From:
To:
Subject: ואלה המשפטים…ויצאה חינם…
Date: Sun, 7 Feb 2016 14:13:45 +1100
מאורעות מרכזיים בסדר כרונולוגי
בספר שמות מסופרים אירועים מרכזיים בחיי עם ישראל בדרכו למימוש זהותו. ביניהם יש גם מאורעות קטנים יותר ומאפשרים לשלב את בין הרצף ההיסטורי גם את הווי האנושית של אותה תקופה. להלן לקט המאורעות:
המאורע | זמנו | השנה לבריאה | |
---|---|---|---|
מגלות לגאולה | ירידת 70 נפש למצרים | ט”ו ניסן[3] | ב”א רל”ח 2,238 |
מיתת יוסף הצדיק (בן 110) – ראשון הנפטרים מבן בני יעקב | 71 שנה לאחר הירידה למצרים | ב”א ש”ט 2,309 | |
מיתת לוי בן יעקב (בן 137) – אחרון הנפטרים – תחילת השעבוד[4] | 22 שנה לאחר מיתת יוסף | ב”א של”א 2,331 | |
לידת משה | יוכבד אמו בת 130 שנה – נולדה בכניסה למצרים | ב”א שס”ח 2,368 | |
מעמד הסנה | ט”ו ניסן – שבוע ימים[5] | ב”א תמ”ז 2,447 | |
מכות מצרים | תמוז – ניסן[6] | ב”א תמ”ז – תמ”ח 2,447 – 2,448 |
|
יציאת מצרים | ט”ו ניסן | ||
מתן תורה | הדרך להר סיני | שבע שבועות ט”ו ניסן-א’ סיון | |
מעמד הר סיני | ו’ או ז’ סיון[7] | ||
משכן העדות | משה על הר סיני – מצווה על עשיית המשכן | ז’סיון – י”ז תמוז – 40 יום | ב”א תמ”ח – 2,448 |
שבירת הלוחות | חטא העגל | ט”ז-י”ז תמוז | |
תפילה על החטא | 40 יום | ||
עליית משה לקבלת לוחות הברית | א’ אלול – י’ תשרי | ||
הריצוי על חטא העגל | יום הכיפורים | ב”א תמ”ט 2,449 | |
בניית המשכן | תשרי – אדר] | ||
הקמת המשכן | א’ ניסן |
(ע”כ. מומלץ)
בסוגיות הללו התורה אינה מציבה תשובה אחת המתאימה לכל המצבים. עם זאת פרשתנו מגלה סולם ערכים התנהגותי מופלא. סולם זה מלמד כי משפטי התורה נועדו כדי להרבות שלום בין בני אדם. לכן האידיאל, חשוב ככל שיהיה, יידחה במקרים מסוימים מפני שהוצאתו לפועל תפגע בשלום ובאהבה. …(ע”כ)
מהותו של הפישור במשפט העברי
11.06.2003
ד”ר אבי וינרוט, עו”ד
רבי יעקב בעל הטורים מוצא רמז לארבע עקרונות היסוד של השפיטה בראשי התיבות של המילים הפותחות את פרשת משפטים: “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”. וכך הוא מציין:
ואלה – ראשי תיבות “וחייב אדםלחקורהדין”;
המשפטים אשר -ראשי תיבות “הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יע
תשים – ראשי תיבות “תשמע שניהם יחד מדברים”;
לפניהם – ראשי תיבות “לא פני נדיב יהדר, התנכר מהם”.
הציווי לדיין לעשות פשרה טרם שיעשה משפט הוא אפוא אחד מעקרונות היסוד של השפיטה.
זאת כמובן בכפוף לרצונם הטוב של שני הצדדים.
ואכן, גדול הוא השלום בעיני המשפט העברי עד כי מחויבים אנו להיות רודפי שלום [1], כשם שמחויבים אנו להיות רודפי צדק [2]. על כן, “רבי שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, ועל האמת ועל השלום” [3]. הנה כי כן, מן ההכרח למצוא איזון ראוי בין ערכי הדין והאמת לבין ערך השלום, שאינו נופל בחשיבותו מערכים אלו…. (ע”כ)
ומתוך מאמר מודרני על מערכת המשפט ב –
www.justice.gov.il/Units/
פתח דבר
על לשון הפסוק שבפתח פרשתנו, “אשר תשים לפניהם”, נשאלת השאלה בתלמוד[1]:
“אשר תשים” – “אשר תלַמדם” מיבעי ליה [היה ראוי לומר על המשפטים לשון תלַמד ולא לשון תשים]. אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: אלו כלי הדיינין. רב הונא כי הוה נפק לדינא אמר הכי: אפיקו לי מאני חנותאי: מקל ורצועה ושופרא וסנדלא [=כשהיה רב הונא יוצא לדין, היה אומר: “הוציאו לי את כלי חנותי: מקל ורצועה ושופר וסנדל].
