From:
To:
Subject: בא אל…נטה ידך…דברו אל…קדש לי
Date: Sat, 16 Jan 2016 17:53:14 +1100
עשרת המכות בחודשי השנה
ר’ אלירן אבודרהם
ענבי הכרם פרשת וארא
הגמרא במסכת מגילה (דף יג’:) אומרת- אין הקב”ה מביא מכה על ישראל אא”כ בורא להם רפואה תחילה, ואילו אצל הגויים הקב”ה בורא להם מכה, ואח”כ בורא להם רפואה שנאמר- בישעיה (יט’, כב’): “ונגף ה’ את מצרים נגוף ורפוא”, כלומר שחז”ל הבינו שכל הפסוק מוסב על מצרים – קודם כל הנגיפה ואח”כ הרפואה. מובא בשם הזוה”ק שהפסוק: “ונגף ה’ את מצרים נגוף ורפוא” אינו מוסב רק על מצרים אלא נגוף – על מצרים, ורפוא – לישראל, דהיינו שכל מכה שהייתה למצרים – הייתה בה רפואה לישראל, וצריך להתבונן כיצד מכל מכה שהייתה למצרים הייתה הרפואה לישראל. ידוע, שכל מכה ארכה שבוע, רביע חודש, ושלושה שבועות הייתה הפוגה כלומר בין כל מכה ומכה היה רווח של חודש, וא”כ בחישוב פשוט עשר המכות ארכו עשרה חודשים מט”ו בתמוז עד ט”ו בניסן, ולאחר 7 ימים – קריעת ים סוף.
נתחיל מקריעת ים סוף, כנגד “ימינך ה’ תרעץ אויב”, שהפכה את המים על פניהם, הייתה התשועה לישראל מאותה ימין “ימינך ה’ נאדרי בכוח”, ודווקא כנגד זעקת מצרים – ליהודים הייתה זו “שבת שירה”.
ניסן– מכת הבכורות הייתה בחצות של ליל ט”ו בניסן “מבכור פרעה…עד בכור השפחה…וכל בכור בהמה” וכנגד זה ה’ ציוה את משה “קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל” – קידוש הבכורות ומפני זה נוהגים הבכורות להתענות בי”ד ניסן קודם חג הפסח.
אדר– מכת החושך הייתה בט”ו באדר, וכנגד זה כתוב “ולכל בני ישראל היה אור במושבותם”, אבל מלבד העניין של חושך לעומת אור, הרי ידוע שכתוב במגילת אסתר על חג הפורים “ליהודים הייתה אורה ושמחה, וששון ויקר” ודרשו חז”ל – אורה זו תורה, כנגד מכת החושך למצרים הייתה הרפואה של האור לישראל. ובאמת לפי”ז מובן מי שלא רצה לצאת – מת מעמ”י כי האורה האמיתית היא התורה, וממילא אלה שלא רצו לצאת, והעדיפו להישאר עבדי פרעה ולא עבדי ה’, לא חלה עליהם רפואת האורה, ולכן רק “וחמושים עלו בנ”י ממצרים”, אחד מחמישה.
שבט– מכת הארבה שהייתה למצרים אכלה להם את כל היבול וככתוב “וכיסה את עין כל הארץ ותחשך הארץ, ויאכל את עשב כל הארץ ואת כל פרי העץ…” וכנגד זה לעמ”י ניתן במתנה ראש השנה לאילנות כדברי בית הלל ובו המנהג לטעום מפירות הארץ……
(להמשך נא לעיין במקור)
לפרשת השבוע
תוכן השאלה:
קראתי את הפסוק “את אשר התעללתי במצרים” והמילה נשמעת לי קצת חריפה…
הרי התעללות היא דבר אכזרי ..
בנוסף הדבר לא מסתדר לי עם המדרש “מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?”….
שלוםגם הרג במלחמה הוא דבר אכזרי. אומה שהתעללה בנו והרגה את ילדינו מאות שנים, ודאי מגיע לה שד´ יכה אותה ויתעלל בה כפי שעשה ברוב חסדו.
המדרש שהבאת נתון במחלוקת האם הוא מדבר על רשעי ישראל שטבעו או על הגויים. וגם אם זה על הגויים, יש הבדל בין לומר שירה כשהורגים אדם, לבין עצם ההרג של האוייב שהוא מבורך.
