From:
Date: 2015-11-15 2:08 GMT+11:00
Subject: ואלה תולדות…וימלאו ימיה…ויהי כי זקן
To:
הקדמה כללית
לפני שלושה שבועות, א-להים (פרשת לך לך) בחר לו איזה אדם אלמוני, ועוד בן של איזה תרח, אותו פגשנו לפני 4 שבועות בסוף פרשת נח, והסתבר לנו שתרח זה, היה בעצם הראשון שניסה להגשים עלייה לארץ ישראל – אופס – ארץ כנען, ובכלל לא נאמר לנו למה הוא נעצר בחרן. טוב מה אפשר לצפות מתרח.
מסתבר כנראה שהיחסים בין האב לבן לא היו מי יודע מה, ואחרי שהבן אברם שבר (אולי במקרה) כמה פסלים בחנות של האב, ובתור סיבה המציא משהו על איזה כח עליון מסתורי שנכנס בו ודחף אותו למעשה ההרס, האבא התרגז עליו, וכתוצאה מזה אברם הבן הנ”ל החליט להיפרד מהאבא, והמשיך בדרכו לארץ כנען, ושוב סיפר לאביו שאותו כח מסתורי ציווה עליו ללכת ללא GPS וללא כיוון מסוים, וכך אברהם ובני ביתו הגיעו עד באר שבע, דרך בית אל, חברון, אלוני ממרא, שכם ועוד
סתם הארכתי בדמיונותי
מה שבעצם חשבתי, שהצרות, התנהגות לא הגיונית, וכדומה התחילו כבר אז, בראשית התהוות האומה העברית. וראינו כבר כמה התפתלויות של התנהגות אברהם ושרה והתהליך הזה ממשיך וממשיך
היום, יעקב הצעיר אולי היה כנראה מקבל פרס “העסק הנבחר” על העיסקה בה הוא נהפך לבכור ומקבל את הברכות ראשון
ולשם “קישוט” מומלץ + לקרא את המאמר הארוך של דב אלבום להלן ואצטט קטע
http://www.bmj.org.il/userfiles/akdamot/9/06%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%99%D7%9D.pdf
מיד לאחר מות שרה וקבורתה בחברון חוזר אברהם אל אוהלו בבאר שבע ושולח את אליעזר, עבדו הראשי, למצוא ליצחק אישה מארץ המולדת הרחוקה שלו. מדוע עושה זאת אברהם כאשר הוא בעצמו לוקח אישה שלישית מבנות הארץ, את קטורה? שמא אנו יכולים להסיק מכך שיצחק אינו מסוגל למצוא לו אישה בכוחות עצמו, שנפשו של יצחק נותרה פגועה עד כדי בעיית תפקוד קשה, וכן שסיפור העקדה והמשבר הגדול שהתרחש באוהל של משפחת אברהם נפוץ לכל עבר, עד שאין אדם מהסביבה שיהיה מוכן לשדך את בתו עם בנו של אברהם? את המידע הזה אמנם לא חולק אתנו אברהם, אבל דווקא העבד אליעזר, בגמגומיו המשונים נוכח השליחות שהטיל עליו אדונו, מגלה לנו מעט מהנסיבות האלה. “אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי” )כ”ד, 5(, שואל העבד את אברהם, אולי ירצו הורי האישה המיועדת להתרשם מהחתן לפני שהם מוסרים לו את בתם, “ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?”)שם(. אברהם נרעש ונפחד לשמע האפשרות הזו, משביע את עבדו שלא לעשות כן, ושולח אותו עמוס מתנות לחפש אישה לבנו במרחקים, הרחק מן האזור ששמע את הפרטים העסיסיים של רכילות העקדה. והנה הולך העבד לארץ ארם, מוצא אישה אלמונית ליד הבאר, מציף אותה בתכשיטי זהב כבדים, אבל בעיקר, בהיותו מודע לבעייתיות 8 של החתן המוצע, הוא משקר למשפחתה בלי הרף. הוא מסביר להם שהגיע בשליחות מיוחדת אל בני משפחתו של אברהם – שקר גמור, כמובן; הופך פתאום למאמין בנסים אלוהיים, וכך הוא משכנע את משפחת הכלה שהאל הוא שהנחה אותו היישר אל בתם; הוא מציף אותם שוב במתנות יקרות, עד שהם ניאותים לשגר אתו את בתם אל ארץ כנען. אליעזר ורבקה עושים את דרכם לכנען, ובשלב זה הם פוגשים את יצחק במצבו הידוע: משוטט בשדה לעת ערב. איך הוא נראה, החתן המיועד, בן הארבעים, שאינו יודע כלל שאביו שלח לקנות בעבורו אישה. כאמור, לעומת שאר הדמויות של ספר בראשית, שאותן המקרא מאפיין במילים קצרות, לא נמסר לנו אף שביב מידע אחד לגבי יצחק. הדבר היחיד שאנו יודעים, הוא הרושם החברתי המפחיד למדי שהוא נוהג להותיר בזולתו: “ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל. ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו, ויאמר העבד, הוא אדוני, ותקח הצעיף ותתכס” )כ”ד, 45 – 46(. אין צורך להכביר מילים; תגובתה של רבקה, במעשה ובמילים, למראה “הנסיך המיועד” מדברת בעד 9 עצמה. יצחק מקבל את מתנת אביו בלי אומר, פסיבי, איננו מזמין את אביו לחגיגת החתונה, לא משגר לו תודות. הוא לוקח לו את רבקה לאישה, “וינחם יצחק אחרי אימו” )כ”ד, 42(.
פסוקי השבוע
אם כן למה זה אנכי ותלך…
ועתה בני שמע בקולי
ותקרא ליעקב בנה הקטן
ערב שבת שלום
פתיחה
כאמור בכתביי הקודמים על פרשת תולדות
תשע”ד
תשע”ה
הטלנובלה ממשיכה. שרה האמא מתה. האבא אברהם טרוד עם ששת ילדיו, והעלילה מתרכזת ביצחק ורבקה, הזוג הטרי, שכדרך גכל הזוגות הצעירים, מנסה להגדיל את אוכלוסיית העולם ומשום מה, זה לא הולך
מה עושים? מתפללים – ואכן הזהר מתמקד על רעיון התפילה על מנת להתפלסף ולהסביר מדוע מעשי המרמה אינם מה שהם נראים, מתוך
http://www.mudaut.co.il/news/weekly.asp?Weekly_ID=1063
(הערת ביניים – כדי להבין לקראת מה המאמר המומלץ לעיון חותר, אצטט מתוכו משפט מסכם –
” הרב שליט”א מלמד אותנו כלל חשוב על הדרך בה מנהיג הבורא את העולם ומה יש לנו ללמוד מכך. הרב מסביר שבעצם כל הבריאה היא בערמה. הרי הקב”ה ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, מלוא כל הארץ כבודו, אין מקום פנוי ממנו, והקב”ה “מרמה” את כל העולם….”
(ואני הקטן הייתי מחליף את המילה “מרמה” את … במילה משחק או מהתל ב.. וכמו שחזרתי ואמרתי פעמים רבות – ואשרי המאמין, כי אין הסבר טוב אחר שעונה על כל הבעיות והצרות בעולמנו ש”נשלט” מרחוק על ידי בוראו) –
אז מתוך המאמר – סיכום קצרצר של הפרשה –
“פרשת ‘תולדות’ מגלה לנו את אומנות המהפך…. (ההדגשה שלי)
“ויתרוצצו הבנים בקרבה…”
רבקה לא ידעה מנוח לנפשה והלכה לשאול עצת חכם, את שם, בנו של נח. ברוח הקודש, הסביר לה שם שבבטנה תאומים, ולא סתם ילדים, אלא “שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ”, ואכן יוצאים עשו ויעקב ויעקב, כידוע, אוחז בעקב עשו. למעשה אמרו חז”ל שיצאו ממש משיליה אחת, שלא כדרך העולם. אותו מאבק שהיה בתוך בטן אימם ממשיך גם מחוצה לה ונמשך למעשה עד היום הזה.
כשגדלים הילדים, נפטר סבם אברהם. יעקב מכין נזיד עדשים ליצחק אביו כדי לנחמו. בדרך הוא פוגש את עשו ועשו מוכר לו את הבכורה בעבור נזיד העדשים. לאחר מכן הפרשה מספרת לנו את מקרה יצחק ואבימלך, מלך גרר. בהמשך הפרשה מסופר את כל סיפור הבארות שחפר יצחק ומאבקו באנשי אבימלך.