כלומר, המקרא נוקט דווקא לשון “תשים”, משום שהוא מתכוון לכלים שהדיין משתמש בהם כדי לאכוף את פסק דינו, ומצווה אותו להכין אותם לפני שהוא יושב לדון דין, וכפי שעולה מן הטור[2] בשם רב האי גאון (אחרון גאוני בבל, המאות הי’-הי”א):
בית דין צריך שיהא לו מזומן במושב בית דין מקל לרדות בו, ורצועה להלקות בו, ושופר לנדות בו.
אכיפתם של פסקי דין היא חלק מהותי בהליך השיפוטי, שהרי תפקידו המרכזי של המשפט הוא “להציל עשוק מיד עושקו”[3].
[3] ראה: רמב”ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ז: “ובכלל ‘אנשי חיל’ [האמור על הדיינים (שמות יח, כא)], שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר: ‘ויקם משה ויושיען’ (שמות ב, יז)”; מלבי”ם, ישעיהו יא, ג: “והנה המשפט הוא בין אדם לחברו להציל עשוק מיד עשקו”. וכן מנמק גם הסמ”ע (סימן ז, ס”ק ח) את ההלכה שאין כשר לדון אלא מי שמלאו לו שמונה עשרה שנה: “דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו, שהוא אחת מהמדות שצריכין להיות בדיין”.
(ע”כ)
…רבים מאתנו מכירים את מאמרו של ריש לקיש: ‘כי’ משמש בד’ לשונות, המובא במקורות אחדים בגמרא.1 הלשונות המצוינות הן: אי, דילמא, אלא, דהא.
עיון בפירושיהם של רש”י ותוספות לראש השנה ולגיטין יבהיר לנו, שאין כאן ד’ לשונות בלבד, אלא לשונות הרבה כלולים בהן. רש”י לתורה מציין את דבריו של ריש לקיש בפירושו לבראשית י”ח, טו וכ”ד, לג, ופעמים הוא מציין אחת הלשונות בלבד.
להלן נדון במשמעויות שונות של “כי” במקרא, שנדונו בדברי מילונאים ופרשנים במשך הדורות. לא נדון בצירופי “כי” למיניהם, כגון כי אז, כי אם, כי אמנם, כי יען, כי כן, כי על כן, כי עתה, אף כי, אפס כי, גם כי, יען כי, עד כי, הכי ועוד.
כמו כן לא נדון במוצא המילה ובהשוואתה ללשונות אחיות ולשכבות אחרות בלשון העברית.
מטרתו של מאמר זה להבהיר את משמעויותיה הרבות של המילה “כי” – כדי שנדע, שאין לה רק ארבע המשמעויות הפורמליות בלבד, המצוינות בדברי ריש לקיש לעיל. כדאי לתרגל משמעויות אלה בפרקים או בקטעים מהמקרא. רוב המשמעויות תובהרנה בדוגמאות אחדות.
1. תנאי (אם)
א. כי יפל – לא יוטל (תהילים ל”ז, כד).
ב. אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ (ויקרא א’, ב).
2. זמן (כש… כאשר)
א. כי תוליד בנים ובני בנים (דברים ד’, כה).
ב. כי תבא אל הארץ… (שם י”ז, יד).
ג. כי בא סוס פרעה… (שמות ט”ו, יט).
3. סיבה
א. חדל לספר, כי אין מספר (בראשית מ”א, נט).
ב. אל תמר בו, כי לא ישא לפשעכם, כי שמי בקרבו (שמות כ”ג, כ).
ג. השב אשת האיש, כי נביא הוא (בראשית כ’, ז).
4. תכלית
ומחטאתם ישובון כי תענם (מלכים א’ ח’, לה).
5. השוואה (כשם ש…, כמו ש……)
א. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה (ישעיה מ”ד, ג)
(ע”כ. מעניין מבחינה לשונית)
וכי יריבון אנשים, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר עין תחת עין, אבל שבת וריפוי לא שמענו, תלמוד לומר וכי יריבון אנשים… אין לי אלא אנשים, נשים מנין, היה רבי ישמעאל דורש הואיל ושכל הנזקים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהם שעשה בו נשים כאנשים, אף פורט אני לכל הניזקים שבתורה לעשות בהם נשים כאנשים… (משפטים פרשה ו, וראה שם עוד)
וכי ינצו אנשים, למה נאמר פרשה זו, לפי שהוא אומר וכי יזיד איש, לא שמענו אלא על המתכוין להכות שונאו והכה שונאו שהוא במיתה, אבל המתכוין להכות שונאו והכה אוהבו לא שמענו, תלמוד לומר וכי ינצו אנשים… עין תחת עין, ממון, אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש, היה רבי אלעזר אומר מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, הקיש הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה, ונזקי בהמה לנזקי אדם, מה נזקי בהמה לתשלומין, אף נזקי אדם לתשלומין. רבי יצחק אומר אם כופר יושת עליו, והרי דברים קל וחומר, מה במקום שענש הכתוב מיתה לא ענש אלא ממון, כאן שלא ענש מיתה דין הוא שלא יענש אלא ממון… (שם פרשה ח, וראה שם עוד)
כי תצא אש למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין, הואיל וחייב על ידי קוצים לא יהא חייב על ידי עצמו, אם זכיתי מן הדין למה נאמר כי תצא אש, אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון, ושאינו מתכוין כמתכוין, ואת האשה כאיש לכל הנזיקין שבתורה… (פרשה יד וראה שם עוד)
…. המזיק את חבירו בכוונה בכל מקום חייב בחמשה דברים, ואפילו נכנס לרשות חבירו שלא ברשות והזיקו, בעל הבית חייב, שיש לו רשות להוציאו ואין לו רשות להזיקו, אבל אם הוזק זה שנכנס בבעל הבית, הרי בעל הבית פטור, ואם הוזק בו בעל הבית חייב, מפני שנכנס שלא ברשות…
המבקע עצים ברשות הרבים ופרח עץ מהן והזיק ברשות היחיד או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר, או שנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו, בכל אלו חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת… (שם שם טז, וראה שם עוד)
…כשפוסקין בית דין על המזיק ומחייבין אותו לשלם גובין ממנו הכל מיד, ואין קובעין לו זמן כלל, ואם נתחייב בבושת בלבד, קובעין לו זמן לשלם, שהרי לא חסרו ממון. (שם ב כ) (ע”כ)
3.ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו…ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו…. ויחזו את א-להים (פרק כד פסוק י’-יא‘)
שני פסוקים מוזרים ותמוהים.
מה הם ראו. משהו עם רגליים ???. צריך לבדוק איך נראה א-להים לגיבורי המקרא
ובכלל בשביל מה זה טוב? מה הם חזו? ואכן טובי חז”לינו מנסים איכשהו להסביר את ההתרחשות.
מתוך
http://www.biu.ac.il/JH/
הפסוק – “ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו” )שמ’ כד יא( הוא הקשה ביותר
)אולי יחד עם פס’ י( בתיאור ברית סיני. על הפרשן לענות על שלוש שאלות:
מה משמעו המדויק של הכתוב לכשעצמו; מה משמעו בהקשרו, ולאיזו מטרה נאמר.
ניכר שכבר חז”ל התלבטו בביאורו. בילקוט שמעוני לשמות (סימן שסב) נמצא קטע
)ללא ציון המקור( ממדרש אמוראים:
……………… אמר רבי פנחס: מכאן שהיו ראויים להשלחת יד – נראה לפרש: לעונש חמור,
……………… כנראה לעונש מיתה(; אמר רבי תנחום: מלמד שהגיסו את לבם… וזנו
……………… עיניהם מן השכינה; רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי… נדב ואביהוא
……………… זנו עיניהם מן השכינה, “ויחזו את האלהים”, ולא נהנו מן השכינה “וימת
…. נדב ואביהוא לפני ה'” )במ’ כו סא(.
