From:
To:
Subject: אלה פקודי…כל הזהב… לכל העובר על הפקודים
Date: Sun, 13 Mar 2016 02:39:34 +1100
המשכן בשממה. איור מתוך תנ”ך הולמן, שנת 1890
שמותיו
מלבד מקומות ספורים שבהם מכונה המשכן “מקדש”, קיימות שתי מערכות שמות – אחת מתבססת על הכינוי “משכן” וכוללת גם את השמות “משכן ה'” ו”משכן העדות”, והשנייה מתבססת על “אוהל” וכוללת את השם הנפוץ “אוהל מועד” וכן “אוהל העדות”. במספר מקומות חוברות יחד שתי המערכות לשם “משכן אוהל מועד”[ חילופי השמות הללו הם תוצאה של היות שתי המילים “משכן” ו”אוהל” מילים נרדפות. היותן נרדפות בא לידי ביטוי בתקבולת הצלעות בלשון השירה המקראית (“מה טובו אוהליך יעקב / משכנותיך ישראל”, ובשירה האוגריתית, בחילופים תוך-סיפוריים: “סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה… ויֵעלו
מעל משכן קרח”, וכן במילה האכדית
mashkanu, שמשמעה אוהל
…החצר, בה היו הכיור ומזבח העולה, הייתה בצורה מלבנית, אורכה (צפון ודרום) 100 אמה (כ-50 מטרים) ורוחבה 50 אמה. פתח החצר היה בצד המזרחי, מול פתח המשכן גופו, ואורכו 20 אמה.
מלבד הפתח שהיה מכוסה במסך יקר יותר, החצר הייתה מוקפת קלעים עשויים שש משזר. לצורך קביעת הקלעים היו עמודים (מחומר לא ידוע) שמוקמו על אדני נחושת, וכן ווים לעמודים, “חשוקיהם” (לא ברור פירוש המילה) עשויים כסף ויתדות נחושת, אך אופן החיבור אינו ברור כל צרכו. בצפון ובדרום היו עשרים עמודים, במערב עשרה, ובמזרח – 3 בכל צד מצדי הפתח, ועוד ארבעה עמודים עבור מסך הפתח. תיאור זה יצר קשיים רבים למפרשים, שהניחו כי כל קלע נפרש בין עמוד לעמוד. מהנחה זו נגררה הנחה נוספת – שבקצה כל רוח ובמרכזה עמד אחד העמודים – והובילה למסקנה כי בכל צד אורך עמדו 21 עמודים, ולא 20 כתיאור התורה. קושי זה הוביל למסקנות שונות בקרב הפרשנים והחוקרים – היו שטענו כי תיאור התורה אינו מדויק או שאינו כפשוטו; ולחלופין, היו שפתרו את הקושי על ידי הנחה שהפתח לא עמד במרכז הרוח המזרחית.
…..עם זאת, על אף הפירוט הדקדקני, קיימות אי-בהירויות באשר לפרטים רבים במבנה המשכן. כמה מהסוגיות החשובות נוגעות לחלוקה הפנימית של המשכן, לשאלת רוחבו של המשכן, עוביים של הקרשים והמבנה המדויק שלהם. סתומות אלו נידונו לאורך כאלפיים שנה בהרחבה, החל מפירושיהם של פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו לתיאור המשכן, דרך שיטות חז”ל והפרשנים המסורתיים, וכלה בחוקרים בני הדורות האחרונים
…(ע”כ – מומלץ לעיון)
אם לא די בקשיים ובמורכבויות שהועלו עד כה בהבנת מבנה המשכן, הרי שבכמה כתובים נמצאים רמזים לקיומו של אוהל אחר המכונה אף הוא “אוהל מועד”. בספר שמות נאמר: “וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה”. מכתוב זה עולה כי לפנינו אוהל העומד מחוץ למחנה ומוצב כאוהל טיפוסי, נטוי, שלא כמשכן העשוי כסוכה ועומד במרכז המחנה. על פי הפסוקים מתברר כי גם אוהל זה שימש לדיבור אל משה ולגילוי שכינה לעיני כל העם. כמו כן, מתברר כי לא משה לבדו יצא אל האוהל, אלא “כל מבקש ה'”. מאפיין נוסף של אוהל זה הוא בכך שלא נזכרים לגביו כהנים או כלי קודש, ולעומת זאת, יהושע מצוין כנער משה שלא מש מתוך אותו האוהל….
אלה פקודי משכן העדת אשר פקד על פי משה…כל הזהב העשוי למלאכה…תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש. וכסף פקודי העדה מאת ככר…ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש…ונחשת התנופה שבעים ככר ואלפים ואבע מאות שקל…
כך הולכת ומפרטת התורה בדיוק רב, את הכמות שנאספה מכל חומר ואת אשר נעשה ממנו. מן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש, ומן הנחושת עשו את אדני פתח אוהל מועד ואת מזבח הנחושת ואת מכבר הנחושת אשר לו ואת כל כלי המזבח. וכן על זה הדרך בכל חומר וחומר שנדבו ישראל.
והייתם נקיים מישראל
חז”ל במדרש, עומדים על הסיבה לפירוט הרחב –
איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו?…אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר, אלה פקדי המשכן אשר פַּקד משה אין כתיב כאן, אלא אשר פֻּקד על פי משה – על ידי משה ביד איתמר.
הלכה היא שאין ממנים שררה על הציבור בממון פחות משנים, לכן קרא משה לאיתמר וחישב על ידו.
