From:
To:
Subject: ויקהל…ויקרא….ויצו
Date: Sun, 6 Mar 2016 01:53:43 +1100
ספר שמות מתחיל עם המאבק ההרואי של הנשים לשמור את עם ישראל בחיים. היינו שהן מעניקות את הקיום הגשמי של ישראל. הייתה זאת מרים ששכנעה את עמרם לחזור אל יוכבד – ובזכות זה נולד משה. המיילדות שלא שיתפו פעולה עם פרעה, ובת פרעה שגידלה את משה בארמון.
וספר שמות מסתיים עם אותה נקודה בדיוק: כאן נשות ישראל מעניקות את הבסיס האמוני עליו עומד העם. הן עומדות בגאון בניסיון של חטא העגל ונשפכות בנדבת ליבן בתרומות המשכן (ע”כ. נאה)
ולפרשתנו
פסוקי השבוע
קחו מאתכם תרומה
ויצאו כל עדת…ויבואו.. הביאו
כל איש ואישה אשר נדב לבם אותם להביא
ערב שבת שלום
פתיחה
שמות פרק לד – (כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:(ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:(לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם משֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר משֶׁה אֲלֵהֶם:(לב) וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:(לג) וַיְכַל משֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:(לד) וּבְבֹא משֶׁה לִפְנֵי יְה’ לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:(לה) וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי משֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי משֶׁה וְהֵשִׁיב משֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:
קטע קצת מוזר, וחבל שהחמצתיו לפני שבוע,
כנראה שהעם לא כל כך התרגש כשמשה ירד מההר אחרי 40 יום של היעדרות. הכל כרגיל, כל הגברים מניחים תפילין, אומרים תהילים, הנשים (לפני או אחרי) ממהרות אל או חוזרות מהמקווה – אופס נסחפתי. אז למעוניינים/ות לחזור קצת אחורנית אפשר לעיין ב –
1.. ויקהל משה את.. ויאמר אליהם אלה הדברים… ששת ימים תעשה … וביום השביעי… כל העושה בו מלאכה יומת”…. זה הדבר אשר ציווה ה’ לאמר, קחו מאיתכם תרומה…”
ועוד, מדוע נאמר, ויקהל משה. הלא לא היה צריך משה להקהילם, משום שפרשה זו נאמרה למחרת יום הכיפורים (רש”י), ועדין היו ישראל מכונסים בתחתית ההר? ב.
ועוד, מדוע נאמר, את כל עדת בני ישראל. היה לו לומר, ויקהל משה את ישראל? ג.
ועוד, מן הכתוב, אלה הדברים. לומדת הגמ’ את איסור ל”ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני (שבת ע.). אם כן, מדוע נאמר בהמשך הפסוק, אשר ציוה ה’ לעשות אותם. היה לו לומר, אשר ציוה ה’ לא לעשות אותם? ד.
ועוד, נאמר, אלה הדברים אשר צוה ה’. מדוע לא נאמר, מה הם הדברים? ועוד, היה לו לומר, אלה המצוות אשר ציוה ה’ לעשות אותם? ה.
ועוד, מדוע חזר משה לצוותם על שמירת השבת, והלא כבר נצטוו על השבת במרה, ואחר כך נצטוו על השבת שוב בהר סיני? ו.
ועוד, מדוע נצטוו ישראל להתענג בשבת? הלא מצוה היא מלשון צו. דהיינו, דבר המגביל. ועונג שבת הוא הנאה ושמחה. כלומר, היה צריך להסתפק בל”ט מלאכות לא תעשה? ז.
כיצד נרמזת מעלת השבת בפסוק? ח.
הטעם שנאמר, את כל עדת בני ישראל. ללמדנו, שמשה הקהיל את עדת ישראל, לפי קהילות. קהילת גברים לבד וקהילת נשים לבד. כפי שנאמר, הקהל את העם האנשים והנשים והטף (דברים ל”א). אף כאן הקהיל משה את ישראל בקהילות נפרדות. כנרמז בפסוק, את כל עדת, דהיינו, קהילת הנשים. בני, דהיינו, קהילת הטף. ישראל, דהיינו, קהילת הגברים. משום שמצד אחד, לכל קהילה יש הדגש אחר שהיא צריכה להקפיד עליו בשמירת השבת.
פרשה אחת העוסקת בשבת נאמר “מחלליה מות יומת
“, ובפרשה שניה העוסקת בשבת (שמות ל”ה,א-ה) נאמר רק “יומת
“.
…בפרשה זו נאמר: “ששת ימים תיעשה מלאכה
“, “תיעשה” משמע כאילו מעצמה או ע”י אחרים (ראה מכילתא ויקהל א). בעשיית המשכן לא הרגישו שהם עושים עבודה או מלאכה. הם נהנו מכל רגע. לכן אפשר היה להעלות על הדעת, שאפשר לעשות זאת גם בשבת, באה התורה ואמרה: לא, כי רק ב”ששת ימים…
” יכינו את המשכן. אולם מי שהיה עובר על זה, לא נחשב כאילו הוא מבצע עבודה פיסית, לכן הוא היה עובר רק על העניין שאינו שובת כזכר להשלמת הבריאה, לכן, נאמר רק “יומת” בלבד. (מעניין)
וקצת דקדוק מילולי, מתוך
http://beinenu.com/sites/default/files/alonim/20_22_23_73.pdf
ויקהל. משה (לה, א) פירש”י לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים ע”י דבורו, ואינו מובן במה עדיף אוסף בידים שיהיה שייך ביה פועל עומד יותר מאוסף בדבורו, דהיינו שהאוסף בידים יחשב בלי אמצעיות, וע”י דיבורו יחשב ע”י אמצעיות, אדרבה, הרי ידעינן שהדבור הוא יותר מעצמיותו של אדם ממעשה ידיו, ועוד יש לדקדק בלשון רש”י שכתב “הן נאספים” דב’ תיבות אלו נראין שפת יתר. וי”ל דחדא מתורצת בירך חברתה, דרש”י ז”ל כתב קח את אהרן (ויקרא ה, כ) קחנו בדברים ומשכהו, ופי’ הרה”ק ר’ ברוך קאסיווער זי”ע [בעל ‘עמוד העבודה’] דהאדם אינו כשאר דבר הניקח מיד ליד וממקום למקום, וכשמשנים אותו ממקומו שם הוא כולו, לא כן האדם שיש לו נפש ורצון, אפי’ מושכים אותו למקום אחר נגד רצונו, עודהו במקום שרצונו שם הוא. רק ע”י דבורים המושכים את הלב הוא נמשך אחרי מושכו, וז”ש לקחו בדברים ודפח”ח. הנה כן, אם מקהיל אנשים ע”י דיבור הוא תלוי ברצון האנשים, לכן שייך בזה בנין הפעיל, מפני ההתקהלות ע”י אמצעות רצון הנאספים עצמם, וז”ש רש”י “אלא הם נאספים ע”י דיבורו” דע”י פעולת דיבורו על רצון הנאספים הן נאספים מעצמם(ע”כ)
ומשהו פשוט, מתוך
רק בספר דברים, 40 שנה מאוחר יותר, סיפר משה לדור הבא את כל בקשותיו ותחינתו לקב”ה. על כל פנים, ייתכן מאוד שבתחילת פרשתנו הקהיל משה את עם ישראל כדי ליישר את ההדורים וכדי לשקם את היחסים ביניהם.(ע”כ)
ומתוך
http://www.torahreading.org.il/article.php?id=256
“ויקהל משה…” (לה’ א’)
אמרו רבותינו ז”ל, כמה ימים היה צריך משה לטרוח על מנת להקהיל שישה ריבוא מישראל – כמו שכתוב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. כיידוע שהיו למשה חצוצרות. ואם היה תוקע באחת החצוצרות היו מתכנסים בפניו נשיאי העם, ואם היה תוקע בשתים היו מגיעים כל הקהל. עוד, מדוע היה קשה למשה להקהיל את כל עדת ישראל? ולמה נאמר עדת ישראל? אלא שלמשה לא היה קשה להקהיל את גופות העם – פיזית. היה לו קשה להקהיל את דעותיהם, “עדת” – “דעת”. (אהבת חיים)
……..
“ויקהל משה…לעשות אותם” (ל”ה, א’)
האדמור מטשרטקוב ז”ל היה אומר על פסוק זה, שבכוונה הכתוב מבדיל תחילה בין האנשים שכן יש כאלו שמכוונים יותר ויש כאלו שמכוונים פחות בעשיית מצוות התורה, אך עצם עשיית המצווה לכשעצמה נעשית בין כולם אותו הדבר וזה הרמז “ויקהל משה”, …”לעשות אותם – כולם שווים.
הציווי פונה אל “כל חכם לב
” – מדוע? האם רק חכמים צריכים לקיים את מצוות ה’?
נקודות לדיון ולהרחבה לפרשת ויקהל-פקודי
פרשת ויקהל:
- חזרת התורה על מלאכת המשכן.
מקצועיות – מלאכת המשכן חוזרת על עצמה בתורה פעמיים – תחילה בפירוט הציווי ואחר כך בתיאור הביצוע. החזרה הארוכה מדגישה את חשיבות הביצוע המדויק בהתאם להנחיות.
ראה את להלן בסעיף מס’ 13 - “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל”.
מנהיגות – כוחו של המנהיג בישראל הוא בריכוז העם כולו, על זרמיו השונים. אחדות ישראל היא המפתח להשראת שכינה, כלומר להופעת הקדושה ונוכחותו של אלוקים בעם.
