מקץ – תשע”ו

 

From:
To:
Subject: FW: ויהי מקץ… ויחלף שמלותיו…ויהי בבקר
Date: Sun, 13 Dec 2015 03:41:12 +1100

הקדמה כללית
מפרשת לך-לך עד סוף חומש בראשית, אנחנו קוראים סיפורים “היסטוריים על קורות אבותינו, עובדתיים או מיתולוגיים, מה זה חשוב, העיקר שהם יפים ומושכים..
כמו כל ספר עלילתי, יש לנו פה גיבורים ראשיים, אברהם, יצחק… וגיבורים משניים (שרובם נכנסו לספר “ההיסטוריה” כטיפוסים שליליים). וחייבים גם להכניס לחשבון” את מעורבתו של הכח העליון = א-להים בשמותיו וכינוייו השונים.. נראה לי שבעצם בכל הסיפורים האלה אין מעשי ניסים, כש-נס הוא תופעה שחורגת מחוקי הטבע (פרט אולי להתעברות שרה,) אבל אם אברהם מוליד בגיל מתקדם…???. מילא, אשאיר את הסיפור הזה לדיון בזמן אחר,. יש לנו פה קורות משפחה (של חולמי
חלומות )- די גורליים להתפתחות האומה העברית/יהודית) על 4 דורותיה, הגדה . שנעשתה מקודשת. כך שלפי פשוטו של מקרא, אפשר להתיחס לכל זה כספר עלילתי. מה זה בדיוק אומר? – בהתחשב בזה, שהתוכן הפך להיות לספר קריאה חובה שנתית חוזרת, מאז ולעולם, אז בעיקר, יש מה לקרא ויש מה ללמוד.
ומילה או שתיים, על מבנה העלילה, סגנון הכתיבה ושימושי הלשון.
פתאום צץ בי הרעיון, שכנראה הזכרתי לפני שנה או שנתיים = עורך סיפורי המקרא (חומש בראשית) ובמיוחד בסיפורים על יוסף, הוא – כנראה אותו עורך ספרותי (או סופר) שכתב את מגילת אסתר,(נכון – אנחנו באמצע חנוכה ולא בפורים, מילא)  ואכן כבר דנו בזה, למשל ב –

“כבר עמדו חכמינו על הדמיון הסגנוני והענייני המפתיע בין סיפור עליית יוסף לכס השלטון במצרים ובין עליית אסתר לכס המלכות בשושן מלבד הקשר הגניאלוגי ביניהם:

“וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף” וגו’ (בר’ לט:י) – ר’ יודן בשם ר’ בנימין בר לוי: בני רחל ניסן שוה וגדולתן שוה; ניסן שוה – “וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם“, “וַיְהִי [בְּאָמְרָם] כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם” (אס’ ג:ד); “וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ” (בר’ לט:י), “וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם” (אס’ ג:ד); גדולתן שוה – “וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ” וגו’ (בר’ מא:מב), וכת’ “וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ [אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן] וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי” (אס’ ח:ב).[1]

הטבלה המובאת להלן מראה את היקף הדמיון הסגנוני:” (ע”כ, מומלץ לעיון) או ב –

http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=1195#.VmmhqtLRKko

(לא אצטט)

 [1]   לפי הנוסח בבראשית רבא (מהד’ תיאודור-אלבק פרשה פז, י ד”ה ויהי כדברה). נושא זה טופל כבר בכמה מקומות, ביניהם ספרו של ג”ח כהן, עיונים בחמש המגילות, ירושלים תשס”ו, בפרק “אסתר המלכה בעקבות יוסף הצדיק”, ע’ 311‑316. ביבליוגרפיה בנושא מגילת אסתר בכללה מובאת שם בהרחבה. 

הטבלה המובאת להלן מראה את היקף הדמיון הסגנוני:” (ע”כ, מומלץ לעיון) או ב –

http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=1195#.VmmhqtLRKko

 
עלילות יוסף בן יעקב ורחל תופסות כ – 4 פרשות בחומש בראשית. יופי של סיפורים, משהו מהסרטים, והאימרה הצינית “עבד כי ימלוך” ממש מתהפכת “בקברה”. יוסף יפה התואר, בעל החלומותיו, התככן, ב הזקונים המועדף על ידי אביו – הופך לעבד ומצליח להגיע לבית הסוהר כנאשם בנסיון לאונס. ולפתע, (כתוצאה של תכנון גאוני של ארכיטקט ובונה העולם והאשה) – תוך (כנראה) מספר שעות בלבד (ועוד כנראה) לאחר טיפול “חינוכי” בבית הסוהר על ידי שר בית הסוהר (מעניין מה באמת קרה שם – בשבוע שעבר)
אז גיגלתי  ” :ויתן את חינו בעיני שר הטבחים …” והנה ניתוח מעניין מתוך
 
 
 

ואף על פי כן, וחרף כשרונו הניכר של יוסף, ולמרות שהוגש ליוסף סיוע רב מאת ה’, נדרשו ליוסף לא פחות משלוש עשרה שנה כדי לחלץ את עצמו מבית האסורים ולהפוך למשנה למלך מצרים. אגב, שלוש עשרה שנים אלו רמוזות בחלום גרמי השמים של יוסף (השמש והירח ואחד עשר הכוכבים), ואלמלא היה יוסף טועה בסומכו על שר המשקים היו נחסכות השנתיים שהתבזבזו בבית האסורים (מרגע פתרון החלום לשר המשקים ועד רגע חלומותיו של פרעה), וכבר כעבור אחד עשר שנה, המיוצגות על ידי אחד עשר הכוכבים, היה יוסף מטפס למעלה.

מדוע? מדוע נזקק יוסף לשלוש עשרה שנים ארוכות כדי לפרוץ? מה היה התהליך שנדרש יוסף לעבור במשך אותן שנים על מנת שיוכל לעלות מעלה?

כאמור, כשרון ליוסף היה זה מכבר, וגם סיעתא דשמיא גדולה היתה לו. ואולם יוסף, ככל נער אחר בן שבע עשרה שנה, היה נאיבי ביותר, ולא ידע למקם את עצמו על מפת האינטרסים הנכונה. … (ע”כ) 

(התפלפלות נאה – מסתבר שה”סיעתא דשמעיא “הייתה חלקית)

ובכלל – על האופי של יוסף ועל התנהגותו במצריים, יש הרבה מה לדבר, וכמובן שבמשך 2,000 שנות היו הרבה חכמים שדנו, דיברו, ניתחו, קשקשו וכו’ וזה נושא מקיף ביותר, ולמשל מאמר מעניין לענייננו

http://www.biu.ac.il/jh/parasha/vaygash/avi.html

(לא אצטט – אשאיר ניתוחים מקיפים לסוף חומש בראשית או לסבב הבא בע”ה)

פסוקי השבוע

וישלח פרעה ויקרא את יוף

וירא יעקב כי יש שבר

ויזכור יוסף את החלומות

 

ערב שבת שלום

אז ראשית תודה ליושב במרומים שזיכני לקרא ולעיין שוב בפרשת מקץ, ואני מציע למעוניינים/ות לעיין במה שקשקשתי לפני שנה (משהו די ארוך) ושנתיים ב –

תשע”ד

http://toratami.com/?p=75

 
תשע”ה
 
 
“ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם…” – משפט מליצי “מדהים” ולא רק בגלל שזה נתקע עמוק במוחי – גירסא דינקותא,
 
המלה הבומבסטית “מקץ” והכפילות “שנתיים ימים”. לא נכתב בפירוש, כמה שנים ישב יוסף בבית הסוהר, ופרט לפסוקים התמוהים בפרשת שבוע שעבר – פרק לט פסוקים כא’- כג’, “… אין שר בית הסוהר רואה כל מאומה בידו…” ושכנראה הוא גידל זקן (פרק מא פסוק יד’) ופתר חלומות, לא ידוע מה יוסף עשה 13 (!) שנה בבית הסוהר, וכמה זמן הוא עוד עלול לשבת שם, עד ש…
 
 “ופרעה חולם”.  ושלא כמו בחלומות קודמים פרעה שדורש פתרון, אינו מרוצה, “ואין פותר אותם לפרעה” – סתם הכתוב ופירש רש”י.
 
