From:
To:
FW: וישמע יתרו… וישמע משה..וישלח משה… וילך לו
Date: Sun, 31 Jan 2016 01:56:55 +1100
הנאום מופיע בספר שמואל א’, פרק ח’, פסוקים י”א–י”ח:
וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים;… (ע”כ)
אז מה קרה? קודם משה מינה שרי אלפים וכו’ והם נעלמו? או שהסופר/העורך הקדים את המאוחר? |
וקצת דיוק – מתוך
שרי אלפים. הם היו ו‘ מאות שרי מאות היו ו‘ אלפים שרי חמישים י“ב אלף שרי עשרות ס‘ אלף כדפרש“י, וקשיה איך היו עולים השרים במנין והלא כשאתה מונה ונוטל ו‘ מואת מס‘ רבוא שכך היו עולים שרי אלפים, השרי מאות שאתה נוטל מן החשבון הנשאר לא יעלה לשש אלפים וכן כלם, ופי‘ ריב“א דכל הני שרים היו יתרים מבני ששים כדקאמ‘ בפרק יש נוחלין דלא נמנו פחותים מכ‘ ויתרים מס‘, עוד י“מ דחשבון השררות קא חשיב שבתחילה נתמנו שרי עשרות ומחשובין שבהם בררו שדי חמישים ומחשובין שבהם בררו שרי מאות ומחשובים שבשרי מאות בררו ףשרי אלפים כדפר“ת בפ“ק דסנהדרין. [ריב“א עה“ת פרשת יתרו ]
שרי עשרות היו מן הששים רבוא של ישראל שהיו מבן עשרים ועד בן ששים שנה אבל שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים היו מן הזקנים שהיו מבן ששים ומעלה: [בעלי התוספות עה“ת פרשת יתרו ]
כאשר אנשים שונים חווים ארוע – נקבל תאורים שונים של אותו ארוע עצמו. כמקרה רשומון המפורסם. הדברים שאומר משה מובאים מנקודת מבטו. האם כל מי שעמד שם מבני ישראל ושמע את דברי משה הנהן בראשו, נזכר בדברים שספרו לו אבא/סבא, או אולי נשמעו מדי פעם מלמולים בנוסח “על מה הוא מדבר? זה לא היה כך, אצלנו במשפחה יש גירסה אחרת לסיפור הזה”, או “מאין הוא בכלל יודע? הוא לא היה שם! אני זוכר, הייתי ילד קטן ועמדתי על יד אמא שלי כאשר….., שלא יספר לי סיפורים”.
משה אולי חושב שהוא מתעד את ההיסטוריה, אבל בעצם הוא מספר את הסיפור שלו, עוד מקרה של history לעומת his story.
מכל הסיפורים בוחר משה להתחיל בארוע של ביזור הסמכויות, כאשר מינה שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות כדי להקל על עצמו את מלאכת השיפוט וההנהגה. בזכרון שלנו קשור הסיפור הזה בדמותו של יתרו, אשר אלה היו דבריו אל משה:
…וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. וַיַּרְא חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב? וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹתְנוֹ: כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו. וַיֹּאמֶר חֹתֵן משֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ. עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי …..וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ (שמות יח, יג-כב).
והנה, אותו סיפור עצמו כמו שמביא אותו משה ספר דברים:
וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה’ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב…. אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם? הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ: טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם…וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ (דברים א ט-טז).
על פי גירסתו של משה לא היה יתרו, רעיון הביזור הוא שלו, הוא הבין לבד שלא יוכל לעמוד בנטל. האם היה שם צאצא של אחד משרי האלפים שניסה לתקן את משה בעודו מדבר, אך היה מי שדאג להשתיק אותו? אפשר רק לדמיין את תחושתה של ציפורה שעמדה בצד, שמעה את דברי בעלה ושאלה את עצמה איכה נשכחה כך תרומתו של אביה. כששבו לאוהל – האם ניסתה ציפורה להזכיר לו את הגירסה ‘האמיתית’ שלה? האם קפצו גרשם ואלעזר להגנתו של סבא? לא נדע. (ע”כ. ויש לשים לב שהחותנת לא מוזכרת, גם לא הגיסות של משה. לא פלא שהמדיינים לא כל כך אהבו את בני ישראל הנודדים)
אעזוב את יתרו ונעבור לנושא אחר
2. והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות….