יצחק חוזר מארץ פלשתים ויושב בבאר שבע. הזמן הוא ערב פסח, יצחק כבר זקן ועיניו כהות. הוא מחליט שהגיעה השעה לברך את בכורו, ובכך מתחילה פרשיית גנבת הברכות. יצחק שולח את עשו להביא לו צייד מן השדה. רבקה שומעת מה קורה וקוראת ליעקב. היא רוקמת מזימה כיצד לגרום לכך שיצחק יברך את יעקב במקום עשו. יעקב נרעש ונפחד, חושש שיתפס ויזכה לקללה במקום ברכה. רבקה מרגיעה אותו ומבטיחה שהקללה על ראשה והברכה על ראשו. יעקב מביא לה שני גדיים והיא מכינה מעדנים ליצחק. היא מלבישה את יעקב בתחפושת ושולחת אותו אל יצחק. לאחר חילופי דברים יצחק כביכול משתכנע שאכן זהו עשו, ומברך אותו. מיד לאחר צאת יעקב, נכנס עשו. כשמסתבר שברכתו נגנבה הוא זועק זעקה מרה ומחליט לנקום ביעקב. שוב רבקה עושה מעשה ומזרזת את יעקב לצאת לחפש אישה, רחוק רחוק, בחרן, אצל אחיה לבן.”
(וכאן , אחרי שברור לכולם מה שלא כתוב, למשל “שם בן נח,” היועץ ושיליה אחת לשני עוברים, איזה יופי של ידע או יותר נכון איזה דמיון פורה -מתחיל ניתוח של הפוך על הפוך, כלשון המאמר)
מהפך בערמה
הרב שליט”א אומר, התוכן הפנימי של פרשת תולדות זה היפוך של דברים, ממהלך טבעי למהלך על טבעי. זהו הדבר שעובר כחוט המקשר בתוך כל הפרשה, החל מיצחק שהיה עקר ואשתו עקרה, וע”י תפילתם היה מהפך. מהפך עצום, מהפך שממנו יוצאים לא סתם ילדים, אלא לאומים גדולים. כך שכבר מתחילת הפרשה אנו רואים שדברים יהיו הפוכים,”)
“פרשה עמוסה תהפוכות ומאורעות כה גדולים שהם משפיעים על חיינו עד היום הזה, בחיצוניות וכמובן גם בפנימיות. שני דברים עומדים על הפרק. מהות תפילתו של יצחק. עומק רב יש בתפילה זו וננסה לראות כיצד היא קשורה לעבודה שלנו. שנית, סיפור גנבת הברכות. כביכול, סיפור לא כל כך מוסרי. …
גנבת הברכות
השאלה הראשונה שמתבקשת מקריאת הפרשה, כיצד ניתן להעלות על הדעת שיעקב, בכיר האבות, ביחד עם רבקה אמו, עוסקים במרמה, גנבה והונאה? מבחינה מוסרית קשה מאוד להבין את כל המהלך. מדוע רבקה לא פונה ישירות אל יצחק ומסדרת את העניין? מה בעצם קורה פה?
כדי להבין, אנו חייבים לחדור מבעד המעטה של סיפור הפשט, אל רובד הפנימיות של המעשה. הזוהר הקדוש מגלה לנו בפרשה סודות עליונים בדבר גלגולי הנשמות ותיקונו של עולם. כתוב, “…שיעקב היה דומה לאדם (הראשון), ורבקה היתה דומה לחוה, ועשו היה בחינת הנחש, ששרו של עשו שהוא סמאל רוכב עליו…” (פרוש הסולם, מאמר הברכות, פרשת תולדות). הסיפור בין רבקה, יעקב ועשו, הוא בעצם המשך הסיפור של חטא עץ הדעת, הסיפור של אדם, חוה והנחש – אותן הדמויות, אותן הנשמות, הפעם בתלבושת אחרת, בתפאורה שונה. בהמשך כתוב, “משום זה הלך יעקב במרמה ועיקשות, והביא ברכות על יעקב שהוא כמו אדם הראשון, ונלקחו מהנחש, שהוא שפת שקר, שהרבה שקר אמר, והרבה דברי שקר עשה, כדי לפתות (לאכילת עץ הדעת), ולהביא קללות על העולם. משום זה בא יעקב במרמה והטעה את אביו, כדי להביא ברכות על העולם, ולקחת מן הנחש מה שמנע מן העולם, ומדה כנגד מדה היא… ומימיו של אדם הראשון, נועד יעקב לקחת מאותו הנחש כל אלו הברכות, ונשאר הנחש בקללות, ולא יצא מהם לעולם… בא יעקב, ולקח משלו את כל אלו הברכות. פירוש, כי הוא היה בחינת אדם הראשון, שהנחש מנע ממנו את הברכות, ועתה בא יעקב והחזירם כמקודם לכן, כמטרם החטא דעץ הדעת. ונמצא משלו לקח” (שם).
“יצחק התפלל על שינוי, להפוך דברים שלא לפי המסלול, “לשנות את דעתו” של הקב”ה. המילה “ויעתר”, אמרו חז”ל, כמו עתר, כלי זה שמהפך את התבואה, ככה יצחק הפך את הדבר. יש עשרה לשונות תפילה. כאן זה לשון עתירה, להפוך את הדברים. אנו רואים שתחילת הפרשה בהיפוכם של דברים וכך לאורך כל הפרשה יש הפיכה של דברים….
(ע”כ, יחי המהפך, הרב שליט”א קבע שרבקה ויעקב לא רימו. בסדר)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- ויעתר יצחק לנוכח אשתו כי עקרה היא
פסוק/משפט, קצת מוזר, ביחוד מילת המצב “לנוכח”.
כמובן שיש לנו את רש”י שמסביר את המצב וכו’
אבל הסבר כללי ופשוט ניתן ב –
http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/92329?/heb/content/view/full/92329&main
יט) ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו. שהקריב קורבן והתפלל עליה.
כתוב, ויעתר יצחק. וכתוב, ויעתר ה’. ואם ויעתר הוא קורבן, ויעתר ה’ הוא ג”כ קורבן. שיצא אש של מעלה כנגד האש של מטה. כי צריכים ב’ אישיות לאכילת הקורבן, אש של גבוה, ואש של הדיוט. וע”כ ויעתר יצחק, הוא על אש של מטה. ויעתר לו ה’, הוא על אש של מעלה.
כ) פירוש אחר בהכתוב, ויעתר יצחק, שהיתפלל תפילתו וחתר חתירה למעלה אל המזל המשפיע בנים. כי במקום ההוא, במזל, דיקנא דא”א, תלוים לידות בנים. כמ”ש, ותתפלל על ה’, הויה, הוא ז”א, על ה’, הוא דיקנא דא”א, המקיף לז”א, שנקרא מזל. ואז, ויעתר לו ה’. אל תקרא ויעתר לו, אלא, ויחתר לו. כי הע’ מתחלף בח’, להיותם ממוצא אחד מאותיות אחה”ע. כי חתירה חתר לו הקב”ה וקיבל אותו. ואז ותהר רבקה אשתו. שמצד המערכה לא היתה ראויה להריון, כי היתה עקרה מלידה, אלא בסיבת תפילתו, חתר לו חתירה, ששינה את סדר המערכה. ואז ותהר רבקה אשתו.
כא) עשרים שנה נשתהה יצחק עם אשתו ולא ילדה. עד שהתפלל תפלתו. והוא משום שהקב”ה חפץ בתפילתם של צדיקים, בשעה שמבקשים מלפניו התפילה על מה שהם צריכים. מהו הטעם, כדי שיתגדל ויתוסף מִשחת קודש על ידי תפילת הצדיקים לכל מי שצריך. כי הצדיקים בתפילתם פותחים את הצינור עליון, ואז, אפילו אותם שאינם כדאים להיענות, נענים.
והסבר יות רמעמיק ב –
״ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו כי עקרה היא״
מה משמעות המילה ״לנוכח״ בפסוק?
מניסיוני הקצר כתלמידה בבית מדרש דובר אנגלית גיליתי שהאתגר בתרגום פסוקים מעברית תנ״כית לאנגלית מחייב אותי לשים לב בדקדקנות למילים, להבחין ולהבין לעומק מה אומרת כל מילה ומילה בפסוק (ופעמים רבות אני מגלה שמה שבעברית, בקריאה ראשונה, נראה לי ברור ומובן – בעצם איננו מובן או מכיל מספר משמעויות).
התשובה הראשונה שאני חושבת עליה היא שיצחק מתפלל לה׳ בגלל אשתו כי היא עקרה. בעברית מודרנית הייתי ״מתרגמת״ את הפסוק בצורה הבאה – ויעתר יצחק לה׳ לנוכח (מצבה של) אשתו כי עקרה היא.
נשמע די פשוט. יצחק מתמודד עם בעיה – אשתו עקרה, והוא מוצא פתרון – להתפלל לה׳.
לשמחתו (ולשמחת כולנו) הפתרון נושא פרי – ה׳ עונה ורבקה הרה.
והנה תשובה אחת לשאלה למה סיפור העקרות הזה שונה מן הסיפורים המקבילים לו –
יצחק, שלא כמו אברהם (ושרה) ושלא כמו יעקב (ורחל), פשוט מתפלל לה׳ ומבקש ילד, מבקש שרבקה תכנס להריון.
וה׳ נענה.