פרק ל”ה פס’ א. - “כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'”.
ראש גדול – בקשת התרומה למשכן הייתה כללית ולא כוונה לאדם מסוים. למרות זאת הרגיש כל אחד אחראי לעניין, עובדה שהביא לביצועה המהיר של המשימה בהצלחה גדולה ומעבר לנדרש.
פרק ל”ה פס’ ה’, כ”א-כ”ט. פרק ל”ו פס’ ג’-ז’.
השאלה הד’ למה זה לא בא לשון העשיה שוה בכל הדברים שנעשו כי הנה ביריעות המשכן נאמר בלשון רבים ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות וביריעות העזים נאמר בלשון יחיד ויעש יריעות עזים. וכן בקרשים ובפרכת ובמסך אמר ויעש אמנם בארון אמר לשון אחר ויעש בצלאל את הארון ובשלחן ובמנורה ובמזבחות וכיור וכנו אמר לבד ויעש. וראוי לדעת מה היתה סבת חלופים האלה:
השאלה הה’ בכפל והיתור שיראה בזכרון מלאכת המשכן כי הנה תמצא שזכרה התורה ה’ פעמים פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו והקשה הדבר יותר בדברי משה בסדר הזה שאמר לישראל כל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה’ את המשכן את אהלו וגו’ וזכרה שם כל הדברים שצוה השם לעשותם ואח”כ זכר העשייה בפרט כל דבר ודבר בפני עצמו והיה מספיק שיאמר הכתוב ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל את כל המלאכה אשר צוה ה’ אותו. וכן ויעשו כל חכם לב כאשר צוה את משה כן עשו. ומה צורך לפרט הדברים פעם אחר פעם:……והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:והנה ישראל בשומעם דברי משה שמחו כשמחת בקציר והלכו אל אהליהם מבלי איחור ועכוב כלל הביאו את תרומת ה’ למלאכת המשכן. ולפי שהיתה הנדבה אם מהמתנות ואם מהאומנים שיעשו במלאכה. לכן אמר על שניהם אם על החכמים ויבואו כל איש אשר נשאו לבו לקרב אל המלאכה ר”ל שלא היה בהם מי שלמד המלאכות ההמה ממלמדו בהרגל אלא מי שמצא בטבעו הוא ידע לעשות כן ויגבה לבו בדרכי ה’ לבוא לפני משה ולומר לו אני אעשה כך וכך ממה שדברת, ואמנם כנגד המתנדבים בעם אמר וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה’. ואמר ויבואו האנשים על הנשים. להגיד שהנשים באו בנדבה ראשונה ונתנו תכשיטיהן נזמיהן וטבעותיהן מיד. והאנשים נטפלו להן. וכלם אנשים ונשים הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב. …..ואמר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וגו’ לפי שהדברים שנמצאו מהן דבר מועט אמר הכתוב בו וכל איש אשר נמצא אתו וכן היו עצי שטים לפי שהיו מהם דבר מועט שמה אם שכרתו אותם ביער שהיה סמוך להר סיני או שקנאום במחנה מהגוים שהיו מביאים סחורותיהם שמה למוכרם. וכן זכר שכל אשה חכמת לב בידיה טוו כי אותו אומנות מיוחד לנשים. ואמר ויביאו מטוה את התכלת וגו’ להגיד שהיו נשים שהוציאו ממצרים מטוה לא שטוו הן אותו אבל שהביאוה משם מן התכלת והארגמן וממנו הביאו גם כן נדבה. והנה העדה הביאו נדבותיהם תחלה. והנשים לא נתנו מקום לבעליהן להתנדב ראשונה. אבל באו כלם בערבוביא כמו שאמר ויבואו האנשים על הנשים. …ומפני שיש אנשים שיש בהם לב לעשות אומנות אחד ויש אחרים שיש להם ציור באומנות אחרת לכן הוצרך משה לזכור להם כל הדברים בשמותם את המשכן את אהלו ואת מכסהו וגו’ כדי שהשומע ישמע ויצא אחד מהם לומר אני אעשה יריעות. ואחר אומר אני אעשה קרשים וכן שאר הדברים כלם שבעבור זה נזכרו פה. ואמנם בגדי השרד אפשר שהיו כמו שכתב רש”י הבגדים שהיו נותנים על הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בנסוע המחנות ויותר נכון לפרש שהיו בגדים שעשו לנקות בהם כלי הקדש כדי שיהיו תמיד נקיים וטהורים ומפני זה תמצא תמיד שנזכרו בגדי השרד אחר כלי המשכן קודם זכרון בגדי הכהנים. לפי שהיו מיוחסים לנקותם ולא היה ענינם כשאר כלי המשכן.(לסיום לקינוח)
והנה בכיור וכנו שנעשה מנחשת אמר הכתוב במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד ורש”י כתב ומדברי חז”ל הוא שבנות ישראל היו בידיהן מראות שרואות בהם כשהן מתקשטות ואף אותם לא עכבו והיה משה מואס בהם מפני שעשוין ליצר הרע. אמר לו הקב”ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. וענינו כמו שכתב הרמב”ן שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים כדכתיב ויבואו האנשים על הנשים והביאו חח ונזם וטבעת וכומז. והכומז לפי מדרשו היא יותר נמאס. אבל שם נתרצה ונתקבל עם כל הנדבה. אמנם שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה. וראב”ע כתב שהיו הנשים האלה עובדות השם וסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה. והיו באות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. ושזה הוא אמרו אשר צבאו פתח אהל מועד. והנכון על דרך הפשט שהיה מנהג הנשים במצרים להתקשט במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים על ראשיהן והנה היה נחשת המראות ההמה קלל ממורט ויפה מאד והנשים הקדישו ונדבו המראות ההן והביאום אל פתח אהל משה הנקרא אהל מועד להיותן מנחשת מזוקק וקלל ויפה מאד ומשה כשראה יופי הנחשת ההוא צוה לעשות ממנו הכיור וכנו כי להיותו נחשת מזוקק יהיה דומה לכסף בזוהרו וזה הוא אמרו ויעש את הכיור וכנו נחשת במראות הצובאות רוצה לומר ממראות הצובאות כי בי”ת במראות משמשת במקום מ”ם.
(יפה. מעניין, למרות היותן נמאס, שיהיה. מומלץ.)
“מהיכן סבר משה שיצליח לגייס אומנים לבניית המשכן? הלא זה עתה הם יצאו ממצרים. הן שם, בארץ השעבוד, במשך מאות שנות הסבל והייסורים, לא נקרתה בדרכם הזדמנות כלשהי ללמוד את האומנויות הנחוצות כדי לבנות את המשכן. משכן שבו עמדה מנורת זהב אשר כולה מקשה אחת זהב טהור, מעוטרת בכפתורים, פרחים ושקדים. משכן שבו הציבו את שולחן לחם הפנים, את שני המזבחות ואת הכרובים שסככו על ארון העדות. נוסף לכך, היו גם עבודות הרקמה, מעשה ידי אמן, שעיטרו את יריעותיו של אוהל מועד. זאת, מלבד הניסיון האדריכלי שהיה כה נחוץ. כל אלו לא היו “הצד החזק” של העבדים הנרצעים והמושפלים אשר ניצבו במצרים בתחתית הסולם החברתי. אם כן, כיצד יצוצו לפתע מתוכם אנשי מקצוע מעולים, המסוגלים לעבוד באומנות ובדיוק מרבי בעץ, בזהב, בנחושת וברקמה?
אלא שכאן הניח האלוקים עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של העם. הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר. משה הודיע להם מה צריך לעשות ומה מצפה מהם האלוקים. הוא ציפה לתגובת העם על התפקיד הנעלה שהאלוקים מבקש להטיל עליהם.
תשובתם היתה יכולה להיות אחת מן השתים. הם יכלו לענות לו: “משה רבינו, מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת. חסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה. אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן ונרכוש מיומנויות, נבדוק שוב את העניין…” אם אמנם כך היו עונים, הם היו מגלים, שלמעשה, נותרו עבדים בלבם, למרות שכבר הוסר עול השעבוד מעל צווארם. היה מתברר שהחזון להמריא לשחקים הוא מהם והלאה, ואל שערי הגדלות הנפשית טרם הגיעו!
למעשה, אירעה במחנה ישראל תופעה הפוכה. הם שמעו את רצון ה’ והבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם: אתגר בניית המשכן, שבפנימיותו ובסודותיו הוא מקביל למבנה היקום ולנפש האדם. האתגר הצית את דמיונם. הם החליטו, מתוך התלהבות, לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה.
איך? באילו כלים? על פי איזו הכשרה מקצועית? שאלות אלו כלל לא עלו במחשבתם. האנשים התנערו מעפר העבדות והאמינו ביכולתם לבצע את רצון האלוקים. וראה זה פלא, הרצון העז הוליד את היכולת, את הכשרונות ואת המיומנויות.
רעיון זה גלום בפסוק: “ויבואו כל איש אשר נשאו לבו” (שמות ל”ה, כ”א). לפני משה התייצבו כל אלו שנשאם לבם, כל אלו שנענו לאתגר, כל אלו שחשו שביכולתם להרים את המשא הכבד והקדוש. התשוקה לפעול כבשה את כל נימי הלב….
(ע”כ. גם יפה)
3. כל נדיב לבו יביאה, זהב וכסף ונחושת ותכלת….
יש לנו כאן חזרה (פחות או יותר) מדוייקת על מה שנכתב בפרשת תרומה. ציווי רודף ציווי. שם ה’ ציווה את משה שיצווה. וכאן משה מצווה את בני ישראל
(הערה שלא שייכת. רק עכשיו במקרה שמתי לב שעם משה ואהרן שעולים להר – בסוף פרשת משפטים, נמצאים גם או רק נדב ואביהו, אבל לא אלעזר ואיתמר. מוזר לי. משוכנע שיש לזה הסבר, וכנראה לא אחד. אי”ה שלא אשכח בסבב הבא)
אז מה שנדרש בפרשת תרומה שייך גם לפרשת ויקהל.
מתוך
“אולם, יש לציין שגם אם התרומות אינן שוות, אף אחד לא ישתמט מתרומה. רשימת החומרים שמקבלים למשכן פותחת במלים: “זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת”. היה הבדל בין הכסף לבין שאר החומרים שמהם נבנה המשכן. בעוד שאר החומרים באמת ניתנו ע”פ נדבתם של בני ישראל, הרי הכסף שהגיע למשכן היה רק ממחצית השקל, כפי שכתוב בתחילת פרשת פקודי. כל אדם בישראל היה חייב לתת מחצית השקל לצורך המפקד, והמטבעות הללו הותכו, ומהם עשו את הווים והאדנים למשכן.
……
לכאורה לא מובן, הרי אומר המדרש שהנשיאים הביאו את הדברים הללו אחר שהצבור השלימו את הכל כפי שנאמר “והמלאכה היתה דים” (שמות לו, ז). והרי חסרים אבני השהם ואבני המילואים שהם חלק מרכזי בבגדי הכהונה, איך אפשר לומר אם כן שהציבור השלימו את הכל.
הנחלת יעקב המובא בשפתי חכמים (הוצאת תנ”ך המאור) הרגיש בקושי זה ופירש: “ומה שהציבור לא התנדבו אבני השוהם וכיוצא בהן היינו משום שלא היה נמצא בידם”. עולה ע”פ דבריו שהאבנים היו ביד הנשיאים ולא היו ביד הציבור ורק אחר שהציבור עשה כפי כוחו והשלים את מה שיכל להביא, הביאו הנשיאים את מה שהיה בידם.
קשה להכניס דברים אלו למילים שה ל המדרש שאומר שהנשיאים חיכו לראות מה יביאו בני ישראל וע”פ מה שלא הביאו בני ישראל, הם ידעו מה עליהם להביא, שכתוב: “יתנדבו צבור משמתנדבים ומה שמחסרים אנו משלימים אותו”. וכן גם נאמר אחר שכלו בני ישראל להביא: “כיון שהשלימו צבור את הכל (…) אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו את אבני השהם וגו'”. משמע שהנשיאים לא ידעו שאותם הדברים לא נמצאים בידי הצבור. גם לאבן עזרא שפירש שאבני השהם וכו’ נמצאו ביד הנשיאים משום שהם דברים יקרים, ודוקא האנשים החשובים לקחו מהמצרים את הדברים היקרים, וז”ל: “כי בצאתם ממצרים ונצלום כל איש שאל כפי מעלתו”, קשה לישב את המדרש ולומר שלא ידעו שרק אצלם נמצאים דברים יקרים אלו. אלא כדי לישב את המדרש עם דברי המפרשים, צריך לאמר שאף שהנשיאים ידעו שרק אצלם נמצאים דברים יקרים אלו, מכל מקום הם לא הביאו אותם מיד, ולכן עונשם בא על שהתעצלו (ע”פ דיוק בלשון) ולא על שניסו להמנע מלהביא את התרומה. אכן כתוב: “ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם”. היינו עונשם הוא על כך שלא הזדרזו להביא את מה שהיה בידם, אלא רק לאחר שכלו בני ישראל מלהביא, הם הביאו את נדבתם.
יונתן בן עוזיאל תרגם פסוקים אלו בדרך אחרת לגמרי. את המילה “נשִאִם” הוא תרגם “עננים” כמשמעותו בתהילים (קלה, ז): “מעלה נשאים מקצה הארץ ברקים למטר עשה מוצא רוח מאוצרותיו”, וזו לשונו: “וענני שמיא אזלין לפישון ודליין מתמן ית אבני בורלות חילא וית אבני אשלמותא לשקעא באפודא ובחושנא ומחתן יתהון באנפי מדברא אזלין רברבני ישראל ומייתן יתהון לצרוך עיבידתא. ותייבין ענני שמיא ואזלין לגן עדן ונסבין מחמן ית בושמא בחירא וית משחא דזיתא לאנהרותא וית אפרסמא דריא למשחה רבותא ולקטורת בוסמיא”. ז”א העננים הביאו את האבנים ואת השמן והבשמים באופן ניסי והנשיאים הם אלו שהביאו תרומה זאת למלאכת המשכן. היו”ד החסירה ב”נשאם” מרמזת על “עננים”, אותם עננים שהביאו לנשיאים את האבנים.
ע”פ זה מובן למה נאמר במדרש ש”המלאכה היתה דים” משום שדברים אלו לא היו ביד אף אחד אלא באו בנס, והנשיאים נענשו על כך שלא השתתפו בהבאת הדברים שהיו בידם כגון זהב וכסף, ונזקקו לנס כדי שגם להם יהיה מה להביא.
אלא שהקושי הגדול על פי זה הוא שהקב”ה ציוה לבני ישראל להביא דברים שלא היו כלל בידם, ואיך יתכן דבר זה?
הענין יתבארו על פי גמרא (יומא עה ע”א): “והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר (שמות לו, ג)מאי בבקר בבקר? א”ר שמואל בר נחמני א”ר יוחנן מדבר שירד להם בבקר בבקר, מלמד שירד להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן”. אבנים טובות היו יורדות להם יחד עם המן, זו היתה המציאות במדבר. א”כ מובן למה הקב”ה ציוה את ישראל להביא גם אבנים טובות למלאכת המשכן, למרות שלא הביאון ממצרים. הגמרא שם הביאה את הדרשה: “והנשיאים הביאו את אבני השהם, תנא נשיאים ממש וכן הוא אומר ‘נשיאים ורוח וגשם אין'”, ז”א האבנים הטובות הובאו ע”י העננים, ודייק התורה תמימה שהאבנים וגם המן ירדו מעננים.
הנשיאים הביאו א”כ את האבנים הטובות הללו שירדו להם מן השמים, ומובן למה בני ישראל לא הביאון שהרי התרומה צריכה להיות נדבה כפי שצווה משה “קחו מאתכם תרומה לה’ כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה’ זהב וכסף ונחשת” (לה, ה), “נדבת הלב” שייך בדבר שהוא קנין כספו או דבר שקבל במתנה (כגון מה שקבלו מהמצרים), אבל אבנים טובות שכל בוקר יורדות עם המן, הן הפקר ואין שום מעלה להביאן. דבר זה מסביר גם למה ברשימה של משה האבנים הן הדבר האחרון, משום שהנשיאים הביאון ללא טורח,….הרי באבנים לא שייך ענין הנדבה.
לאור הדברים הללו מובן המדרש: הנשיאים שלא הזדרזו להביא את הדברים ששייך בהם נדבת הלב, וחשבו להביאם בסוף, ע”פ מה שיחסר, הופתעו לראות שבני ישראל הזדרזו ולא השאירו להם דבר בו יוכלו להיות שותפים לתרומה, הרי רק האבנים חסרו ואצלם לא שייך נדבת הלב, וזה מה שאומר המדרש: “כיוון שהשלימו צבור את הכל (הכוונה כל מה ששייך לנדבת הלב) שנאמר ‘והמלאכה היתה דים’ אמרו הנשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וכו'”. ז”א לא נשאר להם מה להביא מן הדברים של נדבת לב, ולכן לא ידעו מה לעשות ובלית ברירה הביאו את האבנים כדי שמשהו משלהם בכל זאת יגיע למלאכת המשכן. (ע”כ. ודוחק קצת)
בתחילת פרשת ויקהל נאמר [שמות לה, ה]:
“קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה’ כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה’ זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת”.
נבאר את הדברים על פי הפשט, הרמז, הדרש והסוד:
בולט מאד שבפסוק יש חזרה פעמיים על המושג תרומה לה’. מדוע צריך לחזור על כך? מספיק היה לומר “קחו מאיתכם תרומה לה’, כל נדיב ליבו יביאה, זהב וכסף ונחושת”.
רבי עובדיה ספורנו, שהיה רב ברומא לפני כחמש מאות שנה [והיה גם רופא וגם אחד מראשי הקהילה], מבאר בפירושו על התורה פירוש על דרך הפשט [על פי דרכו, שתמיד הוא מנסה להצמד לפשט ככל הניתן]:
“יביאה את תרומת ה’. יביא הנדבה עם אותה תרומת ה’ שאינה נדבה והיא תרומת בקע לגלגלת”:
ביאור דברי הספורנו: המילה ‘את’ משמשת הרבה פעמים במשמעות ‘עִם’. לדוגמא, יעקב אומר “קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת–עַבְדֶּךָ“– כאן המילה את פירושה עם, עשית עם עבדך חסדים רבים. דוגמא נוספת: “וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים”. גם כאן במשמעות עם – לוט הולך עם אברם. מעניין במיוחד לשים לב למקומות שבהם בפסוק אחד מופיעה המילה את גם במובן הרגיל וגם במשמעות עם – לדוגמא בבראשית פרק לד: “וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה”. שכם טימא את דינה, ובני יעקב היו עִם מקנהו.