התעללתי – שחקתי, כמו: “כי התעללת בי” (במדבר כב כט); “הלא כאשר התעולל בהם” (שמואל א’ ו ו), האמור במצרים.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה’ אֱלֹהֵינוּ! הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם – וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק:יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה’ וְעַל מְשִׁיחוֹ:נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ:יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ:אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ:וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי:
לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ:
הסופר שכתב דברים אלה ייחס לאל את אחת התכונות המכוערות של האדם – הרדיפה אחרי היוקרה – לאל (כאן ובמקומות רבים אחרים – ראו שמות ז’ 2, 5, ח’ 6, ט 29, י”א 9 ועוד), חשוב שבני האדם יכירו בגדולתו ובכוחו, ולשם כך, על דעת כותב הדברים, הוא יעשה מעשים שעל פניהם הם חסרי שחר לגמרי, אך יש בהם מן הראווה הנחוצה כל כך לשליטים עריצים בשר ודם. אחד המקומות המדהימים ביותר, בהם מייחס כותב הדברים תכונה מגונה זאת לאלוהים, הוא מלכים א’ כ’ 28, שם שׂם המחבר בפיו של האל את המשפט המבהיל הבא: “… יען אשר אמרו ארם ‘אלוהי הרים ה’, ולא אלוהי עמקים הוא’, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה’ “. כלומר, לא הצדק, או אי הצדק שבמלחמתם של בני ישראל בארם הם הקובעים, אלא איך תצטייר דמותו של האל בעיני הארמים! ובכן, בידי אל בעל תכונות אנושיות מן הגרועות ביותר “הפקידו” סופרי המקרא את בריאת העולם ואת ההשגחה עליו!
ואכן יש פה גם תמונה של א-ל
בראש פנתיאון האלים הקדומים במיתולוגיה הפיניקית עמד האל “אל” (1). בשנת 1929 התגלו בעיר הפיניקית אוגרית (היום ראס-שמארה, ליד לאתאקיה שבחוף הסורי של הים-התיכון), לוחות חרס מהמאה ה-14 לפני הספירה, ועליהם שמות אלים כנעניים” “אל” – אבי האלים, “בעל” – אל הרעם ןהגשם, “ים” – אל הים, “מות” – אל המוות, “אשרת” – אלת הפוריות, “שאפאש” – אלת השמש, ו”אקוואת” – אלת קשת השמים. “אל” נחשב ראש לכל יתר האלים המקומיים. על פי האמונה הכנענית, “אל” היה בורא המים והנהרות, והוא קיבל מאקוואת את קשת השמים, הביא את האור אל האדמה, ונחשב גם יוצר פוריות האדמה ו”אבי האדם”. תפיסה זו דומה לאמונה היהודית – המאוחרת יותר – לפיה האל “אלוהים” ברא את העולם ואת האדם….
אך בכך לא סגי, מסתבר שהאל הגדול והנורא, המכה את מצרים בעשר מכות נוראות, מצוייר בפרשה שלנו כמסית לשקר ולגנוב: ב – י’ 26-24 דורש משה מפרעה לאפשר לעם לקחת גם את המקנה והצאן, כי הם הולכים למדבר לעבוד את ה’ (ראו גם ז’ 17-16, ח’ 25-20); והרי כוונת האל הייתה שבני ישראל יעזבו את מצרים לתמיד! מדוע, אם כן, פוקד האל על משה ואהרן לשקר? כלום האל הגדול והנורא פוחד מזעמו של פרעה עד כדי כך שנאלץ ללמד את בני ישראל להתחכם לו?!..
זאת אף זאת: האל פוקד על בני ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב משכניהם, ואלה נענים לבני ישראל, כי האל נתן את “חן העם” בעיני המצרים (י”א 3-2, י”ב 39-38). ברור שאין כל הגיון, כי לעברים, שהיו עבדים ועבדו את מצרים בפרך, יהיו “יחסי שכנות” עם המצרים, מה עוד שבעטיים של העברים נחתו עליהם עשר מכות קשות – אבל נתעלם מחוסר ההיגיון, שהוא “חוק” בכל אמונה דתית – איך ניתן להסביר את העובדה, שהאל מצטייר כאן כמסית לדבר נוכלות? הישראלים הרי נדרשים “לשאול” כלי כסף וכלי זהב, מתוך כוונה לא להחזיר! יש כמובן, פרשנויות שונות על כך, שמדובר כאן ב”שכר” שהמצרים היו חייבים לבני ישראל על עבודתם הקשה, ועל כן ו”השאילה” הזאת היא “בדין”. לו יהי כן, מדוע האל צריך לדרוש שבני ישראל ירמו?
(ע”כ. ויש עוד שאילות ותמיהות. מילא. מומלץ לעיון לחופשיים)
…על השאלה מדוע נענש פרעה, אם אלוהים הוא שהכביד את לבו, משיב הרמב”ן )ר’ משה בן נחמן( שתי תשובות.
הראשונה היא, שהדבר נעשה כדי להפיץ ברבים, הן בקרב המצרים, הן בקרב בני ישראל לדורותיהם – את גדולת אלוהים.
שיידעו כולם כי הוא )ולא אלוהי המצרים( השולט ביקום, בשמים ובארץ. נימוק זה שמביא הרמב”ן מתייחס גם למושג “אשר
התעללתי במצרים” )שם, י’ / 2(.
התשובה השניה היא, שאלוהים מתעלל באויבי עמו כדי לנקום בהם, או כלשונו: “שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו”.
התשובה השלישית על תמיהה זו, המובילה בסופו של דבר לראשונה – להראות נפלאותיו –
מיוחסת במדרש רבא לרבי יוחנן, והיא, שאלוהים יודע מראש שלא באמת ובתמים פרעה
מתכוון לחזור בתשובה, ולכן הוא משתמש בו כבמכשיר להאדרת שמו: “לכן הוא משתמש בו
כמכשיר להראות גבורותיו ונפלאותיו בעולם ובישראל”.
תשובה זו מעוררת תמיהות מצד עצמה: אם אלוהים משתמש בו כמכשיר, פירושו של דבר שאין
לפרעה בחירה חופשית, ממש כשם שלמכשיר אין בחירה חופשית, אלא הוא מופעל בידי
מפעילו. אך פרט לזאת – כל רעיון החזרה בתשובה, על פי רבי יוחנן, נעשה מופרך כאן
מעיקרו, כי הוא מתנה שני תנאים לחרטה: )א( שה”חזרה בתשובה” תיעשה לא משום פחד
ממכות ומעונשים – מה שמצמצם את מספרם של אלה היכולים לחזור בתשובה, למספר אפסי.
הסיבה לכך היא, כי הרוב מגיעים לאמונה מתוך ראיית מעשיו של אלוהים בעולם – כולל
מכות ופורענויות, שנועדו להעניש את החוטאים, כדי שיחזרו בהם. )ב( יש בדבריו על
פרעה שלילה מראש מאנשים מסויימים את האפשרות לחזור בהם מחטאיהם, ואם כך – העונשים
שהם מקבלים הופכים להיות, פשוט, מעשי נקמה, שישמשו כאקט חינוכי לזולתם. ומה עושה
מעשה כזה לזולתם, אם לא אמצעי הפחדה, למען יראו וייראו? ואם חזרתו של הזולת בתשובה
..באה כתוצאה מן הפחד – הרי לפי התנאי הראשון – שאין לחזור בתשובה ממניעים של פחד –
כמה הסברים הוצעו להבדלים אלה:
1. ע”פ רמב”ן , משה אמר לעם את כל דברי ה’, אך רק חלק מדבריו של משה נכתבו: “הפרשה הזו מקצרת באשר צוה אותו ה’ בפרשה של מעלה, כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב כאשר צוה ה’ את משה כן עשו
. אבל הזכיר זאת הפרשה בכלל כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם, ואז אמרו אל כל עדת ישראל… “. אך לפי פירוש זה לא ברור:
- מדוע קיצרה הפרשה רק בדינים מסוימים ולא באחרים? אם המטרה היתה לקצר, היה אפשר לומר במשפט אחד “ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה’ אותו אליו”!
- מדוע נאמר שמשה קרא לזקני ישראל, ולא נאמר שזקני ישראל אספו את העם, או שזקני ישראל אמרו את הדברים לעם?
- ומדוע בפרשה השניה לא דיבר אהרן?
2. ע”פ שד”ל , משה לא אמר לעם את כל דברי ה’, אלא רק חלק מהם: “והנה משה בפרשה הזאת לא הזכיר כלל לישראל ענין אכילת המצות ואיסור החמץ, אעפ”י שכבר נצטווה על זה בפרשה שלמעלה… ה’ הזכיר למשה ענין אכילת המצות ואיסור החמץ, כי ידע שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם להחמיץ, אבל משה לא אמר להם דבר מזה, כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות; רק כשיצאו פירש להם (בפרק י”ג) איסור החמץ ומצוות המצות, כי אז הבינו שזה לזכרון הנס שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה… “. אך לפי פירוש זה לא ברור:
- מדוע לא אמר משה לבני-ישראל את דיני אכילת הפסח?
- מדוע דיבר משה אל הזקנים בלבד ולא אל כל ישראל?
- ומדוע בפרשה השניה לא דיבר אהרן?
ויאמר משה: לא נכון לעשות כן, כי תועבת מצרים נזבח לה’ אלוהינו; הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם – ולא יסקלונו?!“. לכן קרא משה אל זקני ישראל, ואמר להם שיעשו את העבודות ה”מפחידות” ביותר בגלוי ובפומבי, כך שבני ישראל יראו אותם וילמדו מהם, ולא יפחדו מהמצרים. העבודות מפורטות בסדר עולה, מהקלה אל והמסוכנת יותר:
משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם
– כל אחד מהזקנים צריך לקנות מהמצרים צאן לשחיטה – משימה מסוכנת למדי.ושחטו הפסח
– השחיטה עצמה כמובן מסוכנת יותר.ולקחתם אגודת איזוב
– האיזוב הוא צמח ריחני, שריחו נודף ומגיע לבתיהם של השכנים המצריים – ויש סכנה שהם יבואו לראות מה קורה ויראו שהאליל שלהם נשחט.וטבלתם בדם אשר בסף; והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, מן הדם אשר בסף
– דם השחיטה נשאר על פתח הבית במשך זמן רב, וכל מצרי שעובר שם יכול לראות אותו ולדעת ששם שחטו אליל מצרי.ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו – עד בוקר
– והמשימה המפחידה ביותר היא להישאר, במשך לילה שלם, בתוך בית שמסומן בדם של אליל מצרי שחוט.
וכדי להרגיע אותם, שלא יפחדו מהמצרים, אמר להם משה: “ועבר ה’ לנגוף את מצרים, וראה את הדם על המשקוף ועלשתי המזוזות; ופסח ה’ על הפתח, ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף
מציע הנועם אלימלך לראות את השה על רקע שאר חבריו בעדרי הצאן. מה שמאפיין לדעתו את השה, הוא שהוא עדין וכנוע לבעליו יותר משאר חבריו. בהשאלה אלינו שה מסמל את מידת הענוה הנדרשת לאדם. ממשיך ה’נועם אלימלך’ ומבאר שהמקום בו צריך האדם לרכוש את מידת הענוה, הוא היכן שמצויה הגאוה. אחד המקומות שבהם נמצאת הגאוה הפסולה הוא הבית והמשפחה שאליה הוא שייך. יכול האדם להחשיב את עצמו ולהתנשא על חבריו בהיותו שייך למשפחה מיוחסת ומכובדת מבחינה חברתית. לכן משים את ליבנו ה’נועם אלימלך’ לציווי התורה שיש לקחת ‘שה לבית אבות שה לבית’, פירוש לקחת את מידת הענווה ולהחדיר אותה פנימה לאותם מקומות בהם הגאווה עלולה לתסוס.
בעקבות כך הוא מפרש את הפסוק שאחריו: “ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו” באופן הבא: “ואם לא בא עדין אל מידת הענוה אזי ולקח הוא ושכנו, פירוש היצר טוב שהוא שכינו הקרוב אל ביתו , שהוא מסייע לפנימיותו“. … (ע”כ. יפה)
ומתוך אוסף מדרשי חז”ל
זהר:
דברו אל כל עדת וגו’, למה בעשור לחדש, אמר ר’ אבא הוא בזמן שהיובל (שהוא בינה), מאיר אל הלבנה, (שהיא מלכות), שכתוב ביובל בעשור לחדש השביעי יום הכפורים הוא, (ויום הכפורים הוא הארת הבינה, הרי שהארת הבינה במלכות הוא בעשור לחדש).
ויקחו להם איש שה לבית אבות, למה, משום שבשעה ההיא צריכים למשוך אותו, כי למדנו, בדבר זה (בלקיחת השה) נשבר כתר התחתון שנאחזים בו כל שאר כתרים התחתונים (דקליפה), ועל זה פרש משה ואמר משכו וקחו לכם צאן, כמו שכתוב צאן ועבד ושפחה, (שהם כתרין תתאין דקליפות וצאן כולל כולם, והמצרים עשו אותם לאלהים).
אמר הקב”ה עשו אתם מעשה למטה, (שתמשכו ותקחו צאן), ואני אשבר תקפם למעלה, וכמו שתעשו אתם לשרפו באש, שכתוב, כי אם צלי אש, אני גם כן למעלה אעביר אותו באש, בנהר דינור.
למה נמשך בעשרה לחדש, ונשחט בארבע עשר. אמר ר’ אבא, בזה (בשה, שהוא אלהי מצרים כנ”ל), נקשרו ישראל תחת שעבודו, ארבע מאות שנה, ואף על פי שלא השתעבדו בהם ארבע מאות שנה, מכל מקום, משום שהיו מוכנים להתקשר בהם ת’ שנה, (לולא דלג הקב”ה את הקץ), נחשב כאלו השתעבדו בהם כל ת’ שנים, משום זה מעכבים את השה ארבעה ימים, כשהוא קשור ברשות ישראל, ואחר כך ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים.
למה נשחט בין הערבים, משום שהוא בשעה שהדין תלוי, ובשעה שנמסר דבר זה (של גלות מצרים) על ידי אברהם, שכתוב ויהי השמש באה ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אימה הוא כתר אחד (של הקליפה), חשכה, כתר אחר, גדולה זו שהיא גדולה מכל הכתרים, ואף על פי שביארנו כתוב הזה על שאר שעבודי ישראל…
תאנא, לא יצאו ישראל ממצרים עד שנשברו ממשלתם כל השרים שלהם למעלה, ויצאו ישראל מרשותם ובאו לרשות הקדושה העליונה בהקב”ה ונקשרו בו… (בא קס, ועיין שם עוד)…
ויקחו וגו’ שה לבית אבות שה לבית, למדנו ג’ קשרים הם, בכור בהמה, בכור השבי, בכור השפחה, וכל שאר מדרגות הקליפה מתקשרים באלו ג’ אפנים שלמעלה, ובזו שנקראת צאן נקשרים הכל, והכל כלול בצאן, (שהוא מדרגה עליונה שבכולם). ונקשרים צאן (של מטה) בצאן (של מעלה), ולא יכלו להפרד מקשריו, ונמצא שבזה כולם נקשרו, ועל כן כתוב בו והיה לכם למשמרת, (דהיינו) קשרו אותו בקשר ויהיה נמסר בידכם ברשותכם עד שתשחטו אותו, ותעשו בו דין, ולזמן שיבא, כתוב, מי זה בא מאדום, וכתוב, כי זבח לה’ בבצרה, (דהיינו שיבער כל הס”א מן הארץ), וכתוב אז והיה ה’ למלך וגו’. (שם קעו)
ויאמר ה’ אל משה ואהרן זאת חוקת הפסח וגו’, מצוה זו, לשחוט את הפסח בין הערבים בי”ד בניסן, זכר לפסח דמצרים, וזה הוא חוב על הכל, כמו שאמרו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים.
פסח זה צריך שיהיה שמור מעשרה ימים ולמעלה, שכתוב, בעשור לחדש הזה ויקחו וגו’, מהו הטעם, הוא משום שאז מתחילה הלבנה להאיר, מעשרה ימים ולמעלה עד שנשלמה בחמשה עשר, ויהיה נשחט בארבעה עשר, בשעה שהדין תולה על העולם, (דהיינו בין הערבים).