פתאום יתרו נעשה שליח א-להים ויועץ מטעמו. ככה בונים אומה. ככה יוצרים מערכת, מסגרת לעם של עבדים משוחררים. משה בן ה – 81, שומע עצות מחותנו הצ’יף של המדיינים.
אני יכול לתאר לעצמי, שמלבד העצה הכללית, יתרו גם הדריך/הכתיב למשה, או יותר נכון, משה המנהיג “הצעיר” שפרט לרעיית צאן היה כנראה חסר השכלה וידע במשפטים, יחסי ציבור וכדומה, מקבל הדרכה בניהול ובמסגרת חוקתית.
.אז האם יש לטעון שהתורה, חוקיה, מנהגיה, תוכחותיה וכו’ הם בעצם יצירתו של היועץ יתרו?
אז מה אומרים חז”לינו
מתוך
http://www.hashefa.co.il/article/9827.aspx
בתורה נאמר: “והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון” (שמות יח,כ). בפסוק זה מתואר סדר הדברים שעל משה רבנו ללמד את בני ישראל. אחד מהדברים הוא “הדרך אשר ילכו בה”. כל הפסוק הזה נדרש במסכת בבא מציעא בפרוט: “דְּתָנֵי [ששנה] רַב יוֹסֵף ברייתא זו על הכתוב “והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון” (שמות יח, כ). ומסבירה הברייתא: שנוסף לחוקי התורה ומצוותיה, “וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם” זֶה בֵּית חַיֵּיהֶם להודיעם ולייעצם לעסוק במלאכה שיחיו ממנו, “אֶת הַדֶּרֶךָ” זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, “אֲשֶׁר יֵלְכוּ” זֶה מצות בִּיקּוּר חוֹלִים, “בָהּ” זוֹ רמז לקְבוּרָה, “וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה” זֶה הַדִּין, “אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן” זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. ומסבירים קצת את הברייתא הזו, אָמַר מָר [החכם] בברייתא: “אֲשֶׁר יֵלְכוּ” זֶה בִּיקּוּר חוֹלִים, ושואלים: הַיְינוּ [זהו] פרט ממצות גְּמִילוּת חֲסָדִים! ומשיבים: לֹא נִצְרְכָה מצוה יתרה זו אֶלָּא שהולך לְבֶן גִּילוֹ, לאדם שהוא בן מזלו, שאָמַר מָר [החכם]: בֶּן גִּילוֹ שבא לבקר את החולה נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּחָלְיוֹ, ואף על פי שהוא עצמו מקבל מן החולי אֲפִילּוּ הָכִי [כך] מִבָּעֵי לֵיהּ לְמֵיזַל לְגַבֵּיהּ [צריך הוא ללכת אליו] למרות שנמצא שהוא נפגע מעט. “בָהּ” זוֹ קְבוּרָה, ושוב שואלים: הַיְינוּ [זהו] גְּמִילוּת חֲסָדִים! ומשיבים: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְזָקֵן וְאֵינוֹ לְפִי כְבוֹדוֹ לטפל בקבורה, שבכל זאת ראוי שידאג לקבור מת הזקוק לכך. “אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן” זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
(ע”כ. מעניין)
ועוד דרש מודרני דומה מתוך
http://www.mitzuv.com/ArtItroHe.asp
פרשת יתרו |
||
לכאורה ניתפס מקצוע הניהול כמקצוע חדש יחסית, אשר התפתח רק בשנים האחרונות. אולם למעשה בדיקת המקורות מלמדת, שבעיות ניהוליות, ובעקבותיהן גיבוש כללי ניהול ודרכי ניהול מסודרים, היו קיימים כבר אלפי שנים ואף מצאו את ביטויים בכתובים שונים. עיון בפרשת יתרו בספר שמות מצביע על כך, שכבר לפני אלפי שנים, בימיהם של משה ויתרו, הונחו היסודות לתורת הניהול המודרנית. מענין שכמעט כל עקרונות הניהול שהוזכרו באותה פרשה, תקפים עד ימינו.
פרשת יתרו פותחת בתהליך שיטתי של ניתוח בעיה או “אירוע” כלשהו, המתקדם שלב אחר שלב. תורת ההחלטות של ימינו מכירה אף היא בשלבים אלו ופועלת על-פיהם;
|
||
(א) קביעת הסימפטומים – “ויהי ממחרת, ויישב משה לשפוט את העם. ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב”.
הסימפטום המתגלה כאן הוא עומס רב מדי על המנהל, היוצר צוואר בקבוק בקבלת החלטות (“לשפוט” פירושו: קבלת החלטות מכל סוג שהוא, ולא רק פתרון סכסוכים או ניסוח וקביעת עבירות). כתוצאה מהעומס אין המנהל מספיק לבצע את תפקידו מפני שהוא עסוק מבוקר עד ערב.
(ב) דיאגנוזה והגדרת הבעיה – “וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם. ויאמר: מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם! מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב! ויאמר משה לחותנו: כי יבוא אלי העם לדרוש אלוהים, כי יהיה להם דבר אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חוקי האלוהים ואת תורותיו”
|
התואר “כוהן” מעיד על היותו בעל סמכות דתית ורוחנית. יתרו שימש יועצו של משה, ואת דמות היועץ ע”פ המקרא מבוססת על היותו עתיר ניסיון חיים ובעל אינטליגנציה גבוהה. עצותיו של יתרו למשה משמשים בסיס לניהול הארגוני האיכותי המודרני בימינו ונלמדים במוסדות הגבוהים ביותר בעולם
חלקנו שמע או למד נושא ניהול איכות כוללת TQM . שיטת ניהול בין לאומית . השיטה לקוחה מעצותיו של יתרו למשה. ע”פ ספר שמות, יתרו דאג לשלום ביתה של ציפורה ולשני בניה מפני שלא התראו עם משה האבא שהיה עסוק וטרוד בבעיות עמו
יתרו יזם פגישה בניהם ובין משה ומטרתה הייתה משפחתית טהורה. כשראה יתרו את משה בפעילותו הקשה, לא יכול להימנע מלמתוח עליו ביקורת ומלהשיא לו עצות. המצב שהבחין בו יתרו היה מאוד קשה כשהעם פנה ללא הרף אל משה ולחץ עליו בכדי לטפל בו ובבעיותיו ובכדי לשפוט אותו. משה לא עמד בלחץ היה תשוש ועייף בסוף כל יום
יתרו הבחין בליקוי הארגוני של משה ושאל אותו :” מה הדבר הזה אשר את עושה לעם? מדוע אתה יושב לבדך, וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב? יתרו שצפה מן הצד הבחין בהתנהלות כושלת של משה. לאחר שיתרו אסף נתונים על עבודתו של משה החליט להשיא לו עצות. יתרו פנה למשה:”עתה שמע בקולי, איעצך ויהי אלוקים עמך. היה אתה לעם מול האלוקים, והבאת אתה את הדברים אל האלוקים
והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות, והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלוקים אנשי אמת, שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים,שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות
ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם, והקל מעליך ונשאו איתך. אם את הדבר הזה תעשה , וציווך אלוקים, ויכולת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום” (שמות יט-יד).
