From:
To:
Subjec: וירא אליו… וישא עיניו… ושרה שומעת… וישכם אברהם… וישקף
Date: Sun, 1 Nov 2015 01:09:19 +1100
“פרשת וירא- כיצד משמש אברהם דוגמא אישית במעשיו?
פרשת וירא פותחת בפסוקים: “וירא אליו ה’ באלוני ממרא והוא יושב פתח- האוהל כחום היום וישא עיניו וירא והנהשלושה אנשים ניצבים עליו וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה”
מתעוררות כבר בתחילת הפרשה כמה שאלות:
א] מדוע אלוקים בא לבקר את אברהם?
ב] מדוע באו דווקא שלושה מלאכים?
ג] מאין למד רש”י כי אותו היום – היה השלישי למילתו של אברהם?
ד] מדוע הכתוב מציין שאברהם ישב בפתח האוהל וכי משנה הדבר- האם אברהם ישב או, עמד?
ה] מדוע כביכול עזב אברהם את נוכחות ה’ שבא לבקרו ורץ במטרה להכניס אורחים?
התשובה לשאלה ראשונה, השנייה והשלישית: אלוקים בא לבקר את אברהם לפי דברי רש”י – לפי שאותו יום – היה השלישי למילתו ואברהם חש עדיין כאבים בגופו לפיכך הקב”ה מקיים בעצמו מצוות ביקור חולים ובא לבקרו.
רש”י מסתמך בדבריו על הגמרא: [בבא –מציעא פ”ו, ע”ב] על סמך מאמרו של ר’ חמא בר חנינא ועל כך מתפלאים חז”ל: מהיכן ניתן לדעת בוודאות שהיה זה דווקא היום השלישי למילתו של אברהם?על כך עונה תשובה יפה- האדמו”ר ר’ ישראל מצ’ורטקוב: ידוע לכל- שהעולם עומד על שלושה דברים: על התורה, על העבודה ועל גמילות החסדים [מסכת אבות א, ב] שלושת האבות מסמלים את שלושת היסודות הנ”ל, אברהם מסמל את גמילות החסדים לכן מצוות הכנסת אורחים הייתה מאד חשובה לו והוא השתוקק לקיימה בכל מאודו., אך מצד שני נוצר פער בין היכולת לקיים את המצווה לבין מצב בריאותו, אך ה’ החשיב מאד את רצונו העז של אברהם לקיים מצווה זו.לכן ראה זאת כעשייה בפועל ומתוך כך נבראו שלושת המלאכים וביום השלישי למילתו גבר צערו של אברהם מאד על אי יכולתו לארח אורחים לכן ה’ שלח שלושה מלאכים שנבראו במשך שלושה ימים- בו רצונו החזק של אברהם להכנסת אורחים היה כה בעוצמה.התשובה לשאלה ד] מדוע הכתוב מציין כי אברהם ישב בפתח אוהלו, לפי דבריו של רש”י אברהם התיישב בפתח האוהל כדי לעסוק במצוות הכנסת אורחים ועל מצווה זו אומרים חז”ל שהיא גדולה בערכה: “מהקבלת פני שכינה” אך יש כאן רמז לאברהם שביקש לעמוד לפני ה’, ה’ רומז לו לעתיד לבוא “אלוקים ניצב בעדת אל..” [תהילים פ”ב] סימן לבנים – שה’ עתיד להתייצב בעדת דיינים בעודם יושבים.התשובה לשאלה ה] אברהם רץ לקבל את פני האורחים וכביכול עזב את פני השכינה-כי אצל אברהם ה’ נגלה אליו כשכר וזה היה: “כעין עולם הבא” ולכן כאשר הייתה לו הזדמנות לקיים מצווה בעולם הזה שהרי עולם זה – הוא עולם של עשייה ממילא השכר של העולם הבא יכול לחכות
א וירץ לקראתם
שמים צחים חפים מכל עב, ברקיע לוהטת השמש, מלחכת באש את חולות המדבר. מי שנפשו יקרה לו, מונע רגליו מהליכה. האוהל הענק המפורסם בין הולכי המדבר עומד שומם. פתחיו פעורים לד’ רוחות ונפש חיה איננה נראית בהם. על אחד הפתחים יושב אברהם וממתין. את ההמשך כולנו מכירים, באופק נראים לפתע שלושה הולכי מדבר, לבושם מעיד על מוצאם הערבי. הישיש בן המאה שאך לפני יומיים מל את עצמו, בשעות הקשות ביותר של שלישי למילה, ממרומי מאה שנותיו, ומפסגת קדושתו המופלגת, מזנק ממקומו בריצה, כל עצמותיו אומרות שירה של שמחה, שרק לא יעברו עליו הצועדים, שרק ייאותו לסור ולו לשעה קלה אל אוהלו, להיות לו לאורחים.