שלושה דברים גורמים לי לא לעצור כאן, ולהמשיך ולחקור את הסיפור הזה:
- אני מציצה במפרשים ורואה תשובות שונות ומגוונות לשאלת המשמעות של המילה לנוכח בפסוק ולשאלת התמונה העולה מן הפסוק.
- אני רוצה לשאול למה יצחק נענה?
- ואני מחפשת (אולי נואשות) את רבקה בסיפור.
(הערה צדדית: ברקע המחשבות שלי על סיפור העקרות הזה, נמצאים כמובן סיפורי העקרות של שרה ושל רחל. שניהם מורכבים, קשים וכואבים. ובשניהם שרה ורחל נשמעות, ממלאות תפקיד.
נדמה שזה לא הסיפור בנוגע לעקרות של רבקה. היא כאילו לא שם. אין לה קול. ונדמה שהיא רק משמשת כאובייקט בסיפור).
אז הנה שלוש פרשנויות, שהולכות ומעמיקות בשבילי את התמונה הזו, הולכות ומבארות את הסיפור הזה:
הפרשנות של רשב”ם למילה ״לנוכח״ היא בשביל.
יצחק לא מתפלל בגלל המצב. הוא מתפלל בשביל רבקה.
והנה תשובה אפשרית לשאלה למה יצחק נענה – הוא לא מתפלל על עצמו. וכמו שהגמרא במסכת בבא קמא מלמדת – “כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר – נענה תחילה”.
יש משהו ביכולת לראות את האחר ולבקש עבורה ועליה שפותחת שערי רחמים.
ספורנו ורד”ק מעמיקים את כיוון הפרשנות הזה –
ספורנו כותב – “… (יצחק) התפלל לאל יתברך, שיתן לו אותו הזרע מזאת ההגונה (רבקה) הנצבת נכחו”
ורד”ק כותב – “… או פירוש לנוכח אשתו, כי בשעת התפילה היה עומד לנכחה כדי שיכוין לבו עליה”
יצחק לא רק מתפלל בשביל רבקה, הוא עושה זאת בנוכחותה. רבקה נמצאת שם.(ע”כ)
(ולהזכיר את ההיפוך עם אברהם ושרה כאשר אברהם אומר “הן לי לא נתת זרע” ואז שרה מתלוננת “חמסי עליך”)
הסבר מעניין ב –
http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_48895_159.pdf
(לא אצטט)
2 ויבז עשו את הבכורה -… וישא עשו קולו ויבך
תיאור מסכם – (מלווה בציורים) על עשיו, ניתן בויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A9%D7%95
(מומלץ)
ו –
מאז שאני זוכר את עצמי לומד את הקטעים על עסקת מכירת הבכורה, ועל ההתחזות ואמירת שקר לאבא, אני גם נזכר שאף פעם לא אהבתי את מה שקרה שם. מצד אחד האבא מחנך אותי על ברכי המצווה “כבד את אביך…”, ומצד שני מנסה – מתפתל בשימוש מילים מילים, להסביר לי שיעקב היה בסדר בשני המקרים. וכבר אז וגם היום יש לי קצת, או הרבה – מה משנה הכמוות) רחמים על עשו שאחיו התאום סיבן אותו פעמיים (ועוד פעם שלישית תהיה בעוד שבועיים). ועד כמה שאני קורא את הפרשה ומנסה להבינה באוביקטיביות, עשיו לא מוזכר כאיש רע במיוחד. השימוש בשפת הדיבור “הלעיטני נא…” היא משהו די טבעי בין אחים תאומים שבטח חיו בצוותא במשך שנים, שיחקו ביחד וכו’. נכון, כתוב “ויאמר עשיו בלבו… ואהרגה את יעקב אחי” איך אומרים רבות מחשבות… מה כל אחד אחר היה חושב אם אחיו היה מרמה אותו ומנסה לגנוב לו גם ירושה חומרית וגם ירושה רוחנית, ואכפ ניווכח על זה בפרשת וישלח.
ואולי רצוי ברגע זה, כדי להרגיע את רוחי, לעיין במאמר נוסף של דב אלבוים שכבר הזכרתי לפני שבועיים על הנושא “משפחה לדוגמא – מה אנו יכולים ללמוד מחיי האבות ומהאימהות ?, ” (מומלץ) מה כל הבלגן הזה – סיפורי אברהם יצחק ויעקב בא ללמדנו
http://www.dovelbaum.com/cms/pic/files/1439106592.pdf
(לא אצטט הפעם)
וזה מזכיר לי להזכיר באיזה גילים היו כל הנוגעים בדבר (לפי המסורת) מאמר שמנסה לנתח ולהסביר את הגילים בספר בראשית –
http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/tarikim25.html
(לא אצטט
אבל מתוך
(תאריכים (שנים מבריאת העולם
| אברם יצא מחרן לכנען, וירד למצרים | ב’ כג (2023) | |
| מלחמת אברהם והמלכים | ב’ כג (2023) | |
| רעו נפטר | ב’ כו (2026) | |
| נשא אברם את הגר המצרית | ב’ לג (2033) | |
| ישמעאל נולד | ב’ לד (2034) | |
| נימול אברם | ב’ מז (2047) | |
| יצחק נולד | ב’ מח (2048) | |
| שרוג נפטר | ב’ מט (2049) | |
| תרח מת | ב’ פג (2083) | |
| רבקה נולדה | ב’ פה (2085) | |
| שרה נפטרה | ב’ פה (2085) | |
| יצחק נשא את רבקה | ב’ פח (2088) | |
| ארפכשד נפטר | ב’ צו (2096) | |
| יעקב ועשו נולדו | ב’ קח (2108) | |
| אברהם נפטר | ב’ קכג (2123) | |
| שלח נפטר | ב’ קכו (2126) | |
| עשו נשא את יהודית בת בארי ובשׂמת בת אילון | ב’ קמח (2148) | |
| שם נפטר | ב’ קנח (2158) | |
| רחל ולאה נולד | ב’ קע (2170) | |
| יצחק בירך את יעקב ואת עשו | ב’ קעא (2171) | |
| ישמעאל נפטר | ב’ קעא (2171) | |
| יעקב יצא מארץ כנען ובא לחרן והתחיל לעבוד אצל לבן | ב’ קפה (2185) | |
| עבר נפטר | ב’ קפז (2187) | |
| יעקב נשא את לאה ורחל | ב’ קצב (2192) | |
| לוי נולד | ב’ קצד (2194) |
כלומר בשנה שיצחק ברך את בניו הוא היה בן 123 שנה (וחי עוד 77 שנים) עשו ויצחק היו בני 63, ויש לשים לב, שכאשר אברהם מת, נכדיו היו בגיל 15, ואפשר להפעיל את הדמיון ולחשוב איך המשפחה חיה את חייה.
ואני התמים חושב בשביל מה כל העסק הזה? בשביל מה א-להים יוצר מצב שצריך לנצל בערמומיות את האח ולרמות את האבא. היה יו=תץר פשוט, אילו א-להים היה גורם שיעקב ייוולד ראשון.
(ושוב לעניות דעתי כל הסיפורים, הם סיפורי פולקלור, ובהתחלה לא הייתה להם אותה משמעות או פרשנויות שפותחו במשך אלפיים שנות)
בכלל, בחומש בראשית אצל שלושת אבותינו, הבכור – ישמעאל, עשו וראובן, איכשהו ירדו, מגדולתם. וראיתי כמה הסברים בנושא, אבל לא אכנס לזה הפעם. אי”ה בהזדמנות. אחזור לטלנובלה –
הנה יעקב אבינו מכין לו ארוחה ואחיו “הבריון” בא ומנסה להיות שותף באוכל, הוא עייף אבל הוא לא נשמע ולא מודיע שהוא רעב. והנה הוא מוכר את הבכורה, תמורת לחם ונזיד עדשים. כלומר מוכר שליש מהירושה שמגיעה לו תמורת כלום.
ומה עם הכנסת אורחים? מה עם ה”אהבה” שאמורה להיות בין אחים. האח מגיע עייף, לא ניתן לו לטעום מן האוכל? נבקש תמורה?
מה יש פה? עוד סיפור על היהודי הערמומי שמנצל כל מצב לעשות קופה?
(איך אפשר לקרא את הפרשה ולא להרהר בשורשי האנטישמיות)
אז מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/br-25-34.html
בראשית כה34: “וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים; וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה”
- מקובל לפרש ויבזמהשורש “בזה” או “בוז”, כלומר, עשו זלזל בבכורה, לא ייחס לה חשיבות.
- ואפשר לפרש ” ויבז” מהשורש “בזז”, כמו בראשית לד27: “בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּהָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם”; עשו ניסה
לבזוז, לגזול ולעשוק, את הבכורה שמכר ליעקב, כאשר אמר ליצחק אביו, בראשית כז32: “אני בנך בכורך עשו”. (דוד אקסלרוד).
ומצאתי פירוש דומה בקובץ משלי יב כמשל לחיי האבות / מטמונית למשפחות סופרים:
( ה ) מחשבות צדיקים משפט : ( כה כט ) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד – יעקב חשב מחשבות כיצד לקנות את הבכורה עפ “י דין ומשפט .
