From:
To:
Subject: ואלה שמות…ראובן שמעון…שם האחת שפרה…ותקרא שמו משה…
Date: Sun, 3 Jan 2016 04:01:13 +1100
“בניגוד לתיאורים אחרים במקרא, בספר דברי הימים מופיעה מסורת שונה, שלפיה יהושע נולד וחי בארץ ישראל:
“וּבְנֵי אֶפְרַיִם, שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ, וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ. וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ, וְעֵזֶר וְאֶלְעָד, וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ, כִּי יָרְדו לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ. וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה, כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ. וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה, וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן, וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה. וְרֶפַח בְּנוֹ, וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנו, וְתַחַן בְּנוֹ. לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ, אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ. נוֹן בְּנוֹ, יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ. וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם – בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ, וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן, וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ, עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ“ | ||
– ספר דברי הימים א’, פרק ז’, פסוקים כ’–כ”ח |
אבל זה נושא למחקר נפרד.
עשרה שמות היו למשה:
א. אביו עמרם קרא לו חבר, משום שעל ידו נתחברו ישראל לקב”ה.
ב. אמו יוכבד קראה לו יקותיאל- קיויתי ל-אל.
ג. אמו קינתה אות גם בשם- ‘טוב’.
ד. סבו קהת קרא לו אביגדור, משום שמרגע שהונחה תיבתו ביאור, גדר פרעה את גזירתו.
ה. אהרון אחיו קרא לו- אבי זנוח, משום שבתפילתו השכיח עוונות ישראל.
ו. מרים אחותו קראה לו בשם- יֵרֵד, על שם שהוריד תורה לישראל.
ז. אומנת משה קראה אותו- אבי-סוכי, שהוא אבי הנביאים, המכונים סוכים.
ח. בני ישראל קראו לו בשם- שמעיה בן נתנאל, משום שבימיו שמע הקב”ה לתפילותיהם.
ט. הקב”ה קראו- טוביה (טוב לה’).
י. בתיה קראה לו- משה- ”כי מן המים משיתיהו”.
… בויקרא רבה א, ג “ששה שמות נקראו לו למשה ירד חבר יקותיאל אביגדור אבי סוכו אבי זנוח אף טוביה שמו בן נתנאל שמו על עיקר משפחתו”
ילקוט שמעוני שמות קס”ו “אביו קרא לו חבר אמו קראה לו יקותיאל אחותו קראה לו ירד ואחיו קרא לו אבי זנוח ומניקתו קראה לו אבי סוכו ישראל קרא לו שמעיה”…
מפרשים כבר עמדו על כך שהביטוי “וישרצו” בוודאי מרמז על כך שבני ישראל במצרים לא התרבו ריבוי טבעי רגיל של בני אדם אלא ריבוי של חרקים או ארנבות. וראוי לציין שהפועל “שרץ” מורה אך ורק על חיות קטנות כגון צפרדעים (שמות ז’, כח; תהילים ק”ה, ל), או סרטני ים (בראשית א’, כא), או כיוצא בהם (ויקרא י”א, כט, מא-מג) חוץ משני מקרים, והם בראשית ט’, ז, ושמות א’, ז.
במחקרי על נוהלי ההנקה הדגשתי גם כי האישה הטיפוסית המתוארת גם בסיפורי המקרא וגם ברשימות היוחסין, ילדה ארבעה ילדים בממוצע. כך למשל, יעקב אבינו היה זקוק לארבע נשים – רחל, לאה, בלהה וזילפה – כדי להוליד 13 ילדים. ויש לזכור שהפוריה ביניהן, לאה ילדה רק ששה.
דוגמה אחרת שצויינה על ידי האנתרופולוגית הילמה גרנדקויסט כבר בשנת 1950, הוא מקרה המלך רחבעם שהיו לו 28 בנים, 60 בנות, 18 נשים ו- 60 פילגשים. על פי ספר דהי”ב י”א, יח-כא, אישה אחת ילדה שלושה בנים, ואישה שניה ילדה ארבעה בנים. אם נחלק את 81 הילדים הנוספים בין 76 הנשים והפילגשים הנותרות, יצא שרק 5 מהן ילדו שנים כל אחת, ו- 71 הנותרות יכלו ללדת רק אחד כל אחת.