‘ואל הבקר רץ אברהם’, ‘מהרי ולושי עוגות’, אברהם אבינו, שמש הדעת והאמונה ברקיע העולם, מנהיגם ומורה דרכם של אלפים, ישיש ובעל שיבה, וגם חולה מסוכן, שקוע כל כולו בעניין אחד – להעניק לשלושת אורחיו את התחושה הטובה ביותר.
דרכים רבות יש לקיום מצווה,…
מהיכן לוקחים את הלב הזה? היכן רוכשים חיות וחדווה?
הברית, זו שבעטייה היינו מצפים מאבינו אברהם לנוח ולמעט בטלטול עצמי, דווקא היא זו שהכניסה בגופו הקדוש את רוח החיים. האדם השלם הראשון בתבל, הגוף הקדוש שנחתם באות ברית ראשון לכל הנבראים, היה אברהם אבינו. ואת ההשפעה הראשונה שעשתה הברית בבשרו הקדוש כתבה תורתנו בפסוקים הללו. ‘וירא, וירץ לקראתם’. זה מה שעושה ברית בגופו של אדם – התלהבות, חיות.
………
‘והוא יושב פתח האוהל’ – כאן טמון הסוד. לא תמיד הפתח מסביר פנים. סביר בהחלט להניח שנפגוש בפתחים סתומים. הכניסה פנימה, אל היכלות הקדושה וההרגשה, פעמים שדלת אימתנית חוסמת אותם. במקרים הללו התחושה היא ‘אני בחוץ’ וממילא מדוע שיהיה לי חיות. ואם נצרף למעמד המביך גם את ‘חום היום’ בתוספת ‘אלוני ממרא’ אין סיכוי שאת הדרך לתפילת שחרית נעשה עם חשק.
אבל אבינו הראשון נהג אחרת, הוא ישב שם, על הפתח. ישב והמתין. לא מנעו אותו חום היום, לא מזג האוויר, לא תבערות ולא בלבולים. הוא היה מסוגל לשבת כך ולהמתין, רק בגלל שידע בבירור שבדיוק כאן, במרכז ‘אלוני ממרא’, בשיאם של ערפילי הטוב והרע, בעיצומה של תבערת היצר, בחולשה והכאב, כאן נמצא ה’ (ע”כ)
ד”ה ויאכלו: … והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל י”ז כ”ו), אמר שנראה אליו ה’ בהיותו חולה במילתו, יושב ומתקרר בפתח אוהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת.
ברשותכם, היתי רוצה להציע חידוש, לפרשנות המקובלת, על הפסוק בפרשת וירא.
נאמר על אברהם: “והוא יושב פתח האוהל כחום היום”. כל הפרשנים מסכימים, כי מדובר בכך, שאברהם ישב בפתח אוהלו, ביום השלישי, לאחר המילה. מוסכם גם, שמדובר היה ביום חם במיוחד, דבר שאיפשר את זימון שלושת האורחים לאוהלו של אברהם למצוא מחסה מהחום הכבד.
אך אם אכן, התורה מתארת את חום היום, ניתן היה לצפות שתכתוב “והוא יושב פתח האוהל בחום היום”. מה משמעות הביטוי “כחום היום”? מבחינה דקדוקית, נראה כי יש פה שימוש לא שגרתי באות היחס.
לעניות דעתי, ובמחילה מרש”י, השימוש בביטוי כחום היום מלמד, שמילת התיאור “כחום” מתארת לא את היום, כדעת רש”י ומפרשים רבים, אלא את אברהם (!). אברהם ישב פתח אוהלו, והחום של אברהם היה כחום היום, דהיינו, 40-42 מעלות. חום הגוף של אברהם מעיד על כך, שהתפתחה אצלו דלקת כתוצאה מברית המילה, ושיאה של הדלקת, כידוע ברפואה המודרנית, תוך 72 שעות. (ע”כ)
ומאמר מעניין שמשווה בין התגלות ה’ לאברהם ההתגלות למשה ניתנת ב –
http://www.ypt.co.il/show.asp?
לא אצטט
ואז אברהם ממהר להכין סעודה לאנשים, וכך זכינו בקבלת התורה לפי
וhttp://wikivort.co.il/view.
וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות (יח’ ו’)
ובספר “מאין יבוא” המליץ על כך את המאמר “אם אין קמח אין תורה” דהיינו ללא קמח העגות של אברהם לא היתה ניתנת תורה לישראל.”
ומניין שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה?
– שכן מצינו באברהם אבינו, שאמר למלאכים פת אתם סועדים עמי היום. שנאמר: (בראשית יח) “ואקחה פת לחם וסעדו לבבכם”. אבל באחרונה ראה מה עשה אברהם למלאכי השרת, שהלך ועשה להם שלשה שוורים ותשע סאין של סולת.
