אָרִיחַ עַל גַּבֵּי לְבֵנָה (שם מלא: אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח) הוא השם שנתנו חז”ל‏^[1] לצורת הכתב שבה נכתבות חלק מהשירות בתנ”ך.

בצורה זו המילים מסודרות כך ששורה אחת מופרדת ברווח לשלושה חלקים, כששני החלקים הקיצוניים מורכבים ממילה אחת בלבד, ושורה שנייה מופרדת ברווח לשני חלקים. בצורה כזו‏:

אריח על גבי לבנה

מקור השם הוא בכך שבתקופת התלמוד ‘אריח’ היה שמה של מחצית ה’לבנה‘, וכנראה שהיה זה שמה של שיטת בנייה שהייתה נפוצה אז, וכך יש קווי דמיון בין צורת בנייה זו לסדר בה מסודרות השורות בשירות.

בצורה זו מופיעות השירות הבאות:

• שירת הים‏
• שירת דבורה‏

קיימים דיונים בספרות חז”ל על כשרות הכתיבה בדיעבד באופן הפוך (כתיבה רגילה במקום אריח על גבי לבנה, או כתיבת אריח על גבי לבנה במקום כתיבה רגילה)‏

ויהי בשלח פרעה את העם” (שמות יג’,יז’)

“ויהי” – לשון צרה.

מה פרוש “בשלח”? – שני פרושים:

1. לשלוח = ללוות (“ואברהם הלך עימם לשלחם”).

2. לשלוח = לגרש (“ויאמר ה’ אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה”).

הגאולה לא היתה קלה והתלוותה אליה תחושה של כבדות: בהיפוך אותיות “פרעה” = העפר! העפר הינו יסוד כבד. ישנם מדרשים האומרים שפרעה הציב בדרכם שלשה ימים משקיפים שיוודאו שאכן הם יוצאים.

ממצרים יצאו חמש קבוצות שונות זו מזו במוטיבציה:

א. קבוצה שהיו צריכים לגרש כי אחרת לא היתה יוצאת כלל : “ויהי בשלח פרעה…”.

ב. קבוצה שהיתה נפשית מוכנה לצאת ,אך בתנאי שהכל ילך למישרין: “פן ינחם העם בראותם…”.

ג. קבוצה בעלת מוטיבציה דתית: “ויסב אלהים את העם דרך המדבר…” ובמדבר נתקבלה התורה.

ד. קבוצה שיצאה חמושה מתוך מטרה לאומית לכבוש את הארץ: “וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים…”.

ה. קבוצה זו יצאה ללא מורא מפרעה ובאמונה שלמה בקב”ה (מעין “גוש אמונים”): “יוצאים ביד רמה…”.

(ע”כ. יפה)

ומתוך ניתוח מעניין של הנושא

http://www.hatanakh.com/articles/%D7%94%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%94-%D7%9E%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8

א. “ויהי בשלח פרעה את העם”  

מי משלח את בני ישראל ממצרים?

פרשת בשלח פותחת פרק חדש בהיסטוריה של עם ישראל: ישראל, המשוחררים משעבוד מצרים, יוצאים אל המדבר. כיצד בוחרת התורה לתאר את הרגע ההיסטורי הזה של היציאה עצמה, כפתיחה לתקופה החדשה?

ויְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם …

(פרק י”ג, פסוק י”ז).

פתיחה זו מתמיהה. האם כך ראוי להציג את יציאת מצרים? האם פרעה הוא זה ששילח את ישראל? לכאורה, ההצגה היותר ראויה היא “ויהי בהוציא ה’ את ישראל ממצרים”, ומדוע נותנים לפרעה את הזכות להחשב כמוציא את ישראל לחופש? מי שגרם ליציאה הזו היה הקב”ה, ביד חזקה ובאותות ובמופתים, ואילו פרעה כלל לא היה מעוניין לשחרר את ישראל, התנגד ליציאתם בכל כוחו, ולבסוף שלחם רק בלית ברירה. אם כן, מדוע התורה בוחרת להציג את יציאת מצרים כשילוח על ידי פרעה?….התורה מדגישה שלוש פעמים שיציאת מצרים הייתה ע”י ה’, בחוזק יד. בנוסף לכך, מבהירה התורה היטב את חלקו של פרעה בסיפור: פרעה “הקשה” לשלח את ישראל, ולכן ה’ הוציא את ישראל ממצרים ביד חזקה.

העיון בפרשות שמות-וארא-בא, אפוא, מלמדנו שפרעה התנגד לשלח את ישראל ורק היד החזקה של ה’ היא זו שהביאה לבסוף ליציאתם, ולכן התיאור בסוף פרשת בא (“הוציא ה’ את ישראל”) הוא התיאור ההולם ביותר של התהליך.

אם כן, לא רק שברור מעיון בפרשות הקודמות שה’ הוא האחראי על יציאת מצרים, ולא פרעה, אלא גם התורה בעצמה טורחת להדגיש זאת, והבעיה בפסוק “ויהי בשלח פרעה את העם” מתעצמת.

(ע”כ. מומלץ לעיון)

ומאמר ש(מתפלסף ו)מנתח בעיקר את הפסוק הראשון –

http://www.biu.ac.il/jh/parasha/beshalah/agur.html

מדרש רבה:

דבר אחר הנני ממטיר לכם לחם וגו’… מה כתיב למעלה מן הענין, וילונו כל עדת בני ישראל, מה הלנה היתה שם, אלא הצידה שהוציאו ממצרים עשה להם ס”א סעודות, ואכלו אותה ל”א יום, נשלם אותו הבצק ובערב הלינו, היה להם לבא ולומר למשה הוי יודע שנשלם אותו הבצק, אלא באו עליו במריבה ואמרו כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב, אמרו רעב של לחם ורעב של מים… (שמות פרשה כה ד)

ויבא עמלק, מה כתיב למעלה מן הענין, ויסעו כל עדת בני ישראל וגו’, ואין מים לשתות העם וגו’, לעם לא היה ולצאן ובקר היה, מיד באו לעשות מריבה עם משה, ואמרו לו למה העליתנו ממצרים…

ויקרא שם המקום מסה ומריבה, ומה מריבה היתה שם, רבי יהודה אומר אמרו אם רבון הוא על כל המעשים כדרך שהוא רבון עלינו נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו. ורבי נחמן אומר אם מספיק לנו מזונותינו כמלך שהוא שרוי במדינה ואין בני המדינה צריכים לו כלום נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו. ורבותינו אמרו אם מהרהרים אנו בלבנו והוא יודע מה שאנו מהרהרים נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו. אמר להם הקב”ה אם בקשתם לבדוק אותי יבא הרשע ויבדוק אתכם, מיד ויבא עמלק. (שמות פרשה כו ב)

מה כתיב (שמות י”ז) היש ה’ בקרבנו אם אין ויבא עמלק, וכי מה ענין זה אצל זה. משל לתינוק שהיה רכוב על כתפו של אביו וראה חברו של אביו, אמר לו ראית את אבא? אמר לו אביו, אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי, הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך. כך אמר הקב”ה לישראל, אני נשאתי אתכם על ענני הכבוד ואתם אומרים היש ה’ בקרבנו, לפיכך יבא השונא וישלוט בכם, הוי ויבא עמלק. (שם שם ג)

…מה עשו בטובה שעשה להם האלקים, התחילו אומרים ליצנות עליו, אומר זה לזה אי אתה שומע שמעון אחי, וזה אומר מה אתה אומר ראובן אחי, אמר לו בחייך ראית אדם ניתן חטים בריחים ואינן נטחנות ויורדות, אף אנו אוכלין את המן ואינו יורד. אמר לו חברו מתירא אני שליום אחרון תנפח כריסי ותיבקע מפני שאין אנו מוציאין אותה. באותה שעה אמר אלקים למשה איני יכול לסבול ולכבוש… (במדבר פרשה ז ד)

אברבנאל:

על פי ה’ – נסעו, ולכן הוקשה להם איך לא מצאו מים בחנייתם. ויצמא שם – כי יום או יומים התפרנסו מהמים שלקחו עמהם, ואחר כך התגברה תלונתם, ואז כשהיה הכרח בדבר צעק אל ה’. וסקלוני – כמשפט נביא שקר. (שמות יז א)///

ומתוך משהו עכשווי (מעתון הארץ)

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1195981

לאחר עשר המכות, כשפרעה כבר נכנע והסכים לשלח את בני ישראל ממצרים, לא נחם המקום בדרך הקצרה, דרך ארץ פלשתים, “פן יינחם העם בראותם מלחמה ושב מצרימה”. הנה כבר אז, על סף הגאולה, התגלה אופיו הבעייתי של העם הזה. וגם כשכבר יצאו מעבדות לחירות צעקו אל משה, “המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר. מה זאת עשית לנו”, האשימו את האיש שהנהיגם, “להוציאנו ממצרים”. וגם לאחר שהתעשתו ושרו את שירת הים הנשגבה (שאותה שר בית ישראל בשביעי של פסח), שבו לנרגנותם: “וילונו העם על משה”.

ההיסטוריה, מאז “הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם” ועד עצם היום הזה, רצופה – למרות ספר הספרים שהוענק לו – כפירה של חלקים בעם בזהותם ובשליחותם. גם העובדה שהוא כנראה היחיד מבין עמי תבל העתיקים ששרד אף שבכל דור ודור עומדים עליו לכלותו, לא נסכה בו גאווה לאומית מתבקשת וביטחון עצמי בייעודו ובצדקת דרכו. גם הנס “האחד אין שני” שחולל אך לפני שני דורות, מלווה מאז מלחמת יום כיפור ב”וילונו העם”. האירועים הכבירים ביותר שאירעו בהיסטוריה שלו, כמו יציאת מצרים, חורבן שני בתי המקדש, גירוש ספרד, גזירות השמד, השואה, הקמת מדינת ישראל ואיחוד חלקי ארץ ישראל במלחמת ששת הימים, לא שינו את אופיו – “דור עיקש ופתלתול”…. (ע”כ)

(וזה מעלה בי שאילה “האם ההיסטוריה של עם ישראל שונה מזו של עמים “עתיקים: אחרים בני זמננו? אולי כן, היינו ב -2,000 שנות גלות. ובו בזמן שמרנו על מסגרת דתית או נכון להיום, גרעין דתי וכו’. טוב זה לא כל כך שייך לפרשת השבוע)

ומתוך ניתוח מקיף על תלונות בנ”י במדבר

www.etzion.org.il/he/download/file/fid/7305

“ממרים הייתם’ או ‘חסד נעוריך’ – מסע בעקבות תלונות עם ישראל במדבר

פתיחה – התייחסויות שונות

מסע הנדודים של עם ישראל במדבר נזכר בתנ”ך בהזדמנויות שונות, אך ההערכה כלפי התמודדותם עם תלאות הדרך איננה חד משמעית. כשמעשי העם בעגל ובמרגלים נזכרים בנאומים היסטוריים ההתיחסות אליהם היא, כמובן, כאל חטא מפורש. אולם, מה מעמדן של תלונות העם ובקשותיהם למים, בשר ולחם? האם נצרבו מעשים אלו כחטא מתמשך של דור המדבר, או שמא מגלים מנהיגי העם לדורותיו הבנה ללב עם שיצא ממאורת נוגשים וזקוק לזמן של הסתגלות, ומכירים בצרכי נוודים במצוקות המדבר?… 

המעקב אחר תלונות העם מיום היציאה ממצרים ועד הכניסה לארץ, אף הוא אינו נותן בידינו תשובה חד משמעית לשאלה שהצגנו. תגובות ה’ לתלונות העם אינן זהות: תלונות אחדות מובילות לנס א-לוהי המממש את בקשת העם, יש שההיענות לתלונה מותנית בקיומה של סדרת ציוויים, ובמקרים אחרים הקדוש ברוך הוא נענה לבקשת העם אולם מעניש אותם על תלונתם.

נראה כי תחושת חוסר הבהירות בהערכת תפקודו הדתי של העם במדבר נובעת מהתייחסות לתלונות כאל מקשה אחת מבלי להבחין במרכיביה היחודיים של כל תלונה ותלונה.(ע”כ. מומלץ מאוד)

ונסיון להסביר את “ההגיון” הא-להי במה שאקרא לו “משיכה בחוטים ע”י הכח העליון”