תַּחְבֻּלוֹת רשעים מרמה : עשיו רצה את התמורה בעד הבכורה בלי לוותר על הבכורה …. לכן ביזה את הבכורה בפני יעקב , כדי להרדים את ערנותו בתחבולות מרמה , כאילו ויתר על הבכורה , אבל באמת תיכנן להרוג את אחיו ולזכות בבכורה מחדש .
עשיו אמר : ( שם לב ) הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת , והתכוון : הנה אנכי הולך להמית .
( שם לד ) וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה – תכלית ביזוי הבכורה היתה ” לשלוח יד ” ביעקב , כמו שכתוב על המן : ( אס ‘ ג ו ) וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד …
(אכן – אולי גם פה הייתה קנוניה בין רבקה ויעקב, על ניצול מצב בו תעבור הבכורה ליעקב, הבן האהוב על אמא.U
ושוב אני שם לב לעובדות הסיפוריות בעלילה שמתפתחת ונפרשת לעינינו בחומש בראשית – מ “לך לך עד סוף פרשת ויחי “ויישם בארון במצריים” ש –
שרה אוהבת את יצחק, והאבא כמעט שוחט את בנו
רבקה אוהבת את יעקב ויוצרת מצב של שנאה בין אחים
יעקב אוהב את יוסף, האמא רחל איננה כי היא נפטרה טרם זמנה, ואנחנו יודעים מה קורה בגלל האהבה וההעדפה של בן אחד (במיוחד הצעיר) על אחיו הבוגרים.
חומש בראשית מלא בתסבוכות משפחתיות, החל מקין והבל עד מכירת יוסף לעבדות. – ספר די עגמומי.
חזרה לבוז של עשו. – למה (ל שוואית) התכוון המשורר? האם עשי היה טיפש?
ומתוך מאמר שיורד לעומק העניין ומנסה “לתקן” את הרושם השלילי
http://www.biu.ac.il/jh/parasha/toldot/reg.html
“אחד הסיפורים היותר תמוהים בפרשה הוא סיפור מכירת הבכורה בנזיד עדשים. סיפור זה מובא במקרא לאחר שאנו למדים על עיסוקיהם של שני האחים: “ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אהלים”)כה כז(. תיאור מצב זה אמור להעמיד את שני האחים באור שונה זה מזה. מי שיש לו אוכל הוא איש הציד המתפרנס מצידו, ואילו מי שיושב אוהלים הוא, לכאורה, זה שאין בביתו כלום. שכן על פי רש”י בעקבות המדרש, הוא יושב באוהלה של תורה – באוהלם של שם ועבר. על פי בראשית ד כ, יושב אוהלים הוא הרועה – “אבי כל יושב אהל ומקנה”. והנה כאן מי שמספק את האוכל הוא דווקא יושב האוהלים, ואילו איש הציד מגיע עייף ורעב, ומוכן לאכול הכול גם את נזיד העדשים, במקום הבשר שהוא אמור לאכול מצידו, ותמורת המאכל הפשוט הזה מוותר עשו על בכורתו באמרו: “הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה”)שם לב( .
הוויתור הזה של עשו על הבכורה מראה, שהמעמד המיוחד הזה לא נראה לו ביותר, ולכן היה מוכן לוותר עליו. מה
משמעותו של מעמד הבכורה? האם לדעת עשו היה בצעדו זה רווח או הפסד? האם התכוון יעקב להרוויח מהצעד הזה,
והאם קנה את בכורתו במחיר “מציאה” או במחיר השווה את “הסחורה”.
כפי שאנו למדים מאוחר יותר מן המקרא, הבכור מקבל פי שניים בירושה משאר האחים )דב’ כב יז(. האם נהג מנהג
זה בזמנו של יצחק? במקרה שלנו שני האחים יחלקו את הירושה ביניהם, ועשו הבכור יקבל פי שניים. אולם נוסף על הרווח הכספי, כנראה היה מעמד מיוחד לבן הבכור גם כממשיך השבט או המשפחה וכאחראי למשפחה לאחר מות האב. הבכור תפס את מקום האב בכל תפקידיו.
נשאלת השאלה מדוע יתר עשו על הבכורה? התשובה מצויה בדברי עשו: “הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה”)לב(. לפי ראב”ע, אין הכוונה שעשו היה במצב גופני ירוד או חולה הנוטה למות, אלא שעיסוקו היה כזה שהוא הולך כל יום לקראת המוות,
שהרי עיסוקו היה הציד במקום של חיות טורפות. עשו חשב בלבו, שעלול הוא למות לפני אביו, שאינו יוצא מפתח לביתו לכן עניין הרכוש אינו יכול להיות גורם בהחזקת הבכורה. ועדין נראה, שעשו לא היה ‘סוחר טוב’, אם מכר את בכורתו עם העושר הנלווה אליה, בנזיד עדשים. לדעת ראב”ע, טעות לחשוב שיצחק היה איש עשיר. דיוק הפסוקים
מראה דווקא שלא היה עשיר כלל, למרות שאביו השאיר לו רכוש רב. הראיה לכך היא שיצחק מבקש מטעמים מעשו; ראב”ע מנסה לעמוד על המיוחד במטעמים אלה בביתו של עשיר, שלכאורה תדיר מצויים מטעמים על שולחנו. אין זאת אלא שיצחק לא הרבה לאכול מטעמים כאלה מפאת המחסור ששרר בבית, ולכן ביקש מעשו שיביא לו מן הציד. עובדה היא שליעקב לא היו בגדים רבים והוא לא לקח אתו כסף וזהב כאשר ברח ללבן, ואף שם לא היה אלא רועה צאן למחייתו. אולם אין בזה חסרון כיוון שהצדיקים אינם זקוקים לעושר שהוא רק מפריע להם. על מצבו הכספי הירוד של יצחק, כמו על העובדה שאבד לו מאור עיניו, אין לשאול או לתהות, “כי יש לו סוד”,
(איזה יופי :יש לו סוד”- לא משכנע, כי כתוב אומר שיתחק היה עשיר מאוד, בכל אופן – מאמר מומלץ לעיון)
ומתוך מדרשי חז”ל
זהר:
בא וראה, פעם אחת היה יושב רבי שמעון ושאר החברים, בא לפניו רבי אלעזר בנו, אמרו לו לרבי שמעון דבר גדול יש לנו לשאול ממך בענין יעקב ועשו, איך לא רצה יעקב לתת לעשו נזיד עדשים עד שמכר לו הבכורה שלו, ועוד שאמר עשו ליצחק אביו ויעקבני זה פעמים, איך אפשר זה שיעקב ירמה את עשו.
אמר להם, בשעה זו אתם חייבים לקבל מלקות, כי האמנתם בדברי עשו ושקרתם בדברי יעקב, הרי הכתוב מעיד עליו ויעקב איש תם, ועוד שכתוב תתן אמת ליעקב, אלא כך היה ענינו של יעקב עם עשו, כי עוד מקודם לכן היה עשו שונא את הבכורה, והיה מבקש מיעקב שיקח אותה אפילו בלי כסף, וזהו שכתוב ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה… אמר רבי אלעזר, ויזד יעקב, הנה בארוה, שבשביל אבלות של אברהם היה, אבל ויזד יצחק נזיד היה צריך לומר, כי הוא היה האבל ולא יעקב. ומשיב משום שיעקב היה יודע השורש של עשו באותו הצד שנתדבק בו, ועל כן עשה תבשילים אדומים, דהיינו עדשים שהם תבשיל אדום, משום שתבשיל זה משבר כחו ותוקפו של דם האדום, ויוכל לשבר בהם תוקפו וכחו של עשו… (תולדות עח, ועיין שם עוד)
…
לקח טוב:
…ויש אומרים מן האדום האדום הזה, כי גם זהובים שאל לו עשו במכירת הבכורה, כי בתבשיל לבד לא היה נותן לו, ומה שכתוב ויאכל וישת ויבז, מאחר שנתן לו הממון האכילהו והשקהו. (בראשית לה כד)
(יפה לעיון נוסף)
ומומלץ עיון קצר בגחיונות נחמה
http://www.nechama.org.il/pages/1234.html
(לא אצטט)
לעומת זאת – הרבה זמן לא עיינתי אצל דרור פויר, הציניקן הגדול, אז מתוך
“פרשת השבוע, פרשת תולדות. כדאי לקרוא.
מהפרשה אנחנו למדים רבות על יצחק אבינו. מה אומר לכם על יצחק אבינו? לרוע מזלו, נולד הממזר המסכן לפני הפסיכואנליזה והטוק-שואו. רוצה לומר: הטראומה של העקידה נותרה חקוקה עמוק עמוק באבינו יצחק, שלבטח היה מרטיב את משכבו בלילות תוך שהוא חולם על סכינים גדולות יורדות אל צווארו העקוד. לא קל להתבגר כבן להורים שהיו מוכנים לשחוט אותך בשביל האמונה. טיפול היה עוזר פה, אבל לך תמצא מטפל טוב בארץ פלישתים.
גם על רבקה אנחנו למדים בפרשה. רבקה אמנו לא נפלה רחוק משרה אמנו, חמותה. כמו שרה, גם היא מעדיפה בבירור ילד אחד על פני השני; כמו שרה, גם היא לא בוחלת במניפולציות. כמו שרה, גם רבקה מפיקה סיפוק מיני מהעובדה שהתושבים בשכונה מציצים לה ולבעלה מזדיינים כשהם משוכנעים שמדובר באח ואחות. שובבות היו האמהות הגדולות שלנו…
עֵשָׂו אומר “הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה”, והמשפט הזה מכתיר אותו כפילוסוף הראשון. בשלב הזה של חייו עֵשָׂו בז לבכורה, בז לכבוד. כל השעות האלה בטבע, עם הצאן, כל המארבים האלה לציד, עשו את עֵשָׂו לפילוסוף ולאיש רוחני הרבה יותר מאחיו הצעיר, החכם, התם, יושב האוהלים, שהפך להיות שקרן קטן, מניפולטור, רודף כבוד ושררה ובכורה. לא עֵשָׂו, עֵשָׂו הוא פילוסוף. עֵשָׂו לגמרי בשאנטי.
(ע”כ, משעשע ביותר, ולצערי פרט לשפה הבוטה… מומלץ)
- וישקף אבימלך … בעד החלון
יש לזכור שכבר ראינו השקפה קודמת שגם היא לא הראתה משהו חיובי, -בראשית פרק יט פסוק כ,ח “וישכם אברהם… וישקף על פני סדום..- אולי לדיון בפעם אחרת) אז –
איזה יופי, המלך המציץ – דרך החלון. תמיד חשבתי שהחלון היה בקיר של ארמון אבימלך, אבל אולי לא. אולי החלון היה בקיר של בית יצחק, ואבימלך עד כמה שהיה מלך, היה אוהב להציץ בחצונות.
מה זה משנה איפה היה החלון, מעניין מה הוא ראה, אז למשל מתוך
www.hidush.co.il/hidush.asp?id=1600
“וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ” (כו, ח)
איך ידע אבימלך שהיא אשתו? אולי היא אחותו, והם מגלי עריות, והיה צריך להורגם? או היה לו לנצל זאת כדי להרוג את יצחק באשמת גילוי עריות, ולקחת את רבקה? ומדוע לא העניש את יצחק על כך ששיקר?
ועוד, מדוע אח”כ אמר לכל עמו “הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּו מוֹת יוּמָת” (כו, יא) – ממה הוא פחד כל כך?
נראה שהמלה “וישקף” רומזת שאבימלך קיבל מסר מעין-נבואי מה’, שזוהי אשתו, ושהוא איש קדוש, שאל לו לאבימלך לנגוע בו לרעה. ולכן הוא עצמו לא פגע ביצחק, ואף הזהיר את עמו מלפגוע ביצחק. (יפה – ע”כ)
ויש הרבה שאילות בנושא, מתוך מאמר –
http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1430.asp
התמיהה הראשונה שמתעוררת מקריאת הפרשה הזו, היא לגבי בערותם של אנשי פלישתים. האם הם כבר הספיקו לשכוח את הסיפור שהיה עם אברהם כשהוא בא גם כן עם הטריק של “אחותי היא”?
באותה הצורה קשה גם על יצחק. מדוע הוא לא חשש שאנשי המקום למדו לקח מהפעם הקודמת וכעת הם לא יאמינו לו?
אחד הפסוקים הקשים להבנה הוא פסוק ח’:
ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו.
כיצד יצחק מצחק לעיני כל? קשה להאמין שיצחק נהג בחוסר צניעות שכזו.
בנוסף לכך, הפועל לצחק מזכיר לנו הרבה סיטואציות שליליות המופיעות אצל ישמעאל, העלילה על יוסף בבית פוטיפר, עם ישראל בחטא ועוד. כיצד מייחסים פעולה שלילית שכזו ליצחק? ואם אין הכוונה לדבר שלילי מדוע לנקוט בלשון שכזו? …
כאשר אישה חדשה מגיעה לעיר אין חשש שאנשי המקום יקחו אותה, אלא יש סדר. השליט הוא זה שלוקח אותה תחילה. אלא שעדיין החשש הראשוני של הבעל שיהרגו אותו קיים. על כן, מכך חשש יצחק בבואו לגרר. חששו היה מבוסס על כך שאם ידעו שרבקה אישתו, אותו יהרגו ואותה יקחו למלך.
לאחר שהבנו את פחדו של יצחק, נותר לנו להבין מדוע אנשי המקום התמהמהו כל כך?…
מתקופתו של אברהם בגרר עד לבואו של יצחק לגרר עברו לפחות ארבעים שנה, שכן הוא נולד לאחר המקרה של אברהם והוא התחתן בגיל ארבעים, כך שבהנחה שהוא עשה את שבע הברכות בגרר זה סכום הזמן שעבר. אם הולכים על פי סדר הכתובים, דהיינו שיעקב ועשו נולדו כבר, יוצא שיצחק לפחות בן שישים.
על כל פנים, במשך הזמן הזה נראה שעברו סוחרים רבים אחרי אברהם, שכלפיהם הם התנהגו גם כן על פי מנהגם הקבוע. אם כן, קשה לומר שהם ידעו להזהר במקרה שמגיע פעם בארבעים שנה של אדם שמשקר להם לגבי אישתו, ואחר כך גורם להם להסתבך בעקבות כך.
כמו כן, לא בטוח שאנשי המקום ידעו מפרטי המקרה של אבימלך עם שרה. קשה להאמין שאבימלך יצא בחוצות העיר עם כרזה של “טעיתי”. יותר מסתבר להניח שאנשי המקום ראו זאת מהצד כסיפור נורמלי. אישה שנלקחת אל המלך והוא מחבב אותה על כן הוא משלח אותה עם מתנות. את פרטי הסיפור של הטעות בהבנה ומה שהתגלגל מכך נראה שהסתירו מתושבי הממלכה. אלא שהיה מי שזכר את המקרה הזה.
אבימלך ככל הנראה ידע מהסיפור שארע לאחד מאבותיו, לאותו אבימלך שהסתבך עם אברהם. ומסתבר שכאשר יצחק הגיע לגרר, אנשי המקום דיווחו על כך מיידית למלך. אלא שהמלך היסס מפני שהסיפור של “אחותי היא” היה לו מוכר והוא נקט באמצעי זהירות. הוא השקיף מעבר לחלון על מנת לראות האם יצחק נוהג ברבקה כאשתו או כמו אחותו. על כן מגיע אליו אבימלך בטענה (י’) “כמעט שכב (ע”כ)
(איך ציטטנו לעיל, פרשת תולדות- ואולי גם פרשות אחרות – היא בחזקת הפוך על הפוך, “אנחנו לא אשמים, מותר לנו לשקר, ולא תמיד לסמוך עך התערבות כח עליון, אבל המאמר שווה עיון)
ומתוך גישה (נשיית) שונה שמנתחת את שלושת הסיפורים על “אחותי היא” –
העובדה שבכל שלוש האפיזודות מבטאים האבות דאגה לחייהם שלהם, ואין הם מעלים את החשש שמא האישה נמצאת בסכנה, אומרת דרשני. זאת ועוד: האישה גם היא אינה מבטאת חשש לכבודה. בעצם, בכל הסיפורים אין האישה משמיעה את קולה כלל: היא שיתפה פעולה עם בעלה, ולא גילתה, גם בהיותה בבית פרעה, שהיא בעולת בעל. שתיקה זו עלולה הייתה להוביל למעשה ניאוף. יש אפוא בשיתוף הפעולה של שרי עם אברם הסכמה שבשתיקה למעשה ניאוף. הרמב”ן מצדיק את שתיקתה של שרי: “ולא האשים [פרעה] את האישה כלל, כי אין ראוי שתכחיש היא את בעלה, והראוי לה שתשתוק” (רמב”ן לבראשית יב, יב).
בסיפור השני נרמז שיתוף הפעולה של שרה, שכן אבימלך מעיד עליה: “והיא גם היא אמרה אחי הוא” (כ, ה). בהמשך מספר אברהם למלך גרר על הסדר קבוע שהיה לו עם שרה: “ואֹמר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי… אמרי לי אחי הוא” (כ, יג). אין דברי אברם/אברהם מנוסחים כציווי, אלא כבקשת חסד; מכאן יוצא שהייתה בידי שרה אפשרות לדחות את הצעת בעלה, אך היא לא התנגדה לה. האם חיי בעלה היו חשובים בעיניה יותר מכבודה שלה? האם סמכה על התערבות אלוקית בעוד מועד, כפי שאמנם אירע? האם קיוותה בסתר לבה שתוכל להרות מן השליט הזר, בעוד שנישואיה לאברהם לא נשאו פרי? שתיקתה של שרה פותחת פתח להשערות רבות, שאינן יוצאות מגדר דרש. ???…
מוטיב אחר המבריח את שלושת הסיפורים הוא האופן שבו מגלה השליט את האמת, כלומר שאין האישה אחותו של האיש אלא אשתו. בפרשת לך-לך מגלה פרעה שדבר מה אינו כשורה, בגלל שה’ שלחהביא על “פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם” (יב, יז) . בפרשת וירא אבימלך חולם חלום, ובו אומר לו אלוקים: “הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל” (כ, ג). ובפרשת תולדות אנו קוראים:
“ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך היא ואיך אמרת אחתי היא ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה” (כו, ח- ט).