– ומניין שעשה להם תשע סאין של סולת? שנאמר: (שם) “וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סלת”.
שלוש כמשמען,
קמח הרי שש,
סלת הרי תשע.
– ומניין שעשה להם שלשה שוורים” שנאמר “ואל הבקר רץ אברהם”.
הבקר אחד,
בן בקר שנים,
רך שלשה.
ויש אומרים: וטוב – ארבעה.
ושרה בתוך האהל, כנראה מציצה (מ פתוחה) ומאזינה ומשהו קורה לה, לפי רש”י, הלחם לא לא הוגש “לפי שפירסה שרה נדה שחזר לה אורח כנשים אותו היום ונטמאת העיסה”
ועוד היבט, מתוך
http://www.haaretz.co.il/
בפרשת השבוע שעבר הוציא הקב”ה את אברהם מן האוהל החוצה. בהתחלה טען אברהם לפני הקב”ה: “מה תתן לי ואנכי הלך ערירי” (בראשית טו, ב), ובתגובה: “ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך” (שם טו, ה). הפנים מעוצב כמרחב של הייאוש, של היחידיות, בעוד החוץ מעוצב כמרחב של האינסוף ושל העתיד, ולמעשה – כמרחב של הקב”ה. מן העריריות שבפנים יוצא אברהם אל האינסוף המובטח המופגן בחוץ.
בפרשת השבוע שלנו יושב אברהם “פתח האהל” (שם יח, א), בין פנים לחוץ, וכאשר מגיעים האנשים הוא רץ אליהם ומושיב אותם תחת העץ. הסצינה מתרחשת “תחת העץ”, והאוהל – המסמן כביכול את המרחב הפנימי, שאליו אמורים האורחים להיות מוזמנים, נמצא מחוץ לתמונה. העץ הוא נקודת ציון נטולת קירות, לא מרחב חסום. בהכנסת האורחים של אברהם, הזרים אינם מוזמנים פנימה ואברהם אינו יוצא החוצה. אברהם מכניס אורחים מחוץ לאוהל.
אך אז שואלים האנשים את אברהם: “איה שרה אשתך”, והתשובה, “ויאמר הנה באהל” (שם יח, ט). “ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו” (שם, י). האנשים מבשרים לאברהם שבעוד שנה ייוולד לו בן. הבשורה עוסקת במה שמצוי במרחב הפנימי. בבשורתם כמו פרצו האנשים את הגבול שבין הפנים לחוץ, ואולי פריצה זו היא מקור צחוקה של שרה. שרה “שמעת פתח האהל”, הבשורה מעמידה אותה במרחב שבין האוהל לחוץ. היא “נחדרת”, ומבקשת להסתיר את תגובתה לחדירה: “ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה”. (ע”כ)
(נחדרת??? “לא צחקתי” תרתי משמע???)
וניתוח קצת שונה, מתוך
“אברהם יושב בפתח האהל ואילו שרה- בתוכו. הזמן הוא כחום היום. את המלאכים אברהם אינו מזמין לתוך האוהל. הם מוזמנים להישען תחת העץ.
תאור זה, שהוא לכאורה טכני בלבד, רומז רבות בעיני. האוהל, הוא חלל גמיש, מעון זוגי, שבתוכו שרה מצויה. זהו אינו בית, כמו שיתואר בהמשך בסיפורו של לוט. האוהל יכול להוות דימוי לרחם הנשי, כפי שמסתמן גם בסיפור יעל וסיסרא, המתרחש באוהל. (המדרש שם מרחיב על הקונוטציה המינית שתיאורה הגלוי נחסך. שם ישנן יתדות האוהל המרמזות על מיניות גברית.) חלל הרחם הוא חלל גמיש, המשתנה ומתהווה כל הזמן. הוא החלל האוצר בתוכו את העובר – היצירה המשותפת לא-להים ואדם. זהו החלל האוצר את החכמה הנשית. שרה מצויה בתוך האוהל הריק, עם רחמה החלול, הריק, לבדה. אברהם אינו עימה. הוא יושב פתח האוהל. כאילו רומז להתקרבותו עד לרחמה, אך לא לתוכו. הוא נכנס לאוהל רק בחטף – “וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות”. הוא אינו משתהה להכיל את הרגעים הקשים של הבדידות. כניסה חטופה של אדון מצווה, אין בה כדי לזרוע זרעי קשר של קיימא. השעה היא “כחום היום”. זוהי השעה הכי פחות אינטימית ביממה. כשחם, לאור היום, כאשר עוברי אורח שוהים סביב הבית.
