למה אהרן סיפר למשה סיפור שונה ממה שקרה במציאות? כדי לענות על השאלה נשווה בין הסיפורים:

נסביר את ההבדלים בין הסיפורים:

1. אהרן אומר על העם ” כי ברע הוא ” — העם איננו רע, אבל הוא נמצא בתוך ערב ( ברע בחילוף אותיות) והם גורמים לו את העוונות, ובקיצור זו לא אשמתם — הערב-רב החטיאו אותם!

2. במציאות העם אמרו לאהרן ” קום “, כיוון שכאשר הם באו אל אהרן וחור לבקש מהם שיעשו להם עגל — חור סירב, והם הרגוהו (ע’ רש”י), ואמרו לאהרן ” קום! “. אהרן לא רצה לומר זאת למשה כדי לא ללמד חובה על עם ישראל, ולכן לא הזכיר את המילה “קום”.

3 + 4. אהרן אמר לעם לקחת את נזמי הזהב שבאזני נשותיהם, בתקוה שהנשים יסרבו וכך הוא ירוויח זמן. בסוף הם הביאו זהב משלהם, כך שה’תרגיל’ של אהרן לא הצליח… כיוון שאהרן לא הצליח ב’תרגיל’ זה — הוא חשב שאין טעם להלאות את משה ולספר לו זאת, ולכן אמר בקיצור: ” ואומר להם: למי זהב — התפרקו“

5. במציאות אהרן לקח מידם את הזהב:

א. כדי ליטול את כל העונש עליו

ב. כי הוא יתמהמה בבניית העגל ועד אז יבוא משה.

הוא לא רצה לספר את זה למשה כי יש בכך לימוד חובה על העם, ולכן אמר שהם נתנו לו.

6. פ”מ (=פירוש מקורי) : אהרן התעכב בבניית העגל ויצר אותו בחרט, אולי עד שיסיים לבנותו יבוא משה. מאותה סיבה כמו ב5 הוא לא רצה לספר זאת למשה.

לסיכום, כל הסיפור (המקורי) על מעשה העגל מראה כמה שאהרן השתדל לעכב את העם, וזה מאד לטובת אהרן ומאד לרעת העם. אהרן רצה ללמד זכות על העם ולכן שינה את הסיפור. (ע”כ. יפה. העיקר שאהרן היה בסדר)

ומסתבר שהייתה שם אף מריבה גדולה בין הגברים לנשים. מתוך

http://www.yba.org.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%94%D7%9C–%D7%99%D7%97%D7%95%D7%93%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%97%D7%98%D7%90-%D7%94%D7%A2%D7%92%D7%9C-%D7%95%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%9F/-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%93%D7%A8%D7%A2%D7%99-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%90-%D7%A6%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%94

…. ויאמר אלהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי:

ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן”.

בקטע זה, כאמור,  מבקש אהרון מבני ישראל להביא אליו את הזהב מאזני נשותיהם בניהם ובנותיהם. יש להתייחס בקטע זה לשתי נקודות מרכזיות:

ראשית, יש לברר מדוע מבקש אהרון מהאנשים להביא דווקא את נזמי הזהב אשר באזני הנשים וכו’? וכי לא היו נזמים או תכשיטים אחרים?
המלבי”ם עונה על כך שתי תשובות:
א. אהרון מבקש את נזמי האוזן, כי הם היו התכשיטים החביבים עליהם ביותר וחשב אהרון,
כי כך יוכל לדחות את נתינת הזהב כמה שיותר, עד שמשה ישוב.
ב. בהזכרת האוזן, מבקש אהרון לומר דברי מוסר לבני ישראל ולרמוז להם, כי אוזן ששמעה על הר סיני, שלא יהיה להם פסל וכל תמונה – אינה יכולה לבקש לעשות עגל.
שנית, יש לשים לב, כי בשלב זה, בפסוק ב’, אהרון איננו מבקש להביא אליו את הזהב. אהרון משתמש בפועל ‘פרקו’, ואכן, בפסוק לאחר מכן, מספרת התורה, כי בני ישראל מתפרקים מן הזהב באזניהם, ולאחר מכן מביאים את הזהב לאהרון.
נראה, כי השימוש בפועל פר”ק, בא לבטא שני רעיונות:

1 –   פועל זה מבטא היטב את מצבם הרוחני העגום של בני ישראל באותו רגע – מצב של התפרקות. בני ישראל עייפים מן הדרגה הרוחנית הגבוהה בה היו מצויים עד עתה. האופוריה שאחזה בהם עת עמדו לרגלי הר סיני וקבלו את התורה – הלכה ונמוגה. הם מחפשים כעת תחליף, משהו מרגש יותר. זהו תהליך של התפרקות מהנכסים הרוחניים שהיו להם. יתכן, כי שימושו של אהרון בפועל זה של התפרקות, מהווה מעין רמז וסימן לבני ישראל, כי בקשתם ממנו נובעת מהתפרקות רוחנית מוחלטת, ובכך מנסה אהרון להניא אותם מלבצע את זממם.
2 – בפסוק ב’, מבקש אהרון מבני ישראל לפרק את נזמי הזהב מהנשים והילדים. אמנם, בפסוק ג’, נראה כי אכן בני ישראל מביאים את הזהב שביקש אהרון, אלא שבפסוק זה הנשים והילדים אינם מוזכרים. יתכן, כי הסיבה לכך נעוצה במריבה שהתפתחה בין הגברים שביקשו להביא כמה שיותר זהב ליצירת העגל, לבין הנשים שהתנגדו לכך בצורה נחרצת. נראה, כי הגברים נאלצו ממש לפרק בכוח את הזהב מידי נשותיהם וילדיהם. (ע”כ)

6. הדבר החשוב ביותר – מה היה משקל עגל הזהב?

מתוך

http://www.truthofland.co.il/shekel/golden_calf.htm

כתוב בשמות ל”ב ג’ “ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן”. מהו משקל הנזם? נלמד מנזם אשר אליעזר נתן לרבקה “ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו וכו” (בראשית כ”ד כ”ב). בקע זהו מחצית השקל. מאחר וכתוב “כל העם” ומספר בני ישראל היה 600,000 אז משקל הזהב שהם נתנו שוה 300,000 שקל או בדיוק 100 ככר כמו משקל 100 אדנים אשר נתנו למשכן. רק עגל היה של זהב ואדנים היו של כסף. …. 

לפי משקלות אלו 100 ככר של תורה הם 300,000 כפול 17.28 גר’ או 5184 ק”ג. קנטר של ר’ תמחום הוא ככר של בית שני, 3000 שקלים של 13.824 גר’ או 41.472 ק”ג. 125 קנטרים כאלו הם  בידוק  5184 ק”ג. לפי ר’ חמה קנטר שוה 3000 שקל של בית שני עם תוספת קלבון, דהיינו 3000 כפול 14.4 גר’. לכן משקל הקנטר 43.2 ק”ג. 120 קנטרים כאלו שוקלים שוב 5184 ק”ג. פתרון אחר: קנטר של ר’ חמה שוה 100 מנים כאשר מנה הוא 25 שקל תורה. משקל מנה זה שוה 432 גר’ בדיוק כמו מנה הידוע של אתונה (פאונד רומי היה בדיוק 3/4 של מנה זה). 100 מנים כאלו שוקלים 43.2 ק”ג כמו 3000 שקלים של בית שני. ואז 120 קנטרים שוקלים 5184 ק”ג כמו לעיל. נמצא לכל הדעות עגל שקל 100 ככר של תורה שהם 5184 ק”ג.

(וואו – מעל 5 טון !!!!!!!)

ועדיין יש להבין מה חשב אהרן לעשות עם הזהב בתחילה. הרי הוא לא ידע שייצא עגל! ונראה לי שהוא חשב לעשות כרוב. אבל לפי חשבוננו משקל הכרוב היה פי 24 קטן ממשקל הזהב אשר נתנו לו. וי”ל שהוא חשב לעשות כרוב גדול כעין זה שעשה שלמה.  מידות הכרובים ההם היו “עשר אמות קומתו” (מ”א ו’ כ”ג). 10 אמות זהו 60 טפחים, פי 6 מגובה הכרובים שעל הכפרת. אם מידות הגוף של הכרובים ההם היו פרופרוציונאליות למידות הגוף של הכרובים הקטנים, אז נפח שלהם היה אמור להיות פי 6³=216 גדול יותר. אבל לשם כך נדרשים 900 ככר זהב. לכן נראה שכרוב הגדול היה בגובה 5 אמות כי הוא אמור היה להתאים למידות קדש הקדשים של 10 אמות, חצי ממידת ק”ק במקדש. ואז כמות הזהב הנדרשת לכרוב אחד היתה פי 8 קטנה יותר, 112.5 ככר. ועדיין החשבון איננו מכוון כי היו לאהרן רק 100 ככר. וי”ל שחשב כרוב קטן בתור 120 קנטרים או 12000 שקל כדעת רב חמה. ועוד, גובה של כרובים על כפורת היה 10 טפחים לא כולל עובי כנפים אשר היו מעל ראשיהם (כך משמע בסוכה ה’ ע”א) ואילו כרובים של שלמה קומתם היתה 10 אמות כולל גובה כנפים (כך נראה ללמוד מיתור “קומת הכרוב האחד עשר באמה וכו'” בפסוק כ”ה). ואז יחס גובה כרובים הגדולים לקטנים היה לא 30 טפחים ל- 10 אלא קצת פחות. אם נניח שעובי כנפי הכרובים הקטנים היה אצבע אז היחס הנ”ל היה 3 כפול 40/41. ויחס הנפחים בהתאם. ואז כמות הזהב הנדרשת לכרוב הגדול היתה כ- 100.3 ככר. ואילו נשים ובנים ובנות היו נותנים את נזמיהם כמו שאמר אהרן בתחילה (שמות ל”ב ב’), אולי היה זהב לשני כרובים במשקל הגבוהה של 112.5 ככר כל אחד. (ע”כ. ויש עוד במאמר. יופי אבל מעייף)