שלוש התלונות הראשונות

משברים ופתרונות

לפרשת בשלח

בפרשת בשלח אנחנו פותחים בהליכה של עם ישראל אחרי מצרים. חז”ל סיכמו את ההליכה הזאת בסיכום קשה. “עשרה ניסיונות ניסו אבותינו את הקב”ה במדבר”. זה מופיע בתוך המשניות בפרק חמישי במסכת אבות של עשרה, עשרה – “בעשרה מאמרות נברא העולם”, “עשרה נסים נעשו” ועשרה ועשרה, וכך “עשרה ניסיונות ניסו אבותינו את הקב”ה”, וצריך להבין את המושג הזה בעומקו. עשרה בא לומר שיש כאן איזשהו תהליך כולל. “בעשרה מאמרות נברא העולם והלוא במאמר אחד היה יכול להיבראות, ומה תלמוד לומר בעשרה מאמרות”? אלא שהקב”ה עושה את הדברים בתהליך שלא תמיד אתה מבין אותו, אבל כנראה שהעולם צריך לעבור את התהליך הזה. עשר מכות ניתנו במצרים לא מפני שצריך עשר מכות כי הקב”ה צריך עשר מכות. אלא מפני שישנו איזשהו תהליך שכשאתה תלמד לעמוד עליו אתה תבין מה זה אומר לגביך. הזכרנו הרבה יותר מפעם שהמהר”ל מסביר שלליל הסדר קוראים ליל הסדר, מפני שהוא בא ללמד אותנו שבבלגן הגדול הזה יש סדר. בבלגן הגדול הזה של גאולת ישראל נראים הדברים הרבה פעמים עוד מקרה, עוד אפיזודה ועוד אירוע, ומהכל איכשהו הדברים הסתדרו, היה כך והיה כך. אבל יש סדר, יש מהלך, ישנו איזשהו תהליך.

…..

הפרשה שלנו, פרשת בשלח, מיד אחרי יציאת מצרים עוד לפני קריעת ים סוף אנחנו פוגשים את התלונה הראשונה. זאת התלונה של עם שעומד – ים סוף לפניו, המצרים אחריו והמדבר סוגר, והם פונים אל משה ואומרים: הרי כבר במצרים אמרנו “חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר”. תלונה שניה העם הזה מתלונן שניה אחת אחרי קריעת ים סוף. אחרי הרגעים ההרואיים הגדולים של “ה’ ימלוך לעולם ועד”, של “אז ישיר”, של תופים ומחולות, “וילונו העם לאמור מה נשתה”? תלונה שלישית מתרחשת שלושה שבועות בדיוק אחר-כך ולתלונה הזאת יש תאריך, אנחנו נראה את זה עוד מעט בפנים. “בחמישה עשר יום לחודש השני”, דהיינו, חודש יום ליום מיציאת מצרים, כלומר, שלושה שבועת מקריעת ים סוף, והיא התלונה המקוממת קצת על העם הזוכר את שבתנו על סיר הבשר, ואת אוכלנו לחם לשובע. זה זיכרון היסטורי קצת קצר טווחים לעם שרק לפני חודש היה עם של עבדים במצרים. בפרשה יש גם תלונה רביעית שאליה לא נגיע, היא תתרחש כאשר יגיע עמלק, וקצת לפני-כן תבוא התלונה הרביעית ברפידים.

אני רוצה הפעם להיכנס לשלוש התלונות הראשונות, להבין בעצם מהן התלונות? מהם התהליכים? אם לחטא ישנו עונש, לתלונה צריך להיות איזשהו תהליך ריפוי. כלומר, קודם כל צריכה להיות התייחסות טכנית. אבל עם שמתלונן הוא עם שבעצם סובל ממשהו, הוא עם שקורה לו משה, וצריך לתת לו תשובה למה שקורה לו. מהן התלונות? מהן התשובות? וכמו תמיד בעיקר בעיקר איפה אנחנו בתוך כל הסיפור הזה של “עשרה ניסיונות שניסו אבותינו את הקב”ה”?

בואו נתחיל את הדברים מההתחלה, נראה קודם כל את הפסוקים.

מקור 1 ערב קריעת ים סוף. “ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'”. מאוד מובן. הפעולה הראשונה שהעם הזה עושה היא מה? פחד. זה לא עשייה בדיוק, אלא זאת הפעולה הראשונה שמתרחשת. ומהי הפעולה הראשונה האקטיבית שלו? הוא צועק אל ה’. מצוין. “ויצעקו בני ישראל אל ה'”, חז”ל אומרים פה מיד “תפסו אומנות אבותם בידם”, ככה עושים יהודים. אני גם לא חושב שאפשר להאשים אותם על “וייראו מאוד”, אני חושב שזה היה קורה לכל אדם שרואה פתאום “שש מאות רכב בחור מצריים” אחרי שהוא משוכנע שהוא כבר יצא ממצרים. הוא משוכנע שהבעיה היחידה שלו זה איך עוברים את הים? ופתאום כל הפנים מוסבות אחורה, ומסתבר שהים זאת הבעיה הקטנה, והבעיה האמיתית היא שהמצרים הולכים לעלות עלינו…

(הארכתי בציטוט, מאמר ארוך ומאתגר, מומלץ)

4. מים לשתייה וחוקים ומשפטים = … ומים, שם לו חוק ומשפט ושם נסהו (פרק טו פסוק כה)

פסוק יפה ביותר. אפשר לקוראו ברפרוף, ואפשר להתעמק בו. בני ישראל צמאים מוצאיםמקור מים, והמים מרים אי אפשר לשתותם (מעניין מה זה מים מרים? לסבב הבא) איכשהו המים מטוהרים ניתנים לשתייה, אבל כתמורה ואולי כתוספת משלינה נאן דהו שם ( ש שמאלית) שם (ש ימנית) להם חוק טמשפט. האם נפקחו עינהם מהמים החכימים? האם לאחר כמה ימי יסורים ללא מים לשתות, בני ישראל היו מוכנים לקבל עליהם כל חוק וכל משפט (מה אלה???) בלי לחשוב האם זה כדאי??

מה אומרים על זה חז”לינו ראשונים ואחרונים?

ראשית, איך ממתיקים מים מרים? מתוך גליונות נחמה –

http://www.nechama.org.il/pages/765.html

פסוק כ”ה

“וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם”

מדרש תנחומא בשלח כ”ד:

פילון האלכסנדרוני, חיי משה:

פתח עיני הנפש השכלית של המתחנן בפניו ויראהו עץ ויצוהו להשליכו קצוב הבארה למען המתיק מעינותיו. ועוד עד עתה נעלם מאתנו, אם שהיה מוטבע בעץ הנזכר רפואה מני אז או אם הוראת שעה היה; יהיה איך שיהיה – נמתקו המים.

רמב”ן:  

“ויורהו” – שהראה אותו עץ ואמר לו: השליכהו המים וימתקו. ובעבור שלא מצאתי לשום “מורה” אלא בענין “לימוד” (משלי ד’) “ויורני ויאמר לי” – לימדני, וכן כולם נראה בדרך הפשט, כי העץ ההוא ימתיק המים בטבע והוא סגולה בו, ולימד אותה למשה; ורבותינו אמרו שהיה העץ מר והוא נס בתוך נס, כענין המלח שנתן אלישע במים (מלכים ב’, ב’ כ”א).

ראב”ע:

זה העץ לא ידענו מה היה, רק דבר פלא היה, ואילו היו המים עומדים, היינו אומרים: דרך רפואה היה. והנכון הוא מה שאמרו חז”ל.

העמק דבר:

לפי הפשט, כבר נוצר במקום המים המרים עץ להמתיקו, כמו כל הטבע אשר במקום חסרון איזה פרט הכרחי לחיי האדם נוצר שם איזה דבר אחר, להשלים המחסור, כך בזה המקום היה גדל איזה עץ הממתיק את המים ומשה לא ידע. (ע”כ)

ומה על הגשמת החוק? מתוך –

http://tora.us.fm/tnk1/tora/jmot/jm-15-25.html

בשני מקומות מסופר על הגשמת חוק ומשפט:

1. שמות טו25: “וַיִּצְעַק אֶל ה’, וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ“
2. יהושע כד25: “וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם“

הדמיון המילולי מלמד שמדובר כאן באותו הדבר – מה בדיוק?

1. ע”פ רש”י, רשב”ם ועוד, הכוונה ללימוד מצוות התורה (או חלק מהן). פירוש זה מתאים לפסוק מספר יהושע: לאחר שבני ישראל התחייבו לקיים את התורה, יהושע לימד אותם את פרטי המצוות. בפסוק מספר שמות אפשר לפרש, שאחרי שה’ השקה את בני ישראל במים, הוא לימד אותם חלק מהמצוות כדי לנסות ולראות האם הם מסוגלים לעמוד בהן, כהכנה למתן תורה שיהיה בהמשך.

• אולם (כפי שכתב כבר רמב”ן), אם מדובר במצוות ה’, לא ברור מדוע לא נכתבו מצוות אלו כאן, כפי שנכתבו כל שאר המצוות במקום שבו נאמרו, תחת הכותרת “וידבר ה’ אל משה לאמור“.

