From:
To:
Subject: : וישב יעקב…וישראל אהב…ויגער בו
Date: Sun, 6 Dec 2015 01:37:35 +1100
א. יעקב מפנק את יוסף, מעדיף אותו ואינו מסתיר זאת. סמל ההפליה: כתונת הפסים.
ב. יוסף מלשין ליעקב על מעשי אחיו: “ויבא יוסף את דבתם רעה…”.
ג. המוטיב העיקרי בחלומות יוסף: שליטה על אחיו (ואחר כך – גם על הוריו). החלום הראשון מתרחש בארץ. השני – בשמים. רמז לגאוותו של יוסף, ההולכת ומתפתחת.
החלום – [“מחזה”, “מראה”, “חזון לילה” וכו’] – זהו אמצעי ספרותי להדגשת אירועים שונים העומדים להתרחש. בעולם העתיק ייחסו חשיבות רבה ביותר לחלומות, והיו אנשים שנחשבו ל”פותרי חלומות”. למעשה, כל העלילה בסיפורי יוסף מתקדמת בעזרת החלומות, והם הגורמים למפנים השונים בחייו. בחלומות יוסף אין אזכור לשם ה’ אפילו פעם אחת. אלה הם חלומות חידה…
הפתרון המחקרי: – יש כאן כנראה שילוב של שני סיפורים, או שתי מסורות: הסיפור האחד, זה של שבטי הצפון, הוא סיפור ראובן והמדיינים. בסיפור זה חסר הסוף. הסיפור השני, היהודאי, מדבר על יהודה והישמעאלים. הסבר זה יכול גם לתרץ את העובדה שראובן חוזר לבור הריק. (ע”כ)
ועוד גישה לחלומות, מתוך
http://www.hofesh.org.il/
האמונה בחלום כאמצעי להעברת מסרים אלוהיים הייתה כל כך עמוקה בימים הרחוקים ההם
עד כי הייתה מידה של זיהוי בין נביא לחולם חלום )במדבר י”ב 6, דברים י”ג 6-2(. בזמנים
מאוחרים יותר, בימי הנבואה הקלאסית, התערערה האמונה במהימנותו של החלום, ונביאים
שפכו זעמם על מי שמתיימר לדבר בשם האל בספרו חלום )ירמיהו כ”ג 32, 28-25, כ”ט 8, זכריה
י’ 2; וראו גם קהלת ה’ 6, 2(. אצל חז”ל ניתן כבר לקרוא, ליד היגדים המכירים בסגולות
החלום, גם באמרות מן הסוג הזה: “אי אפשר לו לחלום בלא דברים בטלים” )ברכות נ”ה ע”א(
ו – “אין מראין לו לאדם )הכוונה בחלום( אלא מהרהורי לבו” )שם, נ”ה ע”ב(.