השתהותו של אברהם היא עם האורחים. הם נשענים תחת העץ והוא עומד עליהם. עמידה תחת עץ מבטאת את נושא השיחה. מדובר בפריון. אולי העץ עמוס פרי, אולי הוא עץ סרק, ויש בכך להאיר את מה שלא נאמר. אברהם מצפה לבן. הובטח לו כך בהתגלות ה’ בסמוך לביקור האורחים, והוא מתקשה להכיל ידע זה של ציפיה לבן, שאינו בהלימה למצב תודעתו, לזקנותו.
שרה, בהשתהותה באוהל, עסוקה באפיית העוגות – מצוינת לישתה את הבצק באוהל. לישת בצק הינה יצירה נשית. זהו פלא גדול בו חומרים שונים, שכמעט אינם ראויים למאכל מתהווים יחד לעיסה ואחר כך ללחם. יצירת העולם נמשלה להכנת עיסה בידי א-להים. לאישה הבוראת חיים, הלשה, ישנה היכולת הזו, להשתנות יחד עם תהליך הלישה, להתהוות איתה. אברהם מבטיח לאורחיו פת לחם, אך הוא אומר לשרה ללוש עוגות. העוגה, בשונה מהלחם, היא פת עגולה. המסורת על לחם הפנים לפחות, היא על מידות מרובעות. בהקשר שלנו, זה מובן: הזירה הגברית נותרה מתחת לעץ, ובאוהל מתפתח תהליך נשי. שרה עוברת שינוי תודעתי ופיזי, אולי במהלך הלישה הסימבולית. אולי המתח והמצוקה מוצאים להם דרך אל עיסת העוגות, שכן הפעולה הבאה המוזכרת היא צחוקה של שרה.
הצחוק מסמל מצב תודעה חדש. צחוקה נשפט כחטא, אך זהו גם מצב של שחרור והרפיה. הפה שבראש, יחד עם פתחו של הרחם, מתרחב ומתרפה. ישנה התרוקנות מהיש וציפייה לבאות. זמן עבר והווה מתערבבים: ” אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן” – כאישה היא מסוגלת לנוע על ציר הזמן, להתהוות כל העת. אולי היא אינה שואלת, אלא קובעת כי אחרי בלותה תהא לה עדנה. אך הבעיה היא כי אברהם זקן – זהותו הגברית אינה ניתנת להשתנות, להיברא מחדש. ר’ נחמן מברסלב אומר כי הזיקנה מידה מגונה היא. על האדם להתחדש תמיד. ה’לך לך’ – יכולת ההשתנות וההתהלכות שמורות אולי ל”לפני ה’ ” בלבד. שרה צוחקת בקרבה, מתוך רחמה. כאשר אישה מובלת בידי רחמה היא יכולה להגיע למחוזות מוארים. היא יכולה להיפקד. אולם, אברהם עדיין איננו עימה. “ויאמרו אליו איה שרה אשתך?” הכינוי “אליו” נקוד. פניית המלאכים היא אליו, נוקבת פנימה, לתוכו. זוהי קריאה לחשבון נפש, להבנת העקרות שבקשר. הוא משיב “הנה באהל”. הנה לבדה. המסרים שעם האנשים מגיעים לאברהם ולשרה בנפרד. לא כזוג. … (ע”כ – מעניין)
בפרשת השבוע אנו קוראים אל יחסים אחרים בין אדם לבוראו. בטרם סדום נשחתת אומר הקב”ה: “המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?!”. וכך, אברהם זוכה להיחשף לרובד הנסתר של המציאות, ל’חדר העבודה’ של הקב”ה, לשיקולים האלוקיים שמנחים את המציאות. זאת ועוד, אברהם איננו נשאר פסיבי אלא שיתופו ברובד נסתר זה מזמין למעשה את אברהם להיות חלק פעיל בהנהגת העולם. מתוך כך מתפתח הויכוח בין אברהם לקב”ה אודות ההצדקה של השמדת סדום. יבוא מי שיטען שזהו אירוע חד פעמי שרק אברהם אבינו זוכה לו באופן בלעדי. אך הפסוקים מוכיחים אחרת. ה’ מנמק מדוע הוא בוחר לגלות לאברהם את סודו:
וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה’ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.(בראשית יח, יח-יט).
הסיבה שהקב”ה חושף את אברהם למאחורי-הקלעים היא משום שאברהם הוא זה שיהפוך ברבות הימים לעם גדול שכל העולם יביט בו וילמד ממנו.
רש”י במקום כותב [פסוק יז]:
לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו’ בואכה סדומה ועמורה וגו’. קראתי אותו אברהם, אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי.
רש”י מציע שני הסברים. לפי ההסבר ראשון, הקב”ה חשב שכיון שהוא הבטיח לאברהם את הארץ, אי אפשר להשמיד חלק ממנה בלי להודיע לו. לפי ההסבר שני, אברהם חביב כל כך לפני הקב”ה, אברהם אוהבי, ומאדם מקורב כל כך אי אפשר להעלים דבר כזה. לכן הקב”ה, כ”חבר טוב” של אברהם מספר לו מה שהוא הולך לעשות.
