Torat Ami

הקדמה כללית

כבר כתבתי לפני שנה ב –

http://toratami.com/?p=291

על הקשיים שיש לי ב”הבנת” הכתוב. האם העורך רק כתב עובדות’ או הגזים, צ’יזבט רבות והחלק העובדתי בסיפורי המקרא הוא מזערי? למאמינים, הכל דברי א-להים חיים, ככה היו פני הדברים. לחסרי האמונה, יש לנו סיפור “דמיוני” עם עלילה מרשימה ביופיה. הבעייה לכולם היא – מה לעשות עם המשמעויות של התנהגות “גיבורי” העלילה שהן ברובן שליליות ומכפישות את דמותם של אבות אבותינו.

אז שוב שאילת השאילות – האם לסיפורי המקרא יש ערך משמעותי  – חינוכי או שזה בעיקר סיפור עלילתי שבא למשוך את קהל הקוראים (ולמכור כמה שיותר עותקים של הסיפור בהמשכים ואי”ה להפוך את זה לסרט, אופרה, מחזמר וכיו”ב).

וחז”לינו התחבטו רבות ו”הכניסו הרבה פילים בחורי מחטים רבים” ועשו עבודה יפה ביותר.

אז השאילה השנייה היא האם רצוי או חשוב לשאול למה? למה העורך – בין אם זה א-להים או בשר ודם להבדיל טרח ליצור עלילה שכזו? למשל – למה אברהם היה צריך לשקר (ואפילו פעם שנייה)? למה העורך טרח לספר שלבן רימה את יעקב ונתן לו את לאה במקום רחל? איזה מסר יש בזה? או שאימותינו – פרט ללאה היו עקרות?

אז למה לא שואלים שאילות דומות על גיבורי סידרת הארי פוטר, או מלחמה ושלום? חושבני שאף אחד אינו מנסה למצא ערכים חינוכיים בספרות עלילתית. והתשובה הפשוטה היא – כי ככה פעל דמיון היוצר. מה שנשאר לנו לעשות זה לנתח את אופיין של הנפשות הפועלות ולנסות להבין מה גרם למה ואולי מנסיונם של אחרים נלמד איך טוב להתנהג בתהפוכות החיים. 

לעומת זאת, יש מי שטרח וחיבר או סתם אסף, שאילות רבות,(כי לא רק אני מהשואלים) על כל פרשה בתורה ואף נתן תשובות פשוטות, מעניין וכדאי לעיין

אצטט מתוך

http://www.rubinmass.co.il/?page=Torah_commentat

את הקשור לפרשתנו —                                                                                     ויגש

מה,א: ולא יכול יוסף להתאפק: ש: מה שבר את יוסף? ת: צער אביו, אם לא יוחזר בנימין, שהרי עד כה יהודה והאחים לא ציינו כלל את צער האב, אלא הפוך, ששלום לאב, ואינו בצער (וַיֹּאמְרוּ, שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ–עוֹדֶנּוּ חָי; מג,כח). רק עתה יהודה פירט: ועזב את אביו ומת, נפשו קשורה בנפשו, כראותו כי אין הנער – ומת, ברע אשר ימצא את אבי.

מה,ג: העוד אבי חי?: ש: מדוע שאל זאת, הרי כשבאו אליו האחים בשנית דווחו שאביו חי (וַיֹּאמְרוּ, שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ–עוֹדֶנּוּ חָי; מג,כח)? ת: יוסף לא ידע עד כמה אביו יהיה מסוגל לשאת את היעדרותו של בנימין, שהרי יהודה ציין: וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר—וָמֵת(מד,לא), ומאז שבאו עבר זמן רב משצפה יעקב לבואם, עקב פרשת הגביע והחזרתם למצרים.

מה,ד: אשר מכרתם אותי: ש: מדוע יוסף מציין שהם מכרוהו, והרי מכרוהו המדיינים? ת: יוסף שמע את האחים מדברים על המכירה, והנה הוא נמכר. הוא אינו ער לעובדה שמדיינים גנבו אותו מהבור “מתחת האף” של האחים שישבו לאכול, וסובר כי האחים הם אלה שביקשו מהמדיינים למשכו מהבור, ומכרוהו.