בכל סיפור האמת מתגלית באופן אחר, בהתאם לשלוש צורות של התגלות אלוקית המובאות בתנ”ך: בפרשת לך-לך האמת נגלית באמצעות התערבות האל באירוע ההיסטורי; בפרשת וירא האמת נגלית באמצעות חלום, ובה אברהם נקרא “נביא” (כ, ז); ולבסוף, בפרשת תולדות, מגלה אבימלך את האמת באמצעות התבוננות ותבונה. אבימלך ראה בעיניו את יצחק מצחק עם רבקה, באופן שלא השאיר ספק באשר ליחסים ביניהם.
מדוע בוחרת התורה לגלות לנו את רצון האל דווקא באמצעות אישה נחשקת וסכנת מוות (מדומה)?
לאור כל האמור, נראה שאפשר לקרוא את שלושת הסיפורים על האישה-האחות קריאה סמלית, כתבנית סיפורית הנבנית סביב דמויות שתולדות חייהן מהוות דגם לתולדות העם, בבחינת “מעשי אבות סימן לבנים”. האישה, לפי קריאה זו, מזוהה עם הארץ, אשר הובטחה לאבות אך זרים חומדים אותה….
(הכל נראה לי כמו באותו סיפור על החיצים במרכז המטרה, מה קרה קודם ציור העיגולים לפני יריית החיצים, או ירי החיצים ואחרי זה הציור. יש לנו סיפורים מאוד מעניינים, אך המסר שלהם שלילי. אז אין ברירה הופכים את המסר על ידי התפלספות והמצאות דמיוניות/מדרשיות. מה שנכון הכל מאוד יפה, מרתק ומושך)
ומתוך מדרשי ח”ל
זהר:
אחותי היא, היינו כמו שאמר אברהם (אחותי היא על השכינה), משום שהשכינה היתה עם יצחק ועם אשתו, ועל השכינה אמר… את רבקה אשתו, הוא בדיוק, שרומז על השכינה שהיתה עם רבקה. פירוש אחר, וכי יעלה על הדעת שיצחק היה משמש מטתו ביום, הרי למדנו ישראל קדושים הם, ואינם משמשים מטתם ביום, אלא ודאי אבימלך חכם היה, והיה מסתכל בחכמת הכוכבים שלו, שהוא נקרא חלון, כי כתוב כאן בעד החלון, וכתוב שם בעד החלון נשקפה וגו’, וראה שם כי לא היה כמו שאמר יצחק, אלא בודאי שהוא מצחק עמה, והיא אשתו, ואז ויקרא אבימלך ליצחק וגו’.
חזקוני:
וישאלו אנשי – ומה שלא לקחו את רבקה מיד, כי אברהם הוכיחם אכסנאי שבא לעיר וכו’. (שם שם ז)
בעד החלון – שהיה סגור, ומתוך כך הבין המעשה, שבבית אפל מותר לשמש ביום. (שם שם ח)
ולסיכום
מתוך מאמר מעניין
http://www.biu.ac.il/jh/parasha/vayerah/gru.html
במספר מקומות בתנ”ך מסופר על בני אדם כי השקיפו )בהפעיל(; מה משמעותה של השקפה זו? כלום אין זו אלא מילה נרדפת
לראייה, להבטה, להסתכלות )כפי שהמילונים מציינים(, או שמא יש בה, במילה זו, משמעות מיוחדת הגורמת להעדפת
השימוש בה, במקום שהתנ”ך מצא לנכון, על פניהן של מילים נרדפות אחרות?
רבי אלכסנדרי נתן את דעתו לתופעה זו ואמר: ש”בכל מקום שנאמר בו ‘השקפה’ לשון צער הוא” )תנחומא תשא
י”ד, שמ’ר פמ”א, א, ורש”י לפסוקנו(. אין כוונת רבי אלכסנדרי לומר שהמילה “וישקף” מופיעה באותם מקומות
שבהם המשקיף מצטער לנוכח מה שעיניו רואות, ואילו הוא, המשקיף, נשאר פסיבי; כוונתו לומר, כי השימוש
במילה זו יבוא באותם מקומות, שבהם המשקיף אקטיבי, כלומר: יוצר את הצער, גורם את הסבל ומביא את היגון.
…
אל אבימלך לגרר, אמר יצחק על רבקה כי היא אחותו.
על ההתרחשות לאחר מכן מסופר: “ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון, וירא והנה
יצחק מצחק את רבקה אשתו. ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר, אך הנה אשתך היא, ואיך אמרת אחותי הוא” )שם כו, ח-ט(.
השקפה זו של אבימלך לתוככי דירתו של יצחק איננה הצצה סתמית, הבאה מתוך סקרנות או מקריות. לאור הנאמר לעיל ניתן להניח גם כאן כי המילה “וישקף” שובצה כדי לרמוז, שאבימלך עקב אחר יצחק ורבקה במטרה להציק להם ולצערם.
אפשר, שאריכות הימים גרמה לכך, שהאורחים נראו לו כטרחנים, והוא חיפש תואנה להתנכל להם דבר שאמנם
עשה מאוחר יותר, כאשר הורה ליצחק: “לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד” )טז(. ואפשר שהחליט לקחת לעצמו את רבקה כפי שהוא עצמו מציין: “כמעט שכב אחד העם את אשתך”, אך נמנע מלעשות זאת כל עוד לא ידע בבירור מהו מעמדה האישי. בין כך ובין כך מאפשרת המילה “וישקף” להבין את מגמותיו של אבימלך כלפי אורחיו ולסלק את מסכת
התמימות שעטה על פניו.
- ויקנאו אותו פלשתים
מה קרה? – מתוך
http://www.acheinu.co.il/?CategoryID=245&ArticleID=275
אנטישמיות בגרר
גרר – מולדת האנטישמיות הקלאסית. שם למד היהודי ששונאים אותו, שמקנאים בו על הצלחותיו. שמגרשים אותו ו… מבקשים את קרבתו. היחס הדו-ערכי כלפי היהודי בכל הדורות בא לידי ביטוי כבר בחייו של יצחק. מאז לא השתנה דבר.
….
היא נולדה אז, במזל רע, בחוצות גרר. היא, האנטישמיות הבוטה, הדורסת, שחוסר הגיונה המוחלט הוא תעודת הזהות שלה. היא יצאה לאוויר העולם בימי יצחק, יורש העצר הראשון לבית אברהם העברי. יצחק שחייב היה לנדוד בעת הרעב אל מלכות גרר הפלשתית. הוא טעם שם, לראשונה, מתבשיל השנאה, שרקחו בעבורנו עמי העולם במשך אלפי שנים.
ואולי, משום כך הרחיבה התורה את הדיבור על נסיונו המר של יצחק, על תגרת ידו של אבימלך מלך גרר, ועל משטמת עמו. ואולי, משום כך האריכה בסיפור הבארות וכו’. סיפור, הנראה במבט ראשון מיותר לחלוטין. סיפור, התופש מקום רחב בפרשתנו, כשהוא גדוש במלים, במידה שאינה תואמת את תכונת התִמצוּת המקראית, היודעת לקפל עולמות שלמים במשפט בודד. (ע”כ)
(לא בדיוק, רק לפני שבוע שמענו פעמיים סיפור ארוך ומפורט) והמאמר ממשיך
” ספר “בראשית” הוא סיפורו של ההווה המתחדש בכל יום. לבושם הקדום של סיפוריו נועד להעניק לנו אמת מידה להערכה נכונה של חיינו אנו. כי אין חדש תחת השמש. מן הסיפורים,
ההתייחסויות וההתנהגויות נלמד את היחס הנכון לאמת ולשקר. לטוב ולרע, ליחסי ולמוחלט. פרשתנו שלנו, בה נעסוק היום, מביאה אותנו אל שרשי האנטישמיות, קורעת לנו צוהר אל מעמדנו בעולם. ומלמדת אותנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה באין סוף מעגלים. כי מעשי האבות סימן לבנים.
ועל כן יצחק, הגולה לגרר, מגלם את היהודי בגלויותיו. את היהודי – הנודד הנצחי. את היהודי, שבכל מקום אליו יגיע, בכל מדינה בה יתיישב, יחשב לזר, מבלי להתחשב במאמצי ההיטמעות שלו. ואף כי זר יהיה, יצליח במעשיו, גם יעלה מעלה-מעלה בסולם ההצלחה הכלכלית (“ויגדל האיש וילך הלוך וגדל”)….