…
הסיפור נוקט בגישה דטרמיניסטית, וקובע שמה שנמסר ברמז בחלומותיו של יוסף – חייב
להתממש, ואמנם כך קורה בהמשך )פרקים מ”ב-מ”ז(. ברור שלקביעה זאת אין שום יסוד
במציאות: החלום בנוי משיירים של חוויות מזמנים קרובים ורחוקים. זו תופעה קבועה של שינה
של כל אדם – היא פוקדת כל אחד מאיתנו ב – 5-4 סדרות בכל תקופת שינה, ואין, ולא יכול
להיות דבר בינה ובין חיזוי העתיד. התופעה, כאמור, עשויה לכל היותר, לפתוח צוהר אל
הנטיות המודחקות של האדם עצמו. זאת ועוד אחרת: הטענה שמישהו מסוגל לחזות מראש את
העתיד שוללת את אחד היסודות של הדת עצמה – הלא הוא עקרון הבחירה החופשית. כל
המצוות שבתורה הורדו אל בני האדם, כביכול, כדי להיטיב עמם )”בכל הדרך אשר ציווה ה’
אלוהיכם אתכם תלכן למען תחיו וטוב לכם…” – דברים ה’ 30 ועוד רבים(. אם העתיד “חסום”
על ידי נבואה, האמורה להתממש באורח דטרמיניסטי – נשמט הבסיס של העיקרון הבסיסי
הזה. (ע”כ)
(טוב מספיק לחלום)
אם אכן האחים הם שמשכו את יוסף מן הבור ומכרוהו, מה עניינם של הישמעאלים והמדיינים/מדנים במעשה המכירה? פרשנינו יִישבו זאת בכמה אופנים. רש”י מעצים בעקבות חז”ל[1] את האירוע: שלוש פעמים נמכר יוסף: מהאחים לישמעאלים, מהם למדיינים ומהמדיינים למצרים.[2] ראב”ע ובעקבותיו רלב”ג ורד”ק מזהים את המדיינים כישמעאלים או כחלק ממכלול הישמעאלים על פי הנאמר בשופטים ח:ד.[3] רמב”ן מתאר את המדיינים כסוחרים-יזמים שאליהם נלווים הישמעאלים כאנשי תובלה, אך דווקא אותם רואים ממרחק בגלל גמליהם הגבוהים. גם ר”ע ספורנו מקבל ומשכלל פירוש זה, אך בסופו של דבר פירושים אלה ודומיהם קשים, שכן הלשון “וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים” (בלי ה”א היידוע) מעידה שזאת קבוצה חדשה שאינה זהה עם הישמעאלים שנצפו קודם לכן. והמשך הפסוק – “וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף”, משמעו שאותם המדיינים הם המושכים את יוסף מהבור והם גם המוכרים אותו. ועדיין אין זה פותר את היעדר ראובן ממעשה המכירה ואת הפתעתו ותדהמתו כשלא מצא את יוסף בבור (כט-ל).[4]
איש מהפכת הפשט בפרשנות המקרא הצרפתית-אשכנזית, הרשב”ם, פתר את כל הבעיות הללו בקריאת הפסוק “וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים” כמשמעו. כלומר אין הם ישמעאלים ולא בעלי גמלים. “וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ” – הם המדיינים – “אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף” – אותם מדיינים שאכן סוחרים הם מכרוהו “לישמעאלים”, שכבר קודם ראום האחים מרחוק.
אם כן, מתוך שמתוארת אדישות האחים לגורל אחיהם – אחרי השליכם את יוסף אל הבור ישבו “לֶאֱכָל-לֶחֶם”
(כה) דהיינו את סעודתם. ולא קרוב אל הבור אכלוה, כדי שלא לשמוע את זעקות תחנוניו
[2] רש”י נצמד לפשט בזהותו את המדנים כמדיינים, שלא כחז”ל. בבראשית רבה פ”ד, כב, רבי הונא מפליג עוד: ארבע פעמים נמכר בהוסיפו את המדנים בין המדיינים למצרִים. אולי ארבע, כי ארבעה פעמים בא השורש מכ”ר בסיפור יוסף: לז:כז, כח, לו, מה:ד. ר’ יודן מוסיף שם: חמש פעמים, גם מהשוק המצרי לפוטיפר, אולי על פי הכפילות בפרק לז:לו: “אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר” (אך בניגוד אל לט:א). כך חמש פעמים, אולי בהוסיפו את האזכור “לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף” בתהלים קה:יז. בעניין המדנים נעיר שהתרגומים: השבעים, הסורי, אונקולוס (המכונה יונתן), הוולגטה והשומרוני גורסים “והמדינים”.
[3] אך לדעה זו מתבקשת בפסוק כח הלשון “ויעברו האנשים” כלומר, אלה שתחילה נראו מרחוק. ניתן ליישב את לשון הכתוב בהנחה שתחילה ראו שיירת בדווים המכונים ישמעאלים, ועתה התברר שהם ממשפחת המדיינים שעיסוקם במסחר. ואכן תנ”ך רם משכתב “וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים” וכך מעוות את לשון המקרא.
[4] רש”י מביא (ע”פ בראשית רבה ט”ו) י”ט פתרונות מדרשיים בעלי מוסר השכל אך רחוקים מהפשט. בכור שור (כה) ואחרים מפרשים שבעת הסעודה שמר על הצאן. כל זה ודומיו אינו סביר, כי משנטל עליו להציל את יוסף בוודאי השגיח מרחוק על הבור……
את רשב”ם הקדים בעל “ספר הישר”.[1] הוא מספר כמו רשב”ם שבלי ידיעת האחים משכו המדיינים את יוסף מן הבור. וכדי לקיים גם את דברי יוסף שהאחים מכרוהו אך גם את הכתוב בסיפור המכירה שהישמעאלים קנוהו מהמדיינים, מתאר ספר הישר עלילה סבוכה: אחרי שהמדיינים העלו את יוסף ולקחוהו, ראו אותם האחים ובאו אליהם בטענה שהם חטפו את העבד המורד, שהאחים כעונש השליכוהו הבורה. התפתחה קטטה בין האחים למדיינים והאחים גברו בה ולקחו מידיהם את יוסף, ואז חזרו ומכרוהו למדיינים. אלה חששו להחזיק בו ולמכור אותו בכנען, שבה עלולים להכיר אותו, ולכן מכרוהו לאורחת הישמעאלים שהזדמנה שמה.
בהבנה המקובלת, שהאחים מכרו את יוסף לישמעאלים-מדיינים, הרי זה חלק מסיפור פשוט למדיי: האחים החליטו למכור את יוסף ואכן מכרו אותו. אבל לפי הרשב”ם זהו סיפור דרמטי שיש בו הפתעות, כראוי לסיפור טוב: האחים ראו מרחוק את האח שנוא נפשם לבוש בכתונת הפסים המלכותית מעוררת הקנאה והחליטו להרגו ולהעלים את גופתו באחד מבורות המים (יט-כ).[2] בכור האחים התנגד וצעק “לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ” (כא), ותגובתם הצוננת של אֶחיו גרמה לו לנקוט תכסיס
[2] מלבד התעללות באח יש גם פשע אקולוגי בהשלכת גופה לבור המים המשמש רועים ועוברי אורח.
…מה עשה ראובן, הלך וישב באחד מן ההרים לירד בלילה להעלות את יוסף, ותשעה אחיו יושבין במקום אחד, כאיש אחד בעצה אחת להמיתו, עברו עליהם ישמעאלים, אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים, הן מוליכין אותו לקצוות המדבר, עמדו מכרוהו בעשרים כסף, לכל אחד מהם שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם, וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף, אלא כיון שהושלך לבור מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו, ונעשו פניו ירוקות. אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו, אמר להם יהודה ראובן אינו כאן, ואין החרם מתקיים אלא בעשרה, מה עשו, שתפו להקב”ה באותו החרם, שלא יגיד לאביהם. כיון שירד ראובן בלילה לאותו הבור להעלותו לא מצאו, קרע את בגדיו ובכה, חזר לאחיו אמר להם הילד איננו ואני אנה אני בא. הגידו לו את המעשה ואת החרם, ושתק, ואף הקב”ה שכתוב בו מגיד דבריו ליעקב, דבר זה לא הגיד מפני החרם, לפיכך אמר יעקב טרף טורף. רבי מנא אומר במכירת יוסף לקו השבטים ולא נתכפר להם עונם עד שמתו, ועליהם הכתוב אומר אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון (ישעיה כ”ב). ולפיכך בא רעב בארץ כנען שבע שנים וירדו לשבור בר ממצרים, ומצאו יוסף חי והתירו החרם, ושמע יעקב שהוא חי, וכתיב בו ותחי רוח יעקב אביהם, שחיתה מן החרם, ושרתה בו רוח הקדש שנסתלקה ממנו… (וישב ב)
…וכן הוא אומר ביוסף ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם על ידי לשון של ארגמן שעשה לו כתונת פסים נכתב עליו ד’ אונאות, פסים: פ’ פוטיפר, ס’ סוחרים, י’ ישמעאלים, מ’ מדינים, בשביל כתונת פסים גרם לכל השבטים לירד למצרים. ואמר רבי יודן היה הקב”ה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע, והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים… הוי ויוסף הורד מצרימה. אל תקרי הורד, אלא הוריד את אביו ואת השבטים למצרים. אמר רבי תנחומא משל לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה והיא מונעת העול, מה עשו נטלו את בנה מאחריה, ומשכו אותה לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש, והיה העגל גועה, שמעה הפרה בנה גועה, הלכה שלא בטובתה בשביל בנה… הוי נורא עלילה וגו’. (שם ד)
…התחיל קורא לשמעון ולוי אחים, אחי דינה ולא אחי יוסף, שהם מכרוהו, אמר רבי שמלאי בראובן כתיב למען הציל אותו מידם, הרי אתה למד, שלא היה במכירת יוסף, ואף יהודה אמר להן מה בצע כי נהרג, וארבעה אלו היו גדולים, נמצאת למד, ששמעון ולוי מכרוהו… (ויחי ט)
(מומלץ)
3. יהודה – בניו – ותמר
סיפור מעניין, מגרה, חצי פורנוגרפי וכו’, משהו משהו.אלא ש…
בשביל מה אנחנו צריכים את זה? יהודה מתחתן עם איזו כנעניה, שמה לא ידוע, מוליד 3 ילדים וכו’ וכו’, והבן של יהודה אונן המאונן (טפו טפו) כולנו מכירים את הסיפור, ומי שלא מכיר/ה שי/תקרא את הסיפור במקור או בגוגל, ממש ללקק אצבעות. ממש הארי פוטר שניצל מאיזו שואה בשנייה האחרונה.
והציירים חוגגים, סיפור נהדר להעלות על הבד, למשל מתוך
ואני הקטן תמה, בשביל מה כל העלילה המסובכת והמתוסבכת הזו של יהודה וה”זונה” והולדת פרץ שפורץ, וזרח שזורח עם חוט השני? היה יותר פשוט ופחות תזנותי, אם ער היה מוליד את התאומים וכו’, ואז במקום לעשות אותו איש רע היו חז”לינו אומרים שהוא היה רע (ר צרוייה) לאורייתא, וישב שנים בבית המדרש על שם – שם ועבר.
ולמה יהודה ותמר נדחסים בין מכירת יוסף ותקריתו עם אשת פוטיפר?
אז מתוך הסבר קצר ונאה ב –
http://lib.cet.ac.il/pages/
… ברצף סיפורי מתאר המספר את לידת בניו, “ותהר ותלד בן ויקרא את-שמו ער. ותהר עוד ותלד בן ותקרא את-שמו אונן. ותסף… ותקרא את-שמו שלה” (בר’ לח, 5-3). הולדת הבנים מלווה במתן שם אך הם חסרים מדרש שם. בדרך כלל נקראים ילדים על שום נסיבות לידתם ואילו בניו של יהודה נקראים על שום אחריתם. שמות הבנים מרמזים כי הם נולדו לתוחלת חיים קצרה ואין בהיוולדם משום חשיבות למהלך העלילה מלבד מותם. שמות הילדים נושאים משמעות סמלית ומדגישים את אחריתם. ער רע בעיני ה’. ער – רע, שיכול אותיות כמו נח – חן (בר’ ו, 8). הכתוב אינו מפרש מה רעתו של ער. אונן הוא לשון אבל (דב’ כו, 14; הו’ ט, 4). ושלה – שמו מכיל משמעות כפולה: הוא שלה של תמר אך לא ניתן לה. למשמעות זאת נוסף גם שם מקום הולדתו, כזיב (ראה מל”ב ד, 16), ובכך בשמו של שלה ובמקום הולדתו טמון רמז כי הוא מקור אשליה. גם הוא יכזב ולא יזכה להיות ממשיך השושלת של יהודה….
