נח תשע”ו

 

 

From:
To:
Subject: FW: תולדות נח נח….ויעש נח…ויצא נח
Date: Sun, 18 Oct 2015 04:31:03 +1100

הקדמה כללית

 

חומש בראשית הוא חומש יפה, יופי של סיפורים, שמקיפים מגוון רחב של נושאים – תיאורי טבע, מין, משפחה, מלחמות, ועוד. ובין השאר גם 2 מצוות (מתוך התרי”ג) אחת  אוניברסלית ניתנה לאדם וחווה (כאילו שלא ידעו, במיוחד לאחר הטעימה מפרי עץ הדעת) והשנייה מעין מנהג של בני יעקב שהפכה את החיים של הקצבים הכשרים – למסובכת = על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה.

הספר מתחיל בתקציר היסטורי של העולם –שתי פרשות, מספר קטן של אירועים חשובים יותר ו/או פחות, וממשיך בהרחבה (לעיתים כפולה) עם הרבה סיפורים “היסטוריים” על אבות האומה העברית, שהפכה לאומה ישראלית שהתפלגה לשתי ממלכות והצטמצמה לממלכת יהודה ולאומה יהודית 

 

כאן לא המקום או הזמן לסכם ו/או לנתח את חומש בראשית , ולא להיכנס לדיון ארוך על שתי הפרשות ראשונות  המתימרות לסכם את יצירת העולם והתפתחות הגזע האנושי, אפשר , לדעתי,  להתעלם מההיסטוריה הזו, פרט אולי לנסות ולהבין שאחת המטרות היתה להסביר את הופעת השבת, או לפחות את הופעת יחידת הזמן = שבוע

אפשר לעיין ב

http://textologia.net/?p=18909

 או ב –

 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA

אצטט קצת

שמו של ספר בראשית לקוח מהמילה הפותחת אותו – בראשית – וכן מסיפורו את ראשית האנושות והאומה הישראלית. בתרגומים היווניים נקרא הספר גנסיס (Γενεσισ – יצירה, התהוות), על שם האירוע הגדול ביותר המסופר בו – בריאת העולם על ידי האל.

אצל חז”ל נקרא ספר בראשית גם ספר הישר, על פי הפסוקים: “וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד-יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא-הִיא כְתוּבָה עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר”‏, וכן “וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר”[רבי יוחנן מסביר‏ שהספר נקרא ספר הישר על שם אבות האומה שנקראו ישרים, כפי שאמר בלעם“תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים”‏ אולם רבים מפרשני המקרא הראשונים פירשו כי “ספר הישר” הוא חיבור עתיק שלא שרד ובו היו כתובים חלק מקורות עם ישראל.

 (ע”כ)

 ויש עוד

אז למרות שרש”י לא כל כך יודע למה התחילו את התורה ב”בראשית ברא”, יש להניח שעורך התורה/חומש רצה לענות על כמה שאילות מטרידות, או שאימץ לעצמו איזו תיאוריה שפותחה במשך אלפי דור קדומים, ועברה מפה לאוזניים סקרניות (סביב למדורה) וכל דור או שניים נוספו כמה מילים והדמיון של זקני הדור, פיתח סיפורים וכל זה על מנת לענות על שאילה פשוטה שכל ילד עם קצת אינטליגנציה ילדותית היה שואל, “אבא, מאין באנו” והאבא היה עונה,”שאילה טובה, שאל את סבא”. וסבא עם הזכרון שלו, היה עונה … וכו’ וכו’…. כך נוצרת מיתולוגיה.

וכלל ידוע הוא, שלכל שאילה מסובכת יש לפחות תשובה אחת פשוטה שאינה נכונה

 אז לאדם המאמין יפה ונוח, כל בעייה מופנית לא-להים, וא-להים עשה/עושה מה שהוא/היא/הם רוצה/רוצים ואפילו יכול להכתיב לכל מי ששומע את סיפור בריאת העולם ויצירת האדם, על גירסותיו השונות והסותרות, שיהיה.

ובעצם, אם אני חושב על בראשית ברא, לא כתוב שהיתה בריאה של יש מאין, יכול להיות שהיה משהו, וא-להים רק הרכיב שמים, ארץ וכו’.

 פרשת בראשית, פרק א’ – מציגה לנו את הגיבור הנצחי, “א-להים”, ובפרק ב’ מופיע הכפיל ה’ (שם ההוויה עם ה – מידל ניים בלע”ז) א-להים” (ובפרשת לך לך מופיע השם של הגיבור בכתיב שונה -א-דוני א-הים), אולי היה כדאי לנסות ולפתח את דמות או אופי ה’ או ה’ א-להים לפי מה שידוע לנו מחומש בראשית.

 מה אנחנו יודעים על א-להים”

       בורא ויוצר – משחק בחומרים טהעיים ול טבעיים

       ברא אדם וחווה וטמן להם פח

       מסיבות לא ברורות מעדיף יצורים מסוימים על אחרים

       לא תמיד נותן הזדמנות שנייה

       בורא והורס

נושא קצת מעיק, מי זה אני הקטן שאשפוט או אפילו אעז להביע ביקורת או נסיון להבין מה זה א-לקים

אולי בע”ה בפעם אחרת

מה שנראה כחסר בפרשותינו הראשונות, הוא, מהי מהות א-להים, כמה מילים   קצת תיאור פיזי או על-פיזי, והנה – סתם הכתוב. כך גם לא כתוב בשביל מה כל זה, האם הייתה לא-להים איזו מטרה. האם פשוט ה’ השתעמם, ברא, נתן, העניש או ברך ואז גם לקח.

 ופתאום מופיע עוד סיפור לילדים – השמדת כל העולם היבשתי –כל יצורי הולכי רגל ושורצי האדמה פרט למשפחה אחת וכמה חיות, ויש לנו מעין בריאה שנייה, ואולי יצירה חדשה, יש מיש. בריאה שכנראה באה להסביר  את השוני בין השחורים, ללבנים והקצת חומים.

השאילה העיקרית שעומדת לפני הקורא – נאמר מחילוני החושב – איך להתיחס לסיפורי חומש בראשית? כפשוטם – סתם סיפורים לשעשע את דמיון הקורא ו/או השומע? או שיש בהם כוונה נסתרת?

אני העני טוען – שלכתחילה לא היה במוחו של העורך (לפחות החלק הסיפורי) כל כוונה נסתרת, סתם אסף סיפורים, צינזר, צימצם ולא חשב עמוקות, למה? האם יש סתירות? טעויות? סתם סיפור. במרוצ הדורות מסיבה זו או אחרת חז”לינו החליטו להתיחס לכל העסק ברצינות וההמשך ברור.

וכיום – הסיפור ישנו, אז הבה נגילה, ננתח כל מילה, יש מה לעשות, רק הזמן קצר….

לפרשת נח

 פסוקי השבוע –

ותשחת הארץ

והנה נשחתה

והנני משחיתם

….

ולא יהיה עוד המים למבול לשחת ( צונאמי???)

ערב שבת שלום

  

פתיחה 

פרשת נח היא סיפורית ופחות או יותר זורמת (למרות שיבושים מרגיזים, גוזמאות ותמיהות כלשהן שונים ומשונים) ובמרוצת הדורות אף יצרה אין ספור פרשנויות, סיפורים ציורים, ואפילו חיפשו והתגלו”ממצאים” ארכאולוגיים שמתפרשים כשרידי תיבת נח. שיהיה – גם זו לטובה

אפשר ומומלץ לעיין במה שכתבתי על פרשת נח לפני שנתיים ולפני שנה ב –

תשע”ד

 http://toratami.com/?p=55

ותשע”ה

http://toratami.com/?p=260

 

עברו כאלף שנים מהבריאה, תקופה בה אירעו “רק” כמה מאורעות חשובים כגון, – רצח קין, שיר של למך, היעלמות חנוך, אורגיות של בני א—להים (???) הולדת בנים ובנות במרוצת 10 דורות וחרטת הבורא על מה שברא ויצר..

חוץ ממתושלח וחנוך – מה הן המשמעויות של כל השמות (והכפילות) ? ואז א-להים המתוסכל, מתרגז ומחליט על סיבוב שני. השמדה טוטלית (חוץ מצדיק אחד, חובב יין). מעניין – אם נכונה הפרשנות שעץ הדעת היה עץ גפן ושנח הביא בתיבה יחורים של עץ הגפן, אז כנראה בין שאר המזונות שאוחסנו בתיבה, בטח היו כמה חביות יין.

(נא לחייך)


 בעקבות כל מיני פרשנויות ומדרשים שונים ומשונים שקראתי אנסה גם אני הקטן לפתח איזו תיאוריה שטותית — 

נח הוא מה שהייתי קורא – החוליה החסרה בשושלת, היה שטפון = מבול (הרבה שטפונות, במשך הרבה שנים) נח היה בן 500 שנה כשהתחיל בבניה. היה בן 600 כשהמבול התחיל – המספרים הם מעין אלגוריה לזה שחלפו תקופות שבהן כל היקום נמחה – ככה נעלמו ה”דינוזאורים” ואז באה תקופה של “שכרות” ונוצר (טבעית) היצור הקדמון שממנו התפתחו שם חם ויפת אבות סוגי האנושות של ימינו

נושאים ופסוקים לעיון נוסף.

1. בשנת 600 שנה לחיי נח, בחודש השני ב – 17 יום בחודש… בחודש השביעי  ב 17 יום

איזה דיוק מספרי מעניין. ??? – פשוט נח רשם את התאריכים ביומן וככה הם נשמרו כ – אלף שנה ויותר. ולמי בעצם חשובים התאריכים? הם לא ימי חג או מועד, ובעצם אם כבר יש תאריכים, אולי צריך להכריז על הראשון כיום צום ואבל, ועל השני כיום שבו התחילה האנושות. אולי לפנות לאו”ם.

ואכן מאמר מעניין מנתח את הכתוב ומשווה בין הכתוב בתורה ( נוסח המסורה) לבין הכתוב במגילות קומראן וספר היובלים, 

http://mikranet.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=9157

  • (עקב העריכה במקור, העותק יוצא משובש – מומלץ לעיון)
  • בסיפור ניכרים קשיים כרונולוגיים:
  • המספר 40, לציון מספר ימי הגשם, נזכר בסיפור (ז, יב; ז, יז). המספר 150, לציון משך שהות המים על האדמה, מופיע אף הוא (ז, כד; ח, ג). אין רמז ליחס בין שני מספרים אלה – האם המספר 40 נכלל במספר 150 או קודם לו (לדעת חוקרים, מקור

  •  J 

  • הוא שנקט את המספר 40ומקור

  •  P

  •  הוא שתרם את המסגרת הכרונולוגית הכללית).

  •  

  • מתי נעצרו הגשמים: בסיומם של ארבעים הימים, או לאחר מכן? הפסוק: ‘ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים’ (ח, ב) מופיע רק לאחר

  •  המידע בדבר מאה וחמישים יום.

  •  

  • מתי יבשה הארץ – בחודש הראשון (‘[…] בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ […] וירא [נח] והנה חרבו פני האדמה’, ח, יג) בחודש השני ).

  • אורכו של המאורע: המבול מתחיל ביום השבעה עשר לחודש השני, ומסתיים בעשרים ושבעה לחודש השני בשנה שלאחר מכן. הסיבה לתוספת של עשרה הימים נובעת מכך, שנוסח המסורה אוחז בלוח הלבנה, ואילו ‘שנת המבול’ היא שנת שמש. אולם הבהרה זו אינה באה במקרא, והעיצוב נראה אפוא תמוה (‘ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ’, ח

  • עוד נעיר, שהסיפור המקראי נע בין שני לשונות שונים (אחד מהם ציורי ומאניש), המתארים לעתים מאורע אחד: מצויים בו תיאור כפול של הצפה (ז יא, יב); תיאור כפול של התגברות המים (ז, יז; ז, יח, כד); תיאור כפול של כיליון החי (ז, כא-כב, ז, כג) ותיאור כפול של הפסקת המבול (ח, בא, ח, בב). לדעת החוקרים, מקור

  •  P

     הוא שנקט את הלשון הציורי והמאניש.

  • ברנשטין כבר הראה יפה שקטע קומראן 4Q252

     מתמודד עם שאלות הכרונולוגיה. קטע זה ער לתאריכים שבאים במקרא, ועל-פיהם הוא בונה מערכת כרונולוגית מסודרת, בקיצור ובתמצית: המבול מתחיל בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש (ז, יא). חולפים ארבעים ימים של גשם ונביעת מים (ח, יב, יז) ואנו מגיעים ליום העשרים ושישה בחודש השלישי (עמודה 1 שורה 6), היום בו פסק הגשם. מאה וחמישים יום חולפים מתחילת המבול (ז, כד; ח, ג) ואנו מגיעים ליום הארבעה עשר בחודש השביעי (עמודה 1 שורה 8). ביום זה המים מתחילים לחלחל (נראה שזהו הפירוש ל’ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום’ [ח, ג]), ובשבעה עשר לחודש השביעי נחה התיבה על הרי אררט (ח, ד). באחד לחודש העשירי – נראים ראשי ההרים (ח, ה), וכעבור ארבעים יום (ח, ו), בעשרה לחודש האחד עשר (עמודה 1 שורה 14), נח שולח את היונה. כאן מוסיף מחבר הקטע מקומראן תאריכים נוספים לציון המועדים שבהם נשלחה היונה אל מחוץ לתיבה (הוא מתעלם כליל מן הסיפור המקראי על שליחת העורב): ביום השבעה עשר (כנראה) וביום העשרים וארבעה לחודש האחד עשר (עמוד 1 שורה 16-17), ובאחד לחודש השנים עשר (עמודה 1 שורה 19). באחד לחודש הראשון של שנת שש מאות ואחת לחיי נח, הוא פותח את מכסה התיבה (ח, יג), ויוצא ממנה ביום השבעה עשר לחודש השני של אותה שנה (עמודה 2, שורה 1-2).

    במהלך פירוש זה, שניתן לראותו כ’פרשנות טהורה’, נפתרות כמה בעיות. ארבעים היום נכללים במאה וחמישים הימים; הגשם נעצר לאחר ארבעים יום, ואילו חלחול המים באדמה מתחיל לאחר מאה וחמישים יום מתחילת המבול. שנה מלאה עוברת מתחילת המאורע ועד סופו, שכן המחבר נוקט את לוח השמש (ע”כ)

  •  

    ומתוך מאמר שמדבר על הדיוק במספרים

  •  
 

“תאריכי המבול מופיעים בפרשתנו באופן מפורט עד כדי ציון החודש והיום. פירוט זה מופיע בתורה רק החל מיציאת מצרים לפיה נמנו כמה תאריכים באופן מדויק, ובעוד כמה מקומות בתנ”ך, בייחוד בספר יחזקאל שרוב נבואותיו מתוארכות עד לחודש וליום.

החל מיציאת מצרים נמנו החודשים בתורה מהאביב, אולם בפרשתנו הקודמת מאות שנים למתן תורה – נפלה מחלוקת תנאים האם המניין הוא מתחילת האביב או מתחילת הסתיו:…

מבחינה אסטרונומית תחילת האביב ותחילת הסתיו הם זמנים נוחים להתחיל בהם את השנה, שהרי בזמן האביב והסתיו משתווים היום והלילה. ואכן יש לנו שני ראשי שנים עיקריים: תשרי ראש לשנים וניסן ראש לחדשים.

התרגום (המיוחס) ליונתן בן עוזיאל (ואינו ליונתן שתרגם רק נביאים) הולך כאן כשיטת ר’ אליעזר: בשנת שית מאה שנין לחיי נח בירחא תניינא הוא ירחא מרחשון.

גם בספר קדמוניות היהודים כותב יוספוס (ספר ראשון ג,ג): הפורענות הזאת התרחשה בשנת שש מאות לחיי נח, בחודש השני הוא הקרוי … מרחשוון בפי העברים משום שכך תיקנו את השנה במצרים. משה קבע את ניסן … כחודש ראשון למועדים משום שבו הוציא את העברים ממצרים. לפי תקנתו, הוא גם ראש לכל דבר שבעבודת אלקים. ואילו במיקח וממכר ובשאר הענינים שמר על הסדר הקדום …

לעומת זאת בגמ’ במסכת ראש השנה (דף יב, עמ’ א) נאמר שחכמי אומות העולם מונים למבול כר’ יהושע דהיינו מניסן. ואמנם בעולם העתיק היו שהתחילו את המניין מהאביב (למשל הבבליים) והיו שהתחילו את המניין מהסתיו (למשל היוונים).(ע”כ)

ומתוך מאמר מעניין

גם אם נשקוד ונעיין בכל פסוקי ספר בראשית, לא נמצא בהם מקום אחד בו נמנות יחידות זמן ביחס לאיזושהי ספירה “היסטורית”. אנחנו יודעים שאדם הראשון נפטר בגיל 930 ושבנו שת נפטר בגיל 912, אבל התורה אינה מציינת את מועד פטירתם על פי איזה לוח תאריכים מוסכם, ואינה עושה זאת גם ביחס למות אברהם, להולדת יצחק או למות יעקב. המספרים שבהם נוקב ספר בראשית מתארים גילאי הולדה ומוות, אך אינם קושרים את עצמם באיזה אירוע מכונן של תחילת ה”ספירה”.

 

נוח ומבולו אינם משבשים את התבנית הזו: בגיל 500 נולדים לו שלושת בניו (ה’, 32) ובגיל 950 הוא מת (ט’, 29), אך בין זה לזה, בשנת ה-600 לחייו, הופך שעון החול הפרטי שלו לשעון המים המפלצתי של השמדת העולם. כשהייתי בן שש מאות וחודש ושבעה-עשר יום, הכול התחיל, סיפר נוח לניניו המשתאים, כשהייתי בן שש מאות ושישה חודשים ושבעה-עשר יום האונייה נחה על הרי אררט, כשהייתי בן 601 המים חרבו על הארץ, וכשהייתי בן שש מאות ואחת וחודש ועשרים ושבעה יום הארץ יבשה. ואחרי זה קראו על שמי את כל הפרשה.

