From:
To:
Subject: לך לך…וילך אתו… ויוצא אותו… וימל
Date: Sun, 25 Oct 2015 00:55:20 +1100
גם החוקר המקראי מ”ד קאסוטו התמודד עם משמעות הביטוי “ריח ניחוח”: “וירח את ריח הניחוח… אלוהי ישראל אין לו צורך בזבחים (תהלים ג, יג) ?האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה’? קרבנותיו של נח הם עולות ובשרם נשרף כליל ואינו נאכל. מה שמגיע עד כסא ה’ אינו אלא הריח – דבר שאין בו ממש. ובודאי אין הכוונה לריח של הבשר הנשרף שבלי ספק אינו ?ניחוח’, אלא הכוונה לדבר חשוב יותר… הביטוי ?הריח ריח ניחוח’ פשט כבר בלשון העברית את הוראתו המילולית, ועבר להוראה מושאלת: מעין ?קיבל ברצון, הוקיר את הכוונה שבלב המקריב, כזה היה זבחו של נח, לפיכך היה זבחו לרצון לפני ה'”. (ע”כ)
-(יפה – נו כשרוצים אז גם מה שמסריח הופך ל”בושם”)
ומנושא לנושא
ככלל,בנוסף להתערבות א-להית פה ושם בתולדות האנושות בכלל ובתולדות היהדות בפרט, חומש בראשית רווי במיניות יותר גלויה מאשר סמויה ..- (וחז”לינו אף הפליגו בדמיונם הכחול) לעילא ולעילא, ולא כאן המקום להיכנס לעומק. רק אזכיר: אדם ידע את חווה, בני האלהים את בנות האדם, נח וחם, אברהם שרה ופרעה ואבימלך, לוט ובנותיו, יצחק רבקה ואבימלך, יעקב עם לאה ורחל ועוד שתיים (ולא נזניח את הדודאים ואת ראובן, יהודה ותמר, יוסף ואשת פוטיפר…אוי וואי
מה כל זה בא ללמדנו????????????????????????
לפרשה
פסוקי השבוע
הוציא לחם ויין
קחה לי עגלה משולשת
ויפול אברהם על פניו ויצחק
ערב שבת שלום
פתיחה
פרשת לך לך היא אולי פרשה יפה (קצת לא מסודרת אבל מהנה ) מבחינה ספרותית. ואולי מפני שמגיל 5 עד גיל 17 שטפו לי את המוח עד כמה אבותינו היו צדיקים וכו’
אבל בשנים האחרונות חל מהפך, וככל שאני קורא עוד פעם ועוד את הסיפורים, על אברהם, שרה, פרעה (ובעוד שבוע אבימלך) הגר, וישמעאל, מלאך ה’, וגיבור ראשי בתורה א-להים, אני מתרגז ומתמרמר.האם אברהם ושרה דוגמה טובה לזוג הורים יהודים?
הרי במילים פשוטות אברהם היה סרסור לדבר עבירה. הרי היה ברור לו, ככה הוא אמר שיקחו את אשתו לפרעה, ואולי הוא יקבל מתנות , למען ייטב לי, לא מספיק וחייתה נפשי, מגיע לו משהו כתמורה על שרה
פעם ראשונה – אולי יש מקום לספק כלשהו, אבל פעם שנייה בפרשת וירא עם אבימלך. זאת חוצפה יהודית לנסות לרמות פעמיים?
אברהם חשב שהוא פיקח גדול, שינה את השם שלו מאברם לאברהם, שינה את השם של אשתו משרי לשרה, ואז כאשר הוא עובר בקורת גבולות, (בשבוע הבא) לגרר, משטרת ההגירה לא מזהה אותו כאחד שסידר את פרעה שנתיים שלוש קודם
אבל גם אבימלך הפקח, לא מעוניין בנגעים גדולים (אמשיך על זה בשבוע הבא אי”ה) לא נופל בפח בטח קרא בפייסבוק מה שקרה ךפרעה
מה משמעות התגייסותו של אברהם וחניכיו לחילוצו של לוט?
וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם
ניתן לראות בהתגייסות הזאת מחויבות אישית-משפחתית: “וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם” (יש’ נז:ז). הקשר המשפחתי בין אברהם ללוט מודגש בפסוקים כמה וכמה פעמים. …
זווית אחרת להתגייסות של אברהם היא ראייה במלחמה שבין ארבעת המלכים לחמשת המלכים מלחמה כוללת (בראשית רבה פרשה מב, ד): “אמר רבי אלעזר בר אבינא: אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגלו של משיח. תדע שכן שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכויות אלו באלו באה הגאולה לאברהם”.
המלחמה הזאת הייתה קשורה להתקדמות העולם ולפיתוחו: “רגלו של משיח”, “גאולה לאברהם”. מלוט אמור לצאת מואב, וממנו רות, ואחר כך משיח בן דוד. הנחיצות להציל את לוט, שלו יועד תפקיד זה, היא גבוהה, ולכן אברהם מגייס את חניכיו ונחלץ להצילו. ארבעת המלכים מבקשים לשבש את הנהגת ה’ בעולם. הם נלחמים בה’ ובמשיחו: “יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד עַל-ה’ וְעַל-מְשִׁיחוֹ” (תה’ ב:ב).1
הרב חיים בן עטר, בעל “אור החיים” הקדוש הסביר גם מדוע לא קרא אברהם לשלום לארבעת המלכים קודם שיצא להילחם בהם (בפירושו לבר’ יד:יב):
הטעם הוא… שידוע היה להם לוט, והיותו בן אחי אברהם, ולזה רמז הכתוב “וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו”, פירוש שנשבה אחר שידעו שהיה אחיו של אברהם, ובזה גילו כי אויבי אברהם הם, ולזה רדף אחריהם והכם.
מעורבותו של אברהם בהצלת לוט שינתה את כל פני המלחמה והביאה ניצחון גדול למלכי הארץ שהבינו גם הם שאין מדובר רק בהצלה פרטית. כך בירך מלכי צדק מלך שלם את אברהם בסיום המלחמה: “בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ” (יד:יט).
קשה למה לקח אברם דוקא מספר שלוש מאות ושמונה עשרה, ומה הגיד לנו בזה הכתוב? אלא להורות שהיתה המלחמה כל כך חזקה עליו, עד שלא היה שום אפשרי בדרך הטבע לנצחם. ומכל מקום הלך אברהם למלחמה, כי סמך שא-לוהיו יהיה בעזרו. וסימנא מילתא היא כי לקח עמו אנשים כמספר אליעזר להורות כי אליעזר לבדו היה שם, כי לא נעשה הניצחון ההוא בשום פעולה אנושית כי אם בעזר אלהי לבד.
ולא זו בלבד. לצורך המלחמה לשחרור לוט נדרשו לוחמים מיוחדים, צדיקים ללא כל חטא ועוון (תנחומא
ריש לקיש בשם בר קפרא: אליעזר לבדו היה, מנין אליעזר, י”ח וג’ מאות
התורה מספרת לנו שלוט נפרד מאברהם אבינו והלך להשתקע בסדום, אך זאת לא הייתה רק פרידה גיאוגרפית אלא גם רוחנית, וכלשון שהמדרש (בראשית רבה פמ”א, ז): “הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי איפשי לא באברם ולא באלוקיו”, ולכן כלל לא היה חיוב לאברהם להציל אותו, ומשום כך באה ביקורת של חז”ל על ביטול תורה מיותר של בני ביתו, וכי אפשר להשוות זאת לגיוס היום לצה”ל? הרי שירות בצה”ל היום יש בו חיוב מדין פיקוח נפש של כלל האומה, ונכנס בהגדרה של ‘מלחמת מצוה’ שודאי מבטלת תורה!
גם אם אברהם אבינו נענש על כך (לשיטה המפרשת את הביטוי לשלילה), מכל מקום כנראה שהוא סבר שהיה זה הדבר הנכון לעשות באותה השעה, ואכן מסתימת הפסוק וריבוי הפירושים אנו למדים שאברהם אבינו עשה הכל כדי להציל את לוט. מהרגע ששמע שלוט נשבה הוא לא הרפה, שילם כסף וזהב, אירגן צבא, זירז אותם ע”י התורה או לחילופין אפילו ביטל אותם מתורה, ואף בעצמו יצא למלחמה כדי להציל את לוט. יכול היה אברהם למצוא תירוצים מצויינים כדי להיפטר מכך אבל האיכפתיות שהיתה טבועה בו עמוק דחפה אותו לכך, גם אם היה בזה קצת בעייתיות לפי חלק מהמפרשים.(ע”כ)
מאידך, מרחק מעיי העברים לקדש צין לאורך קו מסעות של בני ישראל הוא בדיוק 160 מיל. נקודה אמצעית היא פונן. לפי חשבון המסעות נקודה זאת נמצאת בפינה דרום-מזרחית של אדום. אולי זאת איל פארן? ואז הפסוק “ואת החרי בהררם שעיר עד איל פארן אשר על המדבר” פרושו שארבעה המלכים הכו את החורי לאורך כל הגבול המזרחי שלו מעיי העברים עד פונן. אכן פונן נמצאת על גבול מדבר אשר נמשך עד אילת ומתחבר שם למדבר פארן. דבר זה מצדיק את השם פארן. איל- לפי תרגום אונקולוס זהו מישר. מזרחה לפונן ישנו מישור מדברי רחב ידים…. (ע:כ)
ניתוח מעניין של האירוע ונסיון לתת מגמתיות בסיפור ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/daat/
…בכתוב לא מצוינת שום התייחסות של מלכי הצפון לערי הכיכר, אף שעברו לידם בבואם ובשובם. והנה, לאחר שמלכי הצפון הכניעו את עמי כנען והם בדרכם חזרה, יוצאים מלך סדום ועמיתיו, מיוזמתם, להילחם עד צבא הצפון. פעולה כזו הרי נועדה מראש לכישלון ואין היא מעידה אלא על התרברבות.
