From:
To:
Subject: צו את אהרן…הקרב אותה…ויתן על תנוך אוזן
Date: Sun, 27 Mar 2016 01:45:35 +1100
א. פרשת ויקרא מול פרשת צו
חטיבת הלכות הקרבנות בספר ויקרא פרקים א’ – ז’, כלומר בפרשת ויקרא ובחלק הראשון של פרשת צו, מתחלקת בעצם לשתי חטיבות שונות: האחת נמשכת לאורך פרקים א’ -ה’ (כל פרשת ויקרא) והשנייה מכילה את פרקים ו’ – ז’ (החלק הראשון של פרשת צו). חלוקה זו נעשית בעיקר על ידי כך שכל הקרבנות המנויים בחטיבה הראשונה מופיעים שוב בשנייה. בנוסף לכך, דיני הקרבנות בפרשת צו מהווים חטיבה מאוחדת, אשר רב המשותף לרכיביה השונים, המבדלים אותה מפרשת ויקרא:
א. פרשיות הקרבנות השונים בפרקים אלה מכונות ‘תורות’: “…זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה… זאת תורת החטאת… וזאת תורת האשם… וזאת תורת זבח השלמים…” (בהתאמה: פרק ו’ פסוק א’, פסוק ז’ וְפסוק י”ח; פרק ז’ פסוק א’ וְפסוק י”א); מה שאין כן בפרשת ויקרא.
ב. ההלכות המרכזיות של כל סוגי הקרבנות כאן נאמרות בדיבור של ה’ למשה הפותח בציווי מפורש למסור את ההלכות לכהנים: “…צו את אהרון ואת בניו לאמר…” (פרק ו’ פסוק ב’); “…דבר אל אהרון ואל בניו לאמר…” (שם, פסוק י”ח); זאת, בניגוד לחטיבה של פרשת ויקרא, שבה ההלכות נפתחת בציווי מפורש למסור את ההלכות לכל בני ישראל: “דבר אל בני ישראל…” (פרק א’, פסוק ב’), “דבר אל בני ישראל לאמר” (פרק ד’, פסוק ב’)[1].
[1] בתוך חטיבה זו של פרקים ו’ – ז’, יש שתי פרשיות החורגות מסגנון הפרשה בשני אופנים. מדובר בפרשיית ‘קרבן אהרון ובניו’ (פרק ו’, פסוקים י”ב – ט”ז) ופרשיית ‘כל חלב’ (פרק ז’, פסוקים כ”ב – ל”ו). בשתי פרשיות אלה חסר הלשון ‘זאת תורת…’, וכמו כן שתי פרשיות אלה פותחות בדיבור חדש של ה’ למשה, בלי ציווי להעביר את הדברים לאהרון ובניו. ….
מסתבר, ששתי פרשיות אלה אינן חלק מהפרשה היסודית של ‘תורות הקרבנות’, אלא הן עומדות בפני עצמן, ומשום מה התורה קבעה את מקומן אל בין תורות הקרבנות…….…
ב. הקושי באפיון הפרשה ופרטיה
לדעת הרמב”ן (בפתיחה לפרשה), המאפיין האחרון שהזכרנו של תורות הקרבנות, דהיינו הציווי להעביר את הדברים לאהרון ובניו, משקף את הבדל יסודי בין פרשת ויקרא לבין פרשת צו:
אמר הכתוב בפרשת ויקרא ‘דבר אל בני ישראל’, כי שם יצוה בהבאת הקרבנות, וישראל מביאים אותם. וכאן אמר ‘צו את אהרן’, כי ידבר במעשה הקרבנות, והכהנים יעשו אותם.
הרמב”ן סובר כי פרשת ויקרא היא ‘הבאת הקרבנות’, כלומר, יוזמת ההבאה על ידי בעל הקרבן, ופרשת צו היא ‘מעשה הקרבנות’. לדעתו, זהו ההסבר לפניות השונות – ההבאה שייכת לכלל ישראל, בעוד מעשה הקרבנות שייך לכהנים. כלומר, לדעת הרמב”ן המניע לפיצול הפרשות והתיאור היסודי שלהן הוא שפרשת ויקרא עוסקת ב’הבאת הקרבנות’, בעוד צו עוסקת ב’מעשה הקרבנות’.
אולם, כאשר אנו ניגשים לבחון אילו פרטים מופיעים בשתי הפרשות, אנו נתקלים בקשיים בהתאמת הממצאים לתיאוריה של הרמב”ן: אמנם אין ספק שפרשת ויקרא אכן עוסקת ביוזמת הבאת הקרבנות על ידי בעליהם[1], אך האפיון של הרמב”ן לפרשת צו הוא קשה: פרטי מעשי הקרבנות נמצאים גם בויקרא וגם בפרשת צו[2], וקשה לראות כאן מאפיין של צו יותר מאשר של ויקרא.
מהו, אם כן, הנושא היסודי של תורות הקרבנות בפרשת צו? וכיצד נושא זה מצדיק פרשה עצמאית, אחרי שפרשת ויקרא כוללת את ההלכות היסודיות של הקרבנות השונים, ובכלל זה עבודות הנעשות על ידי הכהנים בלבד?