 

אך כל זה אכן היה, אמת לאמיתה, והתורה, לאות הערכה ותודה לאבינו נוח, שכולנו בניו, אף חרגה ממנהגה ונתנה לו מתנה: להיות אדם יחיד בספר בראשית שיש לו תיארוך “היסטורי”: “ויחי נוח אחר המבול שלוש מאות שנה וחמישים שנה”. (ט’, 28)

2. ויחל נח איש האדמה ויטע כרם


נח יוצא מהתיבה, מפסוט מהחיים, נותן לחיות לצאת – לפי פקודה מגבוה, —

 ויש לשים לב מתי מצווה/מדבר/אומר א-להים, ומתי אומר/מריח…/מפיץ ה’ (שם ההוויה)

אם הייתי בתחילת דרכי בפרשה, הייתי מנסה לערוך טבלת פעלים. מה “פועל” א— ומה “פועל” י’. אי”ה – ה’ או א’, בפעם הבאה.

אז נח יוצא מהתיבה דורך על האדמה (הלחה עדיין או יבשה) ונעשה איש האדמה, מה זה?

מתוך

www.etzion.org.il/vbm/archive/7-sichot/01noach.rtf

המפרשים ביארו בדרכים שונות את התואר “איש האדמה”. רש”י כתב:

אדוני האדמה, כמו ‘איש נעמי’ (רות א’, ג).

לפי פירושו אין לתואר זה משמעות מיוחדת. ראב”ע הסביר שזהו תואר חיובי, המציין את ידיעותיו של נח בתחום החקלאות:

יודע עבודת האדמה, והיא חכמה גדולה.

ואילו רמב”ן כתב:

אבל ‘איש האדמה’ כמו ‘אנשי העיר’ (בראשית י”ט, ד), בעבור היותו דר בכל האדמה… וכן ‘איש שדה’ (שם כ”ה, כז) – העומד שם כל היום תמיד…

או שנתן לבו לעבוד את האדמה, לזרוע ולנטוע, בעבור מצאו הארץ שממה, שכל נבדל לדבר ייקרא כן: ‘אנשי העיר’ – הם יושביה, ו’אנשי דוד’ (שמ”א כ”ג, ג) – עבדיו, ו’איש הא-להים’ (דברים ל”ג, א) – המיוחד בעבודתו.

וכך אמרו בבראשית רבה: ‘איש האדמה’ – בורגר [=עובד אדמה] לשם בורגרות. ואמרו שהיה להוט אחר האדמה, והנה הוא ייחוס.

אין ברור אם במילה “ייחוס” מתכוון רמב”ן כי שבח גדול הוא לנח שהתמסר לעבודת האדמה. ומכל מקום אין בדברי המפרשים ביקורת על נח.

ברם, מהקשרו של הביטוי – שכרותו של נח – נראה שלא לשבחו בא תואר זה. וכך אכן דרשו בבראשית רבה על הפסוק: “ויחל נח – עשה עצמו חולין”.

 אז חזרה לכרם נח, והכי מעניין ואותי מרתק, אלה מדרשי חז”ל ועוד, ממליץ לעיין ב –

 http://www.aspaklaria.info/050_NUN/%D7%A0%D7%97%20%20%20%20%20%20%D7%9B%D7%A8%

D7%9D.htm

זהר:

ויחל נח איש האדמה, (חולקים בזה) רבי יהודה ורבי יוסי, אחד אמר (שהגפן מגן עדן נגרשת ונטע אותה כאן, ואחד אמר שהגפן בארץ היתה, ועקר אותה ושתלה (במקום אחר, ועל כן כתוב ויטע). ובאותו יום עשתה פירות, והניצה ציץ וענבים, וסחט אותה ושתה מהיין ושכר, (פירוש, אחד אומר שהוא סוד עץ הדעת, שחטא בו אדם הראשון, וסבר שעץ הדעת גפן היה, וכשחטא בה אדם הראשון נגרשה עמו יחד מגן עדן, ונח תיקן את הגפן הגרושה הזאת וחזר ונטעה חוץ לגן עדן, ושתה מיינה ונשכר, ודומה חטאו לחטא אדם הראשון. ואחד אומר שגפן זו לא היתה בגן עדן, אלא מחוץ לגן עדן מצא אותה, ומה שכתוב ויטע, הוא מפני שעקר ממקומה ושתלה במקום אחר, ולדבריו אינו דומה חטאו של נח לחטאו של אדם הראשון). רבי שמעון אומר, סוד החכמה יש כאן במקרא הזה, כי כאשר בא נח לבדוק באותו החטא דעץ הדעת, שבדק אדם הראשון, ולא להתדבק בו, אלא לדעת ולתקן העולם, ולא יכול לתקנו, סחט ענבים כדי לבדוק בכרם ההוא, וכיון שהגיע לזה, אז וישכר ויתגל, ולא היה לו כח לקום, ומשום זה (אומר הכתוב) ויתגל, שגילה הפרצה של העולם שהיתה סתומה, בתוך אהלה כתוב בה”א ולא אהלו בו’, ועל כן כתוב ולא תקרב אל פתח ביתה, (כי המשמעות היא) בתוך אהלה של כרם ההוא, ולא בתוך אהלה של עצמו, ועל כן כתוב בה’ ולא בו’… (נח שז, ועיין שם עוד)
נתן חכמה לנח ועבד עמה להקב”ה, ואחר כך מה כתוב, וישת מן היין וישכר ויתגל, כמו שנתבאר, נתן חכמה לאברהם ועבד עמה להקב”ה, ואחר כך יצא ממנו ישמעאל, שהכעיס לפני הקב”ה, וכן יצחק יצא ממנו עשו, יעקב נשא שתי אחיות. (שם שעז)
בא נח, מתחלה כתוב עליו נח איש צדיק תמים, ואחר כך ירד למטה, וראה יין חזק מיום אחד שאינו צלול, (שמלא שמרים), שתה ממנו ונשתכר ונתגלה כמו שכתוב וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. (תולדות צג)
ויטע כרם, גפן גרושה מצא, שנתגרשה מגן עדן, וביומו נטעה ונשתגשגה, שנאמר ביום נטעך תשגשגי, רבי אומר גפן היתה שנתגרשה מגן עדן, וענביה עמה, וסחט אותם, ושתה מן היין ונתגל. (זהר חדש נח פח)
ואמר רבי יהודה מבולבל בדעתו היה נח כשיצא מן התיבה, בדירתו עם החיות והרמשים והשרצים, ומפני ששתה מעט יין נשכר ונתגל. ואמר רבי יהודה בא כנען וסרסו, הקיץ מיינו ומצא עצמו מסורס, דכתיב וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, אשר ראה לא נאמר, אלא אשר עשה לו, שסרסו, ולפיכך קללו, שנאמר ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. (שם צח)