(מעניין, מעל 3,000 שנה ואין חדש תחת השמש)
ומתוך מאמר (נימה ימנית אקטואלית) שמדבר על העבר הרחוק וההווה
elon.org/techelet_mordechai/toldotTM61.doc
פרשת תוֹלְדוֹתֵנוּ ותוֹלְדות פּרְשָתֵנוּ
( ליחסי ישראל – פלשתים )
כֹּל פרשת תולדות עוסקת בשתי מערכות יחסים בינלאומיים, המופיעות בסמיכות זו לזו, ומשולבות – דומה כי בכוונה תחילה – זו בזו ממש. בחלקה הגדול עוסקת הפרשה במערכת היחסים של עֵשו ויעקב, מהריונם המשותף, גדילתם, ועד לִבְרִיחָתו של יעקב מפני עשו – שדֵה ארם.
באמצע הפרשה ממש, בין סיפור מכירת הבְּכוֹרָה שמכר עשָו ליעקב, לבין ספור לקיחת הבְּרכה מעשו על ידי יעקב, מופיעה פרשת מערכת היחסים המסובכת השניה – יחסי ישראל והפלשתים.
לכאורה, נראות שתי מערכות היחסים הללו שונות לחלוטין במהותן ובעוצמתן. פרשת יחסי ישראל ופלשתים, נראית פרשה של סכסוך מקומי והפיך סביב בורות של מים ומכסות של קרקע חקלאית לזריעה – סכסוך המתנהל בין יצחק ורועיו לבין רועי גרר, ואילו פרשת עשו ויעקב נראית פרשה של סכסוך מקיף-עולם וימי-עולם בין אדום וישראל, בין ירושלים ורומא – עד אשר יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו[1].
לאמתו של דבר, שתי מערכות היחסים הללו חורזות את כל ימי חיינו, מאז ימי אברהם אבינו ועד השעות האלו ממש. זאת ועוד, ישנוֹ קשר אמיץ בּין שתי הסוּגיוֹת הסבוכות הללוּ, שרק כאשר נכִּיר אותו היטב נבין את סוד מלחמתֵנוּ העכשוית, נזכֶּה להיגמל מחולשת הרוח המנסה לאחוז בנו דוקא לעת המיוחדת הזאת, ונכיר את סוד כּוֹחנו הנִצְחִי.
… שנים רבות מאד אחר-כך נפגוש שוב את שיתוף האינטרסים העשָוִי-פְּלִשְתי.
יהיה זה אדריינוס קיסר, שלאחר כשלון מרד בר-כוֹכְבָא, בשברם הגדול של ישראל, יקרא לארץ-ישראל בשם פלשתינא, על שְמָם של אותם הפלשתים.
בשם הזה – “פלשתינא” – יבקשו הם להזכיר לנו את מלחמת האמונה והכח על הארץ הזאת, את מלחמת ההתשה הארוכה – לא מול עם, אלא מול פולשים אשר מעולם לא היו פה לא עם ולא מדינה, וכל רצונם ובקשתם הוא – כדברי הגאון מוילנא – אך ורק זה:-
” ‘וירד מיעקב והאביד שריד מעיר’ ( בלק) – אלו פלשתים שכל בקשתם למנוע שלטון וממלכה מישראל”. (ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”ל על הפלשתים בתנ”ך ב –
http://www.aspaklaria.info/080_PE/%D7%A4%D7%9C%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%9D.htm
(לא אצטט – לא ישירות לענייננו)
ומתוך מאמר מקיף ביותר שמנתח את כל סיפור יצחק בגרר
www.etzion.org.il/he/download/file/fid/6681
“לאחר קריאת היחידה בוקעות ועולות שאלות נוקבות שיש לשאול על הסיפור שלפנינו:
- מה גרם ליצחק להיות גדול כל כך במקנה?
- מדוע סיתמו פלישתים את בארות אברהם?
- כיצד מעיזים אבימלך ואנשיו לשקר במצח נחושה שעשו עם יצחק רק טוב?
- ממה יצחק מפחד כאשר ניתנת לו הבטחתו של הקב”ה ‘אל תירא’? מדוע דוקא אז מתפרץ אצלו הפחד כשכמה פס’ קודם הבין ‘כי הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ’?
אנו ננסה להציע מהלך שישיב על שאלותינו. בכתוב לא מופיע מהי הסיבה לעשרו של יצחק אמנם הסמיכות לפס’ יב רומזת כי התעשרותו של יצחק נבעה מברכת ה’ ששרתה במעשה ידיו שבאה לידי ביטוי במציאתו מאה שערים באותה שנה. התעשרותו של יצחק מקיימת למעשה את הבטחת ה’ אליו בראש הפרק “גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ” ואכן יצחק מתברך במעשה ידיו אלא שברכה זו לבדה מתקיימת ואילו ההבטחה השניה ‘לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל’ מתעכבת לעת עתה….
הבארות שחפר אברהם מתמלאות בעפר והפלישתים מתמלאים בקנאה. למרות מה שניתן היה לחשוב ובניגוד למה שפירשו המפרשים אין המדובר כאן בקנאה סתמית. יש להבדיל בין שני ביטויים שמושכים לשני עולמות שונים: “לקנא ב” לעומת “לקנא את” הביטוי הראשון מופיע בהמשך הספר בפרק לז : (יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבר שם הקנאה היא במובן של תחרות. ואילו הביטוי ‘לקנא את’ מופיע בהקשר אחר לחלוטין בספר במדבר פרק ה:
(יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: (יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה: (יד) וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאה:
כשהבעל מקנא את אשתו אין הכוונה לתחרות שקיימת ביניהם אלא הבעל מקנא את אשתו ורוצה לשמור אותה לעצמו מאיש אחר שהוא חושד שנסתרה עמו[1]. הביטוי בפרשתנו קרוב יותר לעולם זה למעשה הפלשתים לא מתחרים באברהם למי יהיה יותר צאן או בקר כמו שהסביר למשל הרמב”ן על פסוק יד:
ויקנאו אותו פלשתים בענין ההוא וזה טעם כי עצמת ממנו מאד אמר לו גם לי שאני המלך אין בביתי מקנה ועבודה כמוך, וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מבית המלך:
הפלשתים לא מנהלים תחרות עם יצחק, הם רוצים לשמור לעצמם את נכסי הטבע שלהם ולא שיעברו לידיו של יצחק,
[1] ייתכן כי סתימת בארות המים בעפר שאול אף הוא מאותו עולם שכידוע אישה סוטה נבדקת כאמור בספר במדבר פרק ה פס’ יז: וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּים ועוד נרחיב בכך לקמן.
(ע”כ, מומלץ)
ומבט קצת שונה שמתעניין בהמשך הקנאה – הברית עם אבימלך, מתוך
http://tariel.co.il/?CategoryID=2789&ArticleID=7053
…” כפי שאנו מכירים בהיסטוריה, העשירות היהודית גוררת אחריה שנאה וקנאה “ויקנאו אותו פלשתים”. ואז מספרת התורה פרשיה מוזרה ותמוהה “וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר” ומיד לאחר מכן מגרש אבימלך את יצחק ובלי להתבייש הוא מציין את הנימוק “לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד”, ואז מנסה יצחק לשוב ולחפור את הבארות הסתומים ולקרוא להן בשמות שקרא להן אברהם אביו. וכך הוא חופר את עשֹק ושטנה, שכשמן כן הן – מקור למריבות. ולכן יצחק נוטש את שתי הבארות. לאחר מכן הוא חופר באר נוספת ששמה ‘רחובות’ ובה אין מריבה, ועליה אומר יצחק “כי עתה הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ”. אחר כך עולה יצחק לבאר שבע וה’ מתגלה אליו ומבטיח לו ברכה וריבוי ואז חל המהפך ואבימלך עולה עם אחוזת מרעהו ופיכול שר צבאו ומבקש לכרות ברית עם יצחק. חלק זה של התורה מסתיים בפסוק “ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה”.
מה שבולט מאוד בכל העניין הוא המקום המרכזי של הבארות. כאשר נסתמים הבארות מגרש אבימלך את יצחק וכאשר יצחק מצליח לכרות באר ולשמור עליה פתאום חוזר אליו דבר ה’ ואבימלך מבקש לחדש את הברית עמו, ובעקבות חידוש הברית מתגלית עוד באר. ויש לעיין ולהסביר מה עניינן של הבארות ומדוע הן דבר כל כך מרכזי ומשמעותי?