התגלות זו של ה’ לשבעים וארבעה נבחרים אלה הייתה אפוא עשויה לאפשר להם
לטעון אחרי ירידתם מהר סיני, שהם קיבלו שליחות נבואית מאת ה’. היות שכולם,
כולל משה, ראו אותה התגלות, לא יכלה טענתם-עדותם להיות מוטלת בספק. אבל
זאת הייתה בדיוק הנקודה המסוכנת כאן. ה’ רצה למנוע מראש, שמישהו מהשבעים
ושלושה, פרט למשה, יופיע אח”כ כנביא ויטען, שקיבל מה’ תורה ומצוות שונות
מאלה שנתן ה’ ע”י משה.
כך עשויות היו להתפתח תורות שונות, בלתי מוסמכות לחלוטין. למניעת סכנה
זו מראש מודיעה התורה בתיאורה של התגלות זו: “ואל אצילי בני ישראל לא שלח
)השלם: ה'( ידו”; ופירוש הדבר, שהם לא קיבלו שום שליחות אלהית באותו מעמד.
נשאר לפרש את משמע המילה ‘אצילים’. לפי במדבר יא, יז ו-כה ‘אצל’ פירושו:
ה’ העביר מרוח הנבואה של משה על שבעים הזקנים, שאח”כ היו מסוגלים להתנבא.
‘האצילים’ הם אפוא השבעים ושלושה, מפני שמשה כבר הוסמך לנביא )שמ’ ג-ד(.
(ע”כ – לא משכנע)
וגישה יותר מסורתית, מתוך
ופירוש דבריו שנדב ואביהוא הם שראו יקר אלהי ישראל, ותחת הדום רגליו שהוא כעין שרפרף (כ”כ בפירוש יונתן אות ס”ד ע”ש). שתחת כסאו, כעין אבן ספירינון (ספירינון היא האבן שממנה עשוי מטהו של משה, וגם לוחות הברית ובמק”א קרויה סנפירינון), זכר לשעבוד ששעבדו המצריים את בני ישראל, בחומר ובלבנים, וגם הנשים היו לשין את הטיט עם בעליהם, והיתה שם נערה מפונקת מעוברת והפילה עוברה ונשתקע בטיט, וירד מלאך גבריאל ועשה מזה לבינה, והעלה אותה לשמי רום ושם אותה תחת הדום רגליו של ריבון העולם, והיה זיוה כאבן טובה וכעצם השמים בזמן שהם ברורים בלי עננים.
והנה בדברי יוב”ע בתרגומו מבואר שרק נדב ואביהוא הם שנשאו עיניהם לראות ביקר אלהי ישראל.
ואולם במדרשים נראה שגם הזקנים ראו, והובא בדברי רש”י ז”ל כאן, שכתב, ויראו את אלהי ישראל, נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב”ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד ויהי העם כמתאוננים וגו’, ותבער בם אש ה’ ותאכל בקצה המחנה (במדבר יא, א), בקצינים שבמחנה. (ומקורו במדרש תנחומא בהעלותך פרק ט”ז).
[והשפתי חכמים (אות כ’) כתב, שנסתכלו בלב (לא בעינים) כדפירש רש”י בסמוך (בפסוק י”א, ויחזו וגו’) אבל לא ראייה ממש דכתיב (שמות לג, כ), כי לא יראני האדם וחי. ונתחייבו מיתה על שנכנסו לפנים ממחיצתן. עכ”ל. וצריכים להבין, למה לא נאמר שהסתכלו וראו ועל כן נתחייבו מיתה כי לא יראני האדם וחי, וצ”ל שהכונה כי לא יראני, שאינו יכול ואינו מסוגל האדם לראות בעינו יקר ה’ והוא חי, ולא רק שאסור לראות ואם יעבור ויראה יומת, אלא כי לא יראני, לא יוכל לראותני והוא חי. וע”כ מוכרחים לומר שלא ראו ממש רק בראיית הלב, וא”כ למה התחייבו מיתה, והשיב שנכנסו לפנים ממחיצתם].
(ע”כ. יפה וגם לא משכנע)
ומתוך
http://www.kipa.co.il/jew/
לקראת סוף פרשת משפטים מתאר הכתוב מעמד פלאי ונדיר (שמות כ”ד, י’): “וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר”. לחיזיון זה צבע מודגש ומובלט – הן הספיר והן השמים בצבע התכלת.