תלמוד בבלי:

דריש עובר גלילאה, י”ג ווי”ן נאמרו ביין, ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וגו’, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, רב ושמואל חד אמר סרסו, וחר אמר רבעו, מאן דאמר סרסו, מתוך שקלקלו ברביעי, קללו ברביעי, ומאן דאמר רבעו, גמר וירא וירא, כתיב הכא וירא חם אבי כנען את ערות אביו, וכתיב התם וירא אותה שכם בן חמור וגו’, בשלמא למאן דאמר סרסו משום הכי קללו ברביעי, אלא למאן דאמר רבעו, מאי שנא רביעי, נלטייה בהדיא, הא והא הואי. (רביעי: שמנעו מהוליד בן רביעי, קלל בן רביעי שלו, כוש ומצרים ופוט וכנען). ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, אמר רב חסדא אמר רב עוקבא ואמרי לה מר עוקבא אמר רבי זכאי, אמר לו הקב”ה לנח, נח לא היה לך ללמד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין, כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה… (סנהדרין ע א)

פרקי דרבי אליעזר:

מצא נח גפן שגורשה ויצאה מגן עדן ואשכלותיה עמה, נטל מפירותיה ואכל וחמד אותם בלבו ונטע ממנה כרם בארץ. בו ביום נשתגשגו פירותיה, דכתיב (ישעיה י”ז) ביום נטעך תשגשגי, שתה ממנה יין ונתגל בתוך האהל, ונכנס כנען וראה וכו’, ויצא והגיד לאחיו נכנס חם ומצא ערות אביו ולא שם על לבו מצות כבוד אב, יצא והגיד לשני אחיו בשוק כמשחק באביו, גערו בו אחיו, ולקחו את הכסות עמהם והלכו להם

(ויש עוד  – מומלץ)

 
וגישה מחקרית ניתנת ב –
 
 
” …. סביר אם כך להניח, שלפנינו בפרשה המקבילה של שכרותו של נח איש האדמה, הנוטע הראשון, המשך של השכבה הספרותית העתיקה הזאת שאינה קשורה מלכתחילה לפרשת המבול; שכבה שכללה סיפורים על הדורות הראשונים שהנחילו את אומנותם ותגליותיהם לדורות הבאים. צירופו של נח איש האדמה לאבות המלאכה האחרים מסתבר גם מפני שבלעדיו אין רשימת אבות המלאכה שלמה, וקרוב להניח שהמסורות העתיקות סיפרו גם על אביהם הראשון של עובדי האדמה.

אין ביכולתנו לברר זאת, אבל אולי אין ביכולתנו לברר זאת, אבל אולי לפנינו משקעים של ספרות כנענית-ארץ-ישראלית (בניגוד למסורת המסופוטמית של סיפור המבול). חשיבותו של נח במסורת הכנענית מהדהדת אולי ביחזקאל יד 23-12. שם מופיע נח יחד עם דניאל ואיוב. הנביא מציין שם שאפילו הצדיקים האלה יוכלו רק למלט את נפשם ולא יוכלו למלט אחרים בצדקתם ואפילו את בניהם: “ונח דנאל ואיוב בתוכה חי אני נאום ה’ אם בן אם בת יצילו המה בצדקתם יצילו נפשם”. כבר החוקרים הרגישו שדנאל המופיע בדברי יחזקאל אינו זהה לדניאל המופיע במקרא, ושיערו שלפנינו גיבור קדמון שנודע בצדקתו. ובאמת, האפוס האוגריתי המספר על דניאל הוכיח, שהשערה זו כיוונה אל האמת. ייתכן אם כך שגם שני הגיבורים האחרים, איוב ונח, הם גיבורי הספרות הכנענית. אמנם דברי יחזקאל: “אם בן אם בת יצילו” כבר מכוונים מן הסתם למסגרת המקראית של המבול, כי בגרסאות המבול המסופוטמיות ניצלים לאו דווקא בני המשפחה. גם הקרבה שעמדנו עליה בין דמות נח ודמויות יבל יובל ותובל קין מסייעת להנחת רקע כנעני, כי בין דמויות אלה למסורת הכנענית יש ככל הנראה זיקה.9 על מוצא כנעני מלמדת אולי גם השקפת המסורת של בני למך המייחסת בני אומנות מסוימת לאב קדמון, כי תפיסה כזאת אינה מתאימה למושגים הישראליים.10

מן האמור נובע שבדמות נח נתלכדו שתי דמויות שונות שמלכתחילה אין ביניהן כל קשר. הדמות הראשונה – דמות גיבור המבול הבבלי; והשנייה – דמות נח (הכנענית) מגלה היין; ואם נסמוך על הדמיון לבני למך האחרים – גם אבי שושלת הכורמים לדורותיהם. הספרות המקראית איחדה בדמותו של נח את שתי הדמויות השונות האלה. ואם נכונה ההשערה מרחיקת הלכת הזאת, נאמר, שדמות נח כאבי האנושות לעתיד לבוא נשענת מחד גיסא על היסוד המסופוטמי של נח כניצול מן המבול, ומאידך גיסא על דמותו (הכנענית?) של נח כאבי הכורמים. אם נכונה ההנחה שמוצאו של נח הכורם מן הספרות הכנענית, תיתכן כמובן האפשרות שהתלכדות דמות נוטע הכרם עם דמות הניצול מן המבול התרחשה כבר בספרות הכנענית…(ע”כ)

3. כנמרד גיבור ציד
 
 יופי של פסוק או שניים, מהיכן הם נשאבו. אבל ראשית
— דמות פסל מתוך ויקיפדיה
 
 
והמדרש כדרכו עושה מטעמים
בדברינו הפעם נתמקד בדמותו של נמרוד (י:ח-ט) כהדגמה לדרך “החשיבה האורגנית” של המדרש:

וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ.

הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה’ עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה’.

שלוש פעמים חוזרת המילה “גיבור” בשני הפסוקים, ובאה ללמדנו שזו תכונת היסוד באפיון דמותו. הפסוק השני ממקד את גבורתו של נמרוד להיותו “גיבור ציד”, כלומר, התואר “גיבור” לא בא לו משום היותו בעל תכונות מוסריות נעלות, אלא משום היותו בעל כוח פיזי רב ובעל עָרמה הנדרשת למי שעוסק בציד. עדיין נשאר סתום הביטוי: “לפני ה'” ועל כך אנו מוצאים במדרש (פרקי דרבי אליעזר (היגר) – “חורב”   פרק כד):

ר’ חכינאי אומ’ גבור כח היה נמרוד שנ’: ‘וכוש ילד את נמרוד’, ר’ יהודה אומ’ הכתונת שעשה הקב”ה לאדם ולאשתו היו עם נח ובניו אל התיבה, וכשיצאו מן התיבה חם בן נח הוציאה עמו והנחילה לנמרוד, ובשעה שהיה לובש אותם כל בהמה וחיה שהיו רואין את הכתב ובאין ונופלים על פניהם לפניו, והיו בני אדם סבורין שהוא מכח גבורתו, לפיכך המליכו אותו עליהם מלך, שנ’ על כן יאמר ‘כנמרוד גבור ציד לפני ה”.

באגדות חז”ל קיימת מגמה למלא חללים של זמן ושל מקום, ולקשר בין אנשים ועצמים המופיעים במקומות שונים במקרא. התורה אינה מפרטת מה עלה בגורלן של כותנות העור שעשה ה’ לאדם וחוה, לאחר האכילה מעץ הדעת (בר’ ג:כא), והמדרש מבקש למלא את החסר. במקרה זה המדרש משתמש בחפץ המוחשי – כתונת העור כהסבר להצלחתו של נמרוד במלאכת הציד, אך המדרש גם מרמז לערמתו של נמרוד שנסתייע בכוח השפעתו על החיות, שנכנעו לו שלא כדרך הטבע, כדי להרשים את הבריות, וכך הגיע למלכות. [3] תכונות אלה של נמרוד היו לביטוי בפי הבריות: “כנמרֹד גבור ציד לפני ה'”.

עדיין קשה הביטוי “גבור ציד“, שהרי אם בעלי החיים נכנעים לפני נמרוד מעצמם, היכן בא לידי ביטוי כישרונו במלאכת הציד? על כך אנו מוצאים הסבר במדרש אחר (בראשית רבה [תיאודור-אלבק] פרשה לז):

‘וכוש ילד את נמרד’ (ח:ט) הה”ד: ‘שגיון לדוד אשר שר לה’ על דברי כוש בן ימיני’ (תה’ ז:א) ר’ יהושע בר’ נחמיה בשם ר’ חננא בר יצחק כנגד בימה שלרשע אמרו, וכי כושי היה עשו? אלא שעשה כמעשה נמרוד ה”ה ‘על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה” [נמרוד אין כת’ כאן] אלא כנמרוד. מה זה צד את הביריות בפיהם אף זה צד את הביריות בפיהם לא גנבת מן גנב עמך לא קטלת מן קטל עמך.

רש”י, המרבה להתבסס על מדרשי חז”ל, מפרש את הביטוי בהסתמך על מדרש רבה המובא לעיל: “גבור ציד – צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום”.

למרות שהדרשן אינו מזכיר את המרד בקב”ה, אלא מדגיש את העָרמה [4] של המלך, שבעת המשפט “צד” את החשוד המובא אליו לדין ואומר לו: אמנם אתה לא גנבת (או הרגת), אך הגד נא לי מי היה עמך שהוא גנב (או רצח) – ומתוך כך היה מודה ונתפס בדבריו. [5]

אך מהיכן הזיהוי לעשיו במדרש? המדרש מבסס את ההשוואה בין נמרוד לעשיו, על הפסוק בפרק כח:כה: “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב”. וגם כאן מפרש רש”י בעקבות מדרש רבה (סג, י): “בפיו של עשו שהיה צד אותו (את יצחק) ומרמהו בדבריו”.

מתוך כך נחשפנו לאחת מדרכי ההשוואה במדרש – הסתמכות על ביטוי דומה המופיע בתיאור שתי הדמויות. אך ההשוואה בין נמרוד לעשיו אינה מסתיימת בתכונות העָרמה והרמייה המשותפות להם…..

 

על-פי ספרי מדרש אחרים שמדרשנו זה מצוי בהם, [6] חמד עשיו את בגדי אדם הראשון שהיו בידי נמרוד, הרגו ולקחם ממנו. כלומר, המילה: “החמֻדֹת” מרמזת על מעשהו של עשיו ואינה שם תואר לבגדים שרבקה הלבישה בהם את יעקב.

לוי גינזבורג  הוסיף פרטים על גלגולה של הכותנות:

בגדים שחמד עשו מנמרוד והרגו ונטלן. ובדין הלבישה אותו בהם, שאותם בגדים, בגדי כהנה היו והקב”ה הלבישם לאדם הראשון, שהיה כבודו של עולם, ועד שלא הוקם המשכן עבודת הקרבנות בבכורות, עמד הראשון והורישם לבכור אחר בכור עד שהגיעו לנח, ונח מסרם לשם בנו, ושם מסרם לאברהם, ואברהם מסרם ליצחק, ויצחק מסרם לעשו שהיה בכורו. כיון שעמד עשו ומכר את הבכורה ליעקב, אמרה רבקה, מעתה בדין שילבש יעקב בגדים הללו, כי הוא הבכור.