יישובו של עולם
חז”ל במדרש החפץ כותבים על הפסוק “וישוב יצחק ויחפור את בארות המים”- ש”גדולים הצדיקים שהם עוסקים ביישוב העולם”. כלומר, עניינם של הבארות הוא יישוב העולם. הם מביאים מים – המים שהחל מהזמן העתיק ועד ימינו מהווים מקור לחיים, לחקלאות, לפריחה ויצירה ואפילו בימינו ניתן לשרטט את אזורי ההתיישבות של האנשים בעולם על פי מקורות המים.)ע”כ)
- ויהי עשו בן 40 שנה ויקח אשה … ויהי כי זקן יצחק
יש בפרשה קצת אי סדר, ואולי לא כל כך, כי האירועים בפרשה הם —
מכירת הבכורה
מעבר מגורים לגרר, אבימלך ורבקה, התעשרות יצחק והברית עם הפלישתים
נישואי עשיו ליהודית (מעניין השם) ובשמת
ברכות יעקב לעשיו – עם כל התחכמויות
איומי עשיו, ושליחת יעקב לחרן
נישואי עשיו השלישיים
מעניין ערבוב הנושאים והנישואים, עשיו מתחתן עם שלוש נשים ויעקב נשאר ברווקותו עוד עשרות שנים
יש גם קצת סתירות במקרא על שמות נשותיו של עשיו, מתוך
“יש הסוברים כי שמות נשותיו של עשו בבראשית, ל”ו הם השמות הממשיים ואילו שמות הנשים בבראשית, כ”ו ובראשית, כ”ח אלו כינויהן. על כך גם רש”י: “עדה בת אילון היא בשמת בת אילון (בראשית, כ”ו) ונקראת בשמת על שם שהייתה מקטרת בשמים לעבודה זרה. אהליבמה היא יהודית (בראשית, כ”ו, ל”ד) אותו רשע (ר”ל עשו) כינה את שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו יצחק… בשמת בת ישמעאל להן קורא לה מחלת (בראשית, כ”ח,ט’)”
(נא לעיין)
ותשובה (קצת משונה) מתוך
בתנ”ך: נתקלנו במילה יהודית כשם אשת עשו (בראשית פרק כו, לד) “ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי”.
ומפרש לנו רש”י והרמב”ן (בראשית פרק לו פסוק ב) “ואהליבמה היא יהודית, אותו רשע עשו כינה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו”.
ומצאנו עוד במלכים (ב פרק יח, כו) “…ואל תדבר עמנו יהודית…”. ומסביר המצודת דוד שם “יהודית – בלשון יהודית”.
היוצא מכאן שהשם יהודית מטרתו לסמל אדם יהודי. (דרך אגב יהודי נגזר מיהודה שהוא מנהיג שבטי ישראל).
(אם יהודית זה מיהודה, איך זה הגיע לאשת עשיו?)
ומתוך מאמר שמנסה להשליט סדר באירועי הפרשה –
http://www.biu.ac.il/jh/parasha/toldot/pyzo.pdf
…להלן אנסה להדגים כיצד בעזרת זיהוי המסגרת של סיפור גנֵבת הברכות (כו:לד-כח:ט ) אפשר להגיע לתיחום אחר של היחידה, וממנו למסקנות תוכניות. “ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי ִהחתי ואת בשמת בת אילֹן ִהחתי ותהייןָ מֹרת רוח ליצחק ולרבקה” (כו:לד-לה). במילים אלה נפתח המצג לסיפור גנֵבת הברכות על ידי יעקב המצג מדווח שנשותיו של ָעשו הן בנות העם ִהחתי, ובאמירה שיפוטית הסיפור מסתיים בתגובתו של ָעשו לשליחת יעקב ללבן כדי לשאת שם אישה: הוא מראה שאין הן מקובלות על יצחק ורבקה. “וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה” (כח:ח- ט).
לנגד עינינו, אם כן, אינקלוזיו (=מסגרת, מבנה מעטפת) הפותח ומסיים בנשותיו של ָעשׂו. לכאורה, זהו אינקלוזיו “ריקני”, שאינו קשור ישירות לתוכן של הסיפור עצמו, שהרי גוף הסיפור מתמקד בגנֵבת ברכות יצחק, ואין בו זכר לנשים הללו. עם זה יש קשר ענייני בין האינקלוזיו לסיפור: מסגרת הסיפור מוכיחה ָ שעשׂו איננו ראוי להיות בן ממשיך, שכן נישואיו אינם תואמים את העקרונות המשפחתיים של נישואים אנדוגמיים. סיום הסיפור הוא אירוני, שכן ָעשׂו עומד על חשיבות היחס לבנות כנען, אך אינו מסיק ממנו מסקנות מתאימות, למשל להתייעץ עם הוריו או לגרש את נשותיו, והוא נושא לאישה את בת ישמעאל, בנו הדחוי של אברהם. ….: עשיו יוצא מעימות ספרותי זה כשידו על התחתונה. הוא לא נהג כמנהג אברהם, אשר טרח לשלוח את עבדו לארם, כדי שיביא ליצחק אישה משם. עשיו נשא נשים מבנות חת, וכאשר הוסיף אישה על נשותיו, היתה זו בת ישמעאל. בכך הציב את עצמו – מבחינה אנלוגית, בצד הדחוי, בצדו של ישמעאל. כך נוצר הרושם של אנלוגיה ניגודית בין האינקלוזיו ובין הסיפור, ומתוך כך מתבקשת המסקנה שמעשיהם של רבקה ושל יעקב בנה הם מעשים נכונים הבאים “להציל” את יצחק מטעות קשה, שהרי ָעשׂו אינו ראוי לברכותיו. פירוט התנהגותם השקרית של רבקה ויעקב מחד גיסא (כז:יד-כד) ותיאור מפורט של האכזבה הקשה של ָעשׂו (שם לד- לח) , מאידך גיסא עלולים היו להביא את הקורא לחוש כעס על השקר ולהזדהות עם הצד הנפגע. אלא שהמצג מקדים ‘ למכה תרופה ‘, כשהוא מכוון את הקורא להבנת הרקע שהביא לתחבולת הגנֵבה ואולי אף להצדקתה. לפתיחה מצטרף הסיום כ ‘מכה בפטיש’ ומשכנע את הקורא באי- התאמתו של ָעשׂו להמשיך את משפחת יצחק. (ע”כ – וכדאי להציץ במאמר ולעיין בהערות)
ואסיים מתוך מאמר מעניין
http://www.hayadan.org.il/issac-bible-220705
על נסיבות הגעתו של יעקב לחרן, ישנה גרסה נוספת, הבאה בסיומו של מעשה ההונאה מעשה ידי רבקה. “ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת א”ם לוקח יעקב אישה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים” (כז 46). ומיד בהמשך בפרק כח 1 נאמר: “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצווהו לו לא תיקח אישה מבנות כנען. קום לך פנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך” (כח 2-1). על פי נסיבות העניין ומבחינה כרונולוגית הפסוק האחרון בפרק כז צריך להצטרף לפרק כח. הנסיעה לחרן באה לשמור על המסגרת המשפחתית. על פי גרסה זו, גם רבקה וגם יצחק היו מעונינים לשמור על המסגרת המשפחתית ושלחו את יעקב הרחק הרחק למקום בו גר חלק מהמשפחה המורחבת, לקחת לו אחת מבנותיה לאישה. סיפור זה ממין מתאים לאדם צעיר. אלו משתי הגרסאות היא הנכונה?
על עשיו נמסר כי בהיותו בן 40 שנה “ויקח אישה את יהודית בת בארי החיתי ואת בשמת בת אילון החיתי. ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה” (כו 35-34). עשיו התחתן בהיותו בן 40, ובניגוד לאביו היו לו שתי נשים ושתיהן אינן מהמסגרת המשפחתית. בניגוד לכלל ברזל שליווה את המשפחה המורחבת, החל מימי אברהם ואולי עוד מקודם לכן. בהמשך הוא התרכך והלך לקראת הוריו, “וירא עשיו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו ויילך עשיו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאישה” (כח 9-8). אין הוא נישא בחרן למשפחת מצד אימו, אלא אל משפחתו מצד אביו ולוקח אחת מבנות המשפחה לאישה. האם צעד זה היה כרוך בגירושן של יהודית ובשמת? שני פסוקים אלה מבחינת התוכן שלהם, אפשר היה להציבם בפרק כו אחרי פסוק 35. אך ייתכן שהם הוצבו היכן שהוצבו מתוך מטרה להדגיש את נסיעתו של יעקב לחרן.
כמו אברהם, יצחק זכה גם הוא לברכתו של האל. הברכה חוזרת על עצמה מספר פעמים אבל אחת מהן היא חריגה מבחינת תוכנה. האל מנמק את ברכתו בזכות התנהגותו של אברהם: “עקב עשה אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותיי ותורותי” (כו 5). לכל אורך סיפור חייו של אברהם אין שום התייחסות למצוות, לחוקות ולתורתו של האל. ברכה זו יכולה להעיד יותר על מועד כתיבת סיפור חייו של יצחק. הגיונית סיפור זה הועלה על הכתב, כאשר העם ישב כבר בארץ כישות מדינית עם מערכת חוקים מסודרת ומגובשת
מספיק לסוף שבוע אחד
שבת שלום
שבוע טוב
להת