To:
Subject: FW: …ויצא … מבאר שבע….וישא יעקב רגליו…ויברח….
Date: Sun, 22 Nov 2015 00:15:40 +1100
(סליחה על חוסר הדיוק בפסוקים)
אברהם: “ויהי דבר ה’ אל אברם במחזה לאמר”
אבימלך: “ויבוא אלהים אליו בחלום הלילה”
יעקב: “ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”
“וארא בחלומי עקודים נקודים וברודים…”
לבן: “כי אלהיכם בא אלי בחלום וכו'”
יוסף: “ויאמר אל אחיו בחלומי והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי”
“הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי”
ואפילו פרעה וסריסיו-
הסריסים: “חלום חלמנו ופותר אין אותו”
ופרעה בעצמו: “ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם”
….
כשאברהם, יעקב ויוסף חלמו חלומות- הם התחברו עם מקורה של הנשמה (הקב”ה, שהרי הנשמה היא חלק אלוה ממעל). לכן זה התבטא אצלם בנבואה ממש.
בנו יעקב טען לשני סוגים של חלומות בתנ”ך: האחד הוא חלום שבו הקב”ה מדבר אל האדם, והאחר הוא חלום שבו הקב”ה מגלה את רצונו באמצעות תמונות החלום ולא בדיבור. מכל מקום, התפיסה העיקרית אצל בנו יעקב ואצל רבים מפרשנינו המסורתיים היא שהחלום משמש מסר מהקב”ה לאדם. גישה זו זוכה לביטוי מפורש בפסוק: “ויאמר יוסף אל פרעה, חלום פרעה אחד הוא, את אשר הא‑להים עֹשה הגיד לפרעה” (מא:כה). …
עם זה מצאנו במקרא מגמות שונות לחלוטין לחלומות, ופלא בעיניי שבנו יעקב לא הבחין בהן: יש חלומות שדווקא הזיוף שולט בהם, או אין בהם ממש כלל. כך שמענו כי “חֹלם החלום ההוא יומת” (דב’ יג:ו), וכך שמענו שאחי יוסף, אבות האומה שקשה לזלזל בהבנתם ובסמכותם, לא האמינו בחלומות יוסף ואמרו “ונראה מה יהיו חלֹמֹתיו”… וכך פסק הנביא זכריה בהחלטיות באמרו: “וחלֹמות השוא ידברו” (י:ב). (ע”כ )
או מתוך
האם האל אכן מדבר איתנו דרך החלום וזו צורתו לשלוח לנו מסרים, או האם מדובר על ביטוי של משהו אחר.
ישנן פרשנויות שטוענות כי התגלות של האל בחלום משמעותה בעצם התגלות של כוחות חיוביים מאד בחיינו. אלו הם כוחות כל כך חיוביים, עד כדי כך שאנו רואים אותם כמקודשים ע”י האל עצמו, וכבלתי ניתנים להרס. אפשר כמובן לומר, כי מדובר ממש על מסרים שדרכם האל בעצמו מנסה לחזק ולשכנע אותנו.
קיימת בהחלט אפשרות שהאל ושליחיו מנסים לחזק אותנו ע”י שליחת מסרים על צדדים בחיים ובאופי שלנו שעלינו לחזק עוד יותר, שכן הם מהווים בסיס איתן לקיומנו. (ע”כ – ואולי להיפך, ואפשר לעיין במסכת שבת דף נז’ ואילך ולהתבלבל עוד יותר)
לכל חדש יש “אבן חן” מבין יב‘ אבני החשן. האבן של חדש כסלו, החדש התשיעי (שבו תשעה חלומות כנ”ל), היא האבן התשיעית שבחשן – אבן ה”אחלמה”. בספר השרשים (שרשחלם), מפרש הרד”ק: “והיא אבן כל מי שהיא באצבעו לעולם יראה חלומות”.
והנה, הדמות העיקרית הקשורה לנושא החלום – החולם בעצמו והפותר חלומות של אחרים – היא יוסף הצדיק, המכונה (על ידי אחיו) “בעל החלומות”. ארבעת החלומות הקודמים בתורה לחלומותיו של יוסף – חלום אבימלך, חלום יעקב הראשון, חלום יעקב השני, חלום לבן – אינם זקוקים לפתרון, שהרי ה’ (או מלאכו) מדבר בהם ישירות אל האדם ומגלה לו את רצונו. החידוש שבששת החלומות האחרונים – שני החלומות של יוסף, שני החלומות של שרי פרעה, שני החלומות של פרעה – הוא שזקוקים לפתרון, שהרי “התלבשו” בכח המדמה של נפש האדם החולם והופיעו בדרך משל וחידה….
על שם ה”בריאות” שלה נקראת הפנימיות של הביצה בשם “חלמון”
ומאמר מאוד מעניין
לא אצטט),
החלומות בתורה – זה נושא בפני עצמו. בסיכומו של דבר – נו, איך אפשר לשאול את א-להים – למה? הוא לא עונה (ישירות, אולי באיזה חלום) כי התשובה פשוטה, ככה. ככה כתוב, ככה סופר, כזה ראה וקדש, ולמי שרוצה תשובה קצת אחרת, – ??? כבר משה רבנו ששאל שאילות קיבל פעמיים את התשובה של א-להים “שתוק! כך עלה במחשבה לפני”
ולדעתי – רוב סיפורי חומש בראשית היו מתוך אוספים של סיפורי פולקלור, לילדים קטנים וגדולים, לראשונים מספיק סיפור/אירוע/פנטזיה, משהו כמו “המבול” “אליעזר ורבקה” “הפרות של פרעה” סיפורים פשוטים ותמימים, לאחרונים – למבוגרים ,משהו דומה אבל עם תוספת מינית, “אברהם, שרה ופרעה” “בנות לוט ואביהם” “יוסף ואשת פוטיפר” סיפורים עם נופך מיני, (שאולי מסביב למדורה מאוחר בלילה, הפכו לסיפורים פורנוגרפיים, שצונזרו בעריכה בכתב) , לאלה נוספו החלומות, ואני סומך על פרויד ודומיו שיודעים איך לנתח את החלומות בכיוון הנכון.
אז על החלומות לעצמן – יש כמה ניתוחים יפים,, אבל למה ה’ בוחר פעם דיבור ישיר ופעם עקיף באמצעות החלום, ” לא מצאתי. מספיק סטיתי והארכתי מאוד בחלומי – אחזור לפרשתנו
ערב שבת שלום
בפרשתנו נאמר שיוסף מזמין את אביו ואת אֶחיו אליו למצרים לגור ולהתפרנס בחסותו. יוסף מספר לאחיו “כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר” (מה:ו). כיוון ששבע שנות הרעב החלו מיד עם סיום שבע שנות השובע (מב:נג‑נד), ברור שחלפו תשע שנים מעת שפתר יוסף את חלום פרעה ועד שהתוודע לאחיו. יוסף היה בן 30 בעת שפתר את חלום פרעה (מא:מו), ומכאן שהיה בן 39 בהתוודעו לאחיו. יעקב היה בן 130 בעת ירידתו למצרים, כנזכר במפורש בפרשתנו, בפגישתו עם פרעה (מז:ט). מכאן שיעקב היה בן 91 בעת הולדת יוסף.
ומה היה גיל יעקב בעת הולדת בכורו ראובן? בנאומו הנרגש של יעקב ללבן בהר הגלעד, כשלבן השיגו לאחר בריחתו עם משפחתו לכנען, מספר יעקב ששהה בבית לבן 20 שנה: 14 שנה עבד עבור רחל ולאה ושש שנים בצאנו (לא:לח, מא). את שש השנים הללו עבד יעקב בצאנו של לבן על פי הסכם השכר והסדר היחסים המחודש שאליו הגיע עם לבן, מיד לאחר הולדת יוסף (ל:כה-לד). מכאן שבעת הולדת יוסף סיים יעקב 14 שנה במחיצתו של לבן. לפיכך יעקב היה בן 77 בעת הגעתו לחרן. וכיוון שאת ראובן הוליד יעקב רק לאחר שבע שנות עבודה שעבד עבור רחל, הרי ראובן נולד בעת שהיה יעקב בן 84‑85.
החשבון שהובא עתה מקובל על רוב המפרשים ומובא בפירוש רש”י.] מסדר זמנים זה עולה שיעקב הוליד את 12 בניו (לרבות דינה) במשך שבע שנים – מגיל 84 ועד גיל 91. על פי המסופר בתורה אין כל ספק שכל בני יעקב נולדו זה אחר זה ולא בו-זמנית. חישוב פשוט מראה ש‑12 בני יעקב נולדו ב‑84 חודשים (שבע שנים), ומכאן שכל בן נולד לאחר שבעה חודשי היריון.
אף שאין מדובר באפשרות בלתי סבירה לחלוטין, הרי מדובר במקרה שאינו שכיח, ולפיו ארבע נשים במשפחה אחת יולדות את כל ילדיהם לאחר שבעה חודשי היריון. לבד מן הבעיה (הקלה למדיי) של משך ההיריון של נשות יעקב, מהלך זה של תיאור השנים סותר פרשיות אחרות בחיי יעקב.
ראשית, לא ברור מדוע יעקב, שהיה כבר בן 77 בעת הגעתו לחרן, גיל מבוגר ללא ספק, המתין עוד שבע שנים עד לנישואיו ולא התחתן מיד. שנית, מהלך שנים זה מעלה קושי בסיפור דינה בשכם: מיד לאחר מפגש יעקב עם עשו מסופר שיעקב מגיע לשכם, ושם הוא קונה חלקת שדה מידי בני חמור אבי שכם, ומיד לאחר מכן התורה מספרת על מעשה דינה (לג:יט ופרק לד). מן הפשט נראה שמעשה דינה אירע מיד בהגיע משפחת יעקב לשכם.
אף שאפשרות זו סבירה, היא מעוררת קשיים. כאמור, יעקב היה באותה עת בן 97. על פי רוב הפרשנים, שמעון היה באותה עת בן 12, לוי צעיר ממנו בשבעה חודשים, ודינה הייתה בת שש, כגיל יוסף. גם אם נאמר שיעקב התעכב שנה וחצי בסוכות (בעבר הירדן), הרי שמעון היה בן מעט יותר מ-13, לוי בן 12.5 ודינה בת כ-8 שנים. קשה מאוד לומר ששכם בן חמור חמד ילדה בת 7‑8, חטף אותה וטימא אותה, ולא פחות מזה קשה להניח ששמעון ולוי, נערים כה צעירים, הרגו עיר שלמה. (ע”כ)
וניתוח דומה ומורחב ב –
http://www.ybm.org.il/Admin/
לא אצטט
וניתוח יסודי של התנהגות יעקב אבינו עם שאילות ללא תשובה, ניתן ב –
www.biu.ac.il/jh/parasha/
היות והניתוח כולל מספר פרשות אצטט רק מעמוד ראשון ואי”ה אחזור לזה בעוד שבועיים
—“התנהלות יעקב לאורך חייו
התורה ממעטת בתיאור אופיים של אנשים. אחד המעטים שהיא מרבה לתאר הוא יעקב: “אִישׁ תָּם יֹשֵׁב”. יעקב נולד לאביו יצחק שהצליח מאוד כלכלית, אך כנראה היה פחות דומיננטי בחינוך ילדיו. ניתן להבין מפשוטו של מקרא שרבקה הייתה הדמות ה”חזקה” בבית (החלפת הברכות בין יעקב לעשו, שליחת יעקב ללבן אחיה ועוד). האם יעקב היה דמות סמכותית ודומיננטית מאביו? האם היה יעקב לילדיו דמות אבהית?
להלן סיכום קצר של כמה אירועים שפקדו את יעקב בלשון התורה ולפי סדר הופעתם:
יעקב אינו שותף כלל במתן השמות לבניו. לאה ורחל נותנות את כל השמות (חוץ מבנימין, מסיבות טרגיות). |
מעבר לפסיביות. כל שמות הבנים מתבססים על קנאת האחיות ומריבתן על תשומת הלב יעקב! האם יעקב לא היה אמור למנוע מתן שמות אלו? |
חמשה נסים נעשו ליעקב אבינו כשיצא מב”ש:
1. שקעה לו השמש לפני זמנה כי הקב”ה רצה לדבר אתו כמו שנאמר “וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו”.
2. יצא מב”ש ובאותו היום הגיע לחרן קפצה לו הדרך.
3. האבנים שלקח ושמם תחת ראשו נהפכו לאבן אחת, והיא האבן שעשאה מצבה ויצק עליה שמן.
4. הוא הצליח להרים את האבן מעל פי הבאר ביד אחת, מה שלא הצליחו הרבה רועים. זאת ועוד בזכותו עלו המים לקראתו ומאז המים היו למעלה במשך שהותו בחרן ורק כשעזב ירדו המים למטה.
5. קצור הדרך מב”ש לחרן, ועוד באותו היום הגיע יעקב מבאר שבע
- חסידי תיאורית האסטרונאוט הקדום טוענים שחלום זה הוא הוכחה לקיומם של חייזרים בעבר, והסולם הוא קרן גרירה של חללית.
והנה, ממש מתוך חלום זה שבו ה’ עומד למעלה מן הסולם, הוא פונה ליעקב ומבטיח לו את הארץ, את ריבוי זרעו, את שמירתו ואת שיבתו אל אדמתו. הקורא בעיון את ההבטחה הזאת מגלה שכל עיקרה דן בהבטחה חומרית. בהבטחה זו מוזכרות ארבע פעמים האדמה והארץ, ואילו על השמים אין שומעים מילה. על קשר רוחני לה’, שלפי החלק הראשון של החלום יעקב אבינו מתאווה לו כל כך, לא נאמר כאן דבר. העדר זה מסביר את הכתוב לאחר מכן – ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, שבו מונעים מן האדם את מאווייו הרוחניים. מן ההעדר מתברר עוד מדוע יעקב אבינו תולה את נדרו בתנאי.
לכאורה קשה להבין כיצד יעקב אבינו יכול להתנות תנאי לקב”ה. אלא שאם ניקח בחשבון שהוא רוצה בכל מאודו גם את מה שה’ אינו כולל בהבטחה, אולי נוכל להבין שאין כאן תנאי חומרי שיש בו טובת הנאה לעצמו, אלא בקשה לקרבת אלוקים, שבלעדיה קשה לתאר את קיום המצוות: “וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכֹל ובגד ללבֹּש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה’ לי לא-להים” (כח:כ-כא)…..
(ברור שהכל למען יראת שמים והכרת הבורא וכדו’, לעומת מה שנאמר “אין חלום ללא דברים בטלים” סתירה מיני וביה, אז העיקר שהכל מה’ית)
“וַיַּחֲלֹם … וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ”(כח/יב) שואל המדרש: קודם עלו, ואח”כ . שואלים מה חפשו המלאכי בארץ? “בילקוט” פרשת וירא מובא מדרש מעניין וזה לשונו: “כי משחיתים אנחנו” ר’ לוי בשם ר’ נחמן אומר: אלו המלאכים שמימי אאע”ה שגילו מסתוריין של הקב”ה שמשחיתים את סדום נענשו ונדחו ממחיצתם בשמים משך מאה שלושים ושמונה שנים … ר’ חמא בר חנינא אמר: בגלל שהתגאו ואמרו “משחיתים אנחנו …” א”כ מתי חזרו למקומם בשמים? תשובה על זה מביא “תרגום יהונתן “וזה לשון קדשו: “והנה מלאכי אלקים”: אלה הם שני מלאכים שהלכו לסדום ונטרדו מן העולם משום שגילו מסתורין של הקב”ה ונשארו עד זמן יציאת יעקב מבית אביו וליוו אותו בדרכו, ובאותו היום עלו שוב לשמים, וצעקו לחבריהם. “בואו וראו את יעקב החסיד שזיו דיוקנו קבוע בכסא הכבוד”. וכך ירדו לראות את האדם שדיוקנו, חקוקה בכסא הכבוד. ע”כ.
(עתון יד לאחים בשינוי קמעא)
“וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ” בתנחומא מובאת אגדה מופלאה: המלאכים שראה יעקב הם שריהם של ארבע מלכי אומות העולם והם: שרי בבל, יון, מדי ואדום והם היו עולים ויורדים בסולם הזה. וכך אמר הקב”ה ליעקב. עלה גם אתה. אך יעקב לא עלה בסולם. ואז אמר לו הקב”ה יעקב, למה אין אתה עולה? אך יעקב התרגש מאד וחשב, כשם שאלו ירדו, כך גם לו תהיה ירידה. א”ל הקב”ה: אילו עלית והאמנת, לא היתה לך ירידה בעולם, אלא מכיון שלא האמנת, הרי בניך משתעבדים בין ארבע המלכויות הללו, במסים וארנונות. א”ל יעקב להקב”ה: האם השעבוד יהיה לעולם? א”ל הקב”ה: אל תירא עבדי יעקב, ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שבים. כי אעשה כלה בכל הגויים, ואותך לא אעשה כלה.
חז”ל אומרים שבלהה הייתה בתו של לבן שנולדה לשפחתו, ובעצם הייתה אחותה של רחל מצד האב.
כשראתה רחל שהיא עקרה, נתנה את שפחתה בלהה ליעקב על מנת שתלד לו ילדים, אשר ייחשבו במובן מסוים כילדיה של רחל. נוהג זה היה רווח בעמי המזרח באותה התקופה וכן נהגה שרה בנותנה את הגר לאברהם (ספר בראשית, פרק ט”ז). מעשה זה של רחל היה חלק מהמאבק בין רחל ללאה על הולדת בנים ליעקב. הילדים שנולדו לבלהה ויעקב הם דן ונפתלי.
בניגוד לאמירה הרווחת אודות ארבע אמהות שהשתרשה בשיר “אחד מי יודע”, כאשר התורה מסכמת את מניין השבטים היא מונה את בלהה וזלפה כחלק מהאמהות (בראשית לה, כב-כו), ואף חז”ל מציינים במספר מקורות שיש שש אמהות ומונים את בלהה וזלפה בתוכן
ומתוך
http://www.reform.org.il/Heb/
“וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה” (בראשית ל’ ג’). פסוק זה מתמצת את התהומות אליהן נפלה רחל, בתוך מערכת היחסים הסבוכה שנוצרה בינה ובין לאה ויעקב. האחות היריבה יולדת בקלות וללא הרף, והאיש המאוהב נראה אדיש לכאבי העקרות שלה. בתרבות שבה אישה, ככל הנראה, נמדדת ביכולתה ללדת, רחל מרגישה כמו כלום. פשוט כלום. והיא רוצה למות.