מה,ח: וישימני לאב לפרעה: ש: מדוע מציין יוסף שהוא אביו של פרעה, הרי היה עבדו ומשנהו בלבד? ת: מנשה בן יוסף היה ה’פרעה’ המיועד של מצרים, כי יוסף נשא את אסנת בת פוטי פרע הכהן, ומנשה היה בנם הבכור, ומכיוון שלפרעה כנראה לא היו ילדים, המלוכה עברה לבן של הכהן הגדול, הוא פוטי פרע, שגם לו לא היו בנים אלא בת, אסנת, ולכן בנה מנשה הוא יורש העצר, ולכן יוסף הוא אכן “אב לפרעה”. עובדה זאת מגובה בפפירוסים של מצרים, לפיה ה’פרעה’ הבא היה ‘מנס’ (Menes), שם דומה ל’מנשה’. ולא רק זאת, שבעה דורות נוספים של צאצאי מנשה נזכרים בפפירוסים, ולהם שמות מקבילים בשושלת בני יעקב לפי ספר דברי הימים. לאחר שגרו במצרים 30 שנה, מת פרעה, ואז מנשה עלה לשלטון. סך הכול שלטו בני יעקב במצרים 320 שנה, עד אשר “וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף” (שמות א,ח), כלומר את בית יוסף, ומרד בעברים, והחזיר את המלוכה למצרים, וגזר גזירות מלידת משה עד שיצאו ממצרים,… (ע”כ – נחמד לעיון נוסף – כל שבוע)

לעניננו – יוסף המשביר היה יכול לזהות את עצמו בפגישה הראשונה, ולומר את מה שהוא אומר בפרשת השבוע ויגש. אבל אז היינו מפסידים את רוב פרשת מקץ והיתה חסרה לנו “ההנאה” שקיבלנו, איך יוסף מתעלל באחיו – כולל אחיו מאמו בנימין שלא השתתף במכירתו.

מה שחשוב שסיפורי חומש בראשית מפרשת לך-לך והלאה הם נסיון להסביר את תהליך התהוות העם העברי/ישראלי, עם כל  היופי והכיעור שלו. בקיצור “אכלנו אותה”

פסוקי השבוע

ויתן את קולו בבכי

ויפל על צוארי בנימין

וקחו את אביכם ואת בתיכם… ובאו אלי

ערב שבת שלום

פתיחה

כאמור לעיל, כבר עיינתי בפרשת ויגש לפני שנה (באריכות יתר)  ושנתיים ב –

תשע”ד

http://toratami.com/?p=77

תשע”ה

http://toratami.com/?p=291

ועיון בנ”ל לא יזיק ואולי גם יוסיף יידע ויגרום הנאה כלשהי

אז פרשת ויגש היא שיאה של ההתפתחות העלילתית בסוף פרשת מקץ נשארנו במתח, מה יקרה בהמשך העימות בין יוסף ואחיו. פעמיים יוסף “שיחק” אותה בכשרון רב והחזיר להם מנה אחת אפיים, על הסבל שהם גרמו לו בבחרותו בתור עבד ואסיר.

ושוב מה היה קורה לנו, להיסטוריה שלנו כאומה, אם האחים לא היו מוכרים אותו לישמעאלים/מדיניים/סוחרים? (שוב בסיפורים דמיוניים, לא תמיד יש עקביות ולעיתים יש שיבושים בעריכה).

הדרך שבה הגיעו אבותינו מצריימה, או כפי שהיא נקראת – התוכנית הא-לוהית – מאוד מחוכמת, מלאה חתחתים, קצת הרבה מעצבנת והיא יותר מתוחכמת. ממש כמו בריאת האישה מהצלע. למה מהצלע (ומה זו הצלע???) למה? ככה.

העלילה נמשכת ומתמשכת, בהתחלה מותחת את הקוראים,  ובסופה מתמתחת עם פרטים לא הכי חשובים.

הפרשה כוללת מספר אירועים מרתקים, במצריים ובכנען, עד שהמשפחה מתאחדת, ועיקרם —.