המספר לא הכיר את נוהג החליצה. לו היה קיים נוהג זה, יהודה היה בוחר בו בכדי לחלץ את בנו הקטן ממלכודת המוות של כלתו 1. יהודה רואה בתמר אישה קטלנית , לפיכך הוא מבקש מכלתו שתלך לבית הוריה עד יגדל שלה. יהודה רואה את תמר עדיין ככלתו, אך בו בזמן מחזיר אותה לביתה. בדבריו: “עד-יגדל שלה בני” (בר לח, 11)…
סיפור יהודה הוא סיפורו האנושי של אב שרוצה לגונן בכל מחיר על חיי בנו, יחידו, הוא סיפור בו מעשה הבן מנתב שלא במודע את מעשה האב. מה היתה תגובתו של שלה על מעשה אביו ועל הולדת שני אחיו לא נותר אלא לשער. (ע”כ)
(מומלץ)
וגישה “חופשית לנושא מובאת במאמר HOFESH לעיל –
http://www.hofesh.org.il/
מתוודעים אל מנהג עתיק שהיה נפוץ מאוד במזרח העתיק, לפיו הייתה מיועדת אשת המת, שלא
נולדו לו ממנה בנים, להינשא לאחיו כדי שלא יימחה שמו. המנהג האכזר הזה, הקרוי ייבום,
המתעלם לחלוטין מרצון האישה, והמזמין סחיטה מצד האח – ראוי כי יידון בפרשת תצא )ראו
דברים כ”ה 10-5(. כאן נתרכז באמונה המשתמעת כי מי ש”משחית ארצה” את זרעו, כפי שעשה
אונן – מעשהו רע בעיני ה’, וסופו למות )ראו פרקנו פס’ 10-1(. מכאן צצו ועלו אגדות מסמרות
שיער על רוחות ערטילאיות הנובעות מזרע שהושחת לבטלה, והבאות חשבון עם “אביהן”. אילו
היה אמת בטענה המשתמעת מפסוקינו, היה חייב אלוהים להמית כמעט את כל אוכלוסיית
האדם בעולם, וחלק גדול מן החיות המשתייכות למשפחת היונקים – שהכול משחיתים באורח
טבעי ותבניתי זרע לבטלה. זאת אף זאת, גם כשכביכול, לא מבוזבז הזרע לבטלה, כלומר, כאשר
מתבצעת הזדווגות “כהלכה” – מיליוני זרעונים מושחתים לריק, ורק זרעון אחד )לא תמיד!( עשוי
להפרות את הביצית. כל הכתוב בפסוקים שלנו, והמסתעף מהם, איננו אלא תוצאה של בורות
איומה שגרמה סבל וייסורי מצפון לעשרות דורות של מאמינים. .. (ע”כ)
ׁ(כאמור לעיל מומלץ)
דיון רציני בנושא (שציטטתי לפני שנה – ראו לעיל) ב –
http://www.biu.ac.il/jh/
..בפרשת יהודה ותמר (בר’ לח) מתמיהים שני דברים במיוחד: 1. עצם נישואי אבי השבט, יהודה, לאישה נָכריה, מעשה שגורם לו להסתבכויות. 2. מיקומה של הפרשה בתוך רצף סיפור יוסף, בין מכירתו והובלתו מצרימה לבין מכירתו שם לעבדות. נראה ששתי התמיהות נפתרות ע”י הסבר אחד.