גם כאן, מבאר הספורנו, המילה את משמשת במובן עִם: האדם מביא את הנדבה יחד עם תרומת ה’. מהי אותה תרומת ה’ שאינה נדבה? בקע לגולגולת – מחצית השקל שאותה חייב כל אחד להביא.
זהו פירושו של הספורנו על דרך הפשט.
רבנו יעקב בן אשר בפירושו בעל הטורים, מביא גם פירוש על דרך הדרש וגם על דרך הרמז. רבנו יעקב בן אשר, בנו של רבנו אשר המכונה הרא”ש, חי לפני כ-700 שנה [נולד בגרמניה ונדד לספרד, ליוון ויש אומרים גם לארץ ישראל]. בראשית דרכו כתב רבנו יעקב חיבור הלכתי מקיף ושיטתי שנקרא ‘ארבעה טורים’, או בקיצור ‘הטור’, חיבור שמשמש עד היום כספר מרכזי מאד בעיון ההלכה, יחד עם הרמב”ם והשולחן ערוך. האגדה מספרת שחמיו של רבנו יעקב בא אליו בטענות ואמר לו – מדוע אתה עוסק רק בהלכה? תכתוב גם משהו מעניין… רבנו יעקב ענה לו – וכי אני גדול בתורה רק בהלכה? אין בעיה, אכתוב לך משהו על התורה! הסתגר ר’ יעקב בחדרו ולאחר שלשה ימים יצא ובידו פירושו על התורה שמכונה ‘בעל הטורים’, שכן רבנו יעקב הוא בעל הספר ‘ארבעה טורים’.
ובכן מה מפרש רבנו יעקב בן אשר?
ראשית על דרך הדרש: היה צריך לומר ‘יביא את תרומת השם’, ומדוע נאמר ‘יביאה’? “אלא בשביל שמדבר בנדבת משכן, שמתנדבים תכשיטי זהב וכסף – כלי הנשים, אמר “יביאה”, פירוש שלא יביא משל תכשיטי אשה אלא מרצונה.
על פי פירוש זה, החלק הראשון של הפסוק מתייחס לתרומה שאדם מביא מעצמו – קחו מאיתכם תרומה לה’. החלק השני מתייחס למה שאדם מביא משל אשתו – כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה’ – אל תביא נגד רצונה אלא רק אם היא הסכימה לכך בלב שלם.
גם על דרך הרמז מביא בעל הטורים חיזוק לפירוש זה:
“לבו יביאה. בגימטריא לב הוא והיא”.
(ע”כ)
4. אוצרות פרטיים — “וכל איש אשר נמצא איתו… (X2)
הביטוי להתנדבות, לאהבת ה’ ולרצון להיות שותפים בבניין המשכן הגיע לשיאים מיוחדים במינם – “ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב”. כלומר, הם נטלו אפילו את התכשיטים הפרטיים, שהם הדברים היקרים ביותר והאהובים ביותר על האדם. האישה בחרה דווקא את התכשיט הזה משום שהוא היה מתאים לה והיא רצתה להתקשט דווקא בו, ובכל זאת היא תרמה אותו לבניין המשכן, על מנת לתת ביטוי לחפץ הגדול שלה בבניינו. “כל כלי זהב” – לא השאירו כלום. נתנו הכול.
….וכך לגבי התיאור של הקמת המשכן: זה הנושא החביב ביותר לפני ה’, משום שכאן התגשמה התכלית של מתן תורה. כאן התחולל שינוי דרמטי שלא קרה עד היום. הם לא רק קיבלו מתנות מה’, אלאנתנו משהו לכבודו. הם התקרבו במידה מדהימה. והתורה לא יכולה להפסיק לדבר על כך.
הדבר בא לידי ביטוי בפרץ הנתינה שלא היה כמוהו. משה ציווה אותם להתגייס לטובת המשכן והם התמכרו לכך לחלוטין. הן בכמות – כשנתנו כל מה שהיה להם: זהב, כסף ונחושת, והן באיכות – כשהזדרזו והביאו מעצמם בלי שהיה צריך לנדנד להם. עד שמשה נאלץ לעצור את המגבית ולהכריז כי יש מספיק תרומות!.
הבה נתבונן בלשון התורה: שמות לה,כב-כד: כל נדיב לב הביאוחח ונזם … כל כלי זהב … וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן… כל מרים תרומת כסף ונחשת.
