From:
To:
Subject: FW: ויחי יעקב … ויברך את יוסף… ויאסוף רגליו
Date: Sun, 27 Dec 2015 01:18:50 +1100
אדם לעמל יולד, לא על מנת להיות מאושר
ואז יעקב נזכר איך שהוא “גנב” את הברכות מאביו והוא לא מתביש וחוזר על אותה סטייה (שהיא בעצם נגד מצוה מפורשת בתורה שאסור למנוע מה שמגיע לבכור) והוא מעדיף את הבן הצעיר אפריים על בן הבכור מנשה. אני מניח שמנשה לא כל כך שמח באותו אירוע
אם ליעקב עוד היתה הצדקה כלשהי, כי הוא היה תאום “וידו אוחזת בעקב עשו” הרי שלהעדפת אפריים לא ניתנת סיבה, אחזור לזה להלן
אבל כמובן שחז”לינו לא כל כך התעמתו עם שאילות מסוג זה, אלא “הכל תחת תכנון ופקוח מלמעלה” כי בלי מדרש מסורתי אי אפשר
למשל מתוך
http://www.yeshiva.org.il/
שמחה של מצוה – שאין יוסף נוקם ונוטר באחיו, על כל אשר גמלו לו, ורואה כמוהו את כל שעבר עליו, מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו.
שמחה של מצוה – התחלת קיום ההבטחה האלקית “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם”, בדרך זו ובצורה זו של רוב טובה, וקל יותר לברך על הרעה, אחרי שברכו לפני כן ונהנו מהטובה המרובה, סמוכים על שולחן המלכות ועוסקים בתורה בבית התלמוד שהקים יהודה….
א) ויחי יעקב בארץ מצרים. ליבו של יעקב ראה בנבואה במצרים, שבניו יהיו בכל הגלויות שעד עתה, ועד הקץ וזמן ביאת המשיח.
ב) ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים. והיא נבואה חשובה, שלא התנבאו כמותה. ולא הגיעה לשום איש מבני הנביאים, אלא לו ולמשה בלבד. במשה כתוב, כי לא יִראַני האדם וָחי. וביעקב כתוב, ויחי יעקב. ויחי, פירושו, נבואה היורדת ממראה המאירה, ת”ת.
כי הארת החכמה הוא חיים, כמ”ש, החכמה תחַיֶה בעלֶיה. והיא הנבואה של ויחי. ויש הפרש גדול בין נבואת יעקב ומשה לשאר הנביאים. כי שאר הנביאים קיבלו נבואתם מנו”ה דז”א, שהוא מטבורו ולמטה, ששם בחינת הנוקבא, הנקראת מראה שאינה מאירה. וע”כ התנבאו במילת כה, שהיא שם הנוקבא.
אבל יעקב ומשה קיבלו מת”ת, שנקרא מראה המאירה, שהוא מטבור ולמעלה דז”א, אלא מבחינת אחוריים אשר שם, שע”כ נאמר למשה, וראית את אחוריי ופניי לא יֵירָאו. וכן לא תוכל לראות את פניי כי לא יִראַני האדם וָחי. אבל כשקיבל מבחינת אחוריים, היה חי. וכן ביעקב לא נאמר, ויחי, אלא במצרים, בחינת אחוריים.
ושכתוב, ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי אלא במצרים, כי היה מקבל הנבואה מטבור ולמעלה דז”א, ושם כתוב, וראית את אחוריי ופניי לא יֵירָאו. ע”כ לא הגיע לו הנבואה אלא במצרים, שהוא אחוריים. ושכתוב, שלא התנבאו כמותה אלא הוא ומשה, כי כל הנביאים מקבלים מחזה ולמטה דז”א, מנו”ה. כמ”ש במשה, כי לא יִראַני האדם וָחי. משמע, כיוון שלא קיבל מבחינת הפנים אלא מאחוריים, הוא חי, כלומר, בהמשכת החכמה.
וכן ביעקב כתוב, ויחי יעקב, שהוא המשכת החכמה מבחינת אחוריים, במצרים. כמ”ש, ויחי, נבואה היורדת מן מראה המאירה, מטבור ולמעלה דז”א, מן ת”ת, שנקרא מראה המאירה. אמנם יש הפרש גם בין יעקב ומשה, כי יעקב הוא מת”ת, ומשה מפנימיות הת”ת, הדעת.
(ע”כ – ואנכי – קטונתי ולא אבינה – גם זה קורה)
והנושא – הפסוק הפותח – “ויחי יעקב בארץ מצריים 17 שנה” מאתגר, האם הוא חי שם בשלווה? האם היו לו נשים? מה היו היחסים בינו לבין בניו ונכדיו? 17 שנה וכלום, עד שהוא פתאום מבין או מניח שהוא הולך למות?סתם הכתוב. אדם שקיים מצוות פרייה ורבייה בדבקות יתירה, נותנים לו אשה, הוא לוקח, אז מה במצריים הוא התנזר”? טמה השאילה המוזרה – פרק מח פסוק ח’ וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה האם במשך 17 שנה הוא לא ראה ת נכדיו? אז עניו כבדו מזוקן, מה עם אוזניו?
מילא- אז מתוך מאמר
http://www.odyosefchai.org.il/
ששואל —
פרשת השבוע, הפרשה המסכמת את חיי יעקב ואת ספר בראשית כולו, עוסקת בחייו של יעקב אבינו במצרים – במשך יז – טוב שנותיו האחרונות. ידוע בחסידות, שהשנים הכי טובות של יעקב היו בסוף ימיו בהיותו בארץ מצרים. ונשאלת השאלה, היתכן?! לאחר שנאלץ יעקב לצאת מארץ הקדש ולרדת לגלות בארץ מצרים, ערות הארץ, מקום המיצר לישראל (סבא), שם דווקא הוא חי את שנותיו הטובות ביותר!
התירוץ הידוע הוא שבסוף ימיו זכה יעקב אבינו לאיחוד כל משפחתו, בית ישראל, באהבה ואחוה בין יוסף ואחיו (לא כמו בתחילה בהיותם בארץ כנען. כנראה שיצר המחלוקת ושנאת אחים חזק ביותר בארץ הקדש, והוא סבת החרבן [והגלות], ועד שכל המקודש יותר חרב יותר, ואכמ”ל) ובהקמת בית תלמוד שממנו יצא הוראה לעולם.
אך בעומק יותר (על דרך הסוד), הנה הפסוק המסיים את פרשת ויגש הוא “וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד“. פסוק זה עולה בגימטריה 2794 = 11 פעמים 254. יש בפסוק זה 11 מלים, נמצא שהערך הממוצע של כל תבה הוא 254 = “עוד יוסף חי“!
הסוד של “עוד יוסף חי” הוא שלא רק יוסף בעצמו חי וקיים אלא גם ה”עוד” שלו חי. ה”עוד” של יוסף הוא אותם ניצוצות קדושים שהוא מלקט ומעלה מערות הארץ בהיותו שליט על כל הארץ ומקבץ בר כחול הים.
בכך שיוסף מלקט את אותם ניצוצות קדושים ומעלה אותם לקדושה, מתקיימת נבואתה של רחל אמו בלידתו “יוסף הוי’ לי בן אחר”; יוסף הוא לשון תוספת, שמוסיף תמיד ומכניס לתחום הקדושה מה שהיה נבלע בצד האחר, תמיד הוא עוסק ומצליח להוציא יקר מזולל – לוקח את ה’אחר’, הרחוק כביכול מהקדושה, והופכו ל’בן’.
יתר על כן, ההתרבות המופלגת של בני ישראל בארץ מצרים דווקא היא תוצאה ותולדה של אותם ניצוצות שהעלה יוסף (וכידוע שכל תולדותיו של יעקב, לדורות, הן על ידי יוסף – “אלה תֹלדות יעקב יוסף”).
גלות מצרים היא הגלות הראשונה, שרש כל הגלויות, אך יעקב אבינו זוכה לראות כבר בתחילתה את תכליתה של הגלות: “לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו [לשון יוסף] עליהן גרים”, ומזה “ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'”, שחי חיים טובים באמת (בבחינת “תתן אמת ליעקב”, יעקב לא מת – “מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”)….
בכל האמור לעיל תובן תופעה חד פעמית בתורה: בין כל פרשה ופרשה בתורה ישנה הפסקה (הבאה לידי ביטוי ברווח בספר התורה) ואילו בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי אין הפסק כלל.
רש”י בתחילת הפרשה מביא שני טעמים לכך: “‘ויחי יעקב’. למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. ד”א שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו”. שני פירושים אלו מכוונים כנגד הכנעה (שעבוד) והבדלה (הבדלת הקץ מיעקב, עלייתו לעל-מודע של הנפש), כמובן. אך מכל האמור לעיל, יש פירוש שלישי, בחינת המתקה: שמחת יעקב במצרים דווקא – “ויחי יעקב בארץ מצרים” – היא המשך ישיר (שלא ניתן להפסקת ביניים) לנאמר בסוף פרשת ויגש – “וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד” כנ”ל. ( ע”כ – יפה, והמאמין יאמין)
ואוסף מדרש רבה, ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/daat/
(לא אצטט)
ועוד נקודה מעניינת ניתנת ב –
http://www.amit.org.il/
…נראה כי התורה מעניקה לעניין זה נקודת מבט מיוחדת בתחילת פרשת ויחי. הפרשה פותחת במילים: “ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה”. פתיחה זו מזכירה את הפתיחה של פרשת וישב הפותחת כך: “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן”.
שם בפרשת וישב מפליא הדבר כי הדבר הראשון הנאמר על יעקב לאחר תיאור ישיבתו בארץ ישראל הוא היות יוסף בן שבע עשרה שנה. כאשר משווים את “וישב יעקב בארץ מגורי אביו” ל”ויחי יעקב בארץ מצרים”
נראה כי יש משמעות מיוחדת למספר שבע עשרה. יעקב שאהב כל כך את יוסף זכה לבלות עימו שבע עשרה שנה בהיותו נער בארץ ישראל ועוד שבע עשרה שנה בסוף ימיו במצרים.
הדמיון אינו מסתיים בזה. בשני המקומות יוסף נקרא לאביו והוא מתבקש לעשות עבורו שליחות מיוחדת.
בפרשת וישב מתבקש יוסף על ידי אביו ללכת ולשאול בשלום אחיו וברור שזוהי משימה לא נעימה כלל וכלל ויוסף עונה: “הנני”.
בפרשתנו מבקש יעקב מיוסף להעלותו לארץ ישראל ולקוברו שם וברור שאין זו משימה פשוטה כלל וכלל במעמדו כשליט מצרים. מסיבה זו יעקב משביע את יוסף. נוסף על אלה נראה כי ישנו עניין עקרוני הזהה בשני המקומות הקשור ליחס המיוחד ליוסף. (ע”כ)
ומאמר מעניין ומקיף, על פרשת ויחי בפרט ב –
http://www.hatanakh.com/sites/
(לא אצטט – מאמר ארוך – מומלץ)
וקצת נומרולוגיה על המספר 17 ועוד ניתן ב –
http://www.biu.ac.il/jh/
… חז”ל, שהיו קשובים לכל גוון-משמעות בכתוב המקראי, נתנו את לבם גם לשאלה זו, וכמה מפרשני ימי הביניים הלכו בעקבותיהם. [2] הם ראו כי המספר 17 המופיע כאן, מופיע גם בשעה שיוסף עזב את אביו (לז:ב), והבינו שלא בכדי פירט הכתוב את גילו של יוסף ואת מספר השנים שבהן חי יעקב במצרים. לאמור, שני ההיגדים על אודות 17 השנים מכוונים האחד לשני, וכוונתם ליצור מידה כנגד מידה: [3] כשם שיעקב פרנס את בנו ב17- שנותיו הראשונות, כך פרנס הבן את אביו ב17- שנותיו האחרונות.
לשון אחרת, המספר ‘המיותר’ מהווה היגד בתחום החינוך להתנהגות נאותה כלפי הורים; חייב אדם לדאוג לאביו ולאמו בזקנתם כשם שהם דאגו לו בהיותו ילד. אין כאן ציווי ישיר ומפורש על כיבוד הורים, אלא רק היגד נסתר של הרעיון על דרך של מידה כנגד מידה…. (ע”כ)
חז”ל, שהיו קשובים לכל גוון-משמעות בכתוב המקראי, נתנו את לבם גם לשאלה זו, וכמה מפרשני ימי הביניים הלכו בעקבותיהם. [2] הם ראו כי המספר 17 המופיע כאן, מופיע גם בשעה שיוסף עזב את אביו (לז:ב), והבינו שלא בכדי פירט הכתוב את גילו של יוסף ואת מספר השנים שבהן חי יעקב במצרים. לאמור, שני ההיגדים על אודות 17 השנים מכוונים האחד לשני, וכוונתם ליצור מידה כנגד מידה: [3] כשם שיעקב פרנס את בנו ב17- שנותיו הראשונות, כך פרנס הבן את אביו ב17- שנותיו האחרונות.