סוד זה הוא להעביר את הערלה מלפני הברית הקדוש, ולהנות בריח הזה שמתפשט מצלי אש, (שלומר שעיקר המצוה הוא להנות מן הריח שבו), ועל כן אינו בא אלא על השובע, (שאינו צריך עוד לאכול), ועל כן כל ערל לא יאכל בו, מי שיש בו ברית הקודש יאכל בו, כי זה שהוא מבני ברית משבר תוקפו של כח הס”א, ומעביר הערלה מפני הברית, משום זה הוא צריך להעשות בבני ברית, ולא בבני ערלה. (ע”כ. ולא הבנתי)
מדרש רבה:
…וכן אתה מוצא בישראל כשהיו במצרים היו עובדין ע”ז ולא היו עוזבין אותה, שנאמר (יחזקאל כ’) איש את שקוצי עיניהם לא השליכו, א”ל הקב”ה למשה כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו, לך ואמרת להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בע”ז, הדא הוא דכתיב, משכו וקחו לכם, כלומר משכו ידיכם מע”ז וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח, שבכך הקב”ה פוסח עליכם, הוי (ישעיה ל’) בשובה ונחת תושעון. (שמות טז ב)
דבר אחר, משכו וקחו לכם צאן, הדא הוא דכתיב (תהלים צ”ז) יבושו כל עובדי פסל. בשעה שאמר הקב”ה למשה לשחוט הפסח, א”ל משה, רבון העולם, הדבר הזה האיך אני יכול לעשות, אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן, שנאמר (שמות ח’) הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. א”ל הקב”ה, חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלהי העכו”ם כלום… (שם שם ג)…
עמק דבר:
שה לבית אבות – …אלא יש בזה כונה אחרת גם כן, דגם בהיות שה לבית אבות יהיה שה לבית, דראיית הדם שעל פתח הבית היה מגין, ואם כן ישראל שעבר ויצא מביתו ונכנס לבית מצרים היה ראוי להיות ניזוק, אבל באמת אינו כן. עוד ראוי לדעת שהיו כמה רשעי ישראל באותו דור שלא מתו בדבר, אבל מכל מקום לא היו ראוים להנצל מן המשחית בשביל רשעתם, אלא בזכות הכשרים שבבית אב שלו, ואם כן היה תועלת של השה גם לכלל בית אב, גם לבית, שהיה מגין על כל בית אב שלו אפילו לא היה יושב בבית… (שם שם ג) (ע”כ)
השה היה אחד מאלוהי מצרים. לו הם סגדו, בו האמינו ובו נהגו כבוד. מפניו חששו, ולעולם לא פגעו בו.
עתה הוטל על בן ישראל לשחוט במו ידיו את השה האליל. לשחוט אותו בתאריך שנבחר מראש, הוא יום ארבעה עשר בניסן, ולאוכלו בליל חמישה עשר בניסן. זהו תאריך מפתח בעוצמתו של מזל טלה, על פי הכללים האסטרולוגיים שהיו ידועים באותם ימים.
שיא כוחו של אליל זה, באמונה המצרית, היה בחודש ניסן, שמזלו הוא מזל טלה. כוחו של המזל מתחיל להתגלות בעשירי לחודש, ועוצמתו פגה לאיטה מן העשרים בו. כך שביום החמישה עשר, המזל הוא בשיא תוקפו ושליטתו, ביקום ובאדם.
דווקא בתאריך זה, בסופו של יום ארבעה עשר בניסן, מצווה היהודי לשחטו! להפגין בפעולות השחיטה, האכילה ומריחת המשקופים בדמו, את ההתגברות על האמונה המצרית, המקננת אולי בסתר הלב. השחיטה לא תתבצע בגניבה, בחשכת הליל, או הרחק מאין רואים. להיפך, המעשה ייעשה ברוב עם ובפומביות מודגשת.
אם נבין ונקלוט עד כמה שלטה השפעת האמונה בכוחותיו האלוהיים של השה בלבבות בני ישראל, נבין ונקלוט את המהפכה הנפשית שגרמה להם שחיטתו. היא שחררה אותם בבת אחת מתלות רוחנית באמונות זרות. באותה פעולה הם יצאו אל החופש והשתחררו מהפחד מפני האדונים המצריים.
3. קדש לי כל בכור..פטר רחם באדם ובבהמה
מה כל ענין הקדשת הבכורים?? מתוך ויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9_%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA
משמעות ההקדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
משמעות ההקדשה משתנה בין הבכורות השונים:
- בכור בהמה טהורה מובא לבית המקדש כקורבן, ובשרו נאכל על ידי הכהן. אם הוא בעל מום – הוא ניתן לכהן ונאכל בכל מקום.
- בכורי האדם יועדו לעבודת המקדש, אך כיוון שחטאו בחטא העגל זכות זו הועברה לשבט לוי. למעשה, מאז חטא העגל הבכורות נפדים מההקדשה הזו על ידיפדיון הבן.
- בכור החמור (פטר חמור) שאינו יכול להיות קורבן, נפדה בשה, ואם בעליו אינם פודים אותו – הם צריכים לערוף אותו.
מדיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדיני בכור בהמה טהורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בכור בהמה טהורה
כיוון שבעיקר המצווה בכור הבהמה צריך לעלות לקורבן בבית המקדש -מה שלא ניתן לביצוע בימינו או בחו”ל, מצווה זו נוהגת בימינו באופן שונה. יש אומרים שצריך לסלק את בכור הבהמה מהבית משעה שהוא יכול להעלות כקורבן (30 ימים בבהמה דקה ו50 ימים בבהמה גסה), ויש אומרים שהבכור ישאר בבית הבעלים וימתין לבניין המקדש, ואז יעלה לקורבן.
…
טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שורשי המצווה לפי ספר החינוך הם לחזק את ההבנה של האדם שכל רכושו שייך לקב”ה, ולכן דווקא את הבכור שבו מושקעת הכי הרבה עבודה צריך החקלאי להקדיש לקורבן לה’.
הסבר נוסף (בהתאם למיקום הציווי) הוא שמצווה זו באה להזכיר לנו את נס מכת בכורות בפרט ואת יציאת מצרים בכלל.
בסוף הפרשה ישנם שני קטעים שבעצם די מקבילים1:
“וידבר ה’ אל משה לאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה’ אתכם מזה ולא יאכל חמץ היום אתם יצאים בחדש האביב… והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה’ ממצרים ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה.”
והקטע השני :
“והיה כי יבאך ה’ אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך ונתנה לך והעברת כל פטר רחם לה’ וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה’ וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה’ כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה’ כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה’ ממצרים”
זאת אומרת, לעמ”י יש ציווי לפדות את בכוריו. למה? מה זאת אומרת למה?! זכר ליציאת מצרים! מה בדיוק ביציאת מצרים? “ויהרג ה’ כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה’ כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה”. ה’ הכה את בכורי מצרים ופסח על בכורי ישראל ולכן מאז אנחנו זוכרים את זה ע”י פדיית בכורותינו ואנחנו גם כותבים את זה בשתי הפרשיות “קדש” ו “והיה כי יביאך” שבתפילין (תבדקו אצלכם).
סליחה? מה עם הצפרדעים? איפה קרבן צפרדע זכר ליציאת מצרים? איפה טכס עלית השמש זכר למכת חושך? מה עם חג השחין? למה בתפילין אין שום אזכור לארבה? (תבדקו גם את זה)…
או במילים אחרות: מה כ”כ מיוחד במכת בכורות שדווקא אותה נצטווינו לזכור ולכתוב אותה ואת הציווי על פדיון בכורות בתפילין, ועוד פעמיים? או באותן מילים אבל יותר קצר: מה הקשר בין הבכורות לתפילין?
(ע”כ, ובהמשך יש תשובה חלק מהשאילות הנ”ל, באמת למה אין קורבן צפרדעים?)
ולדעתי הצנועה – לעומת סין שהחוק בה מרשה רק ילד אחד למשפחה ,פה (בדת היהודית הקדומה, וזה ממשיך עד היום כמסורת וסיבה לחגיגה) מטילים מס לידה. כמו הביכורים, כך גם הבכורים נלקחים כמתנה לכהנים. “כי לי כל בכור בארץ מצריים”, מי המציא את המס הזה? האם זה היה (ועדיין) נהוג בתרבויות אחרות?
ודיון בגישה המשפטית לנושא, כגון מה קדם למה, בחירת הכהנים או הקדשת הבכורים ניתן ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/bo/war.html
(לא אצטט)
ומתוך גליונות נחמה
http://www.nechama.org.il/pages/1434.html
| שאלה כללית |
השווה בין דברי הרמב”ן לדברי המהר”ל:
רמב”ן, פרק י”ג פסוק י”א:
ד”ה והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני: …ועל דרך הפשט (פסוק ב’) “קדש לי כל בכור” – כל הנמצאים בישראל היום, כי בעבור שפדאם ממוות בהכותו בארץ מצרים, ציוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה’ לכל אשר יצווה בהם. לא ציוה להם עתה פדיון, עד שהחליפם בלוויים, וציוה בפדיון העודפים (במדבר ג’ מ”ו). אבל המצווה בנולדים לא נהגה במדבר, וציוה כי כאשר יבואו לארץ, תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור, וציוה בפדיונם לדורות.