 — נאום יהודה והתודעות יוסף לאחיו

— יעקב שומע על יוסף

 — המשפחה (3-4 דורות) יורדת למצריים באישור א-להים

 — רישום שמות (בעיקר הזכרים) היורדים

 — התנחלות בני ישראל בגושן

 — יוסף המשביר ורכישת קרקעות המדינה לפרעה

— משפט מסיים, התרבות בני ישראל

ויש הרבה מה לחקור ולדרוש ( פעולת הדרשנים)

עלילה נהדרת, תוך התגאות בגאוניות העם הישראלי. אין זה לפלא, שנוצרה אנטישמיות כאשר המצרים גילו את מעשי יוסף

 אבחר במספר נושאים —

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

1….  ויאמר בי אדוני

2. ירידת יעקב מצריימה

מהרו ועלו אל אבי… רדה אלי אל תעמוד… והורדתם את אבי הנה… אלכה ואראנו… ויסע ישראל

פרקים מה – מו מרבים בתיאורים על הפתוי ו/או השכנועים שגורמים לירידת יעקב לחו”ל. מה עוד כשאמצעי התחבורה המתקדמים +פרק מה פסוק יט’) ניצבים מול עיניו. יעקב האיש החזק פיזית ונפשית, מרוב אהבה לבנו יוסף, נשבר ומהגר עם כל משפחתו.

(מעניין שבכל השיחות הקשות והקלות בין יוסף ואחיו, נשות האחים וילדיהם  לא נזכרים. גם לא מסופר כלום (פרט לאירוע יהודה ותמר, ומשהו על שאול בן הכנענית) על נישואי אחי יוסף, מגוריהם – אם בכלל, אולי כרועי צאן הם נדדו ממקום למקום ללא כתובת קבועה.

אז בעצם אבותינו באו מצריימה פעמיים וחצי, אברהם הראשון, היה וחזר – בעצם גורש.  יצחק היה פחדן, כנראה חשש שיזכרו מה אביו עשה ואולי טעה  בדרך והגיע עד גרר, יעקב כרווק, היגר לחרן, חזר כשהילדים גדלו קצת, יוסף הגיע למצריים בכח ואז הביא את משפחתו במסגרת איחוד משפחות.

סידרת אירועים משפחתיים,. מרשימה. לא ברור לי, למה יעקב הסכים לרדת למצריים? אולי השכנים שלו לא כל כך אהבו אותו, כי נפל פחד ה’ עליהם (פרקים לד פסוק ל’) “עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ” (פרק להפסוק ה’) “ויהי חיתת א-להים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב” כבר אז התחילה האנטישמיות

האם הוא לא שמע על זה שאביו לא ירד, כי כך אמר לו א-להים? אז למה א-להים שינה את דעתו – אבל רק אחרי שיעקב היה באמצע הדרך – ואמר ליעקב (פרק מו פסוק.אל תירא מרדת מצריימה.- מה קרה?

מתוך ניתוח מעניין של הנושא, כולל המיקום “באר שבע” סוג הקורבנות “זבחים” השימוש המשתנה בשמו של גיבורנו יעקב – ישראל ב —

http://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%92%D7%A9-%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91-%D7%95%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%95-%D7%9C%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D

…”בפרשתנו מתוארת ירידתם של יעקב ובניו למצרים. מה אופייה של ירידה זו: האם היא נועדה להשתקעות במצרים או שמא רק לביקור קצר? בשיעורנו השבוע נענה על שאלה זו, ובתוך כך נכין את הרקע להבנת המעבר מספר בראשית לספר שמות….

שיעורנו השבוע יתמקד בהתגלות האחרונה בספר בראשית – התגלות ה’ ליעקב לפני הירידה למצרים. …

כדי להעריך את תוכן הדברים שנאמרו ליעקב עלינו להביא בחשבון את הרקע להתגלות, כלומר את תגובתו הראשונית של יעקב לשמע הבשורה כי יוסף חי: “ויאמר ישראל: רב! עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות” [מ”ה; כח]. מפסוק זה נראה שכוונתו של יעקב היא רק לבקר במצרים כדי לראות את יוסף. ככלות הכול, מדוע ירצה לעקור מארץ מולדתו?