ובמדרש אחר –
שנו רבותינו, מי שהיה נכנס לתרום את הלשכה לא היה נכנס לא בפרגוד חפות ולא באנפליא, שאם יעשיר, יאמרו מתרומת הלשכה העשיר. שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה’ ומישראל…
נכנס משה אצל בצלאל, ראה שהותיר מן המשכן. אמר לפני הקב”ה – רבון העולם, עשינו את מלאכת המשכן והותרנו, מה נעשה בנותר? אמר לו, לך ועשה בהם משכן לעדות. הלך משה ועשה בהן. כיון שבא ליתן חשבון, אמר להם כך וכך יצא למשכן, וביתר עשיתי משכן לעדות. הוי אומר אלה פקודי המשכן משכן העדות.[3]
ועוד דרשו –
אמר להם (משה) בואו ואני עושה לפניכם חשבון. אמר להם משה, אלה פקודי המשכן – כך וכך יצא על המשכן. עד שהוא יושב ומחשב, שכח באלף ושבע מאות וה’ וע’ שקל מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ומתמיה. אמר, עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמר משה נטלן. מה עשה? האיר הקב”ה עיניו וראה אותם עשוים ווים לעמודים. אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן, מי גרם לו? ע”י שישב ופייסן, הוי אלה פקודי המשכן.
ולמה עשה עמהם חשבון? הקב”ה יתברך שמו מאמינו…ולמה אמר להם משה בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו…ומה היו אומרים?…ר’ חמא אמר, היו אומרים, חמי קדל דבריה דעמרם (ראה עורפו השמן של בן עמרם), וחברו אומר לו, אדם ששלט על מלאכת המשכן איןאתה מבקש שיהא עשיר?
כששמע משה כך, אמר להם משה – חייכם! נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון. הוי אלה פקודי המשכן.
המדרשים המובאים מבארים (בגוונים שונים), שהמפקד המפורט שעושה משה לחומרים שנדבו העם, והפירוט המדוייק מה נעשה בכל חומר, נועד להסיר מעל משה חשדות שדבקו בו. נועד למנוע דיבורים ורינונים מאחורי גבו, ואף על פי שהקב”ה מאמינו, אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שכך כתוב – והייתם נקיים מה’ ומישראל. לכן אמר להם משה – בואו ונעשה חשבון.
אולם, נראה שאין מדובר בחשד במובן הפשוט. לא החשש שמשה העשיר על חשבונם העסיק והטריד את העם. היו אלה חששות עמוקים יותר…
כעת, משנסתיימה המלאכה, רוצים הם לדעת שאכן לכל אחד ואחד יש חלק במשכן, חלק במלאכת הקודש. הם רוצים בירור, מפקד, שיעיד שכספם ורכושם, כוחם וליבם, אכן שוקע בבניית המשכן. חוששים הם שכספם שימש אולי למטרות אחרות; לביצור מעמדם של מנגנוני ביניים, ‘להשמנת’ אדם ששלט על מלאכת המשכן, להעשרתו – ‘חמי קדל דבריה דעמרם’. חוששים שמשה ניצל מעמדו וכוחו להעשיר עצמו, ובכך מנע את שיוכם למלאכת הקודש. ואף אם לא חושדים במשה, טרודים הם במחשבה שכספם נאבד וירד לטמיון במהלך העבודה הגדולה, שלא נעשה עימו דבר – היכן הם אלף ושבע מאות ושבעים וחמשה שקלי הכסף? נעשה בהם שימוש או שמא נעלמו? האם נדבת ליבם אכך הגיעה למשכן והם משוייכים אליו? או שמא אין להם חלק בו…
וגם אם משה לא לקחו לעצמו, וגם אם הכסף לא אבד, האם מערכת המשכן דרשה באמת את כל אשר נדבו? יתכן ולמשכן נדרשה כמות קטנה יותר, וא”כ מה נעשה בנותר? דואגים הם שמא לא הכל באמת נצרך להקמת המשכן, והנותר שימש לעשיית דברים שאינם נצרכים באמת בעבודת הקודש, לבניית דברים חיצוניים, מיותרים, ואם כן, אולי אין להם חלק במשכן עצמו.
כללו של דבר, לא מעשיו של משה מטרידים את ישראל, לא החשד בו מנקר בליבם. הדאגה שמא כוחם ורכושם לא שימש לבניית המשכן, ולכן אין להם חלק בו; הדאגה שכוחם תם לריק, היא שטורדת את מנוחתם. (יפה. ע”כ)
לכמה ימים הביאו כל הנדבה?
אמר רבי יוחנן: לשני בקרים הביאו והותר, שנאמר (שמות לו): והמלאכה היתה דים. נכנס משה אצל בצלאל, ראה שהותיר מן המשכן, אמר לפני הקב”ה: רבון העולם! עשינו את מלאכת המשכן והותרנו, מה נעשה בנותר?
אמר לו: לך ועשה בהם משכן לעדות.
הלך משה ועשה בהן, כיון שבא ליתן חשבון, אמר להם: כך וכך יצא למשכן, וביתר עשיתי משכן לעדות.
הוי, אלה פקודי המשכן משכן העדות: (ע”כ)
“פרשתנו מתחילה בפסוק “אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה…” רש”י מפרש על משכן העדות “עדות על כך שהקב”ה ויתר לישראל על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו במקום”. לעומתו הרמב”ן סובר שהשם משכן העדות נובע ממקום אחר, מלוחות העדות שמתי שהוכנסו הלוחות למשכן נהפך שמו למשכן העדות.