2. ע”פ רמב”ן, הכוונה לתקנות ומנהגים “אזרחיים” שקבע המנהיג באותו זמן (משה בספר שמות, יהושע בספר יהושע), למשל – לנהוג בהגינות זה עם זה ועם הסוחרים מעמים אחרים שעוברים במחנה, לשמור על צניעות בהקמת האוהלים, וכו’; הרב אליהו בן אמוזג (“מבוא לתורה שבעל-פה” הערה כט) הקשה כמה קושיות על דעה זו, אך את כולן ניתן לתרץ:

• גם לפי דעה זו, לא ברור מדוע התקנות והמנהגים לא נכתבו בפירוש; אך ייתכן שהם לא נכתבו כי היו זמניים, לאותו דור בלבד, ולא היה טעם לכתבם לדורות.
• הפועל “שָׂם” משמעו “לימד”, כמו בפסוק “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם“; אך ייתכן שיש הבדל בין הפועל “שם לפני-” שמשמעו לימד, לבין הפועל “שׂם ל-” שמשמעו “קבע, תיקן”.
• הביטוי הכפול “חוק ומשפט” לא מתאים לתקנות ומנהגים זמניים; אך ייתכן שהכוונה לתקנות משני סוגים – “חוקים” הם תקנות שרירותיות (כמו חוקי התנועה בימינו), ו”משפטים” הם תקנות הגיוניות (כמו דיני החוזים בימינו).
• בפסוק מיהושע מדובר על “כריתת ברית”, ולא הגיוני שהברית כללה רק תקנות ומנהגים זמניים; אך ייתכן שהפסוק מדבר על שני עניינים שונים – כריתת ברית לחוד, ותקנות ומנהגים לחוד;
• בספר שמות, בפרק הבא (שמות טז), ניתן לראות שבני ישראל יודעים על מצוות השבת; הגיוני שהם למדו על מצוה זו בפרק טו; לטענה זו התייחסנו כאן.

3. וע”פ אברבנאל, הכוונה לקבלת עול מצוות באופן כללי, ובמיוחד – קבלת השכר והעונש שכרוכים בשמירת המצוות או בהפרתן. היתרון בפירוש זה הוא, שלפי זה ה”חוק ומשפט” כתובים בפירוש: בספר שמות בפסוק הבא – “ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלוהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה’ רופאך“; ובספר יהושע בכל פרק כד.

לפי פירוש זה, ייתכן שהמילים “ושם ניסהו” (בספר שמות) משמען, שבאותו מקום – עם ישראל העמיד בניסיון את “החוק והמשפט” הללו, כלומר – הוא ראה שה’ באמת מרפא את המים כאשר מתפללים אליו. ראובאיזה אופן ניתן להעמיד את התורה למבחן מדעי. (מעניין)

ומתוך מאמר מאוד מומלץ

http://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/printitem.asp?item=22580

(שמות טו 22-17)

הסיפור הקצר על חניית בני ישראל במרה, אליו צירפנו גם את הפסוק המספר על החנייה באילים (פס’ 27), נראה ברור ומובן במבט ראשון; ובכל זאת הוא מעורר מספר שאלות, הנובעות בעיקר מפס’ 25 – 26, אך לא רק מהם. נוכל לראות מייד כי שאלות פשוטות מקבלות מענה שאיננו חד משמעי וכי עניינים בסיסיים בסיפור אינם לגמרי נהירים. בארבע שאלות נבקש לדון:
השאלה המרכזית לדעתנו ביחידה זו היא –

• מהו הניסיון הנזכר בסוף פס’ 25? מי המנסה ומי המנוסה? האם עמד המנוסה בניסיון?

שאלות נוספות במתעוררות מהקטע הקצר שבסוף שמות ט”ו הן:

• האם ניתן להבין מהסיפור שבמרה – לפני מתן תורה בסיני – קיבל עם ישראל מאלוהים חוקים?
• כיצד מתקשר פס’ 26 ומחלות מצרים המוזכרות בו לסיפור כולו?
• האם יש קשר בין הפסוק הקצר על אילים לבין סיפור מרה או שיש לראות בפס’ 27 עניין נפרד המתייחס למקום החנייה הבא?