לכל אחד יש תכנית…

אולם על אף שיעקב מתכנן רק ביקור קצר, ליוסף יש תכניות אחרות, כפי שעולה מהמסר שהוא מצווה להעביר ליעקב על ידי האחים: “…רדה אלי אל תעמֹד, וישבת בארץ גשן והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך וכלכלתי אֹתך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תִּוָּרֵש אתה וביתך וכל אשר לך” [שם; ט-י]. ברור שכוונתו של יוסף היא שכל המשפחה תהגר למצרים בגלל חמש שנות הרעב הנוספות העומדות בפתח. מכל מקום, יש להניח שבחלוף הרעב ישובו כולם לארץ כנען.

אך בניגוד לתכניות קצרות הטווח האלו אנו מגלים להפתעתנו שמשפחת יעקב אינה חוזרת כלל לארץ כנען כי אם משתקעת בארץ גושן למשך מאות שנים! ברור, אם כן, שלה’ היו תכניות שונות לחלוטין.

(תמיד אפשר “להאשים” את ה’) והמאמר ממשיך)…

עתה גם נוכל להבין את פשר השימוש בשם “ישראל” בפסוקים אלו. שם זה מבטא, כפי שלמדנו בשיעורנו לפרשת וישלח, את המיוחד שבבחירת יעקב אבינו: בכל השלבים הקודמים של תהליך הבחירה נבחר אדם אחד והשאר נדחו; הבחירה ביעקב אבינו מהווה את השלב האחרון בתהליך, שבו נבחר לא רק יעקב עצמו אלא גם כל צאצאיו, שלב המהווה את המעבר מיחידים נבחרים לעם נבחר. ומכיוון שירידתו של יעקב למצרים נועדה לאחד את המשפחה, ובכך לסייע בהמשך התפתחותו של עם ישראל כעם, השימוש בשם “ישראל” מתבקש!

הסוף – וההתחלה…

התגלות ה’ ליעקב לאחר הקרבת הקרבנות מעניקה לירידה למצרים ממד חדש, שהפתיע, כנראה, גם את יעקב עצמו: “ויאמר א-להים לישראל במראֹת הלילה… אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלֹה…” [מ”ו; ב-ד]. בניגוד לתכניתו של יעקב, שכללה ביקור קצר בלבד במצרים, ואף בניגוד לתכניתו של יוסף, שכללה שהות של שנים ספורות, עד תום הרעב, מבשר ה’ ליעקב שהוא וצאצאיו עתידים לשהות במצרים תקופה של מאות שנים – עד שיהפכו שם ל “גוי גדול” – ואז יוציאם ה’ משם. ירידת יעקב למצרים מתפרשת עתה כתחילתם של תהליכי הגלות ויצירת העם שעליהם נתבשר אברהם בברית בין הבתרים [בראשית ט”ו; יג-יח] 

(תם אנכי ולא אבינה, אבל מומלץ לעיון)

וגישה מענינת אחרת, מתוך

http://www.kdati.org.il/info/parashat/5773/339.pdf

 “אחת התמיהות הגדולות בתורה, היא השאלה הפשוטה: כיצד הרשה יעקב לעצמו לרדת למצרים מלכתחילה? בפרשתנו מסופר סיפור תמוה ומיוחד, שאחד מחלקיו מתאר את ירידת כל משפחת יעקב למצרים, ולא על מנת לחזור בקרוב…. אם נתרגם את סיפור ירידת יעקב למצרים, לסיפור על מנהיג יהודי בן ימינו המחליט לחסל את היישוב היהודי בארץ ישראל, לרדת עם כל העם היהודי למקום כלשהו בחו”ל, מאיזו סיבה שלא תהיה, נבין את התמיהה שבסיפור במלוא עוצמתה. נתבונן בסיפור ה”פשוט”. התורה מספרת לנו בשלב הראשון, שיעקב החליט לרדת למצרים, ל”ביקור”, על מנת לראות את יוסף בטרם ימות: “ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות” )בראשית מ”ה כ”ח(. אך בפועל, בפסוק הבא מסופר שיעקב “אורז” את כולם, ומתכונן למסע רחב יותר. “ויסע ישראל וכל אשר לו, ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק” )בראשית מ”ו ג'(. בהחלט מעשה תמוה. רק בשלב בו יעקב כבר בעיצומו של המסע למצרים, הוא מקבל מסר מהקב”ה על החלטתו: “אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה” )שם, ג’-ד'(. ה’ מחזק את יעקב, מבטיח לו הצלחה במצרים, מבטיח לו שירד עימו, וגם שיעלה אותו בחזרה. אם נסכם, נוכל לראות שיש לפנינו סיפור על בן שנעלם, ומתגלה פתאום במקום בעייתי – מצרים. אביו רוצה לראותו, אך מחליט לעבור דירה, למצרים. במבט ראשוני החלטה זו תמוהה ביותר, אך בהמשך היא מתבררת כהחלטה נכונה מבחינת משמעותה העמוקה. אם נעמיק במשמעות הסיפור, נמצא שזהו סיפור על אדם המחליט, בגלל סיבה כלשהי, “לרדת ממדרגתו” באופן דרסטי, וההחלטה מתגלה בסופו של דבר כנכונה. (ע”כ)