הקושיות:עיון בפסוקים, שלכאורה אמורים להסביר לנו מדוע נבחר משה להנהיג את עם ישראל, מגלה
בדיוק את ההיפך. הפסוקים מספרים לנו על עובדות רבות ומגוונות, המעידות לכאורה דווקא על
חוסר יכולתו וחוסר התאמתו של משה, להנהיג את עם ישראל:
1. התורה מספרת לנו כי הוא גדל בבית פרעה לאחר שבת פרעה הצילה אותו ואימצה אותו
לבן. במשך שנים רבות הוא מנותק מעמו וניתן לראות זאת היטב בפסוק (ב, יא):
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה
אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.
במשך כל ימי ילדותו משה מנותק מהעם. אך זה לא הכל. לאחר המפגש הקצר של
משה עם עמו (הרג המצרי והמריבה בין שני העבריים הניצים), משה בורח למדיין
ומתנתק מהעם ליותר מ- 60 שנה, ובהתגלות הבאה שלו הוא כבר אדם זקן בן
שמונים.
לכאורה, מנהיג העם צריך להיות אדם המגיע מתוך העם, אדם שמבין, מזדהה ולוקח
אחריות על צרותיו וסבלותיו של העם.
2. הפסוקים מלמדים על כך שאין למשה שום ניסיון ציבורי, ובודאי שלא ניסיון הנהגתי.
משה בעצמו מבטא זאת בדבריו אל הקב”ה (ג, יא):
מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.
משה מכיר בכך שהוא לא עשה עד כה שום דבר מיוחד ואם כן, הוא איננו ראוי להנהיג את
עם ישראל
….
(והקושיות ממשיכות)
8. הפסוקים מציגים לנו גם את דמותו של אהרון אחי משה (פרק ד, יד-טז, כז-לא). נראה כי
דווקא אהרון הוא הדמות הראויה להנהגה. הוא הבכור, הוא רהוט דיבור יש לו ניסיון
הנהגה של עשרות שנים והוא בעל מידות טרומיות (הוא שמח אפילו בלבו, לפעול עם
משה שנבחר להנהיג את עם ישראל על פניו). לאור השוואה זו מתחדדת עוד יותר השאלה הגדולה: מדוע נבחר משה להנהיג את עם ישראל ולא אהרון ?
(ע”כ, ויש הסבר בהתאם)
ומאמר יותר מקיף ומעניין,על הנושא ” משה ואהרן כמנהיגים” נמצא ב –
http://www.biu.ac.il/jh/parasha/kitisa/bar.html
(לא אצטט)
והיכן מקום המפגש של א-להים עם משה? “ויבא משה אל הר הא-להים חורבה”
האם היה שם הר בשם הר הא-להים, ומשה הלך לשם מתוך סקרנות? מסתבר שלמשה (בין השאר) הייתה נטייה לטפס על הרים.
מתוך המאמר
http://www.haaretz.co.il/literature/weeklytorahsection/1.1774869
….מעמד חניכתו של משה כשליחו של הקב”ה התרחש כשבא אל “הר האלהים חרבה” (שמות ג, א), שם ראה את הסנה ונשלח להוציא את ישראל ממצרים. בסוף ימיו הוא מגיע אל “הר נבו”, הוא “הר העברים” שאליו נצטווה לעלות בפרשתנו. במהלך חייו היו עוד שתי עליות אל ההר. העלייה הראשונה היא העלייה אל הר סיני לקבלת הלוחות, והשנייה – מיד אחרי שבירת הלוחות, שבה הושם בנקרת הצור וזכה לראות את אחוריו של הקב”ה.
ההרים תופרים את חייו של משה למסכת אחת. משה עומד על ההר, משקיף מלמעלה על המציאות, כמו ארכימדס; מחוץ לעולם אך מסוגל להניעו בתנופת יד. נקודת מבטו החיצונית של משה מתעצבת כבר בינקותו. משה מושם בתיבת גומא ומושט על פני היאור, כמין נח. הוא שט על פני הנחל, אך החומר והזפת המצפים את התיבה אינם נותנים למים להיכנס פנימה.
התנועה מן המרחב הפנימי אל החיצוני ובחזרה מאפיינת את התנהלותו שוב ושוב. הוא גדל בבית פרעה ואז יוצא החוצה לראות בסבלות אחיו. הוא בורח אל מדיין ושב אל מצרים. הכניסה פנימה והיציאה החוצה אינן חייבות להיות ממרחב דומסטי, בעל קירות. זו תנועה בין מרחבים סוציאליים, מנטליים וגיאוגרפיים: בין חייו הפרטיים של משה האיש לבין חייו הציבוריים של משה המנהיג; ממצרים למדיין; מהמחנה אל אוהל מועד.