לשון אחרת, המספר ‘המיותר’ מהווה היגד בתחום החינוך להתנהגות נאותה כלפי הורים; חייב אדם לדאוג לאביו ולאמו בזקנתם כשם שהם דאגו לו בהיותו ילד. אין כאן ציווי ישיר ומפורש על כיבוד הורים, אלא רק היגד נסתר של הרעיון על דרך של מידה כנגד מידה.)
הארכתי ויש עוד
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. יעקב וישראל – שניים שהם אחד — ויוגד ליעקב … ויתחזק ישראל”
לזהר יש הסבר מיסטי על השימוש המתחל בשם, ניתן לעיין ב –
ואינני יכול להעתיק את הקטע.- אפשר לפתוח ולקרא את הזוהר על פרשת ויחי.
ונסיון דומה, נעשה ב –
…פרשת ויחי מקשרת את כל חייו של יעקב אבינו עם שמו “ישראל” ומבארת את שנות סוף חייו של יעקב אבינו. לכתחילה כשקוראים בפרשה שמים לב שלפעמים יעקב אבינו נקרא בשם יעקב ולפעמים בשם ישראל, וזה לא מובן: שהלא כבר נאמר בפרשת וישלח (פסוק כט): “ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל”. והשאלה שנשאלת מדוע ממשיכה התורה וקורה ליעקב אבינו “יעקב”, ובמקומות אחרים שוב קוראת לו “ישראל”? שהנה נאמר “ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים, וארבעים ומאת שנה, ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו וגו'”, וכן בהמשך הפרשה “ויגד ליעקב (המגיד. כ”כ רש”י) ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על המיטה”. בכל הפסוקים האלה רואים את חילופי השמות האלה בין יעקב לישראל. וכך גם בפרשת וישלח (לה, כ) ויצב יעקב מצבה על קבורתה הוא מצבת קבורת רחל עד היום, ויסע ישראל ויט אהלה וגו'”, ובפרשת וישב (לז, ג). כך ממשיכה התורה במשך כל חייו של יעקב אבינו, ששמותיו משתנים בין ישראל ליעקב. הביאור לזה ילמדנו את דרכנו בחיים…. (ע”כ, ואת ההמשך לא כל כך הבנתי)
או מתוך
http://www.kipa.co.il/
…פתח בפסוק בשם “יעקב” וסיים בשם “ישראל”, כמו כן, לא מצויין מי אמר את הדברים ליעקב? וגם- מוזכרים
שני לשונות “ויגד” ואח”כ “ויאמר”, ולמה השינוי לשון? ובכלל למה צריך לחזור על הדברים פעמיים,
בפעם ראשונה “ויגד” לכאורה מספיק, למה נצרך להזכיר בפסוק גם לשון “ויאמר”?
נראה לפרש את הפסוק בכללות העניין שמוזכר כאן. יוסף בא לקבל את ברכת יעקב להמשכיות עמ”י והאבות בבחינת “אלה תולדות יעקב – יוסף”.
השינויים בפסוק, והשוני בין “היגד” ל”אמירה” וכן “יעקב” ו”וישראל” רמוזים בפסוק שנאמר לפני מעמד הר סיני “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל” – שם “ישראל” כידוע, גדול יותר בחשיבותו מהשם “יעקב” שהוא בחינת עקביים וישראל הוא בחינת הראש (לי-ראש), אם כן נאמר “אמירה” לבית יעקב ו”היגד” לבני ישראל ונראה שלשון היגד מעולה יותר וחשוב יותר מלשון אמירה.(חז”ל דרשו פסוק זה “כה תאמר לבית יעקב” אלו הנשים, “ותגד לבני ישראל” – אלו האנשים, והדברים מתיישבים עם האמור כאן ואכמ”ל)
אם כן , ראינו בפסוק שני לשונות: “אמירה” ו”היגד”, ושני שמות: “יעקב” ו”ישראל” במשמעויותיהם השונות…(ע”כ)ועוד נסיון מתוך
(כט) ויקרבו ימי ישראל למות – …. מה שהזכיר ישראל ולא אמר ימי יעקב למות כמו שאמר בתחלה ויחי יעקב ויהי ימי יעקב. מעת שקראו הקב”ה בשם ישראל ואמר לו (בראשית לב) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הפרשיות נוהגות כמנהג הזה לקרותו פעם ישראל פעם יעקב. כי מה שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, אין זה מניעה אלא שיהיה שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו. גם זו הפרשה נוהגת המנהג הזה, “ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף ויתחזק ישראל”.ואמר עוד “ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי, וירא ישראל את בני יוסף.” וכתיב עוד בסוף הפרשה “ויכליעקב לצוות את בניו ויחנטו הרופאים את ישראל:”
וע”ד השכל מה שהזכירו הכתובים בפרשה זו פעם יעקב פעם ישראל הכל בהשגחה ובכונה ידועה. כי שם יעקב נאמר על מדות הגוף בעניני הגוף בעוה”ז, כי מה שנקרא יעקב על שם (בראשית כה) וידו אחזת בעקב עשו, ושם ישראל נאמר על מדות הנפש הוא שכתוב (בראשית לב) כי שרית עם אלהים: וידוע כי עיקר הכונה במדות הנפש ולא במדות הגוף. מ”מ א”א לו לאדם לעקור לגמרי מדות הגוף ושלא ישתמש בהם כי לא יוכל לחיות זולתם, אבל הכונה להיות הנפש עיקר ומדות הגוף טפל. וזהו שאמרו ז”ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. … ועל כן התחילה הפרשה ויחי יעקב ואמר ויהי ימי יעקב כי אצל חיי הגוף בעולם הזה הוצרך שם יעקב בהכרח, והזכיר שם ישראל אצל המיתה כי מיתת הגוף בעוה”ז הוא חיי הנפש לעוה”ב. וכן ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וכן וישתחו ישראל ויתחזק ישראל כשיזכיר המטה שמת בה יזכירנו בשם ישראל. וכן בסוף הפרשה התחיל לענינו הראשון והזכיר יעקב הוא שאמר ויכל יעקב לצוות את בניו, ואחר שהזכיר ויאסוף רגליו אל המטה הזכירו בשם ישראל ויחנטו הרופאים את ישראל….
(ע”כ, לא משכנע, אבל זה מה יש)
ומתוך מאמר מאוד הגיוני
http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.
מבין כל ההצעות למציאת ההיגיון בשימוש בשמות, ברצוני להציע שכאשר העניין הוא עניין פרטי ומדובר ביעקב האדם, נעשה שימוש בשם יעקב. אולם כאשר מדובר על יעקב אבי האומה נעשה שימוש בשם ישראל. אכן שם עמנו הוא עם ישראל והביטוי בני ישראל מופיע מאות פעמים בהמשך התורה. גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל.
בהמשך ספרי התנ”ך ניתן לראות מגמה של שימוש במקביל בשני השמות. הדבר בולט מאד באירועים חשובים בתורה: במתן תורה (שמות י”ט ג): “וּמשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹבוְתַ
הושע י”ב יג – “וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁ
תהילים ע”ח ה: “וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְ
ושוב – לדעתי, כבר הרבה חוקרים דיברו על 2 – 4 מקורות שחוברו ונערכו ליצירה אחת. האם ייתכן גם שהיו שני שבטים, יעקב וישראל, עם סיפורי הפולקלור שלהם, שאיכשהו התאחדו ואז במרוצת הזמן סיפורי פולקלור התהוותם הפכו לעלילה “אחידה”?(תמיהתני)
2. ברכת יעקב לנכדיו
המלאך הגואל אותי … וידגו לרוב
קצת צבע – ציור של רמברנדט, מתוך
מאז שהחילותי לדבר, לימדני אבי ז”ל לומר את הפסוק הזה (לאחר מכן כשקצת גדלתי נוספו עוד משפטים ופסוקים) מידי לילה בשוכבי על מיטתי לישון. מעניין לעיין בזה, מצד אח המלאך ומצד שני הדגים. ובכלל, על האירוע מוזר, או בעצם כל האירועים, קצת מוזרים, הן בתוכן, הן בהגיון, יעקב קורא ליוסף ומבקש ממנו להבטיח לו קבורה עם אבותיו, ואחרי זה הברכה שלשני נכדיו שבתחילה היא בעצם מופנית ליוסף, ותוכנה מוזר וכן הלאה. אבל כבר אמרתי, לא שואלים “למה הסופר כתב ש…”?