המהר”ל אומר שדווקא המשכן הוא בעצמו העדות אבל נתינת לוחות הברית הם לא. זו לא עדות כי התורה היא עול על ישראל, ככתוב וכפה עליהם הר כגיגית עד שהוצרכו לקבל, אבל המשכן קרוב יותר לעדות כי השכינה עכשיו שורה בתוך ישראל. והוא מסיים במשל – שאין אחד דר אצל שונאו כי אם אצל האוהב. השפת אמת כותב חידוש מעניין על העדות, שזאת עדות במה שנגמר המשכן ע”י נדבת בנ”י שכתוב אשר ידבנו לבו וזאת עדות לכך שלעולם נמצא רצון בישראל להימשכות הקדושה והשראת השכינה.
המלבי”ם מפרש בכיוון אחר שהמשכן וכליו היו עדים נאמנים שהמלאכה הייתה מדויקת לפי התכנון ולפי החשבון ולא היה כל דופי בשימוש בכספי התרומות כי אם חלילה היה שם שמץ של גזל הרי השכינה לא היתה שורה שם שנאמר: “אני ה’ אהב משפט שנא גזל בעולה”. כלומר המלבי”ם מעמיד את משכן העדות ב”עדות” על יושר ( עוד נחזור לעניין של יושר בהמשך).
בשמות רבה כתוב דבר מדהים “נכנס משה אצל בצלא-ל ראה שהותיר מן המשכן אמר לפני הקב”ה רבון העולם עשינו מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר, א”ל לך ועשה בהן משכן לעדות הלך משה ועשה בהן. כיוון שבא ליתן חשבון א”ל כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות. הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות”. מדרש רבה מביא דו-שיח בין ה’ למשה שבסיומו משה בונה מן העודף עוד משכן שנקרא משכן העדות. החתם סופר התמודד עם המדרש הזה ואומר שם “דרשו חז”ל כפל משכן שעשו בהמ”ד מן המותר שנתותר” משמע שבנו בית מדרש מהשאריות של המשכן.
ממשיך החת”ס ומקשה שהיה צריך להיות כתוב אלא פקודי המשכן ומשכן העדות ועוד אם היו בונים בית מדרש היה לו להוסיף כמה הוציאו בבניין בית המדרש. ומתרץ שלומדים שאין מחשבין עם גבאי הצדקה שרש”י מפרש שם אין מחשבין – לומר היכן נתתם מעות שגביתם. מכאן יוצא שמשה רבנו כלל לא היה צריך לתת חשבון על מה שהוא עשה עם הכסף אולם הוא רצה שהכל יראה. גם הכלי יקר אומר שמשה רצה לנקות עצמו ולכן נאמר “פקד על פי משה”. וכך לומד הב”ח שגם גבאים נאמנים למרות שהם לא חייבים עדיף שיתנו דין וחשבון על מה שהם עשו עם הכסף….
…
תירוץ מקורי נתן יוסף פאצאנאווסקי בספרו “פרדס יוסף” על ספר שמות שזה פשוט שהרי הארון היה נושא את נושאיו אז ברור שהוא נשא את עצמו, ואם הוא נשא את עצמו לא היה לו משקל ואם כן אי אפשר היה לשקול אותו ולדעת בכמה זהב השתמשו בארון. ונסיים בכתב סופר שהסביר שמאחר ואת הארון עשו רק בצלא-ל ואהליאב איש לא חשד בהם, אבל ביתר העבודות שנעשו על ידי אנשים רבים היו שחשדו שמא מישהו לקח משהו ולכן נערך החישוב המדויק.
(ע”כ. יפה)
ומעניין מה שאומרים (מלמדים??) באוניברסיטת בר-אילן על הנושא ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/pekudey/zol.html
הפסוקים הראשונים בפרשה, חוזרים ומתארים בהרחבה פרטים ידועים על המשכן (שמ’ לח: כא-כג) :
אלה פקודי המשכן משכן העדֻת אשר פֻּקד על פי משה עבֹדת הלוים ביד איתמר בן אהרֹן הכהן. ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה’ את משה. ואִתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחֹשב ורֹקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש.
מה פשר החזרות הללו? הרב עובדיה ספורנו מדייק מהאמור בפסוקים על מעלות המשכן, על אלה שבנו אותו ועל העובדים בו, והוא משווה בנקודות אלו בין המשכן לבין בית ראשון ושני, ומנמק בכך את סיבות חורבנם:
סיפר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים: (א) שהיה ‘משכן העדֻת’ שהיו בו לוחות העדות. (ב) ‘אשר פֻּקד על פי משה’. (ג) שהיתה ‘עבֹדת הלוים ביד איתמר’. (ד) ‘ובצלאל בן אורי למטה יהודה עשה’ שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור. ובכן שרתה שכינה במעשה ידיהם ולא נפל ביד אויבים.
אבל מקדש שלמה שהיו עושי המלאכה בו מִצוֹר, אע”פ ששרתה בו שכינה, נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים.
אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים, לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים. כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם ע”י כורש, ולא היו שם בני לוי, וכן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים כמבואר בספר עזרא.
הסיבה המרכזית לנפילת בית ראשון ושני ביד אויבים, היא עובדת שיתוף גויים בבנייתו. לפי המסופר, “עושה המלאכה מצור” בבית ראשון היה יהודי שאמו משבט דן, ואביו משבט נפתלי (מל”א ז:יג-יד; דבה”ב ב:יב-יג). נראה אפוא שכוונת הר”ע ספורנו היא לעצם קניית חומרי הבניה מחירם מלך צור (מל”א ה:כ-כה; דבה”ב שם:יד-טו).
גם בבית שני הזמינו חומרי בניין מצור וצידון: “ויתנו כסף לחֹצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצִדֹנים ולצרים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוֹא” (עזרא ג:ז). ואולם כאשר יושבי הארץ שאינם יהודים רצו להשתתף בבנייתו, הם נדחו: “ויאמר להם זרֻבָּבֶל וישוע ושאר ראשי האבות לישראל לא לכם ולנו לבנות בית לא-לֹהינו, כי אנחנו יחד נבנה לה’ א-לֹהי ישראל” (עזרא ד:ג). אנחנו יחד – אנחנו היהודים. תגובה דומה הגיב נחמיה אחר כך, באשר לשותפותם בבניין חומת ירושלים: “ואנחנו עבדיו נקום ובנינו, ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם” (נחמיה ב:כ).
הרמב”ם (הלכות שקלים ד:ח) מציין פסוקים אלה מעזרא ומנחמיה, כשהוא עוסק בשאלת תרומת מחצית השקל על-ידי גוי לבניין המקדש ולבניין ירושלים (על-פי המשנה בשקלים פ”א מ”ה; ירושלמי שקלים א: ה, מו ע”ב):
וגוי שהתנדב מעות לדברים האלו, או שהתנדב לעשות עמהם בחנם, אין מקבלין ממנו ואפילו גר תושב, שנאמר: ‘לא לכם ולנו לבנות בית לא-להינו’ (עז’ ד:ג), ונאמר: ‘ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם’ (נחמ’ ב:כ).
…. (ע”כ)
פרשת פקודי כמבוא לספר במדבר
כבר שם הפרשה הינו חשוד. “אלה פקודי המשכן…”. לפי תוכן ההמשך אומרים המפרשים כי המילה פקודי כוונתה לספירת מלאי החומרים למלאכת המשכן (ובעיקר למתכות היקרות),אולם הרש”ר הירש מפרש אחרת:
“אלה פקודי – פירושן של תיבות אלה צריך עיון. בדרך כלל מפרשים את תיבת פקודי במשמעות חשבון הנדבות ופירוט השימוש שנעשה בהן. אולם פירוש זה מעלה קשיים שלא קל ליישבם, שכן אם מדובר בחשבון ובפירוט – הרי שהם לוקים בחסר. הכתוב מדבר רק בסכום נדבת הזהב והנחושת. ואשר לכסף, הרי שנמסר רק חשבון חצאי השקלים שניגבו מאת “פקודי העדה” ולא תרומת הכסף שניתנה גם היא בהתנדבות. הכמות של שאר החומרים אינה מוזכרת כל עיקר, ואשר לזהב, הרי שנמסר רק חשבון הנדבות ואין הכתוב מפרט את השימוש שנעשה בהן.
יתר על כן, פקד במשמעות חשבון-כמות אין לו אח במקרא. הוא בא בכל מקום רק במשמעות של מפקד-אנשים ולעולם אינו רחוק ממושג היסוד: חשב.”
המפקד נשמע לנו מוכר מאד אבל הוא שייך לספר במדבר, ויש עוד חומש שלם (ויקרא) באמצע. למעשה פרשת פקודי מהווה הקדמה ישירה דווקא לספר במדבר!
ואכן עיון מדוקדק בתחילת הפרשה יראה לנו עוד שני חידושים גדולים. הראשון בהם מופיע כבר בפסוק הראשון: “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן“. ניזכר שוב בשיטת “שכח את כל מה שאתה יודע בתורה חוץ ממה שנכתב עד נקודה זו” ונראה כי לא מצאנו בשום מקום בתורה כי הלויים יעבדו במשכן. אדרבא, אנו יודעים כי הבכורים מוקדשים מלידה לעבודת ה’ (סוף פרשת בא), והנה מגלים לנו בעקיפין את סיפור החלפת הבכורים בלויים, המופיע בפירוט רב בפרשת במדבר. זוהי דוגמה מצוינת לנושאי מוקדם ומאוחר בתורה.
החידוש השני מופיע בפסוק כ”ה: “בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים“, לראשונה בתורה מופיע מספר מדויק של בני ישראל. מספר זה זהה למספר המופיע בפרשת העסוקת במפקד בני ישראל, שוב פרשת במדבר!
פרשת פקודי מציינת מפנה. בניגוד לנוכחות הא-להית שהופיעה עד כה בהתייחדות אישית עם משה (על ההר, באוהל מועד שנבנה מחוץ למחנה) ובארעיות (על ההר, בהתייצבות כבוד ה’ במדבר בנוסעם מאלים בפרק ט”ז), כעת נבנה משכן קבוע, וא-להים עומד להיות נוכח בו.
וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה’ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם (שמות פרק מ’, ל”ג-ל”ח).
המשכן נבנה על ידי העם, וכעת א-להים בא ושוכן בתוך מעשה ידיהם. עמוד האש ועמוד הענן, שעד כה הלכו לפני העם, מתייצבים כעת מעל המשכן, ומכאן ואילך זהו מקומם החדש. בשלב ראשון, נוכחות השוכן ממלאת את החלל, לא מאפשרת למשה להיכנס. מאוחר יותר ישמש אוהל מועד כמקום התוועדות בין א-להים ובין אדם.
היכן היה נתון המשכן בשלב זה? אין התייחסות מפורשת בכתוב, אך דומה שמקומו הוא כמקומו של אוהל מועד הנבנה לאחר חטא העגל – מחוץ למחנה. מחנה ישראל עדיין אינו מאורגן, השבטים אינן במקומם, אין דגלים, אין לוויים, וממילא אין גם משכן בתוך המחנה.
מעניינת היא המציאות בספר ויקרא, בה התעלמות גמורה מעמוד האש ומעמוד הענן. הסיבה מתבקשת – ספר ויקרא מתאר את המתרחש מנקודת מבט של ‘רשות גבוה’. עמוד האש ועמוד הענן מגלמים תנועה הפוכה, של א-להים הבא לשכוןברשות בני האדם – מציאות שאינה קיימת בספר ויקרא (ע”כ. מעניין המשפט האחרון לעיל)
ואוסף מדרשי חז”ל על עמוד הענן ניתן ב –
א. גילוי שכינה על ידי הענן וכבוד ה’, שגם מונעת ממשה אפשרות כניסה לאוהל מועד (לד-לה).
ב. הסתלקות הענן כאות לתחילת המסע של בני ישראל (לו-לז).
ג. תיאור המשכן כמלֻווה תמיד בענן ובאש (לח).
כמה שאלות עולות בקשר לכך, ונעסוק במקצתן:
1) הפסוק אומר: “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן” (מ:לד). האם הענן וכבוד ה’ אחד הם או שני דברים נפרדים?
2) בפסוק שלאחר מכן כתוב: “וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן” (מ:לה). אם המשכן “נעול” על ידי הענן, כיצד הוא מתפקד?[1] יתר על כן, הרי יודעים אנו שמשה נכנס, וכן הכוהנים בעבודתם, והיינו מצפים אם כן שלאחר תיאור זה יוצג פתרון לשאלה איך נכנסו. והנה במקום פתרון מתארת התורה פונקציה אחרת של הענן: איתות לבני ישראל לנוע. היש קשר בין תפקידיו השונים של הענן?
3) בפסוק האחרון נזכרת האש שיש לה תפקיד בלילה, המקביל לתפקיד הענן ביום: “וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה” (פסוק לח). מנין אש זו, שלא נזכרה עד כה?
נתמקד בעניין הענן. שתי גישות קיימות בפשר הענן:
א. כבוד ה’ מופיע בענן. ה’ התגלה תחילה ברחבי המשכן ומחוצה לו.[2] אחר כך “הצטמצמה” השכינה לבין הכרובים, וכך יכול משה להיכנס. הרשב”ם כותב שם (מ:לה):
“וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד” – בשעת הקמתו כי שכן עליו הענן מיד, להראות חיבתו של הקב”ה על ישראל. אחרי כן היה מסתלק הענן מתוך האהל ושכן על הארון כדכתיב: “וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ… מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים” (כה:כב), ואז בא משה אל אהל מועד כדכתיב: “וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל” וגו’ “מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו” (במ’ ז:פט). וכן את מוצא בבית עולמים ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה’ את בית ה’, בשעת השלמת הבית היה הקב”ה מֵקַדשו בענן ואחר כך היה מצמצם שכינתו על הארון בין הבדים.[3]
ב. הרמב”ן ופרשנים אחרים[4] סבורים שה”ענן” ו”כבוד ה'” הם דברים נפרדים. הענן הוא חיצוני ומכסה את האוהל, וכבוד ה’ שוכן בפנים.[5] משה לא היה נכנס אלא באחת האפשרויות האלה:[6]
1. כשה’ קורא לו, וכפי שה’ מצווה עליו בפסוק הסמוך (תחילת פר’ “ויקרא”). מנקודת מבט זו חומש ויקרא ממשיך את סוף חומש שמות. ויש לומר כדברי הרשב”ם הנ”ל, שאז ה’ מצמצם שכינתו בין הכרובים וקורא למשה. בנסיבות מיוחדות קרא ה’ למשה להיכנס בתוך הענן, כפי שנאמר בסוף פרשת “משפטים”: “וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר” (שמ’ כד:יח).
2. כשכבוד ה’ והענן הסתלק(ו) לאחר היום השמיני.[7] ושוב יש לומר כפי שביאר רשב”ם (לעיל) שלפי דרך זו כבוד ה’ אינו הענן, וסתומים הדברים כיצד הוא מופיע. ויש אומרים שהוא מופיע כאש ואור.[8] ואפשר שזאת האש הנזכרת בפסוק האחרון, שבלילה האיר כאש, וביום כאור פנימי מוסתר על ידי הענן. תיאור כזה מצינו בהר סיני, שם נאמר (סוף פרשת משפטים כד, טו-יז):
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה’ עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן… וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה’ כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וכבר אמר לנו הרמב”ן (שמ’ כה:א) שהמשכן הוא בבחינת “סיני מהלך”, כלומר אותו גילוי שכינה שהיה בסיני ממשיך באופן דומה במשכן.
לפי פירוש זה, לענן תפקיד עיקרי של הסתרה, ואכן, יש שהוא מופיע כערפל.[9]
[2] ראו מדרש חז”ל, שמובא ב”תורה שלמה” (שם, אות סז, בשם ברייתא דמלאכת המשכן פי”ד), שהענן היה מחפה על האוהל מבחוץ וממלא את המשכן מבפנים. ועיינו בהערות הרב כשר שם.
[4] ראו כלי יקר שם: “נראה מזה שכבוד ה’ אינו הענן, אלא שהאש והאור, דהיינו כבוד ה’ היה נראה מתוך הענן”.