הרמב”ן [פסוק יח, ד”ה ואברהם] מציע הסבר נוסף:
והנכון, כי השם יתברך דבר בכבוד אברהם. אמר, הנה הוא עתיד להיות לגוי גדול ועצום, ויהיה זכרו בזרעו ובכל גויי הארץ לברכה, לכן לא אכסה ממנו, כי יאמרו הדורות הבאים, איך כיסה ממנו, או איך נתאכזר הצדיק על שכיניו החונים עליו ולא ריחם ולא התפלל עליהם כלל.
יבואו בעתיד אומות העולם ויגידו, אברהם כל כך קרוב לקב”ה, וכיצד לא שמענו שהוא התפלל כדי להציל את סדום?! כדי למנוע דבר זה הקב”ה מספר לאברהם. משמעות ההסבר של הרמב”ן, היא שהקב”ה מודע למה שאברהם יעשה ברגע שהוא ישמע על המחשבה להשמיד את סדום. הקב”ה יודע שהוא צריך לנהוג בדרך של צדק ומשפט. ובאמת גם דבריו של אברהם בהמשך הפסוקים מתאימים לפירוש זה, שכן אברהם אומר “הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט” [פסוק כה].
אנו רואים אם כן, שלפי הרמב”ן מטרת הגילוי לאברהם היא כדי שלא יבואו להוציא על אברהם לעז.
ניתן להסביר בדרך נוספת. הקב”ה אינו רוצה שאברהם יישאר צדיק לעצמו, אלא יחנך את עצמו ואת בניו ללכת ע”פ אמות מידה של צדק ומשפט. אברהם אבינו מציע לראשונה לסובבים אותו את א-לוהי הצדק. מטרתו היא להדריך את בני האדם בצדק ובמשפט, לחנך את בני האדם להאמין בקב”ה, ולנהוג בדרכו של הקב”ה כיוון שהיא דרך של צדקה ומשפט.
נחשוב שאברהם בא לילדיו ומחנכם ללכת בצדק ומשפט, הם מיד יקפצו ויקשו לו, על איזה צדק בדיוק הוא מדבר? איפה הצדק בכך שעיר שלימה נחרבה ונהרסה? ארץ יפה ופורחת שפתאום נהפכה זה צדק?! הקב”ה כביכול צריך לגלות לאברהם אבינו שהכל נעשה בצדק ובמשפט, להראות שהדבר נעשה בצדק ובמשפט.
דאגתו של עם ישראל לאנושות כולה – על אף שאברהם הוא בסך הכל בן-אנוש, אלוקים רואה חשיבות בשיתופו בתוכנית הא-לוהית להפיכת סדום. זאת מכיוון שאברהם הוא זה שמתחיל את המגמה של עם ישראל, שאיננו עם-פרטי הדואג רק לעצמו אלא יש לו תפקיד ואחריות כלפי העולם כולו. אברהם מביא אחריות זו לידי ביטוי בכך שהוא מבקש מאלוקים שיציל את סדום, ואינו מרפה עד שהוא בטוח שכבר אין שום אפשרות. (ע”כ)
השאלות הנ”ל מאפשרות לצאת לדיון רחב בסוגיות המשתמעות, אך אנו, בעקבות המדרש ומקוצר המצע נצטמצם לתשובות ממוקדות. הבעיה היא שכל כיוון של תשובה מציף בעיה אחרת. אם נאמר אפריורית שאכן הקב”ה “חייב” להתייעץ באברהם, היתכן הדבר? הלא “הארץ כולה של הקב”ה ברצונו נתנה לכם וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו” וברצונו יטלה מאתנו ויוציאנו לגלות וכן הלאה. כיצד ניתן להכניס את רבונו של עולם לגדר של חיוב כלשהו למישהו או למשהו? ואם אמנם הקב”ה לא מחוייב לשום דבר, אז מה המניע להתייעץ עם אברהם ואיזה ערך ומשקל יש לדעתו? ואם נאמר שדעתו של אברהם היא בעלת משקל רב, כפי שבפועל אנו רואים בגוף הפרשה, מהו מקור עוצמתה?
א.
שלש תשובות מצאנו במדרש. בשיעור זה נתייחס לראשונה שבהם:
“אמר רבי יהושע בן לוי משל למלך שנתן אוסיא (= שטח מטע או שדה) לאוהבו. לאחר זמן בקש המלך לקוץ מתוכה חמשה אילני סרק, אמר המלך אילו מן פטריקון שלו (= מן המיטב שיש לו) הייתי מבקש לא היה מעכב ומה בכך ונמלך בו, כך אמר הקב”ה כבר נתתי את הארץ מתנה לאברהם שנאמר לזרעך נתתי את הארץ וחמשה כרכים הללו בתוך שלו הם ואילו מפטריקון שלו הייתי מבקש לא היה מעכב בידי ומה בכך ונמלך בו”.