אז מה אומרת המיסטיקה
מתוך
http://www.hebrewbooks.org/
תה רוצה יעקב להחדיר לנכדיו רעיון זה שכל מעשה שלא נעשה על פי דעת תורה אינו מתקיים, אינו חיובי, ולפעמים הנו שלילי, לכן הקדים יעקב את שמו לפני אבותיו. הוא אמר למנשה ואפרים: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים (הכוונה לנכדיו) ויקרא בהם שמי (קודם) כלומר עליהם להתחזק בלמוד התורה בהתמדה ובשלמות עד שיקרא בהם תחלה שמי שזו התורה, ואם אמנם יהיו לומדים תורה לשמה ובהתמדה (כפי שעשה יעקב). אחר כך ושם אבותי (חסד וגבורה) כלומר אז כל המעשים שיעשו יהיו שלמים וחשובים כי הכל יהיה מבוסס על פי התורה,
…
השאלה מדוע דימה אותם יעקב לדגים ולא לבעלי חיים אחרים? חז״ל אומרים כמה טעמים. רש״י(בראשית מח, טז) אומר: ״וידגו כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולט בהם״. הרב דסלר (מכתב מאליהו די עמי 6,5) מסביר: אדם המקנא בחברו ועינו צרה בו מוכיח בכך ״שעצם מציאותו של חברו מטרידה אותו והיה רוצה לראותו בכל רע (שזוהי גדר עין רעה) אז, במדה וחיי חברו תלויים בו, יתכן ויוכל לגרום על ידי זה למעט מחברו שפע החיים, וממילא יהיה יותר עלול לנזקים ולאסון״. פרושו של דבר עין הרע הנו דבר הנגרם על ידי אדם המתעלם מחברו ואינו מעונין להטיב עמו … (ע”כ)
והסבר נוסף למתרחש בין יעקב ליוסף והנכדים, כולל משמעות הברכה :ישימך א-להים כאפריים ומנשה ניתן ב –
http://www.amit.org.il/
שני טקסי ברכה מתוארים בפרשתנו. באחד מברך יעקב את נכדיו, ואילו בשני מברך יעקב את בניו. טקס הברכה לנכדים הפך לימים לנוסח של ברכת הבנים בליל שבת: “ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה”. הברכה עצמה מעוררת מספר שאלות.
אומרת התורה: “ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וייקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ”.
יעקב פותח בכך שהוא מתאר את האלוקים ששמר אותו, ועובר לתאר את המלאך שהצילו מכל רע, ואז אומרת התורה: “יברך את הנערים”, לא ברור מיהו זה שיברך את הנערים, האם מדובר בקב”ה או שמא מדובר במלאך?
הדרך הפשוטה ביותר להבין זאת היא שיש כאן תיאורים שונים של הקב”ה. בתחילה הוא נקרא בשם “אלוקים”, ולאחר מכן הוא נקרא מלאך. אם כך הדבר, יש צורך להבין מדוע להתייחס אל הקב”ה בכינויים שונים באותו פסוק. דומה שיש כאן פנים שונות של השגחת ה’.
על מנת להבין זאת נפנה לרקע של כל המעמד הזה. מצד אחד המעמד מזכיר את המעמד של ברכת יצחק ליעקב, שכן הפתיחה בשתי הפרשות דומה: “ועיני ישראל כבדו מזוקן” לעומת “ועיני יצחק כבדו מזוקן“.
אך מצד שני ישנו הבדל בולט בין שני המעמדים. בעוד שאצל יצחק האב מברך את בנו ומעדיף אותו על פני בן אחר, במקרה שלנו יעקב מברך את נכדיו ועל אף שהוא מבכר את אפרים על פני מנשה, הוא מברך את שניהם. משמעות המעמד הינה יצירת רצף ארוך טווח בין דור הסבים לדור הנכדים. יעקב מצליח למתוח קו בין סבו אברהם לבין נכדיו אפרים ומנשה. מסיבה זו יעקב מתאר בראשית הברכה את האלוקים כמי שהתהלכו לפני אברהם ויצחק.
כוח הברכה יונק מהעובדה שיעקב ממשיך את אבותיו שהלכו לפני ה’.
אולם בכך לא די. יעקב לא מסתמך רק על זכות אבות, אלא הוא מדגיש את העובדה שה’ שמר עליו מכל משמר. כאן ראוי לשים לב ל”חלוקת העבודה” בין האלוקים לבין המלאך.
בעוד שהאלוקים רועה את יעקב, המלאך גואל אותו מכל רע. …
ונשאלת השאילה
מדוע יעקב החליט לברך רק את בני יוסף, הרי היו לו עוד נכדים?
והתשובה באתר קולי – (מומלץ)
ומספיק להיום – עקב סיבות שונות, (אני גם בנופש מחוץ לעיר ועוד) – העיון לעיל אינו מהטובים, בע”ה יהיה טוב בסיבובים הבע”לט
שבת שלום
שבוע טוב
להת
………..
הארכתי