כזאת היא גם התנועה של משה אל ההרים ובחזרה מהם. ההר הוא מין פלטפורמה גיאוגרפית המאפשרת להיות חלק מן המציאות אך יחד עם זאת גם לעמוד מעליה. ההרים מאפשרים למשה לצאת מן המרחב האנושי, להתרחק מתפקידו. אך מהצד האחר הם גם מאפשרים לו מפגש. כל עלייה להר מגיעה לכדי מפגש בין משה לקב”ה. נראה שההר, כנקודה הגיאוגרפית החיצונית לנוף, הוא גם פסגה שלילית לקב”ה. בעיני משה זו נקודה חיצונית לעולם, אך בעיני הקב”ה זו נקודת מפגש עם העולם. כמו התנהל גם הוא, כמו נביאו, לפי דינמיקה של התכנסות ויציאה.
משה אינו חוזר מן המפגשים הללו כפי שנכנס אליהם. מן המפגש במעמד הסנה יצא משה עם שליחות, ומן המפגשים בהר סיני ירד עם לוחות ראשונים ושניים. מעמדות ההר החוזרים בחייו של משה כמו נועדו להרים אותו מעל החיים, אך בכולם נשלח בחזרה אל החיים, מצויד מחדש. (ע”כ)
4. פרק ד פסוקים כד’ כה’ = ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה’ ויבקש המיתו…ותכרות את עורלת בנה
על איזה בן מדברים? בפרשתנו מספקים רק על בן אחד שנולד למשה = גרשום. אחר מוזכר שמשה הרכיב את בניו !!!! על החמור. אליעזר הבן השני מוזכר בשמו רק בפרשת יתרו, מוזר
כבר לפני שנה הצצתי בפסוק הזה “ונפגעתי”.
מה באמת קורה כאן? וציטטתי קצת כדלהלן
לפי נחמה
http://www.nechama.org.il/
פרשה זו קשה היא ביותר והתחבטו בה פרשנים וחוקרים מאז ועד ימינו. לא ברור מי הוא עומד למות פתאום, ולא ברור הוא על מה ולמה נענש, ולא ברור הוא מי שנימול ומה הקשר בין התקפת המוות ובין ברית המילה אש-ותרגול במעשי קסםר כנראה בזכותה ניצול מי שעמד למות.
וגם לשכת הרב של בר אילן
http://www.biu.ac.il/jh/
אומרת
…..פרשת המפגש במלון בין המלאך ובין משה (ד:כד-כו) נחשבת לאחת הפרשיות הקשות בתורה ואולי אף במקרא כולו, על אף היקפה הקצר מאוד. נראה שמורכבותה של פרשה זו הטילה צל על הפסקה שקדמה לה (ד:יח-כג), שלא זכתה לדיון ראוי וממצה. להלן נדון בכתובים הללו העוסקים ביציאת משה לביצוע שליחותו. הכתוב מספר:
מכילתא:
…שבשעה שאמר משה ליתרו תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו קבל עליך דבר זה שאומר לך, ואני נותנה לך לאשה, אמר לו מהו, אמר לו בן שיהיה תחלה יהיה לע”ז, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו, אמר לו השבע וישבע לו… לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה וגו’, וירף ממנו וגו’… רבי יהושע אומר גדולה מילה שלא נתלה זכות למשה עליה מלא שעה… רבי אומר גדולה מילה שכל זכיותיו של משה לא עמדו לו בשעת דחקו, כשאמר לו המקום לך הוצא את עמי בני ישראל ממצרים, ועל שנתעצל במילה שעה אחת בקש המלאך להרגו, שנאמר ויהי בדרך במלון. רבי יוסי אומר חס ושלום לאותו צדיק שנתעצל במילה שעה אחת, אלא דרש משה קל וחומר, ימול ויצא הרי סכנת נפשות, ישהה וימול, המקום אמר לו לך והוצא את עמי ישראל ממצרים, אלא שנתרשל בלינה קודם המילה, לכך בקש המקום להרגו, שנאמר ויהי בדרך במלון וגו’, רבי שמעון בן גמליאל אומר לא בקש המלאך להרוג את משה אלא לתינוק, שנאמר כי חתן דמים אתה לי, אמרת, צא וראה מי קרוי חתן, תינוק או משה, הוי אומר תינוק. (יתרו פרשה א)
מדרש רבה:
ויהי בדרך במלון, חביבה מילה שלא נתלה למשה עליה אפילו שעה אחת, לפיכך כשהיה בדרך ונתעסק במלון, ונתעצל למול אליעזר בנו, מיד ויפגשהו ה’ ויבקש המיתו, את מוצא מלאך של רחמים היה, ואף על פי כן ויבקש המיתו, ותקח צפורה צור, וכי מנין ידעה צפורה שעל עסקי מילה נסתכן משה, אלא בא המלאך ובלע למשה מראשו ועד המילה, כיון שראתה צפורה שלא בלע אותו אלא עד המילה, הכירה שעל עסקי המילה הוא ניזוק, וידעה כמה גדול כח המילה, שלא היה יכול לבלעו יותר מכאן, מיד ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי, אמרה חתני תהיה אתה נתון לי בזכות דמים הללו של מילה, שהרי קיימתי המצוה, וירף המלאך ממנו, אז אמרה חתן דמים למולות, אמרה כמה גדול כח המילה, שחתני היה חייב מיתה שנתעצל ממצות המילה לעשות, ולולי היא לא ניצל. (שמות ה ח) (ע”כ, נחמד לעיון נוסף)
ומתוך ניתוח מעניין על הנשים בפרשתנו
http://www.datili.co.il/index.
