From:
To:
Subject: וארא…ושלח… ויך..,וישם… ויעש
Date: Fri, 8 Jan 2016 03:39:41 +1100
קוצר רוח הוא מצב שבו הנשימות קצרות ומהירות. איזו רוח היתה קצרה?
1. לפי רוב המפרשים, הכוונה לרוחם של בני ישראל. כשאדם רץ מעניין לעניין, מתנשם ומתנשף, אין לו זמן לשבת ולקחת אויר, ואין לו סבלנות להקשיב לדבריהם של אחרים, גם אם מדובר בבשורות טובות. קוצר הרוח של בני ישראל נגרם מכמה סיבות:
- המצרים איימו עליהם, הריצו אותם מעבודה לעבודה, ולא נתנו להם לשבת ולנוח: “
וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב, כאשר אמרו שוטריהם אל משה; ועבודה קשה הוא הדוחק, שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו
” (רמב”ן), “היתה נשימתן קצרה כאיש מבוהל
” (כלי יקר). - הם עצמם היו טרודים בצרות ודאגות: “
כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה, ואינו יכול להאריך בנשימתו
” (רש”י). - הם כל-כך סבלו, שבכלל לא רצו לנשום, איבדו את טעם החיים: “
כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו מרעתו [אפילו] שירוח לו אחר-כך
” (רמב”ן). - הם היו שקועים בחומריות ולא עסקו בעניינים רוחניים: “
אולי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה ייקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת ליבו של אדם
” (אור החיים), “כי לא נאמנה את אל רוחם ולא נתנו לב להתבונן
” (ספורנו), “היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודת כוכבים, וכן יחזקאל מפרש ואומר: “איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו… איש שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו “.
” (שמות רבה ו ה)
קוצר רוח הוא מצב נפשי פנימי, ו עבודה קשה היא מצב חיצוני; השילוב של שני אלה – מצב נפשי פנימי המקשה על הנשימה ומצב חיצוני של עבודה קשה – גורם לכך שבני ישראל אוטמים את אזניהם ואינם מוכנים לשמוע. “דור מדוכא ומושפל אינו קולט את הנאמר לו: לא את דברי הנחמה לימים קרובים, ולא את דברי ההוד לעתיד הרחוק
” (נחמה לייבוביץ’ ז”ל, עיונים בפרשת השבוע).
2. ייתכן גם שהכוונה לרוחו של משה. כשאדם מאד רוצה להעביר בשורה חשובה, הוא מדבר במהירות, ומצפה שהשומעים יבינו אותו מייד, אין לו סבלנות להסביר שוב ושוב עד שכולם יבינו, וכתוצאה מכך המסר אינו נקלט. בני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח – בגלל שמשה היה קצר רוח בהסבריו.
לפי פירוש זה, קוצר רוח מתאר התנהגות של הדובר, ו עבודה קשה מתארת מצב של השומע; השילוב של שני אלה – דובר חסר-סבלנות ועבודה קשה ומייסרת – גורם לכך שבני ישראל אוטמים את אזניהם ואינם מוכנים לשמוע. (ע”כ)
משה הוא בעצם המתווך בין א-להים ( שלא כל כך ברור, אם משה, או בני ישראל יודעים מי זה מה זה) לבין בני ישראל מצד אחד, ובין א-להים ופרעה מצד שני. שזה תפקיד לא הכי קל בעולם, וכל צד מגיב אחרת, “והגלגלים של תחילת ההנעה של התהליך, – הוצאת בני ישראל ממצרים די חורקים,ומאז ועד לימינו הגלגלים חרקו וחורקים.
אז מתוך סיכום מעניין של תגובות משה, א- ובני ישראל והסבריהן
וישב משה אל ה’ ויאמר ה’ למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. (שמות ה, כב-כג)
לדעת הרלב”ג, חשש משה “שתִּמָּנַע מישראל זאת ההשגחה האלהית מפני פחיתות ישראל וחסרונם” (עמ’ 72). תשובתו של הקב”ה לחשש זה פותחת את פרשתנו (ו, ב-ה):
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה’. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם. ……(ואז)
לכן אמֹר לבני ישראל אני ה’ והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתיאתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה’ אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה’.
בתגובה לדברים נאדרים אלו של משה, תגובתם של ישראל מאכזבת:
וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה.
מדוע לא שמעו בני ישראל אל משה?
לכאורה, התשובה כתובה במפורש: “מקצר רוח ומעבדה קשה”. אך מה פירושו של דבר?
נעיין בדברי הפרשנים:
רש”י כתב:
ולא שמעו אל משה – לא קבלו תנחומין.
מקצר רוח – כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו.
ראב”ע כתב:
וידבר. ולא שמעו ולא הטו אזן לדבריו, כי קצרה רוחם באורך הגלות, ובעבודה קשה שנתחדשה עליהם.
רמב”ן כתב:
מקוצר רוח ומעבודה קשה – לא בעבור שלא יאמינו בה’ ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו.
הצד השווה שבכל הפירושים הוא שישראל לא שמעו אל משה בגלל קוצר רוחם, אם מחמת הצרה שהיו שרויים בה, אם באורך הגלות, ואם מפחד פרעה.
הרלב”ג מפרש אחרת.
בביאור המילות, ביחס לביטוי “וידבר משה כן אל בני ישראל”, הוא כותב (עמ’ 69):
וידבר משה כן אל בני ישראל – הנה לפי דעתי משה אמר זה לישראל בזולת אמצעות אהרן, כי כן צוהו ה’ יתעלה במה שאמר לו ‘לכן אמר לבני ישראל’ (פסוק ו).
בפעם הראשונה שבה דיבר משה לישראל היה זה באמצעות אהרון (ד, ל):
וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה’ אל משה ויעש האתת לעיני העם.
ותגובת העם (שם, לא):
ויאמן העם וישמעו כי פקד ה’ את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו. (ע”כ)
על קוצר רוח ועבודה קשה
פרופ ‘ שאול רגב
החוג הרב תחומי במדעי היהדות
כאשר משה מופיע לפני בני ישראל ומבשר להם על הישועה הקרובה, הכניסה לארץ ישראל וההתנחלות בה, מגיבים ישראל בקרירות ובחוסר אמון, כלשון הכתוב: “ וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה “. הסיבות מופיעות מיד לאחר מכן: “מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה ” (ו:ט). תגובתם זו של ישראל הפוכה מתגובתם הקודמת: “ וַיַּאֲמֵן הָעָם … וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ ” (ד:לא). האם סיבת המהפך במצב רוחם ובתגובתם של בני ישראל היא שפרעה הכביד את עול השעבוד וציווה שלא לספק להם עוד תבן ללבנים? והרי משה מבשר להם שהם עומדים להשתחרר מן השעבוד, ולכן מן הראוי היה שיגיבו כמו שהגיבו בפעם הראשונה! שאלה זו מנוסחת במכילתא בזו הלשון:
ר’ יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח” וגו’ וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות, ואינו שמח? אם כן למה נאמר “ולא שמעו אל משה”?
במדרשים ובדברי המפרשים שהלכו בעקבותיהם מוצאים שתי גישות עיקריות להסבר תגובתם זו של בני ישראל. גישה אחת מציגה את בני ישראל באור שלילי ביותר, חסרי אמונה בא-ל ועובדי עבודה זרה. גישה זו מוצאים למשל במכילתא, בהמשך לשאלות שהוצגו לעיל. על פי המכילתא, דבריו של משה בפעם הזאת הכילו שני מסרים: אחד גלוי ונזכר בכתוב ואחר סמוי ואינו מוזכר בכתוב. המסר הגלוי הוא בשורת הגאולה והשחרור מן השעבוד. מסר זה התקבל בוודאי בשמחה רבה, אולם המסר הסמוי – נאמנות מוחלטת לא-ל – היה קשה בעיניהם, שכן נדרש מהם שינוי מוחלט בהתנהגותם הדתית: היותם נבדלים ויוצאי דופן ומובחנים משכניהם. לפי המכילתא, העבודה אינה העבודה הפיזית של השעבוד והבנייה, וגם הקושי אינו בעבודה עצמה, אלא העבודה היא עבודה דתית, והקושי הוא נפשי:
אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנ’ “ וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ ” (יח’ כ:ז). ואומר “ וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ ” וגו’ “ וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל ” וגו’ (שם ח-ט). הה”ד “ וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל “, ציוום לפרוש מעבודה זרה (מכילתא דר”י בא – מסכתא דפסחא פרשה ה; ראו גם שמ”ר פ”ו, ה).