על משה להקים ארגון פורמלי ולקבוע נהלי התנהגות –” והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות”.
פירוש השברים הקמת ארגון פורמלי בעל מבנה הייררכי מחייבת מערכת חוקים ברורה וידועה מראש, אשר תקבע בבירור את הכללים ואת הנהלים, את המותר ואת האסור ואת שיטת העבודה. (ע”כ. מומלץ)
2. הגבלות תנועה והתנהגות –השמרו לכם עלות בהר… והיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אישה
סיכום קצר על שלושת ימי הגבלה ניתן ב –
(לא אצטט)
הציוויים די מוזרים כולל שלושה ימים ללא סקס, וכמו שטענתי לפני שנה ב –
ההכנות לקראת מתן 10 הדברות, יותר מרשימות, יותר דרמטיות מעשרת הדברות עצמן. הם נקראים “שלשת ימי הגבלה”.
ההגבלוצ שהוטלו על בני ישראל הו
— לך אל העם וקדשתם ???
— וכבסו שמלותם
— השמר לכם מעלות בהר
— כל הנוגע בהר מות יומת
— לא תגע בו יד כי סקול ייסקל או ירה יירה
— רד העד בעם פן יהרסו לראות… ונפל ממנו רב
— והכנהנים והעם אל יהרסו לעלות… פן יפרץ בם
(ומשה הוסיף משלו)
— אל תגשו אל אישה
הגבלות ואיומים. כידוע “ויהי קולות וברקים…וההר עשן.. ויעל עשנו כעשן הכבשן… ויחרד כל העם…”
מה כל הסיפור” מזכיר לנו? כמובן התפרצות וולקנית כבר שמענו על מקרים כאלה, ולעניות דעתי, כן, אכן הייתה התפרצות כזו (והיא גרמה לכמה אם לא כל מכות מצריים והיה ידוע שבהתפרצות הזו נספו הרבה אנשים, אם בשריפה אם בסקילה על ידי אבנים לוהטות שנפלו עליהם. ועורך החומש השתמש בסיפורים אלו ך”אזהרת סכנה” ובנוסף “…וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם…”
ומתוך מאמר “חופשי” שדן בנושא ב –
http://www.hofesh.org.il/freeclass/pirkei_tanach/sinai/sinai_mount.htm
…התפרצות הר געש היא אירוע מרשים ומחריד, מעורר יראה והשתאות, שהיה מוכר היטב בעולם העתיק כפי שהוא מוכר גם כיום. תרבויות שונות ייחדו אלים לאירוע זה בלבד – וכשמספרי הסיפורים הקדמונים ביקשו לתאר לקהל שומעיהם אירוע חשוב כך על-מנת שיזהו בו טביעת יד אלוהית ללא כל ספק, אין דוגמא טובה יותר מאשר תיאור של הר געש מתפרץ ורוגש, ממנו נפלטים רעשים וקולות, סילוני אש ועשן כבד.
זה בדיוק מה שקיים בתיאור הספרותי היפה בפסוקים טז-יח בפרק יט בספר שמות: הר מרשים, ענן של אפר ועשן, רעש אדיר, קולות מוזרים ומפחידים, ואורות אש כלפידים בפסגתו….
ך מה בקשר לדברי האל, ציוויו את העם, כתיבת לוחות הברית וכו’? האם אכן עם שלם היה עד להם?
לא. היחיד שבא במגע עם אלוהים לצורך כך הוא משה. אלוהים לא דיבר אל העם. עם שלם לא ראה את אלוהים. עם שלם לא שמע את אלוהים. אין שום הבדל בין משה למוחמד. כל אחד מהם טען שאלוהים דיבר איתו.
עכשיו שימו לב להגבלות שמשה מטיל על העם כדי שהעם לא יבין את הטריק:
“יא: …כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי. יב: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. יג: לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ, לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. “
כלומר, העם מתכונן למאורע בו האל יֵרֵד לעיניו, אך משה עולה להר לבדו, אוסר על כולם לגעת בהר, ומציב שמירה שתאכוף איסור זה ותסקול או תירה במי שיעיז לנסות לברר מה בדיוק הולך שם.
משה רוצה לטעון להתגלות אלוהית, ולכן משאיר את העם למטה, שם לא יראו כלום חוץ מההר עצמו ומכל מה שתיארנו שעובר עליו:
(ע”כ. מעניין. והשאילה היא, האם זה באמת קרה כך? האם משה רבנו ידע מראש על קיום הר הגעש הפעיל – “הסנה בוער באש..” האם זו התחלת הפעילות של ההתפרצות הוולקנית? האם משה בכוונה הוביל את העם לכיוון “עמוד האש”?. אם כך, מי באמת “המציא” או פיתח את הסיפור הכתוב בפרק יט’ מתוף איזו שמועה או “תייר” שבא מאי שם וסיפר על ההתפרצות?)
אל תגשו אל אשה
ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה (שמות, י”ט ט”ו).
וברש”י שם כל שלשת ימים הללו כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ויהיו טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך ג’ ימים שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא ,
אבל מששהתה שלשה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור הוא מלטמא את הפולטת. (וע”ע מכילתא שם, גמ’ שבת פ”ו, ירושלמי שבת פ”ט הלכה ג’).
א)
משמע שבתוך ג’ ימים הזרע ראוי להזריע, וא”כ באם יהיה לאשה ביוץ תוך ג’ ימים מזמן ההזרעה תכנס להריון,
האם כך דעת הרופאים כיום ? ונפק”מ למעשה.
ב)
ועוד יקשה לי מדוע מצוה זו ניתנה לגברים ולא לנשים כיון שלפי פרש”י הנ”ל המגמה הייתה שהנשים יהיו טהורות לקבלת התורה (שהרי לגברים מספיק יום אחד להיטהר), א”כ הצוי צריך להיות אל הנשים אל תגשו אל או אל תקבלו אנשים.
ג)
ה’ אמר למשה “לך אל העם וקדשתם” מדוע לא אמר בהצוי למשה “לא תגשו אל אשה” ?
ד)
מה הטומאה באשה? הרי מדובר באשתו וטהורה, מדוע שכבת זרע נחשבת לטומאה (עד שהרמ”א בש”ע אור”ח סי’ ע”ו סעי’ ד’, כתב ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה).
האם אין אנו מברכים על האשה אשר קדשנו במצותיו וכו’, והתיר לנו הנשואות לנו ע”י חו”ק (שלא לדבר על ברכת אשר צג אגוז מבטן).
או אפשר שאין אנו מבינים את המושג “טומאה” ?
(והדיון בנושא נמשך, טוב לעיון למעונינים בנושא של טומאה, ובמיוחד של ט”ז, טומאת זרע.
ומתוך אוסף מאמרי חז”ל ב –
מכילתא:
ויאמר ה’ אל משה וגו’, ומחר זה יום חמישי, והיו נכונים ליום השלישי זה יום ששי, שנתנה בו תורה, ומה עשה משה ביום חמישי, השכים בבקר ובנה מזבח… (יתרו-בחודש פרשה ו)
והגבלת את העם סביב, יכול למזרחו, תלמוד לומר סביב, לאמר, מלמד שהתרו זה בזה, השמרו לכם, בלא תעשה, עלות בהר, יכול לא תעלה אבל יגע, תלמוד לומר ונגוע בקצהו, יכול לא יעלה ולא יגע אבל יכניס, תלמוד לומר עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת, הרי זה עונש, לא תגע בו יד, לא בשילה ולא באהל מועד ולא בבית עולמים… (שם יב ויג)
ויאמר אל העם היו נכונים, אבל לא שמענו שאמר המקום לפרוש מן האשה, אלא היו נכונים והיו נכונים לגזרה שוה, מה היו נכונים כאן לפרוש מן האשה, אף והיו נכונים האמור להלן לפרוש מן האשה. רבי אומר ממקומו הוא מכריע, לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו, אם על ענין טבילה יטבול בחמישי ויהיה טהור בהערב שמש, ומה תלמוד לומר לך אל העם, אלא שאמר המקום למשה לפרוש מן האשה… (שם שם טו)
חזקוני:
לא תגע בו יד – שלא יעלה עולה שני להורידו, אלא העולה יסקל אם קרוב, או יירה אם הוא רחוק, ולא הקפיד על טומאת ההר על ידי הנהרג, כמו שמצינו שנדב ואביהוא מתו לפני ה’, אף על פי שטימאו את מקומם. דבר אחר יסקל בברד או יירה בחצי אש. (שם שם יג)
מהר”ל:
אל תגשו אל אשה – אף שהיו טמאי מתים שרץ ומצורע הקפידה תורה רק על טומאת קרי הבאה מקלות דעת, ואין כבודו שוכן עמהם.