“ציפורה היא הבת אשר נמצאה כראויה ביותר למשה מתוך שבע בנות יתרו. איננו רואים בכתובים יחס אישי כלשהו בין משה לבין ציפורה . שלא כבסיפורי יעקב ויצחק, ציפורה לא נבחרת בשל קשר מיוחד שחש משה כלפיה. הקשר מצוין יותר ככזה בין החתן לחותנו.
הפעם השנייה שנזכרת צפורה מתרחשת כאשר משה מחליט לעזוב את מדין וללכת חזרה למצרים “ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה’ ויבקש המיתו. ותיקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. ויירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות” (ד, כד – כו).
כל הפרשנים במקום נדרשים לשאלות המתעוררת למקרא הפסוקים – את מי רצה ה’ להרוג, את משה או את הילד? מדוע יצא עליהם הזעם? כיצד, בחכמתה, הצליחה ציפורה להסיר את האיום ולאפשר את המשך הגאולה? רוב הפרשנים מסתמכים על המכילתא, המספרת על הבטחה שנתן משה לחותנו כתנאי לקבלת צפורה לאשה – “בן שיהיה לך תחילה יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים”. בשל הבטחה זו, אומר המדרש, הקדים המלאך להרוג את משה.
יש המתרצים את התנהגותו המשונה של משה בשבועה זו בכך שהוא הכיר את חותנו שעובד בכל יום עבודה זרה אחרת. כשיגיע יתרו למסקנה שה’ הוא האלוקים, כך סבר משה, יוותר לו בוודאי על השבועה. אבל הקב”ה לא וויתר למשה ושלח את המלאך להרגו. דווקא צפורה הבינה את החטא ותיקנה את המעוות בעצמה. היא עשתה ברית מילה לבנה, ובכך הצהירה על נכונותה לחנך את בנה בדרך ה’ ולא לעבודה זרה.
הביטוי “חתן דמים” נזכר פעמיים בדבריה של ציפורה. היא רואה במעשה המילה מעין חתונה. המילה יצרה את הקשר – את הברית – שלא יינתק לעולם בין הילד לה’. אפשר לומר שהאינטואיציה הנשית רבת התושייה הצילה בכך, למעשה, את משה ממוות.
פרשנות אחרת למעשה המילה של ציפורה מובאת בספר “מן הפרדס” של הרב ישראל אריאל. איומו של המלאך היה על בנו הבכור של משה ולא על משה עצמו. הדבר נלמד מן ההקשר בפסוקים. כפי שמובא בתחילת הסיפור, משה נצטווה להגיד לפרעה “כה אמר ה’ בני בכורי ישראל… הנה אנוכי הורג את בנך בכורך”. משה, שנשלח כאן להרוג את בנו בכורו של פרעה, מעורר קטרוג על בנו בכורו שלו – האם בנו של משה ראוי לחיים לאחר שנשבע ליתרו לוותר עליו לטובת עבודה זרה? שפיכת דם המילה שביצעה צפורה עוצרת את הנגף האוחז בבנו של משה
(ע”כ, ועדיין לא ברור לי למה ולמה???? – אבל זה יפה)
ומספיק לשבוע זה שהיה מלא באירועים)
שבת שלום ושבוע טוב
להת – בע”ה אי”ה בקרוב)