(בראשית רבה, מט)
בתשובתו של ריב”ל מצויים ארבעה שלבים הנעים בתנועת רצוא ושוב:
א. יחסי מלך ואוהב – ברור שהכל שייך למלך והכל ע”פ שיקול דעתו.
ב. נתינת מתנה – יש בה העברת בעלות מצד א’ לצד ב’, היא כרגע ברשות שאינה של המלך ואין האפשרות בידו לבא וליטלה כאילו היא טמונה בבית גנזיו.
ג. “מפטריקון שלו הייתי מבקש לא היה מעכב” – עם זאת, ברור שהאוהב לא יעכב ביד המלך, אם אך יביע רצונו, לפי ש- א) גם לאוהב עצמו ברור היחס בינו לבין מלכו ומה מקומו שלו בהיררכיה ולא יהיה זה מן הכבוד לסרב למלך. ב. כיוון שהוא מוקיר את המלך, ודאי ישמח למלא את רצונו ולסייע בידו.
ד. “ומה בכך?, ונמלך בו” – אמנם מצד האוהב עצמו אין בעיה, ואם אך יבקש המלך הוא יתן לו – “ומה בכך?”, וכי בגלל שאוהבי מעריך נכונה את מערכת היחסים ביננו, זה פוטר אותי, המלך, מלבקש ממנו רשות, שהרי סוף סוף נתתיה לו במתנה ושלו היא וגם אם “מלך פורץ גדר ואין מוחין בידו”, מי אומר שהוא מצידו צריך לנהוג כך?
תשובתו העקרונית של ר’ יהושע ב”ל היא שאכן ישנה מחוייבות להקב”ה להתייעץ באברהם אבינו ומן הדין אין זה נכון שיתעלם ממנו. עם זאת, מיד מעמעם ר”י בן לוי את עצמת המחוייבות ומדגיש שברור לכל שאין בחובה זו משום כפיפות כביכול של המלך לאוהבו, שהרי הוא מלך, אלא משום חובה שנוטל המלך על עצמו מרצונו החופשי בלבד, מתוך הכרתו הפנימית שהוא זה שרצה ורוצה לעצב כך את מערכת היחסים…
(ע”כ, מומלץ)
3. פרשת סדום, ולוט – ויהפך את הערים האל… ויזכר א-להים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך…
אכן מהפכה, ולוט עם שתי בנותיו שלא ידעו איש ניצלו ברגע האחרון, אני – אם הייתי אברהם, הייתי שולח את אליעזר להביא את לוט ומשפחתו אלי. אבל סיפור בלי מין, קצת משעמם. אז לוט, כנראה בזדון (לפי חז”ל) בחר להיכנס למערה, עם שתי הבנות ולהשתכר. פוי. היה צריך לזכור מה קרה לנח ששתה יין, לפחות פה לא היו בנים זכרים
ובכלל, כמו שטענתי, היו הרבה סיפורים יפים בפולקלור העם העברי, כמו שגם היום, יש לנו סיפורים על המהר”ל מפראג, על הבעש”ט ועוד. ואני מתאר לעצמי, לפי מה שאני קורה בעלונים מסוימים או ביפורי רבנו יוטיוב ורבנו גוגל, שחדשים לבקרים, נוצרים סיפורי ניסים חדשים (הארי פוטר, להבדל)
מאמר שמנתח יפה את סיפור לוט ב –
http://www.biu.ac.il/jh/
(לא אצטט – מומלץ)
האם לוט גדול מאברהם?
העובדה שלוט בלי כל מאמץ ובהרבה פחות זכויות מאשר זכויותיו של אברהם מצליח להציל עיר אחת מהפיכה היא הראיה שכנראה אברהם לא התפלל ולא ניסה להציל את קקערים מעונשן, אלא רק דן עם ה’ב”ה מה לעשות אם יימצאו צדיקים בקרב רוב הרשעים, היא:
וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי. הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. (בראשית יט, יח-כא).
ה’ נושא את פני לוט ונמנע מלהפוך את העיר עליה מבקש לוט, ואילו אברהם לא הצליח לגרום לכך שהקב”ה יישא למקום או לפחות לחלקו. כנראה שאברהם כלל לא ביקש לשאת למקום, וספק גדול הוא אם ראוי הדבר שלא להעניש עיר שמעשיה כסדום. אברהם רק דן עם הקב”ה בגבולות הצדק והמשפט הא-להי.
כסות עיניים ???, מתוך
המפרשים פירשו כסות עיניים במשמעות מושאלת:
1. הפיצוי הכספי שנתתי לך יכסה את עיניהם של אנשים אחרים כך שלא יסתכלו בך במבט מזלזל: “ולשרה אמר אבימלך לכבודה כדי לפייסה: הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך… הנה
” (רש”י).
2. הפיצוי הכספי שנתתי לך יהיה כסות של כבוד על המבטים הלא-צנועים שלי, שהבטתי בך כשהיית בחדרי: “הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך ובכל אשר אתך
” (רש”י ע”פ אונקלוס).
3. הפיצוי הכספי שנתתי לך יכסה את עיניהם של אנשים אחרים כך שלא יסתכלו בך בחוסר צניעות: “הנה נתתי ממון רב לאחיך, הנה הכסף לך כסות עיני כל המביטים ביפיך, כי את עיניהם ואת ראשיהם החוזים יכסו מהביט בך ומהביט בכל אשר אתך, אפילו בנערותיך ושפחותיך. והנה, לטובתך נתפשת בביתי, כי ייראו ממך ויכסו עיניהם מראות בך באמרם המלך פדה נפשו על שלחו יד באשת הנביא
” (רמב”ן).
4. אולם, בלשון המקרא כסות היא בגד, למשל שמות כב26: “כִּי הִוא כסותה[כְסוּתוֹ] לְבַדָּהּ
” ועוד. לפי זה פירשו ב”דעת מקרא” כסות עיניים במשמעות מוחשית – כיסוי ראש (אולי הכוונה: בגד המכסה את כל הראש ומשאיר מקום רק לעיניים, כמו רעלה). אבימלך הצטער מאד על כך שלקח בטעות אשה נשואה. כדי למנוע טעויות כאלה בעתיד, הוא הציע שכל הנשים הנשואות ילבשו מעתה כסות עיניים, על-מנת שכל גבר שיראה אותן יידע מייד שהן נשואות ולא יחמוד אותן. הוא נתן לאברהם 1000 כסף כדי שיוכל לקנות כיסויי-ראש לאשתו ולכל אשר אתה, – גם למשרתות.
כנראה שהסכום הזה היה הרבה מעבר לדרוש, ולכן הנשים קישטו את כיסויי הראש החדשים שלהן במטבעות זהב – כך מקובל עד היום בחברה הבדוית (ראו צילום בפירוש “דעת מקרא”).
בכל מקרה, היוזמה של אבימלך התקבלה בברכה בעם ישראל (כמו גם בעמים נוספים באיזור), ולכן מאז ועד היום קובעת ההלכה היהודית שאישה נשואה צריכה לכסות את ראשה על-מנת שיידעו שהיא נשואה. (ע”כ)
אז השאילה נשארת, האם כן קרה עם אבימלך מה שקרה, או שליצני הדור סתם המציאו?
העובדה הסיפורית היא שפרעה גרש את אברהם, ואבימלך נותן לאברהם להישאר. אז
5. וה’ פקד את שרה...
היכן נולד יצחק?
מתוך ויקיפדיה
הדפוס שבסיפור לידתו של יצחק
סיפור לידתו של יצחק משתייך לסצנת דפוס של הולדת גיבור בתנ”ך. הטרגדיה היא עקרותה וגילה המופלג של שרה, וכן כמיהתה לבן משלה. גם כאן, בדומה לסיפור יעקב ורחל, אברהם אוהב את שרה יותר מאשר אתהגר, ופה באה לידי ביטוי העדפת האישה העקרה. הבשורה והתפנית בסיפור לידת יצחק היא החזרה על ההבטחה מפי האל ומפי המלאכים. הנס בסיפור הוא פתיחת רחמה של שרה וההיריון שלה מתאפשר כתוצאה ממעשה האל. מעשה זה בא להדגיש שהאל הוא אוניברסלי, בלעדי וכל יכול.