נראה שיש הבדל בין שני המפגשים הללו של משה עם בני ישראל. המפגש הראשון היה מעין מפגש היכרות והצהרת כוונות כללית. משה הציג את עצמו ואת הא-ל ששלח אותו והסביר את המטרה הכללית של בואו. לכן העם הגיב כפי שהגיב – באמונה ובשמחה. אולם עתה, בפעם השנייה, משה מעמיד בפניהם דרישות של אמונה בא-ל ונאמנות לו, שינוי באורח החיים ובהתנהגות הדתית ופרישה מעבודה זרה, ועל כן לא שמעו אליו. מכאן למדנו שבני ישראל היו שקועים בעבודה זרה בהיותם במצרים ולא שמרו על החינוך והייחוד שקיבלו מאבותיהם. אילו רק התבשרו על השחרור, דהיינו הבשורות הטובות ללא בקשת תמורה מצִדם, ודאי שהיו שמחים כמו במפגש הראשון. אולם משנוספה דרישת התשלום, ולדעתם תשלום כבד, התחלפה השמחה בקוצר רוח. (ע”כ – מומלץ)
2. דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו
האם א-להים משחק פה “פוליטיקה???
מתוך
http://alhatorah.org/Media/
“דרך שלושת ימים נלך” האם משה רימה את פרעה, ואם כן למה?
עיין בפסוקים … שמתארים את המשא ומתן בין פרעה ומשה לפני\אחרי כל מכה – האם משמע שמדברים על יציאה של שלושה ימים או על יציאה לצמיתות? מה משמע מדברי ה’ למשה )שלא נאמרו אל פרעה( לפני מכת בכורות? מה משמע מתגובת פרעה אחרי ששלח את העם? מה היתה התכנית האלקית: למה ציווה ה’ את משה לבקש מפרעה חופשה רק של שלושה ימים? האם לא היתה כוונת ה’ להוציא את בני ישראל ממצרים לצמיתות ולהביאם אל ארץ כנען? האם מותר לשקר בנסיבות אלו: האם הבקשה לחופשה של שלושה ימים היתה ניסיון להטעות את פרעה? מה הסיבה לא לנקוט בגישה ישירה וכנה כלפי פרעה מן ההתחלה? מי היה מודע לתכניות בני ישראל לא לחזור לעולם למצרים? מה בדיוק חשב פרעה: כשפרעה שלח את בני ישראל אחרי מכת בכורות, האם כוונתו היתה לגרש אותם לצמיתות או רק לאפשר להם חופשה זמנית לעבוד את ה’? והאם בסופו של דבר פרעה רדף אחריהם, כי התחרט ששלח אותם )”ויהפך לבב פרעה”( וחשב שהם פגיעים )”נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר”( ויוכל להחזיר אותם בקלות, או מפני שציפה שיחזרו )”כי ברח העם”(?
(והתשובה)
… גישה 1. לא היתה הטעייה הכתב והקבלה – בקשה ראשונית לשלושה ימים שמיד אחר סרוב פרעה השתנה לבקשה לצאת לצמיתות (שמות ג’:י”ח) דרך שלשת ימים. הוא ית’ צוה שבתחלה יבקש ממנו דבר קטן כזה ללכת דרך ג’ ימים, להבחין בו ערפו ומצחו הקשה, וזה שאמר מיד ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מ”מ להלך כלומר עם היות שבקשה זו הוא דבר קטן ידעתי רוע לבבו שלא יכנע להתרצות גם לזה ועם כל זאת לא אמר לו בבירור שישובו אחר ג’ ימים, ולא הוציא משה מפיו דבר שקר (רי”א ורי”ע), …והנה אחרי אשר מיאן גם הבקשה הקטנה הזאת שוב שאל משה ממנו כמה פעמים השלוחין הגמורים והחפשית הנצחית כמו שיבואר אח”ז. וכמ”ש )כאן כ'( ואח”כ ישלח אתכם, ישלח בבנין הכבד יורה על החפשית המוחלטת….