נתחיל בשאלה השנייה. אין לתרץ ולומר שפרשת יהודה ותמר ממוקמת כרונולוגית במקום הנכון, דהיינו שבזמן הובלת יוסף מצרימה החלו האירועים המסופרים על יהודה, משום שחישוב רֵאלי של השנים מוכיח שלא כך הוא (ראה להלן). אך קיים גם הכלל של “אין מוקדם ומאוחר”, לא רק בתורה, אלא אף בכל ספרות; המספר נוטה בדרך כלל לסיים עניין אחד ואחר כך לעבור לנושא אחר, אף שלא כסדר הכרונולוגי המדויק. [1]
חז”ל ופרשנים בעקבותיהם נימקו את מיקום סיפור יהודה ותמר בסיבות מוסריות-פדגוגיות. [2] דברי כולם ראויים להישמע ולקחיהם ראויים להילמד, אך נראה שעדיין אין בהם כדי ליישב את התמיהה על דרך הפשט. כאן יש לתת את הדעת למשמעותו של סיפור יוסף כולו, הפרוש כמעט על כל רבעו האחרון של ספר בראשית (פרקים לז-מח), וכבר לימדו חז”ל, במשל ציורי, שלא בא מעשה יוסף אלא כדי להוריד את בית יעקב מצרימה. [3] בית ישראל נועד לצמוח ממשפחה לעם, בארץ זרה דווקא; כך נקבע בתכנית-האב לעם, שהותוותה בברית בין הבתרים (טו:ז-כא; במיוחד פס’ יג), זאת כדי למנוע התחתנות והתבוללות ביושבי ארץ כנען. הגידול הזה היה צריך להיות בתוך ממלכה שתשעבד את צאצאי יעקב, ואז, כעבדים שפלים, הם לא יתערבו ביושבי הארץ הזרה. ממלכה זו, הקרובה אל ארץ כנען, הייתה ארץ מצרים, ולעניין זה היה לה יתרון נוסף – המצרים תיעבו כל מגע חברתי עם רועי צאן שמיים: “כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן” (מו:לד).
שני אבות האומה, יצחק ויעקב, הביאו להם נשים ממרחק, מבית נחור אחי אברהם. וכבר קראנו בפרשות “חיי שרה” ו”ויצא”, כמה הרפתקאות וסיבוכים היו כרוכים בכך. צאצאי יעקב המתרבים והולכים אינם יכולים אפוא להמשיך בדרך זאת, מה גם שאחרי מריבת יעקב ולבן כבר היה פירוד בין משפחת אברהם למשפחת נחור (לא:יז-נה). אין פתרון אלא בירידת בית יעקב לעינוי ולשעבוד שבמצרים, ירידה המתרחשת בתוך סיפור יוסף.
הקורא בתורה קורא אפוא את תחילת סיפור יוסף, והוא תמֵה: אמנם שמענו על יריבות וקנאה בין אחים, ואולם כיצד ייתכן במשפחה טובה שאחים ירצו להרוג את אחיהם הקטון המתנשא עליהם, שישליכוהו לבור ויגרמו שיימכר לעבד. האמנם זה סביר? בתוך סיפור דרכו של יוסף לעבדות במצרים, באה אפוא פרשת יהודה ותמר לפתור תמיהתנו: כך מכוונת ההשגחה האלוקית: “שלח לפניהם איש, לעבד נמכר יוסף” (תה’ קה:יז) – להוריד את המשפחה אחריו מצרימה. כי הנה פרשת יהודה ותמר יש בה התחלה של התערבות וההתבוללות של בני יעקב בגויי כנען. למעשה התחילה ההתבוללות כבר במעשה דינה (פרק לד), אלא ששם היה הדבר באונס, ואחיה מנעו את החיתון בכוח, ואילו כאן היה החיתון מרצון, וזאת סכנתו…
ועדיין יש לשאול: אם הודה יהודה שחטא כלפי תמר “כי על כן לא נתתיה לשלה בני”, האם תיקן את המעוות לאחר מעשה והשיא את תמר לשלה, לקיום הייבום? דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. ברשימת היוחסין של משפחת יהודה שבדברי הימים כתוב: “בני שלה בן יהודה: ער” וגו’ (דה”א ד:כא). בכורו של שלה קרוי ער, כנראה משום שנולד מנישואי ייבום שבאו להקים את שם האח הגדול המת שלא השאיר בנים אחריו. אמנם ניתן לטעון, שמטרת הייבום אינה דווקא לקרוא את שם הנולד מן הייבום כשם המת, אלא בעיקר כדי שזה יירש את הנחלה המגיעה למת, ועל הנחלה הזאת יישמר שמו וזכרו. [13] ואולם יש לזכור שיהודה ובניו ירדו מצרימה, ושם לא הייתה להם נחלה, וממילא ההנצחה בייבום היא על-ידי מתן שם בלבד.
עדיין לפנינו בעיה כרונולוגית: יוסף בן שבע עשרה שנה בעת מכירתו (לז:ב), ובן שלושים כאשר הוא מתמנה כמשנה לפרעה (מא:מו). אחר כך עברו שבע שנות שובע ושני שנות רעב עד שכל משפחתו ירדה אליו למצרים (מה:יא), יוצא שמעת מכירתו של יוסף ועד שהגיעה משפחתו למצרים עברו עשרים ושתיים שנה. והנה בפרק זמן זה חולף בבית יהודה זמן של שלושה דורות: לידת שלושת בניו של יהודה והתבגרותם, אחר כך לידת פרץ, ואחר כך לידת חצרון וחמול, בני פרץ (מו:יב). אם נניח ש”בעת ההיא” (פס’ א), דהיינו אחרי מכירת יוסף, אירע כל זה בבית יהודה, כיצד ניתן לדחוס את כל ההתרחשויות הללו לתוך כ”ב שנה, מה עוד שלידתו של פרץ לא באה מיד אחרי התבגרות הבן השלישי של יהודה, אלא אחרי “וירבו הימים” (יב), שבהם ציפתה תמר לשווא להתייבם על-ידי שֵלה.
סדר-עולם רבה מיישב זאת בהניחו שער ופרץ היו בני שבע שנים כאשר נשאו נשים, וכן שמנישואי ער עד לידת פרץ לא עברו אלא חמש שנים. ראב”ע (לפסוק א) אינו מקבל דרך מדרשית זאת
(המאמר נחמד לקריאה, אבל לא משכנע את קטני האמונה, ולא רק במיוחד הגילים)
4 יוסף ואשת פוטיפר
יופי של עלילה (קצת מזכיר לי את מאהבה של ליידי צ’טרלי, ולא פלא שיש לסיפור האהבים זה, הרבה יצירות אמנות הציור למשל
מתוך
(מומלץ להצצה לחובבי/ות אמנות)
וגם אינני זוכר מה בדיוק או בערך הסביר לי אבי ז”ל כשלמדתי איתו את הפרשה בגיל 4 – 5 -6) אוב, מנישטאיו עם אסנת נולדו לו שני בנים (לפחות) אז יש לשער שהוא לא היה הומו. חבל רק שאשת פוטיפר לא מוצגת באור חיובי, בלשון המעטה, ויש גם לשאול
א. למה יוסף באמת סרב ?
(לפי הרבה מדרשים הוא לא כל כך סרב, רק לא הלך לו)
ב. למה אדוני יוסף לא הוריד ליוסף את הראש ?
(לפי הרבה מדרשים פוטיפר היה סריס, וייתכן שבגלל זה יוסף רק קיבל עונש זמני)
טוב, לעניין, לחובבי/ות סיפורים (למבוגרים בלבד) מתוך
http://kabalove.org/articles/
הגבירה לא היתה מסופקת מינית. אולי כי בעלה היה סריס ואולי מסיבות אחרות. מי יודע. אבל הבחור החתיך שהסתובב בבית וביצע כל מיני עבודות עשה לה את זה. אני יכול לחשוב איך ריח הזיעה של יוסף החטוב משכר אותה בכל פעם שהוא עובד בגינה ומזיע, ואיך בשעות בהן בעלה הולך אל בית המלך לעשות עבודה פקידותית היא מסתובבת לה באחוזה, כשכולה אחוזה תשוקה אל העלם היפה והשרירי הזה, שבא אל ביתה מרחוק.
הסיפור הכללי ידוע. היא מנסה לפתות אותו. היא עושה לו עיניים. הוא מתנהג כאילו לא קלט את הרמז והיא נגשת אליו במפורש, כמו גבירה, ומציעה לו לשכב אתה. יתכן שהיא היתה נראית זוועה, אשת פוטיפר, אבל אז אין סיפור. אז בואו נניח שהיא כוסית-על כמו שאומרים במחוזותינו, ובכל זאת יוסף מסרב לה. היא תובעת זאת ממנו במפגיע. היא לא רגילה שאומרים לה לא, אבל הוא ממשיך לסרב. ואז היא תופסת אותו בכח בבגדו – והוא בורח. הבגד נשאר בידיה. היא רצתה לבגוד ונשאר לה בגד. והוא – הוא לא מתמודד, הוא בורח.
הספרות הדתית עשתה ממנו צדיק גדול. איזה יופי, הם אומרים, איזה יופי שיוסף לא נכנע ליצר המיני! הם מוסיפים ומציירים אפילו שכל גופו של יוסף התאווה לה, לאשת פוטיפר. אברו התקשה והוא תרגל תרגולים טנטריים כדי לא לשפוך זרע על המקום (האם יתכן שסבל בכלל משפיכה מוקדמת?) חז”ל מוסיפים ואומרים שבגלל התרגולים הללו של ההתאפקות, אותה אנרגיה שלא יצאה מאיבר המין שלו עלתה ויצאה לו דרך עשר אצבעות הידיים, שנאמר “ויפוזו זרועי ידיו”. הקבלה עשתה עם המיתוס הזה נפלאות, בסוד גלגולי הנשמות.
(משעשע, מומלץ)
ומתוך מדרשי חז”ל ב –
זהר:
..מה כתוב, ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה, ולא שמע אליה משום שהקב”ה מרחם על העולם, לשכב אצלה, כדי שתקבל ממשל למשול על העולם, וממשלה אינה מושלת עד שניתן לה רשות… (שם רלא, ועיין שם עוד)
מהו דרכו של יצר הרע, כיון שרואה שאין איש עומד לנגדו ולערוך עמו מלחמה, מיד ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, כי כשהיצר הרע שולט על האדם הוא מתקן ומפאר את בגדיו, מסלסל בשערו, וזהו שכתוב ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, התדבק עמי. מי שהוא צדיק מתגבר כנגדו, ועושה עמו מלחמה, מה כתוב ויעזוב בגדו בידה, ויעזוב אותו ויתגבר לנגדו וינוס מפניו כדי להנצל ממנו, שלא ישלוט עליו… (שם רלח)
….
מהו עדות, בא וראה בשעה שאשת פוטיפר אחזתו לאותו הדבר, עשה עצמו יוסף כמי שאינו יודע השפה שלה, וכן בכל יום עד שעה ההיא האחרונה, שכתוב ותתפשהו בבגדו… ורוח הקדש צווח כנגדו לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה מהו משמיענו, אלא כל מי ששומר עצמו מזה, הוא מתקשר בהשכינה ואחוז בעדות הזו, ומה היא הה”א שניתווספה בו שכתוב עדות ביהוסף שמו… (פנחס טז, ועיין שם עוד)
כתיב ותשב באיתן קשתו, רב שמואל בר נחמן נמתחה הקשת וחזרה, אמר רבי אבון נתפזר זרעו ויצא לו, רב מתנה תלה עינוי וראה איקונין של אבינו מיד היצן, מידי אביר יעקב, אמר רבי אבין אף איקונין של רחל ראה, משם רועה אבן ישראל. (הוריות י ב) (ע”כ)
וניתוח השוואתי מעניין בין הסיפור במקרא לבין סיפור קדום מצרי אחר, ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/daat/
(לא אצטט)
נראה לי שאסיים בנקודה זו ובע”ה בסבב הבא, אחזור לנושא של יוסף החלמן – ושני שרי פרעה