סיפור מרה איננו סיפור התלונות הראשון בספר שמות, קדם לו סיפור התלונה על ים סוף (שמות י”ד 10 ואילך). גם פרקים ט”ז וי”ז עוסקים בחלקם בתלונות בני ישראל לנוכח הקשיים שמזמן להם המדבר. האם הרעיון הוא לנסות את העם בצימאון? מה כבר יכול להפתיע בבחינת תגובה של עם ההולך – נשים זקנים וטף – שלושה ימים ללא מים במדבר? האין זה ברור ומצדק לחלוטין שהעם יתלונן? מהו הניסיון כאן?

ניתן כמובן להציג את הניסיון כמבחן אמונה – האם גם במצוקת הצמא ימשיכו בני ישראל להאמין בה’ ובמשה עבדו (מות י”ד 31). זאת ןועוד, מתן נס דווקא לאחר התנסות קשה ומחסור, מעצימה את הנס ואת חסדו של אלוהים שחולל אותו, ואילו רווחה הניתנת בקלות איננה מוערכת.

מבין הסבורים כי מהות הניסיון היא בביטחונם של בני ישראל בה’ גם בנסיבות של הקשיים הקיומיים במדבר, יש האומרים כי לא ברור מהפסוקים שהעם אכן היה צמא. פירוש זה מסתמך הן על הדיוק בכתוב – וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם (פס’ 22), והן על השוואתו לסיפור נוסף בספר שמות של תלונה על צמא: וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא (שמות י”ז 3). בסיפור התלונה בפרק י”ז, שלא כבסיפורנו, נזכר הצמא גם בתיאור הנסיבות וגם בפניית העם למשה. בסיפור מרה מסופר כי לא מצאו מים, אך בתלונה אין איזכור של צימאון העם. משום כך יש שסברו כי ברשות העם היו מים שלקחו עימהם, וחששם הוא מהתמעטותם והיעדרם המוחלט בהמשך. העם לא סמך על אלוהים שידאג לצרכיו הקיומיים בהליכה במדבר ופנה בתלונה אל משה.

מצד אחד ההצטיידות במים איננה נזכרת ביציאת מצרים ואף נאמר וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם (י”ב 40, אך ראו גם פס’ 38 שם); עם זאת ניתן לחזק את הפירוש הנ”ל בשתי ראיות:

א. מדיוק בצורתו הייחודית של הפועל הפותח את הסיפור – נ.ס.ע בבניין הפעיל: וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל זוהי הטייה חריגה של הפועל נ.ס.ע, המופיע בכל מסעות ישראל הן בשמות והן בבמדבר בבנין קל (ראו למשל שמות י”ב 37, י”ג 20, ט”ז 1, י”ט 2). השימוש בבניין החריג יוצר את הרושם כי משה נזקק למלוא כוח מנהיגותו כדי להניע את העם לצאת מאזורי יישוב ומשפת ים סוף ולהתחיל את מסעם במדבר: וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר (ט”ו 22).

ב. מההקשר – הנתונים על הנסיבות של בני ישראל היוצאים הן ממעמד עבדות והן מארץ של ציביליזציה מפותחת, ארץ בה היאור מספק מים בשפע כל ימות השנה, אל המדבר הצחיח והמאיים.
בני לאו ¹ מציע להבין את חששם של בני ישראל על רקע השינוי העצום שעליהם לעבור:

… מדרש מופלא (תנחומא ויקהל) מציע קריאה אחרת לגמרי לסיפור, ודרכו אולי אפשר למצוא גם קשר קבוע יותר למצוות שקיבלו במרה. המדרש מפרש את המלים “כי מרים הם”: אמר ר’ לוי: למה ‘כי מרים הם’, הדור היה מר במעשיו”.
זו קריאה מפתיעה. לא המים מרים, אלא העם שהגיע אל המים. הדברים נשמעים כדרשה חסידית המנותקת לגמרי מפשט המקרא, אך ננסה לספר את הסיפור על פי המדרש הזה. עם יוצא מבית עבדים, שבו הורגל לקבל את כל צרכיו, גם אם בצורה אכזרית ומינימאלית. בוודאי לא חש שם מעולם בחסרון המים. הם מטולטלים במשך שבוע, בורחים מפרעה הרודף אחריהם, רואים את הים נקרע לעיניהם ופורצים בשירת הים. מיד אחר כך חוזרים ללוע המדבר הזר להם כל כך. פתאום נחשף אותו עם עבדים לאפרוריותו של יום חול במדבר. מרכזו של האיום הוא העדר המים החיים. כל מי שטייל במדבר יודע את חוויית המפגש עם גב שיש בו מים. להולכי מדבריות אין שמחה ממפגש עם מקור מים. לעם שיצא משפעת הנילוס זה נורא. הם מבינים בבת אחת את הפער בין החיים נטולי הדאגה של העבדים לבין דאגת הקיום של בן חורין. הם צועקים אל משה לא מפני שאין להם מים, אלא דווקא בגלל שיש מים! הם אומרים למשה: “מה נשתה?” או בלשון אחרת: האם זה מה שנשתה מעכשיו?
המרירות שלהם נובעת מפחד עמוק של עם היוצא לקראת עצמאותו. זה מה שאומר המדרש: “הדור היה מר במעשיו”. …