מלבד שאלת האפיון, בתורות הקרבנות בצו יש ‘חורים’ – פרטים חסרים, שקשה להסבירם….
(ע”כ. והמאמר ממשיך ומנתח ומסביר, כי אם זה כתוב פעמיים כנראה שזה היה חשוב)
וניתוח דומה אבל מוגש בצורה פשוטה ב –
לכאורה, שתי הפרשיות הראשונות של ספר ויקרא – פרשיות “ויקרא” ו”צו” – עוסקות בעניינים דומים מאוד: בדיני הקרבנות. אם נעמיק לעיין בשתיהן, נגלה ששתיהן עוסקות באותם סוגים של קרבנות, אולם קיימים גם מספר הבדלים ביניהן: סדר הקרבנות אינו זהה בשתי הפרשיות, ואף הדינים המוזכרים ביחס לכל קרבן אינם זהים. בשיעור זה, ננסה לעמוד על חלק מההבדלים שבין פרשיות ויקרא וצו, ולבחון את המשמעות של הבדלים אלו.
ההבדלים בין הפרשיות
ההבדל הבולט ביותר בין פרשיות ויקרא וצו הוא סדר הקרבנות. בפרשת ויקרא, מתארת התורה את הקרבנות לפני הסדר הבא: עולה, מנחה, שלמים, חטאת[1] ואשם. לעומת זאת, בפרשת צו סדר הקרבנות הוא: עולה, מנחה חטאת, אשם ושלמים.
הבדל נוסף הקיים בין שתי הפרשיות מתייחס לפרטי דיני הבאתם. בדרך כלל, אין דינים המובאים בשתי הפרשיות, וכל פרט מדיני הקרבנות מופיע באחת הפרשיות בלבד. חלוקה זו מעלה בפנינו שאלה כפולה: ראשית – מדוע הדינים חולקו כפי שחולקו; ושנית – מדוע חלק מהדינים הוזכרו בשתי הפרשיות. כדוגמא לדברינו ניטול את שחיטת הקרבן: שחיטת החטאת מוזכרת בשתי הפרשיות, שחיטת העולה מוזכרת בפרשת ויקרא בלבד, ואילו שחיטת האשם מופיעה רק בפרשת צו.
ומתוך מאמר אפיקורסי (חופשי) ב –
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/04_zav/zav_moti.html
Moshe – Holbein
משה לפני העם
תחריט מאת הנס הולביין
צייר גרמני, 1543-1497
| פרשת השבוע : “צו” – בסימן “צו מילואים”
ויקרא ו’ – ח’ מוטי, כיום איש מחשבים, נולד למשפחה אמונית, ושינה כיוון לעולם החופשי, בבחינת “יצא לשאלה”. מוטי הציע להעלות באתר את פרשנותו למקרא, צו הינה הפרשה השניה בספר ויקרא, השלישי שבחמשת חומשי תורה, וכוללת שלושה פרקים. 2. בצלאל בן אורי מתכנן ומקים את מקום פולחן המזבח והלוחות – אוהל מועד. “צו” מטהר משה את המזבח ואת הכוהנים )אהרון ובניו(, ובהיותם טהורים, משה מוסר להם, התיצבות למילואים: א’ ניסן )שבועיים לפני פסח!(……\ |
1. וידבר ה’ אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר.
שני פסוקים קצת “כבדים” בציווי ואמירה.
וידבר ה’ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים) לשניהם.
ספר ויקרא – הקודקס הראשון של המנהל הציבורי
ספר ויקרא מכונה בפי חז”ל “תורת כהנים”, מפני שהוא מוקדש ברובו להוראות לכהנים כיצד לנהל את עבודת המשכן בתקופת המדבר ולימים בבית המקדש. הכהנים היו עובדי ציבור שהוסמכו לעבוד בקודש[1], ולמעשה היו החוליה המקשרת בין האדם לבין האל, שיועדה לעבודה ציבורית[2]. לא נחטא אם נטען שספר ויקרא הוא התקשי”ר הראשון שנכתב למגזר הציבורי[3]. ואכן, עיון בהוראות המקרא לכוהנים עשוי ללמד[4] אותנו מהי תפיסת תפקיד נכונה של עובד הציבור, וכיצד ראוי לה לרשות מנהלית לנהוג[5]. אחד ממאפייניהם המובהקים של הכהנים היה מידת הזריזות במילוי תפקידם, עד שנאמר עליהם: “כהנים זריזין הם”[6].
אחד המקורות לחובת הכהנים לעשות את מלאכתם בזריזות הוא פרשתנו, במילה הראשונה בפרשה: “צו את אהרן ואת בניו לאמר” (ויקרא ו, ב). והנה מצינו שהמילה “צו” אינה שכיחה במקרא[7] ולכן נזקק המדרש לעמוד על משמעותה[8]:
אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: וביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס.
לפי המדרש, מילת “צו” מורה לאדם המצווה שמשעה שנצטווה, וכל זמן שהציווי עומד בתוקפו, הוא חייב לפעול במהירות ובלא שיהוי. ונשאלת השאלה: מה טעם בהוראת זