לחז”לינו)

  1. נשי למך בניו ובתו – שמות הנשים –

ויקח לו למך למך שתי נשים … ואחות תובל קין נעמה … נשי למך האזנה אמרתי…

פרק ד’ בפרשה מכיל שני נושאים שלפי פשוטו אינם קשורים.

החלק הראשון פסוקים א – יח’ מספר על קין  שרוצח את הבל,, התערבות א-להית (בלתי מובנת עם עונש לא ברור)  הסיפור מאוד ידוע וממשיך בתולדות קין.

החלק השני פסוקים יח – כו’ מספר על למך (דור שביעי לקין) נשיו ודרך אגב מזכיר את בתו נעמה. מה היא עושה כאן?

ומהמאמר לעיל – דעה מסורתית

“הצעד הבא מתבקש מאליו:

“ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה”       (בראשית ד’, יט).

כפי שמעיר הרד”ק, למך הוא הראשון שלקח לו שתי נשים. לקיחת שתי נשים יכולה לבטא התייחסות לאישה לא כבעלת ברית, אלא כאובייקט שאפשר להפיק ממנו תועלת. אדם שנושא שתי נשים לא מצפה לדבוק באשתו ולהיות לבשר אחד, אלא להפיק תועלת ורווחים שונים. רש”י על אתר מביא את דברי חז”ל:

“כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפרייה ורבייה ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר, ומקושטת ככלה, ומאכילה מעדנים; וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה”
(רש”י, על פי חז”ל).

לכאורה האישה שמיועדת לתשמיש היא המאושרת; אך האמת היא ששתיהן אומללות ע”כ)

פירוט יותר מלא ומקיף ניתן ב =

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_50385_16.pdf

(לא יכול להעתיק – מומלץ)

אז מה עם נעמה? יש שתי דעות, או שהיא הייתה נעימה טובה/רעה או שהיא הייתה שדה

נעמה

בתו של למך בן מתושאל מצלה אשתו

נעמה, בתו של למך בן מתושאל מצלה אשתו, היא דמות הנזכרת בספר בראשית בסדר הדורות שיצאו מקין בנו של אדם הראשון: “וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה” (בראשית ד,כב). רש”י עפ” חז”ל אומר שהיא היתה אשתו של נח, וכן מובא במדרש:

“ואחות תובל קין נעמה, א”ר אבא בר כהנא נעמה אשתו של נח היתה, למה היו קורין אותה נעמה שהיו מעשיה נעימים, ורבנן אמרי נעמה אחרת היתה, ולמה היו קורין אותה נעמה שהיתה מנעמת בתוף לעבודת כוכבים” (בראשית רבה (וילנא) פרשה כג ד”ה ג ותלד עדה).

לעומתו ראב”ע כותב שיתכן והיתה אשה לאחד מבני נח.

עוד מובא במדר ששהיתה מאד יפה עד כדי שהמלאכים נכשלו ביצר עריות:

“נדמה לו כאשה יפה שלא היה כיופיה מימות נעמה אחות תובל קין, שטעו בה מלאכי השרת, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה (בראשית ו ב)…”. (מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת – הוספה סימן א ד”ה [א] מפרשת פרה )

בהערכת דמותה נחלקו חכמים בזהר חדש:

“א”ר יצחק מאי דכתיב ואחות תובל קין נעמה אלא א”ר יצחק צדקת היתה ונעימה במעשיה. ר’ אבהו אמר פשוטו של מקרא מורה על שהיתה חכמה במלאכת הברזל כמו אחיה תובל קין משמע דכתיב הוא היה אבי כל חרש נחשת וברזל ואחות תובל קין נעמה הוא הוציא אומנות זו ואחותו עמו הה”ד ואחות תובל קין נעמה שהיתה בקיאה כמותו וא”ו דואחות מוסיף על הענין של מעלה. רבי בא אמר אמן של שדים היתה והולידה אותם דהא אימא דאשמדאי מלכא דשידי נעמה שמה. ר’ יצחק בשם ר’ יוחנן אמר על שם יופיה נקראת כך וממנה יצאו אותן דכתיב כי טובות הנה במראה וביופי” (זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת בראשית דף לג עמוד ב

ועוד מתוך אוסף מדרשים

http://www.aspaklaria.info/050_NUN/%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%94.htm

זהר:

ואלו שני הממונים שוחים בים הגדול, ופורחים משם, והולכים בלילה אל נעמה אם השדים, שטעו אחריה בני אלהים הראשונים, וחושבים לקרב אליה, והיא מדלגת ששים אלף פרסאות, והיא נעשית לכמה צורות לבני אדם בשביל שיטעו אחריה בני אדם. (פירוש, כי אחר שקבלו כח מעוזא ועזאל יכלו גם להזדווג עם נעמה, שגם המלאכים הראשונים עזא ועזאל טעו אבתרה, ומגו זווגא דא, ילדה נעמה כל הרוחין בישין ושדין דעלמא)… (הקדמה קנז, ועיין שם עוד)
אדם הראשון מאה ושלשים שנה שימש ברוחות נקבות הנ”ל, עד שבאה נעמה, שמחמת יפיה זנו בני האלהים אחריה, שהם עזא ועזאל, והולידה מהם מיני קליפות חדשות נוספות על קליפות הנ”ל, וממנה נתפשטו רוחות רעות ושדים בהעולם, שהן הולכות ומשוטטות בלילה והולכות ומצחקות בבני אדם, וגורמות להם שיוציאו קרי… (ביאור הדברים, כי טרם שבאה נעמה לא היו אלא אלו ב’ קליפות הנ”ל, שהם לילית קדמאה, שנבראה מכח גניזת אור הראשון, שהיא רק בחינת מים התחתונים בלבד, וכנגד המלכות בלבדה, ונבחנת שהיא מבחינת עולם הזה, כי עולם הזה הוא בחינת מלכות. ב’ היא הקליפה שיצאה ונבראה בעת שג’ אותיות הי”מ נפלו למים תחתונים, ונעשו ימ”ה… שאלו הרוחין ושדין שנולדו מנעמה תלוים באויר, שהוא בחינת מים עליונים, ואין להם מהארץ כלום. ונמצא עתה ג’ מיני קליפות, א’ שכולה מהארץ, ב’ שיש בה מארץ ויש בה מאויר, ג’ שכולה מאויר… (בראשית קב, ועיין שם עוד)
אמר רב חייא, מה שכתוב ואחות תובל קין נעמה, מה משמיענו הכתוב כאן במה שאמר ששמה נעמה, ומשיב, אלא משום שזנו אחריה בני אדם מרוב יופי ונעימות שבה, ואפילו רוחות ושדים זנו אחריה, ועל זה יורה השם נעמה, מלשון נעימות. רבי יצחק אמר אלו בני האלהים, עזא ועזאל זנו אחריה, ומשום הפלגה הזו נקראת נעמה.
רבי שמעון אומר אמם של שדים היתה, כי היא באה מצד קין, שממנו יצאו שדים ורוחות, והיא נתמנית עם לילית על מיתת אסכרה של התנוקות, אמר ליה רבי אבא והרי אמר מר שנעמה נתמנית לצחוק עם בני אדם בחלומות, אמר לו כן הוא ודאי, כי היא באה ומצחקת עם אנשים, ופעמים היא מולידה מהם רוחות בעולם, ועד עתה עוד היא עומדת בתפקידה לצחק עם אנשים, אבל רבי שמעון אמר שהיא משתתפת עם לילית, והמיתה באה מצד לילית ולא מצד נעמה…
אמר ליה רבי אבא, והרי אלו השדים מתים כבני אדם, ולמה אמרת שנעמה עודנה חיה עתה, אמר לו כן הוא, אבל לילית ונעמה ואגרת בת מחלת הבאה מצדם כולן חיות עד שיבער הקב”ה רוח הטומאה מן הארץ, שכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ…
תא חזי, נעמה זו, אמם של השדים היא, ומצדה באים כל אלו השדים שמתחממים מבני אדם, ומקבלים רוח תשוקה מהם, מצחקים עמהם ומשימים אותם בעלי קרי, ומשום שבעל קרי בא מרוח הטומאה הנזכרת, הוא צריך לרחוץ את עצמו. (בראשית ב שנג, ועיין שם עוד)
…וזכר אחד נמצא, שבא לעולם מן הרוח שמצד קין, וקראו אותו תובל קין, ונקבה אחת יצאה עמו, והיו הבריות טועים אחריה, ונקראת נעמה, ממנה יצאו רוחות ושדים אחרים, והם תלוים באויר, ומודיעים דברים לאלו האחרים הנמצאים למטה.
ותובל זה הוציא כלי הריגה לעולם, (שהיה לוטש כל חורש נחושת וברזל). ונעמה זו היתה מתרגשת ברגשיה, ונתדבקת בצד שלה, ועד עתה היא עומדת ושוכנת בין שאון הים הגדול ויוצאת ומצחקת בבני אדם, מתחממת מהם בחלום באותה התשוקה של האדם, ומתדבקת בו, היא לוקחת ממנו התשוקה ולא יותר, ומאותה התשוקה היא מתעברת ומוציאה מינים (שדים) אחרים לעולם. ואלו הבנים, (דהיינו השדים והרוחות), שהיא מולידה מבני אדם נמצאים (נראים בחלום) כנגד הנקבות מבני אדם, ומתעברות מהם ומולידות רוחות, וכולם הולכים ללילית הראשונה והיא מגדלת אותם…
ולפעמים נמצא, שנעמה יוצאת לעולם להתחמם מבני אדם, ואדם נמצא בקשר התשוקה עמה, ומקיץ משנתו ומתאחד באשתו ושוכב עמה, והרצון שלו (עודנו) בתשוקה ההיא שהיתה לו בחלומו, אז אותו בן שמוליד בא מצד נעמה, כי זה נמצא בתשוקה שלה. וכשלילית יוצאת ורואה אותו, היא יודעת הדבר (שבא מצד נעמה), והיא נקשרת בו ומגדלות אותו כשאר האחרים בניה של נעמה, ונמצאת עמו ימים רבים ואינה הורגת אותו (להיותו מן הצד שלה). (אחרי מות שס, ועיין שם עוד)
אמר רבי יצחק, מאי דכתיב ואחות תובל קין נעמה, אלא אמר רבי יצחק צדקת היתה, ונעימה במעשיה, רבי אבהו אמר, פשוטו של מקרא מורה על שהיתה חכמה במלאכת הברזל, כמו אחיה תובל קין, משמע דכתיב, הוא היה אבי כל חורש נחושת וברזל ואחות תובל קין נעמה, שהיתה בקיאה כמותו.
רבי בא אמר, אמן של שדים היתה, והולידה אותם, דהא אימא דאשמדאי מלכה דשידי נעמה שמה. רבי יצחק בשם רבי יוחנן אמר, על שם יופיה נקראת כך, וממנה יצאו אותן דכתיב כי טובות הנה, במראה וביופי. (זהר חדש בראשית תתמב)