[5] רמב”ן (פס’ לד): “הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו. וכבוד ה’ מלא את המשכן – כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כעניין שנאמר בהר סיני (לעיל כ:יז) ‘אֶל-הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱ‑לֹהִים‘. ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן. ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה’ ואיך יכנס בו. והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (לעיל כד:טז), ואמר ויבא משה בתוך הענן (שם יח)… ורבותינו אמרו (ת”כ פתיחתא ח) כתוב אחד אומר ‘וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד‘, וכתוב אחר אומר ‘וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד‘ (במ’ ז:פט), הכריע ‘כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן‘ (מ:לה). כי לדעתם ‘וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד‘, שיבוא שם בלא קריאה, מדעתו, או מפני שאמר שם “וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת” (ז:פט) נראה להם שהיה משה עומד בתוך האהל לפני הכפורת, וכל עת היות כבוד השם מלא את המשכן לא נכנס משה בתוכו. ולכך יאמרו שהיה זה לאחר שנסתלק הענן, כלומר שנסתלק מלכסות כל האהל ואין הכבוד מלא את המשכן, כי לא היה זה רק ביום השמיני ברדת שם הכבוד. והקריאה שאמר ‘וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד‘ (כד:טז), על דעתם קודם לכן היתה, כאשר פירשתי למעלה (בפס’ ב). ויתכן שהכתוב שיאמר פעם אחרת ‘וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן‘ ירמוז אל הכבוד השוכן בקרבו”.
[7] יש להבחין בין סילוק זה ובין העלות הענן, שאז אינו נעלם אלא עולה ומאותת לבני ישראל לנוע. ואולי משום כך מסמיכה התורה את שתי הפונקציות של הענן כדי להבחין ביניהן. כאשר הענן מסתלק השכינה בפנים, ויש שהיא קוראת למשה, ויש והיא “מצטמצמת” בין הכרובים. אבל כאשר הענן עולה, גם השכינה עולה, ובני ישראל צריכים לנסוע כשאין השכינה בקרבם.
[8] הרמב”ם במו”נ א, יט אומר: “האור הנברא הנקרא כבוד ה’ בכל מקום, והוא אשר מלא את המשכן”. ובדעת מקרא: “כבוד ה’… מראה אש, ומסתבר שהוא כמראה ענן זוהר ומבריק, ונמצא שמעל המשכן הי’ מכסה של ענן חשך, ותוכו היה מלא ענן אור, וכן היה גם בהר סיני”.
[9] במעמד הר סיני מסופר על ענן כבד שירד על ההר, ובסמוך: “וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד” (שמ’ יט:יח). האם עשן זה עשה את הענן? ואולי עשן זה הוא בגדר ערפל? ראו רש”י על הפסוק: “וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל” (שם כ:יח), “לפנים משלש מחיצות, חשך, ענן וערפל, שנא’: ‘וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד-לֵב הַשָּמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל‘ (דב’ ד:יא). ערפל הוא עב הענן שאמר לו ‘הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן‘” (שם יט:ט)…. (ע”כ)
ומתוך ילקוט שמעוני, שמות פרק מ’ –
כי ענן ה’ על המשכן יומם –
רבי אומר:
שני עננים היו, שנאמר: כי ענן ה’ וגו’.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:
ענן אחד היה, שנאמר: פרש ענן למסך.
וְלָמָּה היה משתנה להם?
מפני הזבין והמצורעין, כדי שיהו יודעין אימתי הוא ערב אימתי הוא בקר. (ע”כ. מעניין)
ומתוך מדרש רבה – שמות פרק מ’
באחד באדר הייתה נגמרה מלאכת המשכן.למה?
שהמלאכה שנעשית בקיץ ביום אחד, נעשית בחורף בשני ימים, וכדברי רבי שמואל בר נחמני שאמר: שנעשה המשכן בשלשה חדשים.
למה לא עמד מיד?
אלא מפני שחשב הקדוש ברוך הוא לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו, לפי שבאחד בניסן נולד יצחק. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה. והיו ליצני הדור מרננין ומהרהרין ואומרין: למה נגמרה מלאכת המשכן ואינו עומד מיד, ולא היו יודעים מחשבתו ועצתו של הקדוש ברוך הוא.
ועל זה אמר דוד המלך: כי שמחתני ה’ בפעלך במעשה ידיך ארנן (תהל’ צב ה).
כי שמחתני ה’ בפעלך, זה אהל מועד.
במעשה ידיך ארנן, זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.
מה גדלו מעשיך ה’, מאד עמקו מחשבותיך (תהלים צב ו), שהיית חושב לערב שמחה בשמחה, יום שנולד יצחק אבינו.
ואותו היום נטל עשר עטרות, כדאיתא בסדר עולם וגו’. ולפיכך, איש בער לא ידע (שם שם ז), אלו הליצנין והטיפשין שבדור שלא היו יודעים מחשבתו של הקדוש ברוך הוא.
וכסיל לא יבין את זאת (שם), שלא היה יכול אחד מהם להקימו, ולא בצלאל ולא אהליאב ולא החכמים העושים את כל מלאכת הקדש, כדי שיבוא משה וייטול את שלו, לפי שהיה מצטער שלא עשה בו כלום. לפיכך, ויקם משה את המשכן וגו’, ולא בצלאל ולא אהליאב ולא החכמים העושים.
וכתיב: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (במדב’ ז א).
כיון שהוקם המשכן, מיד ירדה שכינתו לתוכו, שנאמר: ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה’ מלא את המשכן.
וכתיב: כי ענן ה’ על המשכן וגו’. לקיים מה שנאמר: אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו (תהלי’ פה י).
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה הייתה שכינתי ביניכם ולעיניכם, שנאמר: ומראה כבוד ה’ וגו’ (שמ’ כד יז).
ולעתיד לבא, שכינה אינה זזה מכם לעולם, שנאמר: ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל(מלכים- א ו יג). ברוך ה’ לעולם אמן, סלה: (ע”כ)
במדבר ניתן למצוא סוגים שונים של התגלות ה’ בענן:
עמוד הענן שהפריד בין מחנה ישראל למחנה מצרים ושהנחה את בנ”י בדרך, עמוד הענן ששכן על האהל ודרכו דבר ה’ למשה, הענן שהיה על הכפורת בין הכרובים, “ענני הכבוד”, ו”עב הענן” שירד על הר סיני.