האם עמד העם בנסיון?

כן!
כזכור, ציינו לעיל שהסיפור איננו מספק תשובות ברורות לשאלות בסיסיות. לפנינו דוגמא לאחת מהן. שני סימנים לכך שבניסיון זה העם עמד –
א. אין כעס של ה’ או ביטוי של אכזבה מהתנהגות העם.
ב. נהפוך הוא, העם זוכה בחנייתו הבאה, באילים, לשפע של מים. נשים לב למספרים הטיפולוגיים של שלמות – שנים עשר ושבעים.
כיצד בעצם עמד העם בניסיון? אפשר כי יחסו של ה’ אל העם סלחני והוא מבין חששו מצחיחות המדבר ואת השינוי הנפשי שעל העם לעבור. ואפשר שהיעדרו של מרכיב חשוב בתלונת העם יכול לרמוז כי, בכל זאת, גילו ביטחון מסוים בה’ ושותפות לדרך. מרכיב זה מופיע בכל אחת מתלונות העם במדבר – גם בספר שמות וגם בספר במדבר: הרצון לחזור למצרים (שמות י”ד 10 -11, ט”ז 2 – 3, י”ז 1 – 3, במדבר י”א 4 – 5, י”ד 1 – 2, כ’ 5, כ”א 5). העם אמנם מתלונן במרה, אך לא כעבדים הרוצים לשוב למצרים. בפעם הראשונה שהם חופשיים מעבדות מצרים, הם אכן מתקשים לבטוח בה’ נוכח חרדת הצמא (ואולי גם ייסוריו המוחשיים), אולם הם שותפים ליציאה ממקום עבדותם ובמעמד זה אינם מביעים רצון לחזור אל המקום שהתאכזר אליהם, אך סיפק את צרכיהם.
לא!
פרשנים אחרים סבורים כי בני ישראל נכשלו בניסיון. כך למשל חוקר המקרא יאיר זקוביץ ²:

בני ישראל, שזה עתה ניצלו מיד מצרים, אינם מגלים כל סבלנות וביטחון בה’, אלא רק תוקפנות נרגנת. בני ישראל לא עמדו אפוא בניסיון שבו העמידם ה’, כפי שעולה מן הכתוב הפותח את הרכיב התיאולוגי בסיפור מי מרה: “שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו” (פס’ כ”ה). מכאן מתברר, כי תכלית הנס לא הייתה לפתור בעיה, להתגבר על קושי בתכנון לקוי של המסע – אלא לבחון את אמונת ישראל בה’ מושיעם. ראיה לכך נמצאת במסופר מייד עם סיומו של סיפור מרה: “ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים” (פס’ כ”ז). לו ביקש ה’ למנוע מחסור מבני ישראל, היה מקדים ומביאם לאילים – אך הוא נזקק לנס רק משום חוסר אמונתם של ישראל. משהם נכשלים במבחן, אין הוא מענישם, אלא שב ועושה להם נס – בתקווה כי הפעם ילמדו לקח, ויאמינו כי עינו צופייה ורואה את כל מחסורם.

מדוע סבור זקוביץ כי תלונתם של בני ישראל היא עדות לכישלונם במבחן האמונה בה’? על פי שיטתו הוא מבין זאת מתוך פרשנות פנים מקראית – כאשר סיפור מקראי אחד שופך אור על סיפור מקראי שני. זקוביץ מוצא דמיון בין סיפור המתקת המים במרה לסיפור ריפוי המים ביריחו ע”י אלישע:.. (ע”כ. שוב הארכתי.  נא לעיין – מעניין)

מספיק לשבוע זה – בעה”ית אמשיך עוד ועוד

ובינתיים

שבת שלום
שבוע טוב

להת