ומעניין לעיין במאמרו של פרו’ ליבוביץ ב 
 
 
….הכל חולמים בבראשית: אבות האומה – אברהם אבינו, שרואה את ברית בין הבתרים אחרי שתרדמה נופלת עליו; יעקב אבינו, שחולם את חלום הסולם הגדול; ובעל החלומות יוסף. אבל גם אבימלך מלך גרר זוכה שהשם ייראה לו בחלום, וכן גם לבן הארמי. ואפילו שני פקידים מצרים שסרחו והושמו בבית-הסוהר, גם הם חולמים חלומות משמעותיים מאד; אבל עניין החלום המשמעותי פוסק עם סיום חומש בראשית.

אפשר היה לגולל כאן פרשת דיון עמוק מאד: מדוע העולם שקודם למתן תורה הוא עולם המשופע בחלומות משמעותיים, וממתן תורה ואילך החלום מאבד את משמעותו? אבל אני מסתפק ברמז זה ועומד על שני החלומות הגדולים שבחומש בראשית: חלומותיהם של שני אישים, אשר – בין אם נתייחס אליהם מתוך גישה היסטורית ובין אם נתייחס אליהם מתוך גישה סמלית – מייצגים שני קטבים של האנושות…. (ע”כ, מומלץ)

 
מה קורה בפרשה? בעיקר
 
— עלייתו לגדולה של יוסף
 
— הכנות לרעב כבד
 
— פגישת יוסף (הבלתי מזוהה) עם אחיו.
 
 
נושאים ופסוקים לעיון ודיון נוסף
1. ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה.חלם והנה עומד על היאור
 
..כמוו בהרבה פרשות אחרות, גם פה הפסוק הראשון נדרש רבות.
 
(אגב – מעניין אם יש קשר בין חלוקת הפרשות בתורה לבחירת הפסוק הראשון או לעריכה מחודשת של הפסוק הראשון, על מנת לתת לו עוצמה חזקה במיוחד)
 
וכרגיל – הדרשנים מתחילים בשאילות, למשל מתוך
 
 
….השאלות הן:
 
א] מה המשמעות של המילה:”מקץ” בתחילת הפרשה?
ב] מהו היאור ומה משמעות שמו?
ג] כיצד החלום הראשון מרמז על פתרונו?
ד] מדוע בסוף החלום השני פרעה גילה חוסר שקט?
 
התשובה לשאלה א]
לפי פירוש רש”י: “מקץ” הכוונה: מסוף-משהושלמו שנתיים מזמן העניין הקודם-כלומר שנתיים מתקופת מימוש חלומם של שר האופים ושר המשקים במצרים.
רבינו בחיי: גם מפרש כי הכוונה לשנתיים -מאז פתרון חלומם של שר המשקים והאופים,אך הוא מביא את דברי רז”ל האומרים: כי עיכובו של יוסף בבית האסורים למשך שנתיים- היה כעונש על כישלונו של יוסף במידת הביטחון בה’

התשובה לשאלה ב]
לפי רש”י:כל הנהרות על פני שאר המקומות בעולם אינם נקראים יאורים,כי יאור:הוא:”אמת מים”-תעלה עמוקה הנחפרת לשם העברת המים ממקום למקום בהתאם לצורך החקלאי. ולכן הנילוס מכונה בשם יאור,כי בשטח מצריים ישנן הרבה תעלות להעברת המים וכאשר הנילוס עולה על גדותיו הוא משקה את כל השדות באמצעי זה.היות ואין הגשם יורד באופן סדיר במצרים,אנשיה נעזרים במי הנילוס.
לכן, על שם החפירות שבהן עוברים המים שהם יאורים-מכונה הנילוס בשם יאור.
הרמב”ן אומר: כי יאור, או נהר –לשון אחד,ושניהם באים מלשון אורה,וגם הגשם נקרא אורה,שנאמר:”הן פרש עליו אורו,יפיץ ענן אורו 
 
[איוב,ל”ו,ל]
והטעם לכך,לפי שהנהרות הן תוצאת הגשמים ואילו הגשמים נוצרים בהשפעת המאורות.
(ע”כ)
 
ומתוך מאמר מעניין 
 
 
“הנצ”יב מוולוז’ין בפירוש ‘העמק דבר’ עומד על קושי לשוני בפסוק, שהיה צריך להיכתב ‘ויחלום פרעה’, אך מתוך שנכתב בתורה ‘ופרעה חולם’ נראה לומר שמדובר כאן לא רק על אותו חלום שחלם פרעה בלילה, אלא על דבר יותר מתמשך, קבוע שהיה חווה פרעה כל הזמן.

פרעה היה חולם כל הזמן על היחס שבינו לבין היאור, האם פרעה הוא זה השולט ביאור והוא הקובע את כל הסדרים במצרים, או שאולי היאור הוא המצא מעל פרעה והוא זה המכתיב לפרעה את המציאות. שהרי פרעה קבע ‘לי יאורי ואני עשיתני’ ומסביר הנצי”ב שעיקר ‘חלומותיו’ ומחשבותיו היו בעניין זה.

והנה בחלומו נראה לפניו ש’הנה עומד על היאור’, כלומר כל מציאותו של פרעה עומדת ותלויה ביאור, באדמה ולא להיפך שהיאור תלוי בו.” (ע”כ)

 
2. ויישן ויחלום שנית – חלומות פרעה וחלומות בחומש בראשית בכלל
 
הגענו שוב לתוכן סיפורי שמסופר לנו פעמיים, בהרחבה. העורך לא חסך במילים. יופי של סיפור שמרשים ביותר  — את הילדים וכמובן שמרשעם את דרשנינו..וכבר דיברתי בפרשות קודמות עלתופעת החלומות בחמש בראשית, אבל אי אפשר להתעלם מחלומות פרעה ותוצטותיהם. כי בהשוואה שלחומות האחרים, פתרו החלומות אכן התגשם – כמעט מיידית. 
 
מתוך 
 
 

פרעה חולם שני חלומות. כשם ששני חלומות פרעה היו בעלי משמעות אחת, כך היו גם שני חלומותיו של יוסף. פרעה, המסמל את השלטון ואת האלוהות, מממש הלכה למעשה בחייו את חלומותיו של יוסף על עמדה של שררה ושלטון.   הוא השליט הכל יכול של מצרים, הוא ונתיניו רואים בו  – את האלוהים. אולם, בחלומותיו של פרעה יש היפוך הסדר הטבעי!!! הפרות רעות המראה ודקות הבשר אוכלות את הפרות הבריאות. כך גם השבלים הדקות בולעות את השבלים המלאות. 

ויהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר: וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ… וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה: וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת…וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם: (שם מא, א – ז)

כלומר, בחלומותיו של פרעה המכוערים, החלשים והחולים הם אלה הבולעים את היפים, החזקים והבריאים, שהנם מיצגי השלטון והאלוהות. חלומות אלה הינם בניגוד לתפיסת היופי, הכוח  וסדר העולם שבו החזק הוא השולט. 
 
נראה, כי יוסף בהתמודדות עם חלומות אלו, מזהה קריאת תגר על חלומותיו שלו, חלומו של הבן היפה, האהוב, המועדף על אביו, לשלוט על אחיו. הטיפול בחלומות של פרעה הנו אולי לגביו מסע אל עצמו, מסע שבו הוא לומד מהתנסויותיו האישיות-הקשות את מגבלות היופי, החכמה, את מגבלות האדם  ובעיקר את העונש הטמון בחטא היוהרה. התנסויותיו מביאות אותו  להכיר בקיומו של כוח עליון ונשגב הנמצא מעל לבני האדם,  ובמוגבלותו של  האדם לשלוט במציאות. 
 
הנכחת האלוהים בחייו היא המעניקה לאדם את היכולת להתמודד עם המציאות, קשה ככל שתהיה. בבואו לפתור את חלומות פרעה אומר יוסף:
ויַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה: (שם מא, טז)
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה (שם מא, כה).
כלומר, היפוך הסדר לפיו החלש הוא הבולע את החזק, הנו היפוך הסדר שבני האדם יצרו ויסדו מתוך תפיסותיהם שלהם; מתוך רצון ליצור חברת אדונים ועבדים כדרך להתנהלות העולם. אולם בעולם בו אלוהים נוכח – יש לכל אדם מימד אלוהי ולכן, חולשה וחוזק הינם מצבים דינמיים ומשתנים. הבריא יכול להפוך להיות חולה, והחולה יכול להבריא, החזק יכול להיות חלש והחלש חזק. כלומר, לפרות חולות ולשבלים רעות יש משמעות של מציאות מורכבת ודינמית המהותית לחיי האדם. (ע”כ)
 
וכנראה שאי אפשר בלי (שחצנות יתר ???) מתוך
 


בוא וראה מה בין חלומותיו של יהודי לחלומותיו של גוי, 

יעקב חולם “הנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו”, 
יוסף חולם “והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי”, 
שלמה חולם “ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע (מלכים א’ ג’, ט’) 

ולעומתם, 
שר המשקים חולם “והנה גפן לפני”, 
שר האופים חולם “והנה שלושה סלי חורי על ראשי”, 
פרעה חולם “ותאכלנה הפרות… את שבע הפרות; ותבלענה השבלים… את שבע השבלים”, 
נבוכדנצר חולם על צלם גדול, ראשו מזהב וזרועיו מכסף, ירכיו מנחושת ושוקיו מברזל (דניאל ב’, ל”ב-ל”ג, בתרגום מארמית). 

צא וראה את ההבדל: היהודי בחלומו חולם על מלאכים ורוחניות, ואילו הגוי בחלומו חולם על אוכל, שתיה, כסף וזהב..

ואוסף מדרשים בנושא ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/080_PE/%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%94%20%20%20%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D.htm

 

מדרש הגדול:

דבר אחר ופרעה חולם, היה ראוי למקרא לומר פרעה חלם, אלא מלמד שראה יוסף את החלום תחלה ואחר כך ראהו פרעה. דבר אחר ופרעה חולם, היה לו לומר חלם, מלמד שכל אותן שתי שנים היה פרעה רואה את החלום בכל לילה ולילה ולא היה זוכרו עד שהגיע קץ יוסף לצאת מבית האסורים, השכים בבקר והיה זוכרו, ועליו הוא אומר שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו. (בראשית מא א)

אור החיים:

ופרעה חולם – …עוד אפשר שיכוון לומר כי שנתים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה, אלא שלא היה יודע שחלם, ולסוף שנתים חלם ולא שכח עוד, או שגם פרעה הרגיש בחלומו שהוא חולם חלום, לצד ראותו דברים מופלאים, והרגיש כי אין זה מהדברים ההווים בעולם

(ע”כ)

.ונסיו ללמוד מהחלומות ופתרונם משהו ערכי לימינו נעשה ב –

http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=1083

“אילו אנו יוסף כיצד היינו מפרשים חלומות אלה היום?

ספק אם היינו מתייחסים אל חלום כאל  צופן עתידות כשם שהתייחסו אליו  בעולם העתיק.

שנית, ספק אם היינו יכולים להסכים על שבע שנים טובות באיזורנו. אנו, הישראלים, צובעים הכל, כפרעה, בהגזמות ובראיית שחורות.

אבל אני רוצה להציע פתרון יצירתי המבוסס דווקא על הכתוב: על שבע הפרות יפות המראה ובריאות הבשר כתוב (שם ב’) “ותרעינה באחו” (ולא כתוב כך על הפרות הרעות). אחו – מלשון אחווה. ואצל השיבולים הטובות נאמר “עולות בקנה אחד” (שם ה’) – לשון אחדות, וגם כאן – לא כתוב כך על השיבולים השדופות.

בני יעקב הבאים לפני יוסף אומרים: “כלנו בני איש אחד נחנו” (שם מ”ב י”א). גם בצרה גדולה הנופלת עליהם הם שומרים על על תחושת היחד ומדגישים את הקרבה המשפחתית.

דבר זה יכול ללמדנו שאחדות ואחווה מאפשרים לנו להתגבר על חלומות בלהה. אם יש קלקלה בחיינו (ואלי הטוב יש כל כך הרבה), היא תעמיק ותתפשט בהעדר אחדות ואחווה.

מדינת ישראל של שנת 2004 רחוקה מאד מחזון חלוציה, רחוקה כלכלית – ובעיקר מוסרית. דומה כי אבדו הסולידריות והערבות ההדדית. אחי יוסף, כמו גם חלומות יוסף, מלמדים אותנו שגם במצבים קשים אפשר להתגבר  – בזכות היחד” (ע”כ)

וקצת אמנות, מתוך


והצצה ביוטיוב משעשעת

https://www.youtube.com/watch?v=nzhRAjcq-dU

3. וייטב הדבר בעיני פרעה … הנמצא כזה איש… אין נבון וחכם כמוך (פרק מא’ פסוקים לז’ – לט’)

משהו מוזר קורה כאץ שר המשקים מספר לפרעה שיש מישהו בבית הסוהר  פתר לו ולחברו שר האופים את חלומותיהםואכן הפתרון החלום התגשם.

האם חלום פרעה על הפרות והשבולים, היה חלום ראשו של פרעה? האם פרעה חלם קודם לכן, דרש מחרוטומיו פתרו והפתרו התקבל? נאמר “ואין פותר אותם ל]רעה פסוק ש[שוטו אומר שהחרטומים משום מה לא פתרו.אבל חז”לינו החליטו שהם כן הציעו פתרונות, אבל פרעה לא קיבלם.

והנה מגיע עבד מבית סוהר, אומר משהו וםרעה מייד מקבל, מסכים וממנה את העבד לתפקיד רם מעלה. איך פרעה ידע שאכן הפתרון נכון?

מתוך

http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/xlomot_paro.html

“בבראשית מא מסופר שפרעה חלם חלומות, ואף אחד מהחרטומים לא פתר אותם נכון, ולכן הוא קרא ליוסף ויוסף פתר לו את החלומות. פרעה קיבל בהתלהבות את הפתרון של יוסף ואמר “ הנמצא כזה איש אשר רוח א-להים בו?!“. וזה לא ברור: איך פרעה ידע שדווקא הפתרון של יוסף הוא הפתרון הנכון? כל אחד מהחרטומים בוודאי הציע פתרון (למשל [ע”פ רש”י]: “7 הפרות השמנות מסמלות 7 בנות שיוולדו לך; 7 הפרות הרזות מסמלות שהבנות האלו ימותו”. או: “7 הפרות השמנות מסמלות 7 ארצות שתכבוש; 7 הפרות הרזות מסמלות שהארצות האלו ייכבשו מידך”)– למה הוא האמין דווקא לאיזה עבד עברי מהכלא ולא לכל החרטומים שלו, שהיו בוודאי מומחים בפתרון חלומות? 