הנה כי כן התגלגלה לה כתונת העור שעשה ה’ לאדם, שלידתה בחטא האכילה מעץ הדעת, ושימשה לכיסוי התכונות האמִתיות והמעשים של אישים נוספים, בהם רשעים גמורים כנמרוד, שעליו נאמר בתלמוד: “נמרוד – שהמריד את העולם כולו עליו במלכותו, אמרפל [נמרוד] שאמר והפילו לאברהם בתוך כבשן האש”, ובהם צדיקים גמורים כיעקב אבינו בעת שהתחפש לעשיו. (ע”כ)

 ואוסף מדרשים נאה ב –

 http://www.aspaklaria.info/050_NUN/%D7%A0%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%93.htm

ומתוך

……

ניצמד לדמות הזאת של נמרוד, ונתחיל בפשט הפסוקים:
 
“ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען: ובני כוש סבא וחוילה וסבתה ורעמה וסבתכא ובני רעמה שבא ודדן: וכוש ילד את-נמרד הוא
החל להיות גבר בארץ:”
 
לנח יש שלשה ילדים – שם, חם ויפת, אחר שדנו בתולדות עוברים עכשיו לתולדות חם. לחם – ארבעה ילדים. את הרביעי, כנען, אנחנו מכירים היטב. הוא יחד עם אביו, חם, רואים את ערות אביהם וסבם – נח. עם הבן ‘מצרים’ אנחנו ניתקל הרבה במשך
ההסטוריה. פוט, זהו עם שמתבולל בין העמים. כוש – הוא המעניין אותנו עכשיו.
 
אני רוצה להיכנס לרגע לנקודה קטנה שנראית צדדית, אבל היא חשובה מאוד, אני רוצה להתבונן לרגע במבנה של הפסוקים – “ובני כוש סבא וחוילה וסבתה ורעמה וסבתכא” ועכשיו עוברים לחלק מהנכדים – “ובני רעמה שבא ודדן”. ולפתע, שוב
חוזרים לעוד ילד של כוש – נמרוד. והרי נמרוד היה גם הוא ילד של כוש, ומדוע הוא איננו מופיע יחד עם כולם? ‘החזקוני’ נדרש לשאלה זו ואומר:
 
 “וכוש ילד את נמרוד – מה שלא מנה נמרוד עם שאר אחיו כדי לפרש מעשיו לבדו.”
 
‘החזקוני’ אומר שנמרוד לא מופיע עם כל שאר אחיו ברשימה כדי לבטא שהוא מיוחד. זה בסדר. אבל עדיין לא ברור הביטוי המיוחד אצל נמרוד – “וכוש ילד את נמרוד” – ומה עם האחרים, איך הם באו? הוא לא ילד אותם? לנמרוד יש
ייחוס ולשאר אין, מדוע? נוסיף לכך את התמיהה שהעלנו על המיקום המשונה שלו בפסוקים, לאחר פירוט חלק מהנכדים של כוש.

הפסוקים ממשיכים לתאר את נמרוד:
“הוא היה גבר ציד לפני ה’ על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה’: ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער:”
נמרוד מופיע כאן כאיזה מין משל – “על כן יאמר”. אנחנו מכירים ביטויים כאלה בעוד פעמים – “על כן יאמר בספר מלחמות ה’ את והב בסופה” – מהי המשמעות של המשל הזה? נצטרך לברר זאת.
“ותהי ראשית ממלכתו” – הוא מולך, והמלוכה הזאת מתרחבת למקומות נוספים בארץ שנער – על מי הוא מולך?
בפסוקים כתוב שלוש פעמים שנמרוד היה גיבור בכפילות שנראית מיותרת ומסורבלת. “הוא החל להיות גבור בארץ” ומיד “הוא היה גבור ציד לפני ה'”, לשם מה כל זה? ומהו “החל להיות גבור”?
רש”י, נאמן לחז”ל, מסביר פה בצורה ברורה ואומר:
“להיות גבור – להמריד כל העולם על הקב”ה בעצת דור הפלגה.”רש”י רואה פה תהליך מתמשך. נמרוד מתחיל לעשות משהו, הוא מתחיל להמרידאת כל העולם על הקב”ה. ובעוד אנו תוהים מהיכן הגיע רש”י למסקנה זו, מוסיף
רש”י ואומר שלא די בזאת אלא שנמרוד הוא לא פחות, המנהל הראשי של מגדל בבל! הוא האחראי “הוא החל להיות גבור”.
(ע”כ – מומלץ)

4. ועתה לא יבצר מהם את כל אשר החלו לעשות

הפסוק מזכיר ” פחד”. וכבר קראנו קודם, א-להים חושש, מה יהיה אם אדם וחוה יאכלו מעץ החיים.

מה בעצם קורה – לפי הסיפור. כיום אנחנו יודעים – ברור) שא-להים הוא לא כל כך פיזי,  שום מגדל או מנהרה לא יובילו אותנו לביתו הפיזי של א-להים.

אפשר להניח שלפני כ- 4,000 שנה, האמונה הייתה יותר אנושית – פשטנית יותר פיזית מאשר פילוסופית. אז האנשים כן רצו להגיע אל בית -א-להים

מתוך

 http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/mgdl_bvl_2039.html

 “מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש”

רש”י בד”ה “ודברים אחדים” (מבוסס על ב”ר, לח, ו) מציין שלוש כוונות אפשריות בבנין המגדל:

 “ודברים אחדים – באו בעצה אחת ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. דבר אחר על יחידו של עולם. דבר אחר ודברים אחדים, אמרו אחת לאלף ושש מאות חמשים ושש שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות.” 

נראה ששלושת הפרושים קשים במקצת. על אפשרות הפירוש הראשונה, שכוונת בוני המגדל היתה להלחם עם ה’, קשה מפשט הפסוקים. בפסוק ו’ מועלה החשש שללא התערבות אלוקית יצליחו בני האדם ב’מזימתם’. לגבי מחשבה אווילית כמלחמה פיזית בה’, בוודאי לא שייך חששו של הקב”ה “ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות”.