נצי”ב – בקשה לשלושה ימים עד מכת בכורות (שמות ה’:ג’) פי’ עוד בזה המאמר בשם ה’ נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר. דמשמעו בברור שישובו אח”כ. וכך היה סבור פרעה בכל משך המכות. ועוד במכת הערב אמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו גו’. אבל כ”ז היה בעוד לא היה מכת חשך ולא מתו עוד קטני אמנה והיו הרבה מכונים עברים משא”כ אחר מכת חשך ומתו בג’ ימי אפלה הפחותים. וכל הנשארים היו בזה המשך מתעלים והולכים כמבואר להלן ר”פ וארא ו’ ו’ וכיון שהגיע למכת בכורות אמר משה לפרעה הלשון שאמר ה’ לעיל ד’ כ”ב. כה אמר ה’ בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני וגו’ אז קם המאמר הראשון אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי. ולא היה עוד הדבור דרך שלשת ימים וגו’. ופרעה הבין כ”ז היטב. ע”כ בשלחו כלה שלח לחלוטין. אך עם מצרים לא ידעו מכ”ז כאשר יבואר בפ’ בא….
ר’ בחיי שמות ג’:י”ח דרך שלשת ימים. חס ושלום שיהיה הדבר הזה ערמה כדי לברוח, אלא כדי לקבל המצות, כי רצה הקדוש ברוך הוא להכניסם במצות מעט מעט, שהרי נצטוו תחלה על השבת במרה, וכענין שמצינו באברהם שלא אמר לו מיד, קח נא את יצחק, אלא: “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק )בראשית כב, ב(“. ר’ יוסף בכור שור שמות י”ד:ב’-ה’ – בני ישראל באמת התכוונו לחזור עד שפרעה רדף אחריהם )ב( וישובו – איני רוצה שתהיו בדאים; שאמרתם: ‘דרך שלשת ימים’ ותחזרו, וגם שאלתם כליהם על מנת להחזירם )ראה שמ’ יב,לה-לו(; ולכך תשובו, לעמוד על אמונתכם….
גישה 2. היתה הטעייה אבן עזרא הפירוש הארוך י’:י’ … ובעבור דבר אחר, שאילו נתן להם פרעה רשות ללכת ולא ישובו, לא היה רודף אחריהם. והשם צוה לעשות כן, עד שירדו אחריהם ויטבע. והנה זה מפורש, וישובו ויחנו לפני פי החירות עקדת יצחק שער ל”ה (ט( ועתה נלכה נא דרך שלשה ימים וגו’ ואני ידעתי וגו’ ושלחתי את ידי וגו’ ונתתי את חן העם וגו’, זאת היתה עצה עמוקה אלהית, להראות לכל חוזק לבו וקושי ערפו של פרעה הידוע אליו, אשר עליו יצדקו משפטי השם יתב’ ומכותיו הנאמנים אשר ישלח בו ובעמו, והוא כאשר צוה שלא יבקשו ממנו רק שירפה מהם כעשרה ימים, ללכת שלשת ימים במדבר לזבוח לאלהיהם, ומסתמא יובן מדבריהם שאחר ישובו, ועם כל זה לא ישמע, וכל שכן אם יאמרו לו לשלחם כלה.