מה משמעות התכלת שבחיזיון האלקים?
על פניו התכלת מסמלת טוהר וזוך, כעולה מפשט הכתוב “וכעצם השמים לטהר”. ברם הרמב”ן מעיר, כי לצד יופיה, גלומה בתכלת סכנה (בפירושו על תכלת הציצית, במדבר ט”ו, ל”ט): “ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם, להזהיר ממנה, שלא יטעו בה. וזה הוא שאמרו רבותינו, אחרי לבבכם זו האפיקורסות, אשר אתם זונים, זו ע”ז שלא יהרהרו מן התכלת באפיקורסות או בע”ז אבל יהיה לכם הכל לציצית.”
אף כי הרמב”ן אינו מציין זאת מפורשות, לאור פירושו מסתמן קשר אפשרי בין חיזיון התכלת שבפרשתנו לבין חטא העגל. האמנם התכלת היא שהובילה לעבודה הזרה שבחטא זה? (ע”כ. מומלץ)
ומתוך מחקר מקיף בנושא
/tnk1/tora/jmot/jm-24-0911.
נאמר בשמות פרק כד פסוקים ט-יא:
“ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל.
ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת ספיר וכעצם השמים לטוהר.
ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו
“.
שלושת הפסוקים שקראנו מעלים מספר שאלות:
1. מתי אירוע זה קרה?
2. האם נדב ואביהוא ושבעים הזקנים באמת ראו את הקב”ה?.
3. מה פרוש “תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר”?
4. מי הם האצילים?
5. מה משמעות “ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו”?
6. “ויאכלו וישתו” על מה?
7. האם התיאור המתואר פה הוא חיובי או שלילי?
פרשנים רבים התחבטו בשאלות שהבאתי כאן. להלן מספר פרשנים שנותנים את דעתם לנושא: רשב”ם, אבן עזרא, הרמב”ן, רבנו בחיי, ספורנו, בעלי התוספות, רש”י, רמב”ם. כל פרשן נותן תשובה לחלק מהשאלות או לכל השאלות.
לפני שניכנס להסברים של הפרשנים, אני רוצה להזכיר שכתוב בפרשת כי תשא (שמות לג20): “וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי
“.
רשב”ם
לדעת רשב”ם במעמד של כריתת ברית עם ה’, מופיע הקב”ה בכבודו ובעצמו, כמו שראינו אצל אברהם בברית בין הבתרים, הקב”ה בעצמו עבר בין הבתרים.
גם בפרשת כי תשא כתוב: “ויעבור ה’ על פניו”.
בפרשה שלנו, כמו בפרשות הקודמות שהזכרתי, בברית שלפנינו נראה ה’ יתברך לאצילי בני ישראל בכל כבודו. לדברי רשב”ם ראיית ה’ לא הזיקה להם.
“ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו”, ה’ לא שלח בהם את ידו להזיקם.
בפרשתנו הם לא ניזוקו, למרות שישנה הזהרה מפורשת בפרשת במדבר שלא לבוא לידי ראיה זו אפילו באופן אקראי. כמו שנאמר: במדבר ד20: “וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ
“, דהיינו בשעת כיסוי הכלים. ועל כן הכהנים הוזהרו לכסות היטב את הכלים קודם בואם של נושאיהם, שמא יראו משהו ממנו ויתחייבו מיתה.
(ע:כ, מעניין ומומלץ)
ונסיון חז”לי להסביר את המלה “אצילי, ניתן ב –
http://www.aspaklaria.info/
ואצלתי – …כי הזקנים שהתנבאו לא שמעו הדיבור מפי ה’ ולא ראו במראה או בחלום, אך מאצילות רוח משה יודעים הנבואה ההיא… ואין זה כענין ונתת מהודך עליו, כי אצילות הוא לשון עיכוב אצלו, כמו הלא אצלת לי ברכה, וכן אצילי בני ישראל – הפרושים מהם, או שהכל באים אצלם. והמעתיקים מהלשונות אמרו אצילות על יציאת כח מהכחות מהבורא ומתפשט על נברא, לשון המשכה. ולדעתי האצילות המשכה או הנחה והפרשה אצל הנותן על המקבל. ואונקלוס תרגם כאן ובאצילי בני ישראל וארבי, ולרברבי, ובהלא אצלת לי ברכה תרגם שבקת… (במדבר יא יז)