(איזה יופי -)

החלק היפה בקטע הזה, הוא השיר – שכנראה רק חלק ממנו נשאר, –  של למך לנשיו

השיר עצמו חידתי, אצטט משהו קטן מתוך מאמר שמנתח את פרק ד’

http://www.orianit.edu-negev.gov.il/shittim/sites/homepage/tanach/regFiles/סיכום לחזרה למבחן קין והבל.doc

שירת למך בנויה מתקבולות:

 חרוז ראשון : תקבולת נרדפת – עדה וצילה שמען קולי = נשי למך האזנה אמרתי

חרוז שני: תקבולת נרדפת חסרה – כי איש הרגתי לפצעי = ילד (הרגתי) לחבורתי

חרוז שלישי : תקבולת נרדפת בעלת סולם מספרי – כי שבעתיים יוקם קין = ולמך (יוקם)שבעים ושבעה

עייפתי —

קשקשתי מספיק לסוף שבוע – אה — שמות הנשים, הפרשה מזכירה 4 שמות נשים : חוה (אישה) עדה צילה, נעמה, ומה עם שמות נשים אחרות

אז למעונינים/ות נא לעיין ב – ספר היובלים, (נכתב כנראה כ -150 שנה + – לפני הספירה, בימי בית שני)

www.daat.ac.il/daat/hasfarim/hayovlim/tohen-2.htm

למשל

[שנה 134]
(י) ובשבוע הששי הוליד את בתו עצורה. (יא) ויקח קין את אחותו און לו לאשה, ותלד לו את חנוך מקץ היובל הרביעי.


[שנה 197]

(יב) ובשנה הראשונה לשבוע הראשון ליובל החמישי נבנו בתים על האדמה, ויהי קין בונה עיר ויקרא שמה כשם בנו חנוך. (יג) והאדם ידע את חוה אשתו ותלד עוד תשעה בנים.


[שנה 201]

(יד) ובשבוע החמישי ליובל לקח שת את אחותו עצור לו לאשה, ותלד לו בשנה הרביעית את אנוש, הוא החל לקרא בשם ה’ על הארץ.


[שנה 309]

(טו) וביובל השביעי בשבוע השלישי לקח אנוש את אחותו נעמה לו לאשה, ותלד לו בן בשנה השלישית לשבוע החמישי, ויקרא את שמו קינן.


[שנה 392]

(טז) ומקץ היובל השמיני לקח קינן את אחותו מהללאית לו לאשה, ותלד לו בן ביובל התשיעי בשבוע הראשון בשנה השלישית לשבוע, ויקרא את שמו מהללאל.


[שנה 449]

(יז) ובשבוע השני ליובל העשירי לקח מהללאל את דינה בת ברכאל בת אחות אביו לו לאשה, ותלד לו בן בשבוע השלישי בשנה השישית, ויקרא את שמו ירד. (יח) כי בימיו ירדו מלאכי ה’ הנקראים שומרים על הארץ, ללמד את בני אדם משפט ומישרים לעשותם בארץ.


[שנה 491]

(יט) וביובל העשתי עשר לקח לו ירד לאשה את בכה בת רצוצאל בת אחות אביו,

וכו’

ולמרות רוב המדרשים שחיתנו את נח עם נעמה – ספר יובלים  טוען שאשת נח ===

וביובל החמשה ועשרים לקח לו נוח אשה ושמה אמצרה בת רקעיאל בת אחותו לו לאשה בשנה הראשונה בשבוע החמישי

זהו זה, מספיק קשקשתי, ובע”ה אחזור לשירת למך ונשותיו ולשאילה החשובה האם למך הרג את קין או לא?

שבת שלום

שבוע טוב

להת

Leave a Reply