רש”י מבאר שהיו שבעה ענני כבוד מסביב למחנה בנ”י שהגנו עליהם. הענן על הר סיני היה חשך של ערפל, כמין עשן. עמוד הענן היה שליח שמוליכו הקב”ה. ועל הכפורת השכינה מתגלית תמיד בענן.
אור החיים מבאר שהיו במדבר 3 עננים: 1. לנחותם הדרך. 2. לחפות עליהם מפני החמה. 3. להאיר להם בלילה. אך הוא לא אומר שהשכינה תמיד שרתה בענן, שהרי בהר סיני השכינה שרתה באש והענן רק הסתיר אותה.
הספורנו מסביר שקיום הענן זו השראת שכינה בדרגות ובכוחות משתנים:
מלאך יכול להנהיג את עמוד האש ועמוד הענן. הענן יכול להסתיר את עמוד האש (כלומר יש בו מימד פיזי).אותו ענן היה שוכן על המשכן (תוך היריעות, חוץ לפרוכת) כל הזמן, עד שהיו צריכים לסוע.כשהענן נראה על הכפורת – זה לדבר עם משה. ב3- המסעות דרך המדבר הגדול והנורא – הענן היה עומד עליהם בעת נסעם כדי להגן מהנחשים והעקרבים. (הענן סר פעם מעל האהל ללא נסיעתם – היה זה אות להרחיק המצורעת – שתצא מהמחנה). רק בהר סיני הופיע ענן מסוג אחר שלא שרתה בו השכינה.
שאר המפרשים שהובאו לעיל, לא מחייבים פירוש לכל סוג ענן, שהרי לשיטתם השכינה לא שרתה דווקא בענן.
(ראב”ע מפליא לפרש שעמוד הענן לא היה בצורת העבים – אלא עמוד שהגיע לעננים).
מה מסמל הענן?
בד”כ הענן בתנ”ך מסמל כעס או רוע: בעניין ברית הקשת נאמר “והיה בענני ענן על הארץ, ונראתה הקשת בענן”[14]. שם רש”י מפרש: ‘בענני ענן. כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם’. וכמוהו הרמב”ן: ‘מידת הדין’. במלחמת גוג ומגוג נאמר “ועלית כשאה תבוא כענן לכסות הארץ”, ובעניין הגלות: “נפצו שם ביום ענן וערפל”, ובקומות רבים ענן מסמל אויב ומלחמה.
אך אפשר להסביר שהענן מסמל גם כח וגבורה, כמו במעשה מרכבה: “ענן גדול ואש מתלקחת”, ובגאולה העתידה: “וקרוב יום לה’ יום ענן” . ובישעיה “וברא ה’ על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה” – הענן מסמל חופה של כבוד.
אם נחבר את שני העניינים, הענן מסמל הסתר, לפעמים הסתר פנים לישראל, ולפעמים הסתר לגוים. מדת ההסתר של הקב”ה עצמו – זה כבודו, כמו שכתוב “כבד אלוקים הסתר דבר”, רש”י מפרש שם: ‘כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית, אין לך לחקר’. ראב”ע שם מסביר: ‘בספור מעשיו… כי מי יוכל למלל כבודו ולהגיע אל תכליתו’. (ע”כ. נא לעיין)
….. ענן ואש בחנוכת הבית הראשון
תיאור דומה לאמור בחנוכת המשכן מצינו בחנוכת מקדש שלמה. לאחר שהכניסו הכוהנים את ארון הברית לקודש הקודשים נאמר:
וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה’. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה’ אֶת בֵּית ה’ (מל”א ח’, י-יא).[1]
כמו בחנוכת המשכן מופיע ה’ גם כאן בענן, וכבודו מלא את הבית; וכשם שבחנוכת המשכן לא יכול משה לבוא אל האוהל בגלל ההתגלות, כך אין הכוהנים יכולים להיכנס אל הבית לשרת מפני הענן והכבוד הממלאים אותו.[2]
על רקע ההקבלה בולט חסרונו של מרכיב אחד – האש. זו מופיעה רק לאחר תפילת שלמה:
וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים (דה”ב ז’, א).
אש זו, שמסופר עליה רק בספר דברי הימים, מקבילה לאש שיצאה מלפני ה’ ואכלה את הקרבנות שעל המזבח בחנוכת המשכן (ויקרא ט’, כד), וכן לאש שירדה מן השמים על המזבח בגורן ארוונה היבוסי (דה”א כ”א, כו).
[1] תגובתו של שלמה היא: “אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה’ אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל. בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים” (שם, יב-יג). רש”י מפרש כי כוונתו היא שהופעת הענן הִנָּהּ סימן להשראת שכינה: “אז אמר שלמה – כשראה את הענן אמר: עתה רואה אני שהשכינה שורה בבית שבניתי, שהרי כך הבטיח, לבוא ולשכון בו מתוך ענן וערפל. והיכן אמר? ‘כי בענן אראה על הכפורת’ (ויקרא ט”ז, ב). כך שנויה בספרי” (המדרש שמציין רש”י אינו בספרי שלפנינו, וראה מכילתא בא מסכתא דפסחא פרשה יב). באופן דומה פירש רבי יוסף קרא, המציין כי המילה “ערפל” נזכרת גם במעמד הר סיני (שמות כ’, יז). אך יונתן בן עוזיאל תרגם “בכין אמר שלמה ה’ אתרעי לאשראה שכינתיה בירושלם” (אז אמר שלמה: ה’ רצה להשרות שכינתו בירושלים); ויש לעיין מדוע תרגם “ערפל” – ירושלים. בהמשך השיעור נביא את פירוש המלבי”ם לפסוק.