גם יוסף התנהג בצורה מוזרה: נראה שהוא היה כל-כך בטוח שפרעה יקבל את הפתרון שלו, שהוא עוד הציע הצעת ייעול, ואמר (אחרי הפתרון) “ירא פרעה איש נבון וחכם ויפקידהו על ארץ מצרים, יעשה פרעה ויפקד פקידים… ויצברו בר תחת יד פרעה אוכל בערים ושמרו… והיה האוכל לפיקדון לארץ לשבע שני הרעב ולא תיכרת הארץ ברעב” (מא 33). איך יוסף העז להציע הצעה כזאת? מי בכלל שאל אותו מה לעשות? הוא היה אמור רק לפתור את החלום!

השאלה הראשונה ששאלנו היא באמת שאלה קשה, וגם פרעה בוודאי שאל את עצמו כל-הזמן ‘איך אוכל לדעת מה הפתרון הנכון? זה הרי מאד קל להמציא פתרון שמתאים לחלום – איך אוכל להבדיל בין ההמצאות האלו לבין הפתרון האמיתי?’

… פרעה מצא פתרון אחר: במקום לספר לחרטומים את החלום האמיתי – הוא הכניס שני שינויים בחלום:

  1. בחלום כתוב על הפרות רעות-המראה “ ותעמודנה אצל הפרות על-שפת היאור” (מא 3) ופרעה השמיט את הפרט הזה.
  2. פרעה הוסיף פרט שלא היה בחלום “ ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה” (מא 21).

לשינויים האלה יש משמעות: ברור ש7 הפרות היפות מסמלות משהו טוב וש7 הפרות הרעות מסמלות משהו רע; לפי פרט 1 (שפרעה השמיט) – נראה שהדבר הטוב והדבר הרע יתקיימו ביחד – כמו שהפרות הרעות עמדו ליד הפרות הטובות. ולפי פרט 2 (שפרעה הוסיף) נראה שהדבר הרע יכלה לגמרי את הדבר הטוב עד שלא יישאר ממנו שום זֵכֶר.

ההגיון בתכנית הזאת היה, שאדם שיש בו רוח א-להים ישים לב לזיוף, ויפתור את החלום האמיתי. אבל אדם שאין בו רוח א-להים לא ישים לב לזיוף ויפתור את החלום ע”פ הגרסה שסיפר פרעה.

כל החרטומים נפלו בפח (למשל: הפתרון “7 הפרות השמנות מסמלות 7 בנות שיוולדו לך; 7 הפרות הרזות מסמלות שהבנות האלו ימותו” מתעלם מהפרט שפרעה השמיט “ ותעמודנה אצל הפרות על-שפת היאור“, כי לא ייתכן ש7 הבנות גם יחיו וגם ימותו בו-זמנית… והוא מתייחס לפרט שפרעה הוסיף “ ולא נודע כי באו אל קרבנה” כי לפי הפתרון הזה כל הבנות שיוולדו ימותו ולא יישאר מהן כלום. וכן הפתרון השני.)

גם יוסף בהתחלה נפל בפח ואמר: “…ונשכח כל השבע בארץ מצרים, וכילה הרעב את הארץ, ולא יוודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד” – הוא התייחס לפרט 2, הפרט שלא היה בחלום המקורי! אבל אז, ברגע האחרון, נצנצה ביוסף רוח הא-להים, והוא הוסיף ואמר: “ ועתה… יעשה פרעה… והיה האוכל לפיקדון לארץ לשבע שני הרעב… ולא תיכרת הארץ ברעב” – בכך בבת-אחת הוא ניצל משתי ה’מלכודות’ שטמן לו פרעה:

  1. הוא התייחס לפרט שפרעה השמיט – והסביר שהרעב והשבע יתקיימו ביחד, זה לצד זה, כי האוכל של שני-השבע יתקיים בשני-הרעב.
  2. והוא ביטל את הפרט שלא הופיע בחלום המקורי – והסביר שהארץ לא תיכרת ברעב!

ה’עצה’ הזאת שנתן יוסף לפרעה בעצם לא היתה עצה אלא חלק מפתרון החלום! כשפרעה שמע את זה הוא מייד הבין שיוסף הוא “ איש אשר רוח 

א-להים בו“.

(ע”כ, מעניין)

(מספיק לחלום)

3. ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע א-להים אותך  אתה תהיה על ביתי...

מיד (??? ) עם סיום דברי יוסף, פרעה אומר (3 אמירות) יוזם ומבצע מספר פעילויות

— ממנה את יוסף כמשנה למלך

— מעביר ליוסף טבעתו

— מלביש אותו בגדי שש ורביד זהב

— מרכיב את יוסף במרכבה

— מחליף את השם של יוסף לשם חדש (שלא נקלט כנראה)

— משדך לו אישה

לא רע בתור פיצוי על שנות המעצר. וכנראה פרעה ידע שיש ליוסף בעייה עם נשים, אז להקדים רפואה למכה, הוא מחתן אותו. ויש להניח שאסנת התגיירה לפני החתונה.

4. ויתנכר אליהם יוסף … ויסב מעליהם ויבך

העלילה המתארת את פגישת יוסף עם אחיו, מרגשת, ולעיתים אף מעלה דמעות בעיני הקוראים. ויחד עם זאת מעוררת תמיהה ואולי אף כעס על יוסף כאחד שמתעלל ומתאכזר לאחיו.

בעצם שאילה – האם האחים לא יכלו לגלות במטא הדיבור של יוסף שהוא בעצם צאצא שמי?

 והרבה מדרשים בנושא, מתוך

http://www.aspaklaria.info/010_YOD/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3%20%20%20%D7%95%D7%90%D7%97%D7%99%D7%95.htm

מדרש רבה:

……

ויוסף הוא השליט, שלש גזירות גזר, שלא יכנס עבד למצרים, ושלא יכנס אדם בשני חמורים, ושלא יוליכו חמרים תבואה ממקום למקום, ושלא יכנס אדם עד שלא יכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו, והוה תמן מנשה קאים מקבל פתקין, אמרי נעול ונחמי, אי אשכחון יתיה טעין לן במדוי דמכסא (אם השליט מבקש אותנו בענין המכס) הוא טב, ואם לאו בצפרא נחמי מה נעביד. (שם שם ד)

…כיון שבאו בני יעקב כל אחד ואחד נכנס בשער שלו וכתבו את שמותם, לערב הביאו לו את הפתקים, זה קורא ראובן בן יעקב, ואחד קורא שמעון בן יעקב… מיד אמר להם יוסף סתמו האוצרות ופתחו אוצר אחד, ונתן שמותם לבעל האוצר, ואמר לו ראה כשיבאו אנשים אלו לידך תפוש אותם ושגר אותם לפני. עברו שלשה ימים ולא באו. מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך, ושגר בשבילם לבקש אותם בשוק, הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות, ומה טיבן בשוק של זונות, אלא אמרו אחינו יוסף יפה תואר, שמא בקובה הוא, ותפשו והביאום לפני יוסף. מיד ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות, מלמד שנעשה להם כנכרי, נטל את הגביע והקיש בו, אמר לו אני רואה בגביע מרגלים אתם, אמרו לו כנים אנחנו, אלא כך ציונו אבינו אל תכנסו בשער אחד וכו’, אמר להם בשוק של זונות מה טיבכם, לא הייתם מתייראין מן העין, לא כך צוואת אביכם, אמר לו אבדה אבדה לנו והיינו מבקשין אותה שם, אמר להם אי זו אבידה, אני רואה בגביע ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם, ואחר כך מכרתם אחיכם לערביים, מיד נזדעזעו ואמרו לו, שנים עשר אחים אנחנו וגו’, אמר להם והיכן הם השנים, אמרו לו האחד איננו, מת, והקטן היום את אבינו, אמר להם הביאו את אחיכם הקטן אלי. לקח את שמעון ואסר אותו מפני שהוא דחפו לבור, ופירש אותו מלוי שלא יטלו עליו עצה, אמר שמעון לאחיו כך עשיתם ליוסף, וכך אתם מבקשים לעשות לי, אמרו לו מה נעשה, ימותו אנשי בתינו ברעב, אמר להם עשו מה שתרצו, עכשיו אראה מי יכניס אותי בבית האסורים… אמר יוסף לאותן גבורים הכניסו את זה בבית האסורים, כיון שקרבו אצלו, צווח בהם, כיון ששמעו קולו נפלו על פניהם ונשתברו שניהם, והיה מנשה יושב לפני אביו, אמר לו אביו קום אתה, מיד עמד מנשה והכהו מכה אחת והכניסו בבית האסורים ונתן עליו כבלים.. (ע”כ*

את האגדה הזו ואחרות, כולל מישואי יוסף ואסנת, כבר הבאתי ממקור אחר, לפני שנה ב –

http://toratami.com/?p=289

אבל הנושא “המפגש בין יוסף ואחיו” מפתה ומושך

מתוך

http://www.shoresh.org.il/spages/articles/article377.htm

בפרשת השבוע, פרשת “מקץ” הכוללת 146 פסוקים, פרק מ”ב מתאר בעיקר את מפגשם הראשוני והקשה של עשרת אחי יוסף (שירדו למצריים “לשבור אוכל”) עם יוסף (ה”אח האבוד” שלהם למשך 22 שנים) ואשר משמש כ”משנה למלך מצריים”. ויתרה מכך, יוסף הוא “השליט על כל מצריים”, הוא “המשביר לכל עם הארץ”, יוסף האיש החזק והכל יכול באימפריה המצרית, כעדותה של התורה: “וכל הארץ באו מצריימה לשבור אל יוסף”

מפגשם הראשון של האחים עם יוסף “עולה על שרטון”. בפגישה זו יוסף מנהג ומתייחס אל אחיו בצורה קשה ביותר. יוסף דאג מראש שלא ייכנסו אנשים למצריים אלא “עד שיכתבו שמם, שם אביהם ושם זקינם”. בערב, כשהוגשו בפניו רשימות כל הנכנסים לארץ מצריים, יוסף מזהה בתוכם את שמות אחיו וכניסתם למצריים. מיד, הוא מזמן אותם לארמון ב”צו מלכותי” כדי לבדוק מה מעשיהם. “וירא יוסף את אחיו, ויתנכר אליהם, וידבר איתם קשות”. אחיו – הם עדיין בחזקת אחים. ויתנכר אליהם – “נעשה להם כנוכרי” (=כזר). וידבר איתם קשות – יוסף מאשים את אחיו בדברים ובמעשים שמעולם לא עשו וביצעו. 

… מדוע יוסף עושה זאת? האם, ח”ו, יצר הנקמנות על כי אחיו “שנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום” ואף מכרהו לעבד כ”כלי שאין חפץ בו” מדריך אותו ליחס ולהתנהגות קשה אל אחיו, בשר מבשרו? “האם זה הרגע לקטנוניות ולשילום חשבונות”? (הרב ש. אביכזר הי”ו, “רעיונות במקרא”). זאת, ועוד: “ויש לתמוה, אחר שעמד יוסף במצריים ימים רבים, והיה שר גדול, פקיד ונגיד… איך לא שלח כתב אחד לאביו, להודיעו ולנחמו…”?! (הרמב”ן על אתר). שאלות רבות כאלה ואחרות עולות מקריאת הפרשה ומעוררות תמיהה עצומה ליחסו של יוסף לאחיו (ולאביו). 


אלא, בודאי, שחס לנו מלחשוב רעות על “יוסף הצדיק”. ליוסף ש”לא נחשד על (ה)עבירה” (ע”ז, דף ג.) ואשר זכה ש”רוח הקודש שרתה עליו, מנעוריו ועד יום מותו, והייתה מנהגת אותו בכל דבר חוכמה” (פדר”א ל”ט) הייתה מטרה ומגמה מכוונת בכל מערכת יחסיו עם האחים ואביו יעקב. יוסף ידע והכיר את גודל חטאם של האחים כלפיו – באופן ישיר וכלפי האבא – באופן עקיף. חטא שעליו אין מחילה וסליחה מן השמיים. יוסף מעדיף לשמש כ”שבט” המעניש את האחים עוד בחייהם ולא ע”י הבורא יתברך שמו. (“מידה כנגד מידה”: הם חשדו בו והוא “חושד” בהם. הם זרקוהו לבור והוא “זורק אותם לבור”. הם מכרוהו כעבד והוא גורם להם לאמר “הננו עבדים לאדוני”. הם לא נענו להפצרותיו ולתחינותיו והוא לא נענה להפצרותיהם ולתחינותיהם)

ויתרה מכך. באמצעות ודרך התנהגותו של יוסף לאחים ובעצם יחסו הקשה אליהם, יוסף מעורר את אחיו לחשבון נפש נוקב על התנהגותם בעבר. חשבון נפש המוביל אותם ל”פשפוש במעשיהם”,

(ע”כ, יפה, שיהיה) 

ומתוך עוד מאמר (מסורתי)  השואל ותמה על התנהגות יוסף ב –

http://haravamar.org.il/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%94/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9E%D7%A7%D7%A5/187-%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%97%D7%9F-%D7%A9%D7%A2%D7%A9%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%99%D7%95-%D7%9C%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9D-%D7%A9%D7%91%D7%95-%D7%91%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%AA%D7%95

.”…אלא שעדיין נשארו כמה דברים שצריכים בירור בהתנהגותו של יוסף כלפי אחיו מהרגע בו הכירם ועד שהתוודע אליהם.

שהרי מיד כשהכירם החליט להתנכר להם, וכמ”ש הכתוב (בראשית מב, ז-ט), “וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם וגו’ ויאמר אלהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם”. ויש להבין מה ראה על זה להתנכר אליהם ולצערם בצער גדול כזה לומר להם מרגלים אתם. ועוד הגדיל הצער בעת שדרש מהם שיביאו אתם את בנימין, וכפי שאמר להם חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה (שם שם, טו), ואח”כ אספם למשמר שלשת ימים ואחר ששיחררם החזיק את שמעון במשמר, ושוב חזר ואמר להם (שם שם, כ), ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו וכו’, ועוד כהנה רבות כמפורט בפסוקים שם.

והאחרון הגדיל הוא הצער של אביו יעקב, שבודאי היה יודע יוסף היטב את גודל צערו ואבלו עליו, וא”כ איך דורש יוסף מאחיו שיביאו לפניו את בנימין, וכפי שתיאר זאת יהודה באמרו (בראשית מד, כ-כט), ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו, ותאמר אל עבדיך הורידהו אלי ואשימה עיני עליו, ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת, ו… ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי, ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה, ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאולה וגו’.

והנה במקום שיוסף יקצר את צערו של אביו וימהר להתגלות אליו לאמר לו “עוד יוסף חי”, הנה הוא מאריך טרח’א, ומכביד את צערו יותר ע”י מאסרו של שמעון ולקיחת בנימין. וכפי שאמר יעקב אבינו ע”ה לבניו “אותי שיכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה” (שם מב, לו).

ועוד דגם אחר שהתוודע יוסף לאחיו, ראינו שהתיחס לבנימין ביחס מיוחד ונפלא משאר אחיו, ואף כששלח אותם לאביהם נאמר (שם מה, כב), לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפת שמלות.

והוא פלא דהנה יודע היה יוסף היטב מה סבל על כתונת אחת של פסים שעשה לו אביו ומה הגיע אליו, ואיך עתה חוזר על אותו ענין ביתר עוז וביתר שאת, כשלכולם נותן רק חליפה אחת לאדם ואילו לאחיו בנימין נתן חמש חליפות חמש, ועוד שלש מאות כסף, ואחר כל זאת אומר להם (שם מה, כד), אל תרגזו בדרך….ך.

(והמאמר מנסה להסביר כת “גאוניותו של יוסף, למצא את הדרך היעילה “לטפל באחיו מצד אחד ולהביא להיכרות מחודשת ביניהם – מומלץ)

וניתוח נוסף נמצא ב –

http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=1238

(לא אצטט)

5. ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה

יש בסיפורי יוסף ואחיו הרבה חומר לניתוח פסיכולוגי

למשל מתוך

http://www.smarter.co.il/work/%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%A1%D7%95%D7%9A-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%95%D7%90%D7%97%D7%99%D7%95-%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%95%D7%9C-%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%99-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A8/30607

סיפורו של יוסף דומה לאגדת ילדים קלאסית, שבה חלומו של הגיבור היתום מתגשם והוא נעשה משנה למלך. את הגיבור אנו מלווים בעלילה הדרמתית הנפרשת על פני מספר פרקים בספר בראשית. עיקרה, כבתסריט הוליוודי, התגברותו על רצף מכשולים וקשיים עד ל”סוף הטוב”. העלילה סבוכה: בתחילה אחיו הקנאים מתנכלים לו והוא נזרק לבור ונמכר לזרים. הוא מוצא את עצמו משרת כעבד בביתו של השר המצרי פוטיפר, אבל עד מהרה הוא מצליח להרשים את אדונו ומתמנה לרב-המשרתים. אך יוסף מסתבך גם שם; כשהוא נחלץ מבין זרועותיה של אשת פוטיפר, הוא מואשם על לא עוול בכפו ומושלך לכלא. בהמשך ישנו טוויסט נוסף בעלילה ושוב “המזל” מאיר את פניו ליוסף. משנזדמן לו להפגין את כישוריו ולפתור חלומות לשרי המלך המצרי היושבים עימו בכלא, מגיעה שמועה על אודותיו מלפני פרעה, ומשנזקק פרעה לשירותיו, משוחרר יוסף מהכלא ומכאן דרכו להצלחה קצרה. ‘ילד הפלא’ זוכה סוף סוף לכבוד שציפה לו ולמעמד הפוליטי הרם שתמיד ראה את עצמו ראוי לו. יוסף מביא את מצריים לידי שגשוג כלכלי ואף מציל את משפחתו מהרעב שבכנען. זהו סיפור יוסף, ממעוף הציפור וכפי שהיה מוכר לנו טרם כתיבת מסמך זה.

בחלקים הבאים של המסמך נדון לגופו של הסכסוך בין יוסף ואחיו. קודם שנצלול למעמקי הסכסוך, נתייחס להגדרה המילונית למילה “סכסוך” לפי מילון אבן שושן:

1. ריב, דין ודברים, מחלוקת.

2. ערבוב, סיבוך.

יצויין כי ההגדרה למילה Conflict במילון האנגלי-אנגלי וובסטר תואמת את ההגדרה הראשונה של אבן שושן. הפירוש הראשון הוא גם ההגדרה היותר מוכרת למילה סכסוך. במהלך המסמך נראה כי גם להגדרה השנייה יש מקום בסכסוך זה.

המטרה שהנחתה אותנו במסמך זה, היא הנסיון להגיע לרבדיו העמוקים של הסכסוך והסיבות להנצחתו, אם היו כאלה. בנוסף בחנו האם הסכסוך עבר טרנספורמציה לאורך ציר הזמן וכן את דרך קבלת ההחלטות של הדמויות המרכזיות בסיפור לאורך הסכסוך.  (ע”כ)

 

והנה תכונת אופי שמודגשת מספר פעמים, יוסף שהיה נער זקונים, נמכר לעבד, ישב 13 שנה בבית הסהר, ולהפתעתו (או שלא) עולה מבירא עמיקתא (בבור) לאיגרא רמה” (על המרכבה) בלעדיו איש לא ירים ידו, הוא המשביר, הוא השולט במצריים 7 שנים, הופך ל (או שתמיד היה רגיש כזה) בכיין.

כמה פעמים בפרשתינו, ובפרשות הבאות, יוסף בוכה? נא לספור

מתוך מאמר שמנתח את בכיות יוסף

http://www.yk8.org.il/rec/525-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%97%D7%99-%D7%91%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3

במבט ראשון נראה שיש כאן בכיינות ורגשנות, כביכול התנהגות ילדותית (“ויבקש לבכות”…). ויש לתמוה: המלך יוסף בכיין?! מה זו הרגשנות היתרה לכאורה שנחבאת באופיו ומודגשת כל – כך בפסוקים?

 

ודאי שאין זה ההסבר להתנהגות זו של יוסף. א”כ נבוא לבחון את בכיותיו:

 

בפגישה הראשונה עם האחים “ויסב מעליהם ויבך” מפרש רש”י “לפי שהיו מתחרטין”. עדיין קשה להכריע איך להתייחס לבכיה. אך מבארו המהר”ל ב”גור אריה” : “לא שהיה בוכה מפני צרתם שהיו  מצטערים מאוד,  דאם כן למה עתה ולא כשהיה מאסר אותם בבית האסורים (פסוק י”ז)? – אלא מפני שהיו מתחרטים והיה מרחם עליהם“. יוסף לא בוכה על הצרה אליה נקלעו, אלא בוכה בכי מתוך רחמים.

 

נמשיך: “וישא עיניו וירא את בנימין…” וכאן הכתוב מעיד “וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות…” רש”י במקום, מביא את המדרש בו בנימין מספר לו כי שמות בניו כולם על שם אחיו הגדול שאיננו, ומסיים רש”י – “מיד נכמרו רחמיו”, וכפי שמעיד הכתוב.

 

והנה יוסף לאחר שמעביר את האחים מסכת תלאות וצער מתוודע אליהם : “ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי… ויתן את קולו בבכי” 

ומה רואה הרבי מלובביטש בבכייות הללו (רצוי לעיין ברש”י “כי נכמרו רחמיו” פרק מג פסוק ל’ – לפני הקריאה להלן)

נראה, שרש”י הוצרך להזדקק לפירוש המדרש עקב הקשיחות שנהג יוסף בכל מהלך הדברים. עוד קודם לכן ראה יוסף את בנימין, ואף-על-פי-כן לא בכה ולא הראה סימנים חיצוניים של התרגשות. מתי הוא מבקש לבכות? רק אחרי שמתפתחים ביניהם חילופי דברים. עלינו לומר, שנאמרו שם דברים שהתורה עצמה אינה מפרטת, ולכן נזקק רש”י למדרש.

רגש אחווה

כמשנה למלך, שבלעדיו “לא ירים איש את ידו”3, הורגל יוסף להתנהגות תקיפה ונטולת רגשנות. במיוחד נזהר מהבעת רגשות לפני אחיו, אשר כלפיהם גילה בכוונה תחילה נוקשות יתרה. לכן ראיית בנימין אחיו, אף שריגשה אותו, לא היה די בה עצמה כדי לגרום לרגשותיו לפרוץ החוצה ולבכות.

התרגשותו של יוסף נגרמה דווקא משיחתו עם בנימין. חילופי-דברים אלה גילו לו, שבנימין אחיו לא חדל כל השנים מלהגות בו ובצרותיו, עד שביטא את צערו וגעגועיו בשמות כל עשרת ילדיו. גילוי זה עורר ביוסף רגש אחווה כה עמוק, עד שתקיפותו נשברה ו”נכמרו רחמיו”.

האחים כמשל

בתורת החסידות4 מוסבר, כי יוסף מסמל את עם-ישראל (כפי שנאמר5 “נוהג כצאן יוסף”), ואילו בנימין (“בן אוני”, לשון צרה) רומז לנשמה, שירדה למקום צר, לגוף הגשמי. היא הייתה בדרגת ‘אחי’, קשורה ודבוקה בקב”ה, והנה “צרות מצאוה”, והיא ‘נבלעה’ בתוך הגוף והנפש הבהמית, וסובלת סבל גדול.

תפקידו של יהודי (‘יוסף’) לעורר רחמים על הנשמה (‘בנימין’). על-ידי התעוררות רחמים זו, מעוררים את מידת הרחמים למעלה, והדבר גורם להשפעת שפע אלוקי לנשמה. בדרך זו מוציאים אותה ממצרי הגוף וגורמים שאורה יאיר בגוף הגשמי ובכל מעשי האדם.

– See more at: http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?ArticleID=399&CategoryID=78&ParashaID=10&SelectdDate=#sthash.wZURrSVh.dpuf



ומיתוח מקיף של אישיותו של יוסף ניתן ב –
 

הכול עניין של אופי

לאחר שנקלע יוסף למצרים כעבד בבית שר הטבחים של פרעה, הוא מוצא עצמו בתוך כמה שנים כמשנה למלך בארמון. הנוכרי הופך להיות לאחד האנשים החשובים במצרים. אפשר לזהות כמה תכונות בהתנהלות של יוסף במצרים שעושות אותו לדיפלומט ולאדם יוצא דופן.

נחלק את התכונות האלה לשלוש קבוצות:

אישיות

  • אדם חרוץ ונאמן – בזכות חריצותו ונאמנותו שרתה הברכה בביתו של שר הטבחים, ובתוך זמן קצר יוסף נעשה הממונה והמנהל בבית פוטיפר. אחר כך כשנעשה יוסף משנה למלך מצרים הוא לא ישב בארמונו ונתן הוראות, אלא יצא ועבר בכל ארץ מצרים כדי לבדוק מקרוב מה צריך לעשות כדי להבטיח את יציבותה הכלכלית של מצרים בשבע שנות הרעב.
  • אדם השולט ביצרו – אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף שישכב עמה, והוא התגבר על יצרו ואמר לה כי אינו יכול לחטוא לאלוהים. הוא גם אינו יכול להיות כפוי טובה כלפי פוטיפר, בעלה, אשר הפקיד בידו את כל ביתו.
  • יוסף איש הרגש הרחמים והסליחה – יוסף מתואר כאדם שאינו נוקם ונוטר. לכאורה הוא היה אמור לכעוס על אחיו ולנצל את מעמדו הרם במצרים כדי לנקום בהם על מעשיהם. אבל הוא רק התנכר להם לא מתוך רצון לנקום בהם, אלא מתוך מטרה להביא אותם לידי חרטה ולידי הכרה בחטאם. ואמנם מטרתו זו הושגה והאחים הביעו חרטה על מה שעשו ואמרו “אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו” (פרק מ”ב פסוק 21).
    רגש הגעגועים והרחמים לאחיו גרם ליוסף לבכות פעמיים: בפעם הראשונה כשראה את בנימין אחיו לאחר 22 שנה (“וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו על אחיו ויבקש לבכות, ויבוא החדרה ויבך שם” – פרק מ”ג פסוק 30). בפעם השנייה יוסף בכה בשעה שהתוודע לאחיו “ולא יכול יוסף להתאפק… ויתן את קולו בבכי…
  • מומחיות

    • אדם בעל כשרון דיפלומטי – יוסף ידע לנצל עד תום את שעת החסד שנזדמנה לו, ולאחר שפתר את החלומות הוא הציע מיד לפרעה תכנית כלכלית שתציל את מצרים מהתמוטטות כלכלית בשבע שנות הרעב. יוסף פרש תכנית זו בפני פרעה בלי שנתבקש לעשות זאת. הוא פעל כך כי ידע שזוהי שעת הכושר הטובה ביותר שבה הוא יוכל לשפר את מעמדו במצרים. יוסף קיווה והרגיש שפרעה שהיה באותה עת במצב נפשי קשה, יטיל עליו את התפקיד להגשים תכנית זו. תחושתו אכן נתאמתה ופרעה הרעיף עליו שבחים רבים, וגם מינה אותו באותו מעמד להיות המשנה שלו.
    • חכם המומחה בפתרון חלומות – תורת פתרון החלומות נחשבה במצרים למדע ונלמדה ב”בית החיים” (שם לבתי הספר הצמודים למקדשים). יוסף שחי בבית פוטיפר, כנראה, התוודע אל חכמה זו, והשתמש בה כדי לפתור את חלומותיו של פרעה. החרטומים, חכמי מצרים, נכשלו ולא עלה בידם לקלוע אל המטרה. ואילו יוסף העבד העברי הזר עשה חיל גם בתחום זה, שהיה נחלתם הבלעדית של החרטומים.
    • אדם המומחה בתורת הכלכלה – עוד בהיותו בביתו של שר הטבחים, ניהל יוסף בהצלחה את ביתו ואת עסקיו של השר. ניסיון זה סייע בידו להציע תכנית כלכלית יעילה שתציל את מצרים בשנות הרעב.

    בעל כבוד למורשתו

    • אדם השומר על מורשת אבותיו ואינו מתבולל – יוסף קרא לשני בניו בשמות עבריים:  אפרים ומנשה, המבטאים את מה שעבר עליו במשפחתו ואחר כך במצרים.
      מנשה – “כי נשני (השכיח ממני) אלוהים את כל עמלי (סבלי) ואת כל בית אבי”.
      אפרים – “כי הפרני אלוהים בארץ עוניי (במצרים)” – פרק מ”א פסוקים 51–52.
    • יוסף ביקש שיקברו אותו אחרי מותו בארץ המובטחת ארץ כנען. במהלך ההיסטוריה היהודית הלכו יהודים רבים בדרכם של יעקב ויוסף, וציוו את בני משפחתם לקבור אותם בארץ ישראל לאחר מותם. יוסף מעט יוצא דופן, שכן הוא היה יכול להיקבר בפאר ובהדר בקברי הפרעונים, אך הוא עדיין העדיף את נחלת אבותיו.
      אחר כך דאג  יוסף לכך שגם אחיו לא יתבוללו בארץ מצרים, והצליח להושיב אותם בארץ גושן כקהילה נפרדת ומגובשת “ויושב את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס” (ע”כ, העתקתי הרבה,אבל אפשר לעיין)
 
 
(מספיק לבכות, – מה הסוף? צריך לחכות עד הפרשה הבאה,
 
6. ויאמר חלילה לי,,, האיש…יהיה לי  עבד ואתם עלו לשלום…
 
מעניין שכבר בתורה, יציאה מארף כנעןף היא ירידה, חזרה לארץ היא עלייה
 
פרשת מקץ מסתיימת במתח גבוה,- ומשאירהאותנו במתח. בני יעקב ה – 10, נמצאים בעימות קשה עם “איש הזר” מושל מצריים שמשגע אותם
 
הם לא יודעים, למה (ל קמוצה) הם לא יודעים למה (ל שוואית) לצפות. שמעון מגיע מבית הסיוהר, בטח עם חיוך משונה על הפנים, בנימין קצת נבוך, בעצם בן כמה הוא?
 
באמצע הדו-שיח הקשוח בין יהודה ליוסף. ולהזכיר יהודה הוא זה זמצד אחד מנע את הריגת יוסף, ומצד שני הציע למכור אותו לישמעאלים.
 
7. והננו עבדים לאדוני… האיש אשר נמצא בו הגביע הוא יהיה לי לעבד
 
יש לנו יופי מרשים של שני דיונים, האחד בין שליח יוסף “אש על ביתו” לבין האחים והשני בין יוסף לאחים. 
 
ויש משהו תמוה ב”מיקוח” בין האחים לבין האיש שרדף אחריהם, ואחר כך בין האחים לבין יוסף. גנב משלם קנס, אבל לא נמר לעבד. ויוסף עצמו גם הוא ידע שהאחים אינם אשמים, אז למה הוא דורשאחד מהם “הגנב שאינו גנב להיות לו לעבד? ועוד ביודעו שזה אמור להיות בנימין אחיו.
 
מתוך 
 
 
…פרשתנו מגוללת את הדרמה המתחוללת בעקבות מפגש יוסף ואחיו, המציג התנהגות דואלית של יוסף. מצד אחד, הוא מתכחש לאחיו, מעמיד פני שליט נכרי שאינו מבין את לשונם, ומעמידם בניסיונות שונים ומשונים, כגון האשמה בריגול1, מאסרו של שמעון2, ובקשתו מהם להביא את אחיהם בנימין למצרים3. לשיא מגיע יוסף בהטמנת גביע הכסף שלו בין כליו של בנימין, תוך ניסיון לבידוי ראיות במגמה “להפליל” אותו4. מצד שני, מתגלה יוסף האנושי המכבד את אחיו, מזמינם לסעוד בארמונו ושותה עמהם לשכרה5, משיב להם את כספם, ולבסוף מביע את רגשותיו ומפגין שאינו יכול לשאת את כאב המפגש עמהם, ועל אף היותו משנה למלך, פורש לצד ובוכה6. מניעיו הנפשיים, הפסיכולוגיים והחינוכיים של יוסף טרדו את מנוחת פרשני המקרא, והם ביקשו, כל אחד בדרכו שלו, ליתן טעם להתנהגותו זו של יוסף7


כנזכר לעיל, אחת מתחבולותיו של יוסף הייתה הניסיון לבדות ראיה ול”השתילה” בכליו של בנימין, כדי להפלילו ולהרשיעו בגנבה, כדברי המקרא…

 
בידוי ראיות

הטמנת הגביע באמתחת בנימין היא ודאי מעשה פסול, שהרי אין כל ספק שאסור לבדות ראיה לעברה שלא הייתה ולא נבראה. אבל נשאלת השאלה: מה דינו של עבריין שידוע שעבר עברה, אלא שאין ראיה קבילה שתוכיח את אשמתו בבית המשפט? היש היתר לבדות ראיה כדי להגיע לתוצאה שברור שהיא התוצאה הנכונה והצודקת?

בעניין זה, אם כי בהקשר האזרחי ולא בהקשר הפלילי, פוסק הרמב”ם9 בעקבות התלמוד10:

תלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה שאם נותנין לי כל ממון העולם איני משקר. מנה יש לי אצל פלוני, ויש לי עליו עד אחד [אבל על פי ההלכה אין די בכך שכן “על פי שניים עדים יקום דבר”], לך והצטרף עמו. אם נצטרף, הרי זה עד שקר [והלוא ציוותה התורה: “לא תענה ברעך עד שקר” (שמות כ, יב)].

 

מכאן שבידוי ראיה אסור גם כשהמטרה היא להגיע לתוצאת אמת. …(ע”כ, מאמר מעניין)

ומתוך

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=1&perek=44&mefaresh=kli_yakar

גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו צריך ביאור.
ובעקידה פירש שאמרו: יודעים אנחנו שעון זה אין בנו, זולת שהאלהים מצא עון עבדיך ועון אחר גרם לנו מכשול זה, והיינו עון מכירת יוסף שלא היה לבנימין חלק בזה, על כן אמרו לא זו אנחנו, פשיטא שדין עלינו להיות עבדים בעון שמכרנו אחינו לעבד, אלא אפילו גם זה אשר נמצא הגביע בידו שאין לו חלק באותו עון מכל מקום גם הוא יהיה עבד, ולפירושו קשה אם כן המושל לא ידע ולא יבין דבריהם, ומהו לא זו אף זו יש כאן, כי בלי ספק לא גלו לו מכירת אחיהם.
על כן צריך אני לפרש, לא זו אף זו בענין שהבינו גם המושל. וזה כי ארבע חלוקות ודתות היה כאן, כי מתחלה הפריזו האחים על המדה לומר שהגנב עצמו בן מות והמתחברים אליו ראוי להקל בעונשם על כן יהיו עבדים, כי היה להם להיות עומד על המשמר כי ודאי גנב עתיקא הוא, מאחר שלא יכול להתאפק מלגנוב אפילו משלחן המושל, ושלוחו של יוסף אמר כי בדיננו אין הגנב בן מות, ואין דנין מיתה על גניבת ממון כי אם עבדות, ולפי זה דין הוא שתהיו כולכם עבדים אך לפי שחרפה לכם להשות אתכם בדין אחד עם הגנב עצמו כדי שלא יאמרו שגם אתם גנבים כמותו, על כן אעשה חלוקה זו שניה, וגם לפי חלוקה זו יהיה כדבריכם שלא תהיו שוים אל הגנב עצמו, כי הוא יהיה לי עבד דהיינו עבד לעבדים, ואתם תהיו גם כן עבדים, אבל לא לי כי אם אל המושל עצמו דהיינו עבדות בדרך נקיה, ….
והאחים בבואם לפני יוסף אמרו הננו עבדים לאדוניכאשר פסק עבדך עלינו, אך מה שפסק שהגנב יהיה עבד לעבדים זהו גנות גדול, ועל זה בקשו מן המושל להקל מעליהם ודרך פשרה החמירו על עצמם להשוות את עצמם אליו, ויהיו כולם עבדים אל המושל, כי אין לחוש שיחזור ויגנוב כי אנחנו נעמוד על המשמר, ואמרו דרך לא זו אף זו, גם אנחנו לא זו אנחנו פשיטא שדין הוא שלא נהיה עבד לעבדים, כי אין אנו חשודים בעיניך שהרי כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך ואיך נגנוב מבית אדוני, אלא אפילו גם אשר נמצא הגביע בידו מבקשים אנו לעשות לו חסד שיהיה עבד לאדוני ולא עבד לעבדים, ויוסף אמר חלילה לי מלהשוות אתכם אל הגנב, אלא הוא יהיה לי לעצמי עבדכאשר בקשתם ואם כן בהכרח הוא שאתם תעלו בשלום אל אביכם. (ע”כ)

וניתוח נאה של בידוי הראיות עם תעלומת הגביע נמצא ב –

http://www.biu.ac.il/jh/parasha/miketz/tik.html

איך האחים

????????????????????????? – כמה פעמים ניסיתי להעתיק מהמאמר ונכשלתי. אז מודה ועוזב ירוחם

מציע לקוראים/ות לעיין בפרשה עם רש”י

אסיים

שבת  שלום

שבוע טוב חודש טוב

חג חנוכה שמח
להת

Leave a Reply