סיפור הקרב כלל אינו מתואר, כי כזה לא היה. באופן אירוני מתאר הכתוב את מנוסתם המיידית של מלכי סדום ועמורה ונפילתם וכנראה לצורך התחבאות) בבורות החמר (=ביטומן, אספלט). נראה, שתיאור אירוני זה מחוזק בדרך של לשון נופל על לשון: סדום = שידים ו- עמורה = חמר3. תגובת מלכי הצפון – לקיחת האנשים על רכושם, כשלל – הייתה חמורה במיוחד, בשל החוצפה שבמעשה מלכי הכיכר.
לאור כל זאת מתקבל, שהצגת הדברים בכותרת הסיפור, כאילו יחסי הכוחות שווים, היא הצגה מגמתית. על רקע הסיפור האמיתי, הכותרת היא בלתי אפשרית והיא באה למקד את מבט הקורא במלכי הכיכר ולהציג את מלחמתם בצורה אירונית. כך גם הערכת הכוחות שבפסוק ט: “ארבעה מלכים את החמישה” – היא הערכת אירונית, שלפיה יש אפילו יתרון, כביכול, לחמישה על הארבעה’.
…
בכתוב לא מצוינת שום התייחסות של מלכי הצפון לערי הכיכר, אף שעברו לידם בבואם ובשובם. והנה, לאחר שמלכי הצפון הכניעו את עמי כנען והם בדרכם חזרה, יוצאים מלך סדום ועמיתיו, מיוזמתם, להילחם עד צבא הצפון. פעולה כזו הרי נועדה מראש לכישלון ואין היא מעידה אלא על התרברבות.
סיפור הקרב כלל אינו מתואר, כי כזה לא היה. באופן אירוני מתאר הכתוב את מנוסתם המיידית של מלכי סדום ועמורה ונפילתם וכנראה לצורך התחבאות) בבורות החמר (=ביטומן, אספלט). נראה, שתיאור אירוני זה מחוזק בדרך של לשון נופל על לשון: סדום = שידים ו- עמורה = חמר3. תגובת מלכי הצפון – לקיחת האנשים על רכושם, כשלל – הייתה חמורה במיוחד, בשל החוצפה שבמעשה מלכי הכיכר.
לאור כל זאת מתקבל, שהצגת הדברים בכותרת הסיפור, כאילו יחסי הכוחות שווים, היא הצגה מגמתית. על רקע הסיפור האמיתי, הכותרת היא בלתי אפשרית והיא באה למקד את מבט הקורא במלכי הכיכר ולהציג את מלחמתם בצורה אירונית. כך גם הערכת הכוחות שבפסוק ט: “ארבעה מלכים את החמישה” – היא הערכת אירונית, שלפיה יש אפילו יתרון, כביכול, לחמישה על הארבעה’.
(עדיין לא מצאתי דיון בשאילה הפשוטה, למה להציל את הרעים והחטאים ומיד אחרי זה להענישם??)
“ברצוני להתמקד בסיפור הנמצא בין שתי הבריתות והחוצץ ביניהן – עינוי הגר ובריחתה (פרק ט”ז). בסיפור שלוש מערכות עיקריות:
א. לקיחתה של הגר כפילגש לאברהם והריונה (א-ד).
ב. עינוי הגר על ידי שרה ובריחתה (ה-ו).
ג. פגישת המלאך את הגר על עין המים (ז-יד).
בסיומו של הסיפור אנו קוראים על לידת הבן ועל השם שנותן לו אברהם – ישמעאל.
נתחיל במערכה השלישית, זו הקוראת בלב המדבר, ומתוכה נדון גם בחלקי הסיפור הקודמים.
כשהמלאך פוגש את הגר הוא מברכה:
“ויאמר לה מלאך ה’: שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה.
ויאמר לה מלאך ה’: הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב.
ויאמר לה מלאך ה’: הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה’ אל עניך. והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן”.
. המלאך אמר לה לשוב ולהתענות אצל שרי, וכעת הוא מנסה לשכנעה לעשות כדבריו, ועל כן הוא מבטיח לה הבטחות שונות. אין זה מתקבל על הדעת, שברצף ההבטחות והשיכנועים, יאמר המלאך להגר דבר שלילי אודות זרעה. אדרבא, יש למצוא את הפן החיובי שבדבריו, שעלול לשכנע את הגר לעשות כדבריו למרות סיבלה האישי.
ממילא, אנו נדרשים להבין את תוכן האמירה, ומשמעותה החיובית והמעודדת להגר.
ראשית אומר המלאך כי “הוא יהיה פרא אדם”.
הפרא מובא במקרא במספר מקומות, כחיית מדבר שלא ניתן לביית אותה….
(מעניין עד כמה זה מתאים לזמנינו)
…
המלאך אם כן, אומר להגר שלושה דברים:
1. חזרי להתענות
2. הבטחת ריבוי זרע
3. בנך יצא לחפשי מעבדותו ויצליח כלכלית בכל אשר יפנה, ואף יזכה לשבת בחבל ארץ אוטונומי.
כשממקדים אמירות אלו של המלאך, עולה לנגד עינינו פרשיה אחרת, שנאמרה זה עתה, בסמיכות לסיפור בריחת הגר. כוונתי לברית בין הבתרים.
למרבה ההפתעה, כל הפרמטרים שפגשנו בברכת המלאך להגר, נאמרו זה עתה, ובצורה דומה, לאברהם בנוגע לירידת ישראל למצרים.
1. גם שם ניגלה הקב”ה לאברם ומבטיח לו הבטחות דומות, אך לפני מימושן של הבטחות אלו, על העם להיכנס תחת עול שיעבוד עם זר ולהתענות תחת ידו. אל מול “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה” קראנו בברית: “גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם” (ט”ו, יג).
2. בצד עינוי זה מובטח לאברם ריבוי זרע (פס’ ה-ו), וכך כאמור אף להגר.
3. ובאחרונה, מבטיח ה’ לאברם כי זרעו ישתחרר מעול השיעבוד והעינוי, יהפך לעם חפשי ויציאה זו לחפשי תגרור בעקבותיה אף הצלחה כלכלית (ע”כ)
(ובהמשך)
…”בסיפור שלפנינו, מבקשת התורה לשדר אי נוחות ממעשי שרה, כשזו מענה את שפחתה. נזכור, כי שרה היא היוזמת את לקיחת הגר לאברהם, והכתוב אף מדגיש זאת כמעט בצורה אירונית: הביטוי “לקח” במקרא משמש פעמים רבות במשמעות של נישואי אשה (“כי יקח איש אשה”). בסיפור שלפנינו מופיע מונח זה, שהרי ניצביםאנו בפני נישואין ברמה מסוימת, אולם לא אברהם הוא הלוקח, אלא שרה: “ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה… ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה” (פס’ ג). לאחר ששרה יזמה והביאה לנישואי אברהם והגר, הקלה בה ראש שפחתה, ובעקבות זאת היא עינתה אותה.
על עינוי זה אנו מוצאים ביקורת נוקבת אצל חלק מפרשני ימי הביניים. אביא מדבריהם של שני פרשנים בולטים. כך כותב הרמב”ן בפירושו לפס’ ו: “חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה’ אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי”.
בצורה חריפה עוד יותר כותב ר’ דוד קמחי (רד”ק):”ותענה שרי – עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, ואפשר שהיתה מכה אותה ומקללת אותה
(מאמר מעניין – מומלץ)
ועוד משהו הקשור לימינו, מתוך
http://www.shechem.org/torah/
פרקי דרבי אליעזר פרק לא
ששה נקראו בשמותן עד שלא נולדו ואלו הן יצחק וישמעאל משה ושלמה ויאשיהו ומלך המשיח ישמעאל מנין שנ’ ויאמר לה מלאך ה’ הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד לשמוע הב”ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים
הנושא קשור גם לגירוש השני של הגר עם בנה
וכנ”ל
ונתתיך לגויים … והייתה לגויים..ונתתיו לגוי גדול – והיתה לגויים …ונתתיו לגוי גדול
יש לנו יותר מידי גויים, אז מתוך לעיל
שתי הבטחות א-ל האחת לבן, יצחק שטרם נולד (אבל שם יש לו, ניתן מא-ל, למרות שבפרשת וירא כתוב קצת אחרת, והשנייה לבן ישמעאל שכבר נולד.
נו ברור איזו הבטחה התקימה (בינתיים???) ואיזו עדיין לא.
אז אסיים להפעם בפסוק נחמה
“והקימותי את בריתי איתו לברית עולם ולזרעו אחריו”
שבת שלום
שבוע טוב
להת