מהר”ל מפראג, גבורות ה’ פרק ל”א:
והזכיר “קדש לי כל בכור פטר רחם” ולא זכר המכה (=מכת הבכורות). ובפרשה שאחריה, היא פרשת “והיה כי יביאך…” (י”א ט”ז) אמר “ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה’ כל בכור… על כן אני זובח…” כי נראה כי אלו שתי הפרשיות, פרשת “קדש” ופרשת “והיה כי יביאך” – פרשת “קדש” על הבכורים, שיהיו במעלה יתירה ויהיה להם מעלת קדושה, והשנייה לפדות בכורי אדם ולזבוח בכורי בהמה טהורה ולערוף בכור בהמה טמאה, ולפיכך פרשה שנייה לא כתוב בה לשון קדושה, רק לשון “והעברת כל פטר רחם לה'”, ולשון “העברה” – כלומר הבדלה והפרשה, שבסוף תפדה אותם כדמסיים קרא.
נמצא כי הקדוש מורה על הצלת בכורי ישראל, והזביחה והפדיון מורה על הריגת בכורי מצרים. לכך ציוה בפרשה שנייה לפדות בכור אדם ולזבוח בכורי בהמה, כי הזביחה מורה על הריגה, והפדיון הוא גם כן פדיון נפש, ומורה זה על הריגת בכורי מצרים. כי אלו שתי פרשיות הכתובות זו אחר זו מורים על שהוא יתברך הציל בכורי ישראל והרג בכורי מצרים.
ומה עם פטר חמור? למה הוא מיוחד? לפי
ם בכורי החמור ניתנים לכהנים, אך אינם קרבים על המזבח כבכורי הבהמות הטהורות, בשל טומאתם, לכן הבעלים מצווים “לפדות” את החמור ו”לקנות” אותו מן הכהנים בהחלפתו ב”שה” ככתוב “ופטר תפדה בשה”, אותו הם נותנים לכהן ותמורתו מקבלים את החמור שלהם. אם הבעלים מסרבים לפדות את חמורם – יש לעורפו ולהורגו ככתוב “ואם לא תפדה בשה וערפתו”, אבל לכתחילה עדיף לפדות את החמור בשה ולא לגרום לעריפתו – “מצוות פדייה קודמת למצוות עריפה”.
מצוות בכורות היא זכר ל”מכת בכורות” שה’ המית את כל בכורי מצרים ושמר בחיים על בכורי ישראל: המצווה לקדש את בכורי הבהמות הטהורות היא זכר להצלת בכורי ישראל הטהורים, והמצווה בבכורי החמורים היא זכר להמתת בכורי מצרים, “שנמשלו בכורי מצרים לחמורים”.
סיבה נוספת למצוות פטר החמור – זכרון לחמורים שסייעו לישראל לשאת משאיהם ביציאת מצרים ובמסעם במדבר לארץ (“שאין אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים” – רש”י שמות, יג,יג).
למה עורפים חמור?
עריפת החמור – המתתו במכת סכין גדולה על עורפו – נראית לכאורה מעשה אכזרי ולא אנושי, ומדוע התורה, “תורת חסד”, האוסרת לגרום “צער בעלי חיים”, מצַוה להמית חמור אומלל בצער וייסורים קשים? איזה תועלת יש בעריפה, בעוד שאפילו מבשרו הטרף אין ריווח ממשי?
אלא, הרעיון הטמון בזה הוא הפניית אצבע מאשימה לבעל החמור המסרב לפדות חמורו, להראותו מעשה אכזרי של עריפת חמור, כדי שיתבונן ויפיק לקחים שלא לנהוג באכזריותו וחוסר אנושיותו כלפי הזולת:
ניתן להבין את חוסר שביעות רצונו של בעל החמור לתת את חמורו לכהן, שכן הוא עמל רבות, השקיע כספו, זמנו ומרצו עד שהאתון המליטה, ואחר כל העמל והמאמץ במקום שהוא בעצמו יהנה מפרי עמלו, ציוותה אותו התורה לתתו לכהן;..
(יפה חז”לינו – במרוצת הדורות מצאו הסבר “הגיוני’ לכל אות, מילה ואפילו לאותם פסוקים לא מובנים. לא ברורה לי הפניית האצבע)
מספיק לשבוע זה, הפוך בה והפוך בה, ולקצה לא נגיע, העיקר חידוד המוח)
שבת שלום
להת