[2] אמנם ניכרים גם הבדלים: בחנוכת המשכן הענן מכסה את האוהל, בעוד שבמקדש הוא ממלא את הבית; בחנוכת המשכן משה אינו יכול לבוא אל האוהל, ואילו במקדש הכוהנים אינם יכולים לעמוד לשרת בו. אמנם בעניין ביאת הכוהנים באה בספר דברי הימים לשון מקבילה למה שנאמר במשכן: “וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לָבוֹא אֶל בֵּית ה’ כִּי מָלֵא כְבוֹד ה’ אֶת בֵּית ה'” (דה”ב ז’, ב). אשר להבדל הראשון, ראה דברי המלבי”ם שיובאו להלן. (ע”כ)
הסיום הזה של ספר שמות אינו מקרי בעיני, והוא מסמל טרנספורמציה עמוקה שעובר האלוהים. האל של ספר שמות שונה מאוד מזה של ספר בראשית, והאל של סוף ספר שמות שונה מהאלוהים של תחילתו. פניו של האל שפגשנו עד כה גם שונים מהמובן הבסיסי של האלוהים היהודי כאל האחד והמושלם.הפסקה שקראנו זה עתה מבשרת על אלוהים מודע, בעל רצונות ברורים ומטרות מוגדרות, היודע לבטא ולסמל את הקשר בינו ובין העם שבחר. נוכחותו שלמה ורציפה, והמבט שהוא מפנה אל עבר בני האנוש ארוך ומתמשך. בפעולותיו של האלוהים בולט הצורך שלו בקשר עם בניו, בלהיות נוכח ביניהם. יש לו עניין אישי בפנייתם של בני ישראל אליו ובכך שהם יאמצו את דרכו.
את הפן האישי של האלוהים של ספר שמות ראינו בצורה בולטת לאחר חטא העגל. האלוהים התמלא בחימה וזעם ומיד ביקש להשמיד (במילותיו למשה: “הניחה לי ויִחַר אפי בהם ואֲכַלֵם”). באותו הרגע הוא שכח את כל מעשי הנפלאות שביצע עבור בני ישראל ביציאת מצרים, וסבר שאין פתרון אחר מלבד להכחיד אותם. האלוהים התרצה מהר אמנם, שכן משה ידע להראות לו את חוסר ההגיון בפעולה שכזו: לא רק שהאל השקיע רבות בנסי יציאת מצרים, זה גם לא נראה טוב: המצרים יוכלו לצחוק על האל העברי ולומר כי הוציא את עמו ממצרים רק בכד להרוג אותם במדבר… (ע”כ. מומלץ)
פסוק זה – אמר הגאון רבי יהודה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף – מלמד אותנו בדרך רמז על שתי הנהגות שיש לרב תלמיד חכם לנהוג: ענן ואש.
הענן מכסה את השמים ומסתיר אותם מעיני כל.
כך גם הרב צריך להיות עניו ולהסתיר את דרכיו מבני אדם.
לעומת זאת – המשיך רבי יהודה – האש גלויה לעין כל והיא מאירה את אפילת הלילה ומכלה ושורפת את הכל.
כך גם לעיתים חובה על הרב לנהוג בתקיפות ובחוזקה כאש בוערת.
מתי יש לנהוג כך ומתי אחרת?
כאשר הציבור הולך בדרך התורה והמצוות על הרב לנהוג כ”ענן”, בענווה יתירה ובהסתר, ואילו כאשר האנשים אינם הולכים בדרך התורה על הרב להוכיח אותם ולהילחם מלחמת חורמה בפורצי גדר ודרך.
דבר זה – סיים רבי יהודה – מרומז בפסוק: “כי ענן ה’ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו”, כאשר “ה’ על המשכן” אזי יש לנהוג בדרך של “ענן”, ואילו אם חלילה יש מצב ש”תהיה לילה בו”, שכן הלילה מרמז על חושך ואפילה מן המצוות, אזי יש לנהוג בדרך של “אש”! (ע”כ. קדימה להשלטת חוקי התורה בישראל
בשבוע שעבר, שאותו החמצתי, הוא חזר לרגע, עת התעצבן על בני ישראל בגלל חטא העגל (הו, כמה יש לי לומר על זה, אבל לא עכשיו, בשנה הבאה). נכון, הוא עשה עוול, הוא רצח סתם והוא היה אטום למצוקה של צאן מרעיתו, אבל הוא היה שווה פי אלף מהאלוהים של הפרשה הזאת. אם האלוהים של השבוע שעבר היה אל פאצ’ינו, האלוהים של הפרשה הזאת הוא יובל כספין.
החזירו לי את האלוהים שלי!
ז.
בגדול, ניתן לומר שהאלוהים ההוא, הכריזמטי, נעלם. סיים את תפקידו. פה ושם הוא יבליח לאיזו התפרעות משולחת רסן, אבל בגדול הוא הלך, ואנחנו נתקענו עם המחליף המשעמם שלו, שמעדיף קורבנות על מלחמות, ולא מתעניין מי יודע מה בבני האדם.
ח.
השבוע אנחנו מסיימים לקרוא את ספר שמות. כשמסיימים לקרוא את הספר, אומר כל הקהל ביחד: חזק חזק ונתחזק! זה אחד מהדברים שהכי אהבתי בתור ילד, ואם אתם אוהבים אתי אפילו קצת, בואו ותגידו את זה איתי, בקול רם: חזק חזק ונתחזק!
ט.