שד”ל שמות ג’:י”ח ועתה נלכה נא וגו’: אין ספק כי הבקשה הזאת היתה בעקבה כי לא היתה דעתם לחזור; ומאחר שהוא היה מעכבם ומשתעבד בהם בלא שום דין, אין לתמוה אם ציווה ה’ להתפתל עם העיקש. והנה אין ספק, שאם כ”כ היה משה מסרב ללכת בשליחות ה’, יותר היה מסרב, אם היה ה’ מצווהו לומר לפרעה שישלח את ישראל לצמיתות, כי אז לא היה משה מקבל עליו בשום פנים, כי לא ימלאהו לבו לומר לפני המלך. אתה הרעותה לעם הוה ועתה שלחם חופשים לנפשם; ואולי ג”כ שאם היה אומר לו כן, היה פרעה ממיתו גם היה מתאכזר יותר ויותר על ישראל ק”ו ממה שהכביד עולו עליהם באמרו )למטה ה’ י”ז(: נרפים אתם נרפים…(מומלץ למעמיקים/ות)
ומתוך ניתוח מאוד מאוד מעניין ומומלץ
www.etzion.org.il/vbm/archive/
ב. שלושה מעשי הונאה בסיפור יציאת מצרים
בפרשות הראשונות של ספר שמות (מפרשת שמות ועד פרשת בשלח) מתוארים שלושה מעשי הונאה שהונו ישראל את המצרים. מאחרי שלושתם עומד צו ה’. ההונאה הראשונה היא בבקשה שמבקשים משה ואהרן מפרעה:
ה’, ג …נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה’ א-להינו.
וזאת עפ”י הוראת ה’ למשה בסנה:
ג’, יח ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו: ה’ א-להי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה’ א-להינו.
ההונאה השנייה היא בשאילת הכלים בפרשתנו:
י”ב, לה-לו ובני ישראל עשו כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת. וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים.
מעשה זה, נצטווה עליו משה לפני כן:..
בעיון זה נעסוק דווקא בהונאה הראשונה, שהיא מכוונת כנגד פרעה המשעבד, ועל כן הטרידה פחות את הפרשנים. פרשנים רבים לא התייחסו כלל להונאה זו, כנראה מפני שלא ראו בה כל קושי. אף על פי כן היו פרשנים שהוטרדו גם מחמתה.
ג. האם הייתה בכלל הונאה במשא ומתן?
כך שואל ר”י אברבנאל בסדרת השאלות שהוא מקדים לפרשת הסנה (ג’, א – ד’, יז):
השאלה השש עשרה: באמרו (ג’, יח): “ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים”. כי איך ציווה יתברך למשה רבנו עליו השלום שיאמר בשמו דבר כזב ושקר? ויותר טוב היה שיאמר בביאור: ‘שלח את העם מתחת סבלות מצרים’. ומה תועלת היה בסיפור הזה, אחרי שפרעה בעל כורחו ישלחם מארצו ולא מפאת דבריהם?
וביתר קיצור שואל זאת ר”י עראמה בעל העקדה בשאלות שהוא מציג בשער ל”ה:
(ט) בדבר השליחות שאמר: נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר וגו’, כי ודאי אינו דרך כבוד למעלה לעשות כן, רק להוציאם ביד רמה מתחילה ועד סוף.
נחמה ליבוביץ’ ע”ה הביאה את שאלתו של ר”י אברבנאל בחלקו השני של עיונה ‘התחלת המאבק’ (עיונים חדשים בספר שמות, עמ’ 75-73), והיא פוסלת כמה תשובות שניתנו לה במהלך הדורות, כגון זו שכתב ראב”ע בפירושו הארוך לפרק י’ פסוק י:
ודע, כי משה אדונינו לא אמר לפרעה שישובו, עד שיכזב. רק אמר שירחיקו דרך שלושת ימים, ודעת המצריים הייתה שישובו.
והיא אומרת על פירוש דומה לזה שהביאה שם:
אין זה אלא יישוב פורמלי בלבד… והרי לא זה חשוב מה שהוציא מפיו או לא הוציא, כי אם איך פרעה צריך להבין את דבריו! אין בדברים אלה שום תשובה לשאלה העיקרית, שהיא על הקב”ה ומצוותו, ולא על האיש משה…..(נא לעיין במקור)
ולהיום/להשבוע סיימתי – הזמן קצר ומחר (בעצם היום) בע”ה יהיה “שנוי גיאוגרפי”
שבת שלום
להת