האור החיים מבאר, כי בכך באה התורה לבטא את גודל נדבת הלב שלהם: אור החיים: יש ארבע דרגות באהבת הנכסים: הראשון הוא תכשיטיו של אדם, שדברים אלו יגדל ערכם בעיניו יותר מכל קניין כספו. השני הוא הזהב, כי מכל קניינים בעולם יאהב הזהב יותר מכולם. השלישי, דברים מיוחדים הנמצאים רק אצלו. הרביעי הם שאר קניינים, כסף ושווה כסף.
וכך סידר הכתוב המתנדבים בעם: התחיל עם תכשיטי הנשים… הדרגה השניה ‘כל כלי זהב‘ … השלישית היא דברים שאינם בנמצא, כי היו במדבר… ואמר כל איש אשר אתו תכלת וארגמן … והרביעית ‘כל מרים תרומת כסף‘.
וככל שעם ישראל התנדב בכלל, התורה מדגישה במיוחד את נדבת הנשים. הן התמסרו באופן כפול לטובת הקמת הבית. הנה פסוק שהובא בריש דברינו: “ויבואו האנשים על הנשים” ומבאר רבנו בחיי:
3. רבנו בחיי: ויבואו האנשים על הנשים – לשון ‘על הנשים’ יורה כי הנשים באו שם בתחילה, וכאשר באו האנשים כבר מצאו שם הנשים.
ולא זו בלבד שהנשים באו קודם, אלא שתרומת הנשים ביטאה את גודל דבקותם בקב”ה בניגוד לחלוטין לתרומת הגברים. וזאת מהסיבה הפשוטה הבאה: הגברים תרמו ביד רחבה גם לפני כמה חודשים – אז היה זה בשביל עשיית עגל הזהב! ואם כן, קשה מאוד להתרגש מהתרומה שלהם עכשיו. אולי הם בסך הכול טיפוסים פזרנים עבור מה שחשוב בעיניהם – ולא אוהבי ה’.
כך אומר התלמוד ירושלמי מילים קשות: ירושלמי שקלים א,א: אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו: נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים.
הנשים, לעומת זאת, סירבו לתת עבור העגל. כך סיפרה שם התורה, שאהרן שלח את הגברים לאסוף את הזהב מאוזני הנשים ולמעשה הם הביאו את הזהב מאזניהם עצמם. שכן, הנשים היו נאמנות לה’ וסירבו לתת לעגל. ובכל זאת כשהגיעו לתרומת המשכן, הם נהגו להיפך ממש ונתנו את התכשיטים הכי יקרים ואינטימיים שלהן. וזה ביטא ללא ספק את גודל אהבתן לה’.
רבנו בחיי שם: וזאת מעלה גדולה בנשים, כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן, שכן כתיב ‘ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם’ – וכתיב ‘ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם‘ … כי לא רצו הנשים בכך … ואילו עתה בעניין נדבת המשכן, רצו לתת תכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול[
…לפי כל זה, שבה ונשאלה השאלה הראשונה: אם הנשים היו כל כך נלהבות לעניין, למה הקב”ה פנה מראש – בפרשת תרומה – רק אל הגברים ולא גם אל הנשים?
ב. המשך חכמה עונה תירוץ פרקטי: נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רמח,ד), כי אין לוקחים מאישה תרומה גדולה, בלא הסכמת בעלה. שכן בעבר, נשים לא היו עובדות והכסף היה שייך בעיקר לבעל ולכן לא הייתה יכולה לתרום מעצמה. וכיון שכן, התורה לא ציוותה אותן כאן לתרום למשכן.
אמנם הביאור הזה קשה להבנה. שהרי למעשה כן קיבלו מהן תרומות מכובדות, כפי שראינו לעיל ש”ויבואו האנשים על הנשים”? ובאמת מהי הסיבה שקיבלו מהן את התרומות?
עונה האמרי אמת מגור ביאור מקורי: הסיבה שאין לוקחים מאישה היא, כאמור, משום שהבעל עבד על הכסף. אולם הכסף ההוא לא הגיע מהבעל, אלא ישירות מהקב”ה. כל הכסף שהיה להם, הגיע מביזת מצרים וביזת הים. ואם כן, האוצרות היו שייכים לאישה כמו לבעל, על דרך האומרת “איני ניזונת ואיני עושה” (כתובות נח,ב). ולכן הייתה רשאית לתרום כרצונה.
ואם כן, שבה ועולה השאלה הראשונה: מדוע באמת הן לא נצטוו מלכתחילה לתרום למשכן? (ע”כ. מומלץ למי שיש כח לא להתרגז)
4. ויעש… ויעש… ויעש…
פרשתנו מליאה בעשייה. פעם אחת “ויעשו” ו 20 + םעמים “ויעש”
אין מה לעשות, או עת לא לעשות, השבוע תם והזמן אזל
שבת שלום
שבוע טוב
להת