באופן הפשוט, נראה שהאפשרות השניה מכוונת למדרש המופיע בב”ר:  “אמרו… בואו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודת כוכבים בראשו ונתן חרב בידה ותהי נראת כאילו עושה עמו מלחמה”.  בוני המגדל רצו שיראה כאילו הקב”ה אינו יחידו של עולם. אמנם בזאת יכלו תיאורטית להצליח, אך קצת קשה מהיכן בפשט הפסוקים נלקחה כוונתם זו.

הפרוש השלישי, שבניית המגדל נועדה להציל את האנושות ממבול נוסף, יכולה לצאת מפשט הפסוקים ללא הזדקקות להסבר התמוה של “סמוכות השמים”. ניתן לומר שבני דור הפלגה שפחדו מקטסטרופה נוספת של מבול, רצו לעשות מגדל גבוה שיעלה אל מעבר לחמש-עשרה אמות מעל ראשי ההרים, וכך להציל עצמם מהשטפון הבא. בין כך ובין כך קשה, למה התייחס ה’ להשתדלות המעשית להנצל מפגעי טבע, כאל מעשה רע? ובנוסף לכך, מדוע ה’ מעלה את החשש “ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות”, וכי יקשה על הקב”ה להביא שטפון גדול יותר או רעידת אדמה שתפיל את המגדל לפני בוא המבול הבא? עוד קשה מכך שממילא הבטיח ה’ שלא יביא מבול נוסף.

ע”פ פרושים אלו, רבים תמהו מדוע יצא הקב”ה כנגד אחדות בני-האדם. יש שתפסו את החלטת ה’ לפלג את האנושות לעמים ולשונות, כ’פחד’ של ה’ מפני כוחה של האנושות המאוחדת.

אז נשאלת השאילה הידועה על א-להים הכל יכול – האם הוא יכול ליצור משקל כבד כזה שהוא אינו יכול להרים? טוב זו שאילה פרדוכסלית אבל לפי שניים שלושה פסוקים שכבר קראנו במקרא, = חרטת הבורא על הבריאה, הרעיון והביצוע להשמיד את כל היקום וה”פחד” ממגדל בבל – נשאלת השאילה

האם לא-להים הכל יכול אין יכולת להתמודד עם בני האדם – יציריו?

אז הנסיון לענות על שאילה, מעלה את הנושא של א-להים הכל יכול. אז קצת מתוך

 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA

 

משמעויות לאומניפוטנטיות

בין אנשים בעלי אמונות שונות ואפילו בין אלה המחזיקים באותה דת, המונח כול-יכול התפרש במספר משמעויות. בין המשמעויות הללו ניתן למצוא:

  1. אלוהים מסוגל לעשות הכול. זאת אומרת, התשובה לשאלה: “האם אלוהים יכול לעשות X?” היא תמיד “כן” ואין זה משנה כלל מהו X.
  2. אלוהים יכול לעשות כל מה שהוא בהתאם לטבעו (לכן, לדוגמה, הוא לא יכול לשקר, כיוון שאלוהים, על פי הגדרתו, דברו תמיד אמת). אלוהים יכול להתערב בסדרי בראשית על ידי הכפפת חוקי הטבע וההסתברות לשלטונו, היות שאלה אינם חלק מטבעו של האל, אלא חלק מן העולם הגשמי.
  3. אלוהים יכול לא רק להתגבר על חוקי הפיזיקה וההסתברות, אלא שהוא יכול אף להתגבר על אמיתות לוגיות (לדוגמה, אלוהים יכול לרבע עיגול, או לגרום לאחד להיות שווה לשתיים), כיוון שאלוהים אינו כבול לכל הגבלה.
  4. אלוהים יכול להתגבר על כל חוקי הפיזיקה, ולבצע כל מעשה שנוכל לדמיין. אולם, הוא אינו יכול לבצע מעשה שאנו עצמנו לא יודעים מה אנו דורשים בו אלא רק איך לומר אותו. למשל: אלוהים אינו יכול להעלים אבן ובמקביל להשאיר אותה קיימת, מפני שדרישה זו חסרת-משמעות. הגדרה זו פותרת את פרדוקס האבן כשאנו מבינים שאין ביכולתנו להגדיר הרמה של אבן שלא ניתן להרים אותה.

הגדרת הוגים

הפילוסוף הנוצרי בן ימי הבינייםתומאס אקווינס, הכיר בקושי שבהבנת כוחו של האל. אקוינס כתב כי בעוד “שהכול מודים כי האל כול-יכול… נראה שקשה להסביר מה בדיוק מכילה אותה כול-יכולות של האל”. בהגות הפילוסופית-דתית, תכונת כול-יכולות האל מובנת בדרך כלל באופן המתיישב עם הגבלות מסוימות בכוחו של האל, זאת בניגוד לציפייה באשר לת אינסופיים. קיימים דברים שאפילו אל כול-יכול אינו יכול לעשות …

(הנושא מסתבך, ומי שרוצה – אפשר לחפש ולהציץ ברבנו גוגל) אז אעבור לקצת —

5. אמנות – מבול – נח ותיבתו


 סיפורי המבול = נח, התיבה, היונה וכו’ , גירו רבות את מכחולם של הציירים,

אימייל זה אינו בא או נוטה לכלול יצירות אמנות כחלק מהעיון. אבל לעיתים אולי כדאי להראות 2-3 ציורים, בשביל הנפש.

מומלץ לשוטט בנבכי רבנו גוגל, ולראות ציורים בנושאי פרשת נח וכדומה.

1. משפחתו של נח, אחר המבול

2. עלית החיות לתיבה

3 מגדל בבל


 

לסיכום ביניים – עברנו גם את נח ותשע הדורות אחריו, הגענו לאברם ושרי וכו’ ובע”ה נעבור הלאה

ובע”ה המשך יבוא

שבת שלום

שבוע טוב

להת

Leave a Reply