(כמו שטענתי במקרים קודמים, החץ נעוץ על לוח חלק, מאות שנים לאחר מדן, מציירים סביבו עיגולים, והנה אחרי 2,000 שנות, החץ במרכז המטרה)

ומעניין הנסיון להשוות, מילולית ותוכן, בין בריחת יעקב לחרן וירידת יעקב ובניו מצרימה  –

http://tora.us.fm/tnk1/sofrim/reuven/lvn_mcrym.html

(לא אצטט)

3. נשות יעקב ובניו, ונכדיו וניניו

וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם..(פרק מו פסוק ה’) ….

כל הנפש הבאה עם יעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב (פרק מו פסוק כו’)
קצת “בלגן” במספרים ובתיאור היורדים מצרימה, ולמקרא הכתוב יש התמרמרות לא קלה על השמטת שמות נשות יעקב (שאולי טרם מתו) ונשות בני יעקב – למה הן לא הוזכרו? ואכן, מתוך

www.seliyahu.org.il/parasha/par5765/hpar65012.rtf

…ביחס לנשות בני יעקב, שככל הנראה גם הן ירדו עם בעליהן ובניהן מצרימה (“ואת טפם ואת נשיהם”, מו:ה), צויין בכתוב, אחר שכל יורדי מצרים 

פורטו בשמותיהם: “מלבד נשי בני יעקֹב” (שם:כו). כלומר, נשים אלו אינן מנויות כאן ואינן נמנות בתוך המספר המסכם. נראה שהסיבה לכך היא שהן לא היו “יוצאי ירך יעקב”, ומוצאן ככל הנראה היה נכרי, מעמי כנען, כפי שבאר בעל מדרש “שכל טוב”. גם נשותיו של יעקב, אימהות השבטים, לא נמנו בין יורדי מצרים, אף על פי ששמותיהן הוזכרו (בפס’ טו-כה) כאימהות לבניהן, בני יעקב. סיבת אי הזכרתה של רחל, אימם של יוסף ובנימין, ברורה, שכן רחל מתה שנים רבות לפני ירידת יעקב מצרימה. יש מקום לשער ששמותיהן של לאה, זלפה ובלהה לא נזכרו, משום שאף הן כבר לא היו בחיים בעת הירידה למצרים, כפי שכתוב גם במדרש. ואכן, בתחילת הסיפור על ירידת יעקב למצרים לא נאמר: ‘ויקח את נשיו’. רק לפי “פרקי דר’ אליעזר” (תחילת פרק לט) לקח יעקב את נשיו עמו למצרים, אף שהדבר לא פורש במקרא. לפי מסורת מדרשית אחרת לא נותרה מהן בחיים אלא בלהה בלבד, וזו ככל הנראה באה עם יורדי מצרים.

באשר ליעקב עצמו, לפי ראב”ע הוא כלול במספר המסכם את רשימת הבאים מצרימה “שבעים”, ואכן כך גם עולה מפתיחת ספר שמות: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב”, כלומר: עם יעקב, והכתוב מסכם: “כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש”. ופירש ראב”ע ש”הכתוב לא חשש להוציא אחד מתוך שבעים” (ראה להלן הערה  6).

מבין בנותיו של יעקב, שנזכרו בראש הרשימה: “בנֹתיו ובנות בניו” (פס’ ז), נמנתה בשמה רק דינה (פס’ טו), “ובנות בניו” מיוצגות בשרח בת אשר(פס’ יז) בלבד. מאזכור שמותיהן של שתי נשים אלו עולה, שרשימתם של יורדי מצרים כוללת זכרים וגם נקבות, כמפורש פעם אחר פעם: “בנֹתיו ובנות בניו” (פס’ ז) ושוב: “כל נפש בניו ובנותיו” (פס’ טו), וזה שלא כבמרבית המפקדים  במקרא, הכוללים זכרים בלבד. יש מקום להשערה, שאף שרק אלו נמנו בשמותיהן, היו ליעקב ולבניו בנות נוספות כפי שהנצי”ב כתב בפירושו  “העמק דבר” לבר’ מו:ז: “והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות, אלא נראה דגם המה הולידו הרבה נקבות”, אלא שבנות אלו לא נחשבו בין “שבעים נפש”. 

נוסיף ל”בעיית” הנשים שאינן נספרות ו/או מפורטות בירידת יעקב – את דינה (בת לאה) והאגדות/מדרשים המשתייכים אליה.

מתוך 

http://musaf-shabbat.com/2011/01/06/%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A1%D7%A0%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%99-%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%A0%D7%A8-%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%92%D7%A9/

“במקביל לדרמה הגברית שבה מככבים יעקב, יוסף ויהודה, מתרחשת דרמה נשית שהדמויות בה הן לאה, דינה ואסנת – הבת שנולדה כתוצאה מאונס שכם. השבתה לבית יעקב פותרת את הסתירות ומשלימה את המניין ..

 לאחר שיעקב מחליט לברך את מנשה ואפרים הוא מקבל את אסנת חזרה למשפחה. יותר מכך, הוא מקנה לה מעמד מיוחד כשל אחת האמהות, שהרי לאחר החלפת יוסף במנשה ואפרים, בלהה, זלפה ואסנת הן כולן אמהות של שני שבטים. לאחר שהחלה את חייה כבת בלתי חוקית שננטשה על ידי יעקב ומשפחתו, חוזרת אסנת לקדמת הבמה במעמד של אחת האמהות. נתקיים בה באסנת הפסוק “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”. פרשנות מדרשית זו על אודות אסנת מזינה את דמיוננו במסכת החיים של נשות משפחת יעקב. במקביל לסיפור המקראי על אודות הגברים של המשפחה, מתקיימת מסכת חיים נוספת, עשירה, מורכבת ודרמטית, הכוללת את משולש הנשים לאה, דינה ואסנת ואת המאורעות המיוחדים אשר עברו עליהן. הנפש החסרה לפתרון הסתירות המספריות שהוצגו בתחילה, נציע כי הנפש החסרה היא אסנת בת דינה. כיוון שהתורה לא סיפרה את סיפור תחילת חייה של אסנת בפרשת וישלח (אולי בגלל כבודו של יעקב), היא אינה מזכירה את אסנת בפירוט השמי של צאצאי לאה. לעומת זאת, בסיכום הכולל של משפחת לאה אסנת נספרת כנכדה, ולכן במקום 32 הנפשות שתוארו שמית, הסכום הכולל של צאצאי לאה הוא 33 נפשות. הוספת אסנת לספירת צאצאי יעקב פותרת גם את הסתירה השנייה שנזכרה. (ע”כ, מומלץ לעיון נוסף)

ניתוח ודיון מענינים בנושא “התעלמות הנשים” במשפחת היורדים מצריימה” יש למצא ב –

http://www.biu.ac.il/jh/parasha/vayeshev/akl.html

 …אין התורה מוסרת לנו פרטים מזהים על נשות בני יעקב, חוץ מיוסף שנשא אישה מצרית – אסנת בת פוטי-פרע, [2] ויהודה שעליו מסופר שנשא אישה כנענית – בתו של שוע. [3] רש”י מיישב את שני הקשיים האלה בעזרת המדרש המביא מחלוקת בין רבי יהודה לרבי נחמיה, וזה לשונו:

רבי יהודה אומר: אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמיה אומר: כנעניות היו, אלא מהו ‘וכל בנותיו’? כלותיו, [4] שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו.

פירוש רש”י מעלה שאלות רבות הן לשיטת רבי יהודה הן לשיטת רבי נחמיה:

א) שיטת רבי יהודה: “אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום”.