והנה גם כשבאתי לכתוב על זלפה ובלהה, אני, כמו רוב המסורת היהודית לפני, מדברת על לאה, רחל ויעקב.
מדוע זלפה ובלהה מקבלות מקום קטן כל כך בתרבות שלנו? האם הסיפור בבראשית יכול ללמד אותנו משהו על הגורמים להתעלמות הזו?
שתי השפחות ניתנות ליעקב כרחם חלופי, על ידי גבירותיהן. מדוע אי אפשר לקבל את דברי הכתוב שהן באמת ניתנו כנשים? בעיקר מכיוון שהילדים לא נחשבים ילדיהן. לאה ורחל הן שנותנות לבנים את שמותיהם והן אלה שלוקחות עליהם בעלות – “וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן-לִי בֵּן; עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן…” (בראשית ל’).
הרעיון לתת את השפחה לבעל, ולקחת את ילדיה כשלך, לא חדש בתורה. שרי כבר ניסתה את זה, ללא הצלחה מרובה. אולם לעומת סיפורה של שרי, כאן נוסף לנו הביטוי “ותלד על ברכי”, כלומר, מתוארת קרבה גופנית מוזרה בין הנשים האלה. כאילו האחת מנסה להיות השניה, או כאילו האחת מנסה להעלים את רעותה.
וזה מצליח. בלהה באמת יולדת שני בנים ורחל נותנת להם את שמותיהם, ובאורח פלא נפתח רחמה של רחל וגם היא יולדת פתאום בנים.
אבל לסיפור הזה אין סוף טוב.
הפיכת זלפה ובלהה לכלי הולדה מעלימה את האנושיות שלהן. הדפוס הזה הופך ברור יותר כשאנחנו שומעים בהמשך הספר על כך שראובן שוכב עם בלהה “וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל” (בראשית ל”ה) (כדאי לשים לב לכך שיעקב לא מגיב, לטוב או לרע). פריצת הגבולות הזו מוכרת לנו ממשפחות שמתקיים בהן גילוי עריות, במקומות בהם מישהו במשפחה הופך כלי, חפץ, עבור אחר/אחרים במשפחה.
ועוד פרטים מענינים, מתוך
“מוצאן של בלהה וזלפה נרמז בסוף פרשת ויצא:
“ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנותיי”.
חז”ל למדו מכאן שגם בלהה וזלפה היו בנותיו של לבן, מאישה אחרת.
בספר החיצוני ‘צוואת נפתלי’ נאמר ששם אמן של בלהה וזלפה היה ‘חוה’, ואביהן היה ‘אחותי’. הוריהן של בלהה וזלפה מזכירים לנו את הזוג הראשון: אדם וחוה. שם האם זהה, ואילו שם האב: אחותי, רומז לחכמה, מה שאבד לאדם אחרי החטא.
ספר צוואת נפתלי מוסיף עוד פרטים על משפחת השפחות. האחות של ‘אחותי’ הייתה דבורה מינקת רבקה, אביהן של אחותי ודבורה היה עוץ, בנם בכורם של נחור ומלכה. כל השפחות: מלכה, דבורה, בלהה וזלפה באות מענף אחד במשפחתו של נחור. גם שמו של עוץ מורה על נתינת עצות. לפני החכמה והבינה (אחותי וחוה) קיימת העצה העמוקה של ריבונו של עולם.
ראינו ארבע דמויות במשפחתו של נחור:
- חוה – היא הבינה (“בינה יתרה נתן באישה”)
- אחותי – הוא החכמה.
- עוץ – הרצון המקורי, עצה עמוקה לפני החכמה והבינה.
- דבורה – הממתקת את הדינים, מוציאה טהור מטמא.
ארבע דמויות אלו מייצגות את הצדדים הנסתרים בעולם שאינם באים בצורה גלויה.
..לפי המדרש הייתה זלפה בחורה צעירה והריונה לא ניכר עליה, ולכן לא נזכר בכתוב שהייתה בהריון אלא כתוב רק “ותלד” ואילו על בלהה נאמר “ותהר ותלד” שהריונה היה ניכר עליה מאד ובטנה גדלה כמו הר. לפי הנוהג הייתה צריכה השפחה הגדולה – בלהה, להינתן לבת הגדולה לאה ואילו השפחה הצעירה- זלפה לרחל, אך מכיוון שלבן רצה להטעות את יעקב,כאשר נתן לו בראשונה את לאה במקום רחל, ניתנה זלפה הצעירה כשפחה ללאה ובלהה ניתנה לרחל.
קרע תמידי
הפער העצום החוצץ בין עולמותיהן של לאה ורחל השפיע לא רק על חייהן הפרטיים אלא הפך לקרע שהפריד בין צאצאיהן במהלך חייהם.
שבר זה שב והתגלה במהלך הזמנים, החֵל ביריבות שבין יוסף (בנה של רחל) לאֶחָיו (שרובם בניה של לאה), שביקשו להרגו אולם במקום זאת הסתפקו בכך שמכרוהו כעבד לשיירה חולפת.
היה זה משה, צאצאה של לאה, שגאל את עמנו מעבדות מצרים, אולם רק יהושע – תלמידו של משה וצאצאה של רחל – היה מסוגל להנהיג את העם בדרכו אל ארץ הקודש.
שלטונו של מלכנו הלאומי הראשון, שאול (צאצאה של רחל), נקטע באבו על ידי המלך דוד (צאצאה של לאה), שהפך למייסדה של השושלת. אולם הקרע שב ועלה אל פני השטח עם הסכסוכים הבלתי-פוסקים שבין מלכות ישראל למלכות דוד – יהודה.
קרע זה דינו להמשיך להתקיים עד סוף כל הדורות. על המשיח בן יוסף (צאצאה של רחל) מוטלת המשימה להכין את העולם לגאולה, אולם המשיח בן דוד (צאצאה של לאה) הוא שמגשים הלכה למעשה את הגאולה האחרונה לנצח נצחים. (ע:כ – ונאמר אמן, לא הבני למה שניים אבל איך אומרים טובים השניים… אז חלשיהיו שני משיחים, נו, שיבואו כבר)
באמצע, בין הלידות של השפחות מחד לבין הלידות האחרונות של לאה והראשונה של רחל מאידך – נכנס הסיפור המוזר של הדודאים שכביכול איפשרו את הלידות האחרונות הללו.
חז”ל מתקשים לעכל את הסיפור הזה, שהרי אם ה’ הוא הנותן בנים לשם מה צריך דודאים?
בכל סיפור תנכי יש כמה “עלילות” זו לצד זו. עלילה אחת (ללא מרכאות) היא הדרמה המתרחשת בין הדמויות האנושיות בסיפור, אשר קוויה הכלליים הובאו לעיל. לצד ההתרחשות העלילתית בין הדמויות מתרחשת כל העת ברקע “עלילה” מרתקת בין היצורים הקטנים הנקראים “אותיות ומלים”, שכמו הדמויות האנושיות בסיפור, יוצרות מערכות יחסים ודרמות משל עצמן, תוך שהן מחזקות ומעמיקות את הדרמה הנראית לעין. כמו המקהלה במחזות יווניים הן לוחשות לנו מידע נוסף שהדמויות העיקריות לא תמיד (או עדיין לא) מודעות לו, ולא אחת אף חושפות ברמז טפח מן העתיד הצפוי לדמויות האנושיות.
דוגמא מובהקת לעלילת משנה מילולית כזו בפרשתנו היא הפסוק: “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי” (בראשית ל/א). פסוק שבו לצד משמעותו הפשוטה – רצונה העז של רחל בבנים – רומזות לנו אותיותיו על מותה העתידי של רחל בעת לידתו של בנימין:
“הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי”, שבסיכול אותיות אומר לנו: “הבה לי בנימין וכאם אני מתה”.
… מעצים הדבר את הבנת כוחו של הדיבור כיוצר ובורא מציאות (בבחינת “החיים והמוות ביד הלשון”), תימה שתחוזק בהמשך הפרשה (לא’, לב’) כאשר יתווסף לגזר-הדין הזה גם דיבור-בורא-מציאות מפיו של יעקב: “אם אשר תמצא את אלוהיך” הוא אומר ללבן המחפש את תרפיו שנגנבו ע”י רחל – “לא יחיה!”. לבן אמנם אינו מוצא את תרפיו, אולם מוצא פיו של יעקב מתקיים זמן לא רב אחר-כך: רחל, אשר בכליה נמצאים התרפים, מתה.
ומדוע חשוב שהנבואה הסמויה תועבר לנו דווקא מפיה של רחל?ר……
מהו איפוא תפקידם של הדודאים?
הבוטניקאים שבינינו ישמחו בודאי לייחס להם תכונות אפרודיסיות, מעוררות תאווה, ואפשר שהם שמשו את רחל כדי להשתחרר מצוננותה המינית וכדי לעורר בה היענות ליעקב. בעולם שבו מפותח מאוד הטיפול בעקרות באמצעות זרזי ביוץ כימיים, ניתן ליחס לפרי הדודאים גם תכונות מן הסוג הזה.
שני ההסברים הללו, כפי שכבר הוזכר, אינם לרוחם של חכמינו שרואים בהם גריעה מחלקו של אלוהים בתהליך ההולדה.
אז מה בכל זאת תפקידם של הדודאים בסיפור? ומדוע הם מתגלים לעולם דוקא בידי ראובן ולא אחד הבנים האחרים, ודוקא בימי קציר חטים ולא במועד אחר?
התשובה לכך נמצאת ברמה “המולקולרית”, במרקם האותיות. המלה “דודאים” גזורה מן השורש “דוד”, השכיח כל כך בספר שיר השירים. ואכן, לצורך הבנת סיפור הדודאים מביא הזוהר את פסוק יד’ בפרק ז’ בשיר-השירים שבו מופיע השורש דו”ד באותה הטייה ובשימוש דומה כמו במקומנו – במלה “דודאים”:
“הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים, חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך” (שיר השירים ז/יד).
הפתחים הנם כל פתחי הפנים והגוף דרכם אנו קולטים את העולם ומפרשים ומבינים אותו. ומגדים – הינם ההגדים, האמירות, תוצרי הדיבור, שהיו עד כה צפונים ובלתי מובנים, ועתה, לריחם של הדודאים, לפתע מתפרשים כולם: הן החדשים והן הישנים….
דודאים הם, אם כן מפתח לחכמת-החיבור-המולידה-בן. רחל, המציאות הנגלית, מבקשת מלאה, התורה הנסתרת, את חכמת הזיווג – הבינה, החיבור בין ישויות שבא לידי ביטוי מוחשי ב-בן. והיא מציעה ללאה בתמורה את חכמת החסד, את אהבתו הארצית של יעקב: “לכן ישכב עמך הלילה”.
חכמי הזוהר מפרקים את המלה “ישכב” למרכיביה יש-כ”ב. “יש” שהוא המאפיין העיקרי של המציאות הנגלית: השפע המוחשי, בבחינת “להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא” (משלי ה’, כא’); ו-כ”ב שהוא מניין האותיות בהן נכתבה התורה ונבראה מתוכה המציאות הנגלית. במשפט “לכן ישכב עמך הלילה” מוסרת איפוא רחל, המציאות הנגלית, ללאה, ספירת בינה, את כלי הקבלה שלה: אותיות התורה, דרכם יועבר אליה השפע האלוהי. …
ראוי לציין שהן בהבטחתה של רחל: “לכן ישכב עמך הלילה”, והן במימושה: “וישכב עמה בלילה הוא” – לא מוזכר יעקב במפורש, אלא רק “הוא” ערטילאי. דבר זה, כאמור מאפשר לנו לייחס את הזיווג האולטימטיבי הזה לא רק ליעקב, אלא בעת ובעונה אחת גם לקב”ה.
מאידך, להבדיל מארבעת הבנים הראשונים שלידתם אינה מיוחסת במפורש ליעקב אלא בעיקר לקב”ה (“וירא ה’ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה..”, “ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה’ כי שנואה אנוכי…”, “ותהר עוד ותלד בן….”, “ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה’…”) את לידת שני הבנים האחרונים, יששכר וזבולון, מייחס הכתוב במפורש ליעקב, לצד חלקו של הקב”ה: “וישמע אלהים אל לאה ותהר ותלד ליעקב בן חמישי”, “ותהר עוד לאה ותלד בן ששי ליעקב”.
וראוי עוד להסב את תשומת הלב לכך שלידתה של דינה אינה מיוחסת לא ליעקב ולא לאלוהים – “ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה”. הסיבה לכך היא נושא למחקר אחר.
(ע”כ. הארכתי בציטוט – מה אומר, איזה יופי של ניתוח, מילים יפהפיות, חלוקת מילים לחלקים משמעותיים, תם ובער אני – לא מבין, איך לוקחים סיפור יפה, מיני, פשוט. ו..)
מתוך פירוש אברבנאל
http://www.daat.ac.il/daat/vl/
וילך ראובן בימי קציר חטים… וישמע יעקב [ל,יד-מג] סיפר הכתוב איך שבה לאה ללדת בנים, והוא שראובן בנה מצא בשדה דודאים, והם היברוחים, שלהם צורת ראש וידים כצורת אדם. והביא אותם אל לאה אמו. אולי שמע ראובן שהיו טובות להריון נשים. ובעבור שלאה הייתה משתוקקת אליו, הביאם אליה, ורחל שאלה ממנה שיתן לה מהם. והיא השיבה: המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני. ואמרה זה, לפי שהיה יעקב בראותו שלאה עמדה מלדת, כסבור שפסקה לגמרי, ממעט בואו אצלה, והיה מייחד שכיבתו אצל רחל, שהייתה בחורה ממנה, ועדיין לא ילדה, והייתה מצפה שתהר. לכן אמרה לה לאה: המעט קחתך את אישי לשתהר, שהוא מתמיד להיות בעבור זה עמה ולא עמי, כאשר היה בראשונה, ותרצי גם כן לקחת גם את דודאי בני, כדי שתהר יותר במהרה. ורחל השיבה לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך. כי בשכר הדודאים הסכימה עמה שישכב עמה בלילה ההוא. ולפי שכל אחת מהגבירות ההן הייתה בבית בפני עצמו, והיה מנהגן שיעקב בבית אשר ישכב הלילה, שמה היה עושה סעודתו, לכן יצאת ואמרה לו: אלי תבא, כלומר אל ביתי תבוא להתלונן הלילה הזה, כי כן הסכמתי עם אחותי תחת דודאי בני. וזכרה התורה כמה הועילו הדודאים לשתי האחיות ולכל אחת מהם, אם בסגולתם שאם היותם קרים כדברי הראב”ע, אולי בסגולה יועילו בהריון הנשים, כי לכך הייתה רחל שואלת אותם, ולאה מתעכבת מלנתנם לה לבשם את המטה, כמו שחשב הרמב”ן. כי הנה עם היות הריונם בדרך השגחה, לא ימנע מפני זה שלא יסתייעו בדברים הרפואיים, ולולי זה לא היה נכתב הסיפור הזה בתורה שלא לצורך. ולכן אמר שבאותה הלילה הרתה לאה. (ע”כ)
ומה קרה בלילה הראשון עם לאה? מתוך
http://www.ohrshalom.net/
ףאה אמנו שיתפה פעולה ע ם אביה לב הרמאי, ונישאה ליעקב אבינו כאשר טעה לחשוב עליה כי היא רחל אמנו. כיצד הצליחה לבצע הערמה זאת? אלא תחת צעיף עבה המכסה את פני הכלה אי ן מזהי םבמי מדובר. יעקב שידע מראש שיש לו עסק עם רמאי כמו לבן , הקדים למסור לרחל סימנים שהיא תרמוז לו מתחת לחופה כדי שידע שלא החליפו אותה באחרת. אבל מרוב רחמנותה של רחל על אחותה מסרה לה את הסימני (בבא בתרא קכג ע”א). וכ לא הועילה ליעקב כל זהירותו . התורה מספרת בקצרה כי כעבור שעות חשכה של הלילה “ויהי בבוקר, והנה היא לאה!” (בראשית כט, כה). ומה התוצאה “? וירא ה’ כי שנואה לאה, ויפתח את רחמה ורחל עקרה” (ש כט, לא). כא יש לשאול שאלה קשה. כיו ששנא אותה , מפני מה לא גירש אותה? הרי כא מקח טעות! ודאי אין אדם מסכים לקשור עשרות שנות מחייו עם בן אדם שאין לו שום חיבה אתו. וג לאה ידעה משנאה זו, כמו שביטאה בלידה השניה “כי שמע ה’ כי שנואה אנכי” (ש כט, ).לג ולפי דעת הבריות בצדק פיתח יעקב התנגדותו לה מפני רמאות זו! ולא די בזה אלא הזדקק יעקב לעבוד עוד שבע שני נוספות כדי להשיג את רחל, בתנאי שה קשי ביותר כמאמרו של יעקב “הייתי ביו אכלני חורב, וקרח בלילה. ותידד שנתי מעיני” (בראשית לא מ, ). ויגיעה זו היתה בגיל די מבוגר. ומדוע יסלח לה ? שמא הושפע יעקב מדברי התוכחה שלה. מסרו חז כ” ,ל” ל אותה הלילה היה קורא לה ‘רחל’ והיא עונה . לו בבוקר ‘והנה היא לאה’!. אמר לה: רמאית בת רמאי, כל הלילה [בחושך ] קראתי לך רחל וענית לי? אמרה לו: וכי יש מורה בלי תלמידים ? וכי לא כך היה קורא לך אביך יצחק שקרא: עשו] והיית עונה לו?” (ההתייחסות כאן לגניבת הברכות מ עשו, בראשית פרק כז.
(ע”כ. ולמה לא גירש אותה? נא לעיין במאמר)
ומה היו הסימנים? מתוך אוסף מדרשי חז”ל על יעקב ונשיו
…ואלו סימנים מסר יעקב לרחל, ואמנם האשה צריכה להתחיל בבהן הרגל שהוא סימן התחתון, ואחר כך בהן יד שהוא אצבע, ואחר כך תנוך אוזן בעלה שהוא עליון, ובדרך זה מסר יעקב לרחל. (בראשית ויצא)
…אבל יעקב שלא היה עקר, לא הוא ולא לאה, אם כן למה נשא את רחל, ולא די בזה, אלא שמיהר לבא גם אל השפחות, ושמא תאמר כי צריך יעקב לקחת ד’ נשים להביא י”ב שבטים כנגד ד’ רוחות העולם, הדין עמך, אבל היה לו להחזיר אחר נשים כשרות, ואם תאמר מכח טרדות הצאן, מכל מקום יצחק אביו למה לא הזהירו בכתב או באיש עתי, והנה עולים ויורדים מארץ ישראל לחרן, ואחר שנשאן למה לא הכריחו יצחק לגרשן, אלא על כרחך הוא, ואין לך פה להשיב, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ובהיתר נשאן, והשפחות גיירן, ואם קראן שפחות אחר כך כדי לייחס בני הגבירות… על כל הדברים האלה יש סודות עמוקים…(ע”כ. מעניין לדעת את הסודות. אוסף מומלץלעיון נוסף)
בקבלה מוסבר שכשם שרחל היא זיווגו המושלם של יעקב, כך לאה היא זיווגו של ישראל – כלומר של מדרגת “ישראל” שביעקב, המדרגה הגבוהה יותר של אישיותו, שאותה רכש כאשר נלחם עם המלאך וזכה לשם הנוסף. (לפי חז”ל, המלאך שעמו נלחם יעקב היה “שרו” הרוחני של עשו, כלומר שורשו הרוחני; דבר זה תואם את האמור לעיל, ולפיו לאה יועדה במקור לעשו: על יעקב היה להילחם בשורש הרוחני של עשו על מנת לזכות בלאה בשלמות.)
‘יעקב’ אהב את רחל ושנא את לאה, אך מרגע שנהיה גם ‘ישראל’ התגלה לו לפתע, שנים אחרי שהתחתן עמה, יופייה הסמוי יותר של לאה, והוא החל לאהוב גם אותה. בעוד האהבה לרחל היתה אהבה ממבט ראשון, אהבה טבעית וספונטנית, האהבה ללאה היתה אהבה ממבט שני – אהבה פנימית יותר, שכמו טעם נרכש נקנית בהדרגה, מתוך היכרות עם האדם האחר ומתוך התפתחות וצמיחה (ע”כ)
בני יעקב
המדרש[12] מספר כי יוסף מת הראשון ולוי “האריך ימים מכולם”. וכתוב[13]: “נמצאו כל השבטים שנולדו לשבע שנים, חוץ מבנימין”
בני יעקב | אם | נולד[12] | שנת הלידה לבריאת העולם |
נפטר בן[12] | יום ההילולה | מקור השם | מקום קבורה משוער[14] |
---|---|---|---|---|---|---|---|
ראובן | לאה | י”ד בכסליו | ב’קצ”ב | 155 או 124 | י”ד כיסלו | “כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה ה’ בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי” (בראשית, כ”ט, ל”ב) | נבי רובין (מערבית לרמלה) |
שמעון | לאה | כ”ח בטבת | ב’קצ”ג | 120 | כ”ד כיסלו | “כִּי-שָׁמַע ה’ כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי” (ל”ג) | דרומית לקיבוץ אייל |
לוי | לאה | ט”ז בניסן | ב’קצ”ד | 137[15] | ה’ תשרי | “הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי” (ל”ד) | |
יהודה | לאה | ט”ו בסיון | ב’קצ”ה | 119 | ט”ו בסיוון | “הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'” (ל”ה) | יהוד |
דן | בלהה | ט’ באלול | ב’קצ”ד | 125 | ט’ אלול | “דָּנַנִּי אֱלֹהִים” (ל’, ו’) | אשתאול, כפר דנה בעמק יזרעאל |
נפתלי | בלהה | ה’ בתשרי | ב’קצ”ה | 133 | “נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי” (ח’) | ||
גד | זלפה | י’ במרחשון | ב’קצ”ז | 125 | י’ מרחשוון | “(בָּגָד) [בָּא גָד]” (י”א) | |
אשר | זלפה | כ’ בשבט | ב’קצ”ח | 123 | י”ב טבת | “בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת” (י”ג) | |
יששכר | לאה | י’ באב | ב’קצ”ו | 122 | י’ באב | “נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר-נָתַתִּי” (י”ח) | |
זבולון | לאה | ז’ בתשרי | ב’קצ”ח | 110 | ה’ תשרי | “זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי” (כ’) | |
דינה | לאה | ז’ בתשרי | ב’קצ”ח | ארבל | |||
יוסף | רחל | כ”ז תמוז | ב’קצ”ט | 110 | א’ תמוז | ” אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי” (כ”ג) | שכם |
בנימין | רחל | י”א במרחשון | ב’ר”ח | 115 | כ”ד מרחשוון | “שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין” (י”ח) | מזרחית מכפר סבא |
במניין שבעים צאצאי יעקב ברדתם למצרים, מוזכרים שנים עשר הבנים ודינה בלבד בלא בנות נוספות של יעקב.[ לעומת זאת, בשני פסוקים בספר בראשית מוזכרות בנות יעקב בלשון רבים: א. לאחר מכירת יוסף נאמר על יעקב: “וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בָּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ”[. ב. בנוגע לירידת יעקב למצרים נאמר: “בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו… הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה”
הסתירה בין המקורות הללו גרמה למחלוקת בין הפרשנים בשאלה האם היו ליעקב בנות נוספות מעבר לדינה. המחלוקת מופיעה כבר במדרש רבה: לפי הדעה הראשונה המובאת שם דינה הייתה בת יחידה, והביטוי “בנותיו” מתייחס לנשי בניו של יעקב. לעומת זאת, רבי יהודה סובר שהיו ליעקב בנות רבות, שהסיבה שלא מסופר על לידתן, היא משום שהן נולדו כולן כתאומות של שנים עשר הבנים, ושהסיבה שהן לא נספרו בירידה למצרים היא משום שהן כולן נישאו לבני יעקב.
שמואל דוד לוצאטו (שד”ל) מביא את דעת רבי אברהם גריגו, שגם כן סובר שהיו ליעקב בנות רבות, והוא מסביר שהסיבה שרק דינה הוזכרה היא בגלל הסיפור שאירע לה, שהיא נחטפה ונאנסה על ידי שכם בן חמור. גם שד”ל עצמו תומך בכיוון זה, משום שלדעתו לא סביר שהייתה ליעקב בת אחת בלבד לעומת שנים עשר בנים. שד”ל כותב שכך הוא גם לגבי נכדותיו של יעקב, שרק שרח בת אשר מוזכרת בירידה למצרים, אף שמסתבר שהיו ליעקב נכדות נוספות, וששרח הוזכרה לבדה בגלל חשיבותה. (ע”כ)
ומתוך פירוט נוסף בנושא –
http://www.biu.ac.il/JH/
ר’ אברהם אבן-עזרא מבאר את הפסוק הראשון: “וכל בנותיו: בתו ובת בנו”, היינו דינה ושרח בת אשר, שהן הצאצאות היחידות של יעקב שמוזכרות במפורש בתורה. לפי ראב”ע המילה “בנותיו” מוסבת אפוא לכל הצאצאות של יעקב. אלא שהסבר זה אינו מתיישב עם מה שנאמר בפסוק השני, שבו מוזכרות בנפרד הבנות והנכדות. לכן הוא מסביר את הפסוק השני שלא כפירושו הראשון:
בנותיו היא דינה לבדה. ויתכן שהיו לדינה שפחות קטנות גדלו עמה, ובעבור בתו קראם הכתוב בנות יעקב, בעבור שגדלו בביתו, כמו בני מיכל, וכן ובנות בניו כי אחת היא.
המדרש פותר את הבעיה בדרך אחרת: “בנותיו, רבנן אמרי זו דינה, ובנות בניו זו שרח בת אשר, וכן הוא אומר ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב (בר’ מו:כג)”. לפי מדרש זה, אין קושי בעובדה שהתורה הזכירה את דינה ואת שרח בלשון רבים. הרי זו דרך המקרא: כל שם כולל הוא בלשון רבים, גם אם מספר מרכיביו הוא אחד.
שאלה אחרת היא עם מי התחתנו בני יעקב. אברהם מופיע בתורה כנשוי, ותשומת לב רבה מוקדשת לנישואי יצחק ויעקב, כאשר הדגש הוא על הרתיעה מלהינשא עם בנות כנען הנמנות על הגזע המקולל: “אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו” (בר’ ט:כה). אבל אין התורה מוסרת לנו פרטים מזהים על נשות בני יעקב, חוץ מיוסף שנשא אישה מצרית – אסנת בת פוטי-פרע, ויהודה שעליו מסופר שנשא אישה כנענית – בתו של שוע. רש”י מיישב את שני הקשיים האלה בעזרת המדרש המביא מחלוקת בין רבי יהודה לרבי נחמיה, וזה לשונו:
רבי יהודה אומר: אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמיה אומר: כנעניות היו, אלא מהו ‘וכל בנותיו’? כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו….
איזה היתר היה להתחתן עם האחות התאומה? גם על קין והבל המדרש מספר שנשאו את אחיותיהם, אבל אז לא הייתה ברֵרה! אלא חייבים להסביר כפי שמפרש הרמב”ן (בר’ לח:ב): “יצטרכו בני לאה לשאת תאומות ששה האחרים והם יישאו שלהם”, וכך כל אחד יישא את אחותו מן האב ולא מן האם, [5] ואז הדבר אינו אסור לבן-נח. בכל זאת שואל בעל “דעת זקנים”: לפי הדעה שהאבות קיימו את התורה כולה, עד עירוב תבשילין, אם כן היאך בני יעקב נשאו אחיותיהם אף מן האב בלבד? והוא מיישב כך: מאחר שהאבות לא נצטוו על התורה, אף על פי שידעוה ברוח הקודש, “מה שהיו רוצים היו מקיימים מה שהיו רוצים היו מניחים”. פירוש הרמב”ן אינו מתיישב גם עם לשון המדרש המדבר על תאומות ולא על אחיות רגילות, וכוונת המדרש היא כנראה שבזה התכוון הקב”ה לספק לכל אחד מבני יעקב את האישה המיועדת לו, בדומה למה שאירע עם קין והבל. אלא שכאמור, לא היה עוד צורך בזה, ולכן זה היה אסור.
* מדוע אין האחיות התאומות נמנות במספר בני ישראל שירדו למצרים? על זה רש”י עונה במקום אחר (בר’ מו:כו): “לדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן”.
* רבי יהודה טוען שבני יעקב נשאו את התאומות שלהם מפני שלדעתו לא ייתכן שהם יישאו נשים כנעניות, ואילו מן הפסוק “וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ” (בר’ לח:ב) משמע שיהודה אמנם נשא אישה כנענית! רש”י מסביר על פי תרגום יונתן ש”כנעני” פירושו “סוחר”, וכך יוצא שאף אשתו של יהודה לא הייתה כנענית. גם בעניין תמר יש הטוענים שלא הייתה כנענית, וכך מפרש הרמב”ן (שם):
תמר הייתה בת אחת מן הגרים בארץ, לא בת איש כנעני בייחוסו, כי חלילה שיהיה אדוננו דוד ומשיח צדקנו שיגלה לנו במהרה מזרע כנען העבד המקולל. ורבותינו אמרו (ב”ר פה י) בתמר שהייתה בתו של שם, והוא כהן לא-ל עליון.
ויגנוב יעקב את לב לבן עד בלי הגיד לו כי בורח הוא (לא,כ)
אכן. יעקב הסתיר ענין אחר של בריחה, והוא שכשהגיע לחרן לא סיפר יעקב ללבן שהוא בורח מעשיו. כי אם לבן היה יודע זאת, לא היה נותן לו כלל את בנותיו לנשים. או שהיה שומר עליו מכל משמר שלא יסע לארצו כי היה ללבן תרוץ מצוין, אם תסע לאביך ודאי יבוא עשיו ויהרוג את בנותיי ונכדיי.
וזהו שכתוב “ויגנוב יעקב את לב לבן”. במה גנב לבו? ….
טוב – מספיק להיום – עוד מעט מתחיל שבוע חדש