ייחודיותו של סיפור לידת יצחק
סיפור לידת יצחק ייחודי ושונה מסיפורי לידה אחרים במקרא מפני שמיצחק ימשיך עם ישראל להיבנות, והוא הילד המונותאיסט הראשון שנולד. בשונה מסיפורי לידה אחרים שבהם האם עקרה בתחילה, בסיפור זה שרה היא אישה מבוגרת שחצה את גיל הבלות שנים רבות לפני הלידה, והייתה עקרה במשך כל ימי חייה. ההכנה ללידה והאירועים שקודמים לה ומובילים אליה, רבים וממושכים יותר מבשאר סיפורי הלידה המופיעים במקרא. (ע”כ, ואין התיחסות למיקום הלידה)
ובנוסף
מדרש רבה:
ותהר ותלד שרה לאברהם, מלמד שלא גנבה זרע ממקום אחר, מלמד שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. למועד אשר דבר אתו אלקים, רבי יודן אמר לט’ חדשים נולד, שלא יהיו אומרין גרוף מביתו של אבימלך, רבי חמא אמר לשבעה שהם תשעה מקוטעים, רבי הונא בשם רבי חלקיה בחצות היום נולד, נאמר כאן מועד, ונאמר להלן, (דברים ט”ז) מועד צאתך ממצרים. ויקרא אברהם את שם בנו וגו’ יצחק, יצא חק לעולם, ניתן דורייה לעולם, אמר רבי יצחק יו”ד כנגד עשרת הדברות… (בראשית נג י ויא)
ויגדל הילד ויגמל, רבי הושעיה רבה אמר, נגמל מיצר הרע, רבנן אמרי נגמל מחלבו, ויעש אברהם משתה גדול, רבי יודא בר רבי סימון אמר, גדול עולמים היה שם, רבי יודן בר מספרתא אמר גדולי עולם היו שם… אמר רבי יהודה ברבי סימון, משתה גדול, משתה גדולים, עוג וכל גדולים עמו היו שם… (שם שם יד) (ע”כ)
אז היכן יצחק נולד לא יודעים, אבל המיקום ננאחרון של אברהם באותו זמן היה – לפני האירוע עם אבימלך – בגרר, ואחרי האירוע, אולי בבאר שבע
ואוסף מדרשים על האירועים בין אברהם (שרה) ואבימלך נמצא ב –
(לא אצטט – ואסיים)
6. וישב ( י – ש קמוצות) אברהם אל נעריו … וישב (י ש צרויות) בבאר שבע
ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה
שני פסוקים רצופים שמעלים תמיהות, מה קרה ליצחק, ומה החדשות שנאמרו לאברהם בסוף הפרשה.
מתוך דיון קצר בשאילות האלה
http://tora.us.fm/tnk1/tora/
הפסוק מספר שאברהם חזר לביתו, אבל לא מזכיר את יצחק. מדוע?
1. “וישב אברהם – ולא הזכיר יצחק, כי הוא ברשותו. והאומר ששחטו ועזבו, ואח”כ חיה – אמר הפך הכתוב
” (אבן עזרא)
2. “וישב אברהם אל נעריו, ויצחק היכן הוא? רבי ברכיה בשם רבנן דתמן: שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה. משל לאשה שנתעשרה מפלכה. אמרה הואיל ומן הפלך הזה התעשרתי עוד אינו זז מתחת ידי לעולם, כך אמר אברהם: כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה, ובמצות לפיכך אינו רוצה שתזוז מזרעי לעולם
” (מדרש)
3. “הפסוק בא לומר, כי רק אברהם הצליח לרדת מן ההר שלם בגופו ונפשו; אבל יצחק… נשאר פצוע ומדמם מאחור, על המזבח… יצחק, ששרד טראומה כה קשה, הפך לאדם שתקן, מופנם ומכונס בעצמו
“(ע”פ הרב שלמה ריסקין, “אור תורה” לפרשת חיי שרה, עמ’ 140)
4. סופו של סיפור העקדה נמצא בהמשך הספר – בראשית כד62: “וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב
“. “בין סוף סיפור העקידה בהר המוריה, לפסוקים המסיימים לדעתנו את הסיפור,יש שני סיפורים. שני הסיפורים אינם פשוטים כלל לאברהם: מותה של שרה, והצורך להתחנן לקבלת חלקת קבר מבני חת, ומציאת שידוך הולם לבנו.(ע”כ)
ואכן יש פה “רמז” לאיחוד משפחות, מתוך
“לאחר העקדה משפחתו הקטנה של אברהם מתפרקת. שרה חיה ומתה בקרית ארבע, בעוד אברהם נמצא בבאר שבע, לשם הלך לאחר העקדה. יצחק נמצא ב”באר לחי רואי” – מקום בתחומו של ישמעאל אחיו המגורש. הוא לא אמר מילה לאחר העקדה וככל הנראה הוא אינו נוכח במותה של אמו ובקבורתה. אברהם משתנה לבלי הכר. שוב הוא אינו מנהל דיאלוג עם הא-לוהים ואינו מתהלך איתו. מכאן ואילך הוא מקבל את כל ההחלטות החשובות בעצמו, בלי להתייעץ עם א-לוהים, ובאופן כלשהו אף נגד המגמות שהובילו אותו עד לעקדה.
באורח פלא, אחרי העקדה מתחדש הקשר עם בית אביו, שאותו הוא צווה לעזוב. אל אברהם מגיע מידע על נחור אחיו, שבתחילה אף לא הצטרף למסעו של תרח לכנען. “ויוגד לאברהם לאמור: הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך: את עוץ… ואת בתואל. ובתואל ילד את רבקה”. הנה נולדה כלתו לעתיד.
ושיהיה לנו עתיד טוב בב”א
שבת שלום
שבוע טוב
להתראות