(ע”כ)
ביום השלישי, היום המיועד, הקב”ה מתגלה על הר סיני, בשלב זה כל העם כולל משה נמצאים בתחתית ההר. בעקבות קריאתו של הקב”ה (פסוק כ) משה עולה לראש ההר. בראש ההר מתפתח דו שיח מאד משונה בין משה לקב”ה, ה’ מבקש שמשה ירד לעם ויזהיר את בני ישראל לא לעלות בהר. משה “מזכיר” לקב”ה שהעם כבר הוזהר בדבר ואין צורך להתריע בו בשנית, אך הקב”ה מתעקש ושולח את משה בכל זאת לתחתית ההר ע”מ להזהיר את העם.
משה (פסוק כה) יורד בציווי ה’ ואומר להם את דבר ה’. פתאום (פרק כ פסוק א) ללא כל התראה מוקדמת בזמן שמשה נמצא בתחתית ההר ומדבר אל העם, הקב”ה אומר את עשרת הדברות. משה נמצא בתחתית ההר יחד עם כל ישראל בזמן מעמד הר סיני!!!
בעקבות הבנה זאת לא קשה להבין כיצד מיד לאחר עשרת הדברות (פסוק טז) בנ”י מבקשים ממשה שיתווך בינם לבין ה’. משה הרי היה לידם בזמן עשרת הדברות ולכן הם יכולים לפנות אליו. בעקבות בקשה זו משה עולה שנית אל ההר, אך הפעם לא מתוך קריאת ה’ אליו אלא בעקבות שנשלח לשם ע”י העם…
(ע”כ.ויש פה תשובה כלשהו לטענה שהועלתה ע”י האתר החופשי. יפה. ניתוח נאה של הכתוב)
כבד את אביך …
הרבה נכתב על 10 הדיברות (עם 13 מצוותיו). האם מישהו ניסה לנתח את הסדר של ה – 10? האם יש פה סדר עדיפויות? ולמה כיבוד אב מיתן בין שמירת שבת למצווה “לא תרצח”? דטברת כיבוד אב ואם גם נותנת הסבר, מה תהיה התוצאה – למען יאריכון ימיך. אם נכבד את הורינו בעת זקנתם, ילדינו יראו והם בע”ה יכבדו אותנו לעת זקנתנו.
הדברה הראשונה אף היא מסבירה”כי אנכי ה’ א-להיך אל קנא, פוקד עוון אבות… ועושה חסד לאלפים (???מה זה) לאהבי.. (עובר מגוף שלישי לגוף שני).
והדברה “לא תשא” רק מגדירה את העונש.
בקיצור, יש הרבה מה ללמוד, והזמן רץ ואץ. אז אסיים להפעם, בע”ה יהיו סיבובים נוספים, ואיך נאמר בפרקי אבות”א עליך המלאכה לגמור וכו’
שבף שלום
שבוע טוב
להת