ויאמר פני ילכו…ויאמר אליו אם אין פניך הולכים

לאחר שבירת הלוחות, מלחמת אחים וחרון אף ה’ יש כמה דיאלוגים בין א-להים ומשה. בחלקם סדר הטענות ומובנן קצת מוזר ומבלבל. מתוך

לאחר חטא העגל, החליט ה’ שלא ילווה את בני-ישראל בדרכם לארץ-כנען, אלא ישלח מלאך (ראו מלאך הדרך – מערכה ב).

אולם, משה לא קיבל את הגזירה, והתווכח עם ה’ במשך כמה פסוקים (שמות לג12-17):…

ננתח את הפסוקים לפי הסדר. המפתח להבנת הויכוח הוא ההבדל שבין שתי הטענות של משה:

• בטענה הראשונה (פסוקים 12-13), משה דיבר בלשון יחיד, והדגיש בעיקר את עצמו “רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם- מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא -חֵן בְּעֵינֶיךָ;…” ורק בסוף הוא הזכיר את העם ואמר “… וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה’“.
• מכיוון שמשה דיבר רק על עצמו, גם ה’ ענה לו רק עליו באופן אישי, ואמר לו (פסוק 14) “פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ“
• אולם, בטענה השניה, משה דיבר בלשון רבים, והזכיר תמיד את העם יחד איתו (פסוקים 15-16): “אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל- תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ – הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָעִמָּנוּ;וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. {פ}“.

מכאן אפשר להבין את משמעות הטענות של משה:

• בטענה הראשונה, משה דיבר על עצמו, וניסה לשכנע את ה’, שזה לא הגיוני, שה’ ישלח מלאך במקום ללוות אותו בעצמו. לשם כך, הציג משה את שתי האפשרויות באופן ניגודי; הניגוד מתבטא בשורש “ידע”:
  • מצד אחד – “וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי” – המלאך לא מכיר אותי, אני לא מכיר אותו ואין בינינו שום קשר;
  • ומצד שני – “וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי” – אתה מכיר אותי ומחבב אותי, יש בינינו קשר.
  • אך משה רבנו, העניו באדם, לא יכל להעיד על עצמו שהוא יודע את ה’, ולכן הציג את דבריו בלשון בקשה: “וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ…“, כלומר: מכיוון שיש בינינו כבר “חצי קשר” – אתה יודע אותי – כל מה שצריך לעשות הוא שתודיעני את דרכיך, ואז גם אני אדע אותך, והקשר בינינו יהיה מושלם. זה בוודאי עדיף מאשר לשלוח עמי מלאך, שאין לו כל קשר איתי!
• ה’ קיבל את טענתו הראשונה של משה, והסכים ללוות אותו עד שיגיע אל המנוחה והנחלה – אל ארץ ישראל – “פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ“. המשמעות המעשית של זה היא, שה’ יתגלה אל משה וידריך אותו באופן ישיר, אולם לא ישכון בקרב ישראל במשכן שיבנו לו, ולא ידריך אותם באמצעות הכרובים.
• אולם, משה רבנו, המנהיג הגדול והעניו מכל אדם, לא הסתפק בכך שה’ יילך איתו בלבד; הוא לא הסכים להתבדל מעם ישראל ולהתעלות בלעדיהם; הוא יצר קשר בלתי-נפרד בינו לבין עם ישראל, כך שה’ יהיה “חייב”, כביכול, ללכת עם כל ישראל: “אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל- תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה“: אני ועם-ישראל הולכים ביחד – אם אתה לא מתכוון ללוות את כולנו יחד, אל תעלנו מכאן בכלל, גם לא אותי לבדי. בהמשך חיזק משה את בקשתו בטענה נוספת: “וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ – הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ;וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה“: אם תלך רק אתי, זה לא ייוודע ויתפרסם בעולם, כי בכל העולם יש אנשים מיוחדים, משכמם ומעלה, שמתקרבים אל ה’. אולם אם תלך עמנו, עם כולנו, זו תהיה הוכחה לייחוד שלי ושל עמך, שהרי בזכותי אתה הולך לא רק איתי אלא עם כל עמי.
• וה’ קיבל גם את בקשתו השניה, ואמר לו “גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם“: כפי שאמרת, אכן יש בינינו קשר טוב, מצאת חן בעיני ואני מכיר אותך באופן אישי, ולכן ראוי אתה שאקבל את דבריך. (ע”כ. יפה)

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון…

ציווי יפה, לעיון אי”ה בסבב הבא

שבת שלום

שבוע טוב

להת