*   איזה היתר היה להתחתן עם האחות התאומה? גם על קין והבל המדרש מספר שנשאו את אחיותיהם, אבל אז לא הייתה ברֵרה! אלא חייבים להסביר כפי שמפרש הרמב”ן (בר’ לח:ב): “יצטרכו בני לאה לשאת תאומות ששה האחרים והם יישאו שלהם”, וכך כל אחד יישא את אחותו מן האב ולא מן האם,  ואז הדבר אינו אסור לבן-נח. בכל זאת שואל בעל “דעת זקנים”: לפי הדעה שהאבות קיימו את התורה כולה, עד עירוב תבשילין, אם כן היאך בני יעקב נשאו אחיותיהם אף מן האב בלבד? והוא מיישב כך: מאחר שהאבות לא נצטוו על התורה, אף על פי שידעוה ברוח הקודש, “מה שהיו רוצים היו מקיימים מה שהיו רוצים היו מניחים”. ] פירוש הרמב”ן אינו מתיישב גם עם לשון המדרש המדבר על תאומות ולא על אחיות רגילות, וכוונת המדרש היא כנראה שבזה התכוון הקב”ה לספק לכל אחד מבני יעקב את האישה המיועדת לו, בדומה למה שאירע עם קין והבל. אלא שכאמור, לא היה עוד צורך בזה, ולכן זה היה אסור.

*   מדוע אין האחיות התאומות נמנות במספר בני ישראל שירדו למצרים? על זה רש”י עונה במקום אחר (בר’ מו:כו): “לדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן”.

*   רבי יהודה טוען שבני יעקב נשאו את התאומות שלהם מפני שלדעתו לא ייתכן שהם יישאו נשים כנעניות, ואילו מן הפסוק “וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ” (בר’ לח:ב) משמע שיהודה אמנם נשא אישה כנענית! רש”י מסביר על פי תרגום יונתן ש”כנעני” פירושו “סוחר”, וכך יוצא שאף אשתו של יהודה לא הייתה כנענית. [7] גם בעניין תמר יש הטוענים שלא הייתה כנענית, וכך מפרש הרמב”ן (שם):

תמר הייתה בת אחת מן הגרים בארץ, לא בת איש כנעני בייחוסו, כי חלילה שיהיה אדוננו דוד ומשיח צדקנו שיגלה לנו במהרה מזרע כנען העבד המקולל. ורבותינו אמרו (ב”ר פה י) בתמר שהייתה בתו של שם, והוא כהן לא-ל עליון. (ע”כ)

ומי היו נשות בני יעקב?

חיפשתי ברב גוגל ולא מצאתי, ונזכרתי שיש לי את הספר סדר ימי עולם של ר’ אליהו לנדא והנה שמותן כסדרן –

ומה עם ירידת הנינים – חצרון וחמול?

מאמר מעניין שמנסה לפתור את “השיבושים” בספירת היורדים, נמצא ב –

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet2/5-2.htm

…מאז שב יעקב אל ארץ כנען באותו הסיפור (ל”ג, יז-כ) עברו שנות דור – יותר משלושים שנה⁴, שבהן ישבו יעקב וביתו בארץ כנען. בניו של יעקב בגרו, והקימו כולם משפחות משלהם והולידו בנים. יעקב האב הזקן יכול היה להתבונן בעגלות הבאות מצריימה, המלאות נשים וטף שהם תולדותיו, בסיפוק רב. לו נשא יעקב תפילה בעת ירידתו למצרים, ודאי היה אומר: ‘קטונתי מכל החסדים אשר עשית את עבדך, כי בשני מחנות של נשים המטופלות בשנים עשר ילדים קטנים עברתי את הירדן בחזרה לארץ כנען, ועתה הייתי בה לשבעים נפש – לשבט גדול שיש בו שנים עשר אבות משפחות’. הרשימה בפרשתנו היא התחליף לתפילת ההודיה הדמיונית הזאת, שלא מצאנו כמותה בכתוב…

(ועל ספירת היורדים בשמותם  )

הנה פירוט המספרים:

ומתי ירדה משפחת יעקב (בניי ישראל) למצריים? סדר האירועים בחומש בראשית מובא ב –

http://www.zoolo.co.il/hagim/bible/Bereshit_info.asp

תקופת ספר בראשית

ספר בראשית נמשך על פני תקופה של 2309 שנים

5. וישב ישראל… ויפרו וירבו מאד

לסיום הפרשה מופיעה פסוק שלכאורה אינו שייך לאמור לפניו, או אחריו

מתוך

http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1550.asp

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

מה בא ללמדנו סופו של הפסוק?
הכלי יקר מבאר:

כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב”ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב “וישב יעקב”, ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רגזו של יוסף כו’. הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה: “לגור בארץ באנו”, מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור, כמדייר בי דיירא, ועכשיו חזרו מדבריהם. וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב”ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה.

האחיזה בארץ גושן, העובדה שבני ישראל פרו ורבו בה, מלמדת על השתקעותם במקום, דבר המנוגד לתכנית המקורית – להיות גרים במצרים עד שיוציאם משם הקב”ה.
נראה, שיש לעיין בפסוק זה עיון נוסף על מנת לעמוד על משמעותו המלאה.
אין ספק, שפסוק זה בא ללמד את היחס של בני ישראל לגלות. עד עתה, היתה ישיבתה של משפחת יעקב במצרים תוצאה של אילוץ. הרעב בארץ כנען אילץ אותם לרדת למצרים לשבור אוכל, וזו הסיבה להגעתם למצרים ולהישארותם שם.
בפסוק זה חלה תפנית. כבר לא מדובר על אילוץ ועל הכרח, אלא על ישיבה מרצון, על השתקעות לשנים רבות, לא רק מחמת הרעב, אלא מתוך קישור למקום. נראה, שפסוק זה מעמידנו על היחס הראוי לגלות באופן כללי.

אנו מוצאים הבדל בענין זה בין ישראל לאומות העולם.
התורה מתארת את הליכתו של עשו מארץ כנען כאשר בא יעקב מחרן⁹:

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.

פסוק דומה מופיע בתיאור ירידת יעקב למצרים, ונראה שהתורה מעמידה פסוקים אלה זה מול זה¹⁰:

וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.

אף יעקב לוקח את בניו ובנותיו ורכושו שרכש בארץ כנען, ונאלץ לנדוד. אולם ההבדל ניכר. עשו הולך אל “ארץ”, ויעקב הולך “מצרימה”. התורה לא מזכירה את המילה “ארץ” בהקשר לירידת יעקב למצרים.
מהי משמעות ההבדל?
רש”י מבאר את הסיבה הפנימי של עזיבת עשו את ארץ כנען:

ומדרש אגדה “מפני יעקב אחיו”, מפני שטר חוב של גזירת (טו יג) “כי גר יהיה זרעך”, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.

מה מפריע לעשו בגזרה שנגזרה על המקבל את ארץ ישראל? האם אין הוא מוכן להשקיע בארץ?
עשו מחליט, כי אין הוא חפץ בארץ שהמחיר לקניינה הוא גלות. הוא לא מוכן לעזוב שוב ושוב את מקומו, לנתק את הקשר לארצו, וללכת למקום אחר. עשו הולך ל”ארץ” – להתקשר למקום, לאדמה.
יעקב, לעומת זאת, יושב בארץ כנען ועוזב אותה לטובת מצרים. בני יעקב יודעים שזו “ארץ לא להם”, ובכל זאת הם משתקעים בה.
ניתן לזהות בכך תכונה ישראלית יסודית – חוסר הקשר החזק לארץ, לאדמה. כבר לאברהם נאמר שבניו יהיו גרים “בארץ לא להם”, ואף אברהם בעצמו גלה מארצו זמן קצר לאחר שהגיע אליה. מהי משמעות הדברים?
יש שהפכו תכונה זו לאידיאולוגיה. רש”ר הירש, למשל, ראה את הקיום היהודי בגלות כקיום לכתחילה, של הפצת אור התורה בקרב בגויים. אין ולא צריך להיות לעם ישראל קשר אל הארץ.ׁ (ע”כ. יפה)

ומיזמן הגיע הזמן שאסיים את העיון בפרשת שבוע שעבר

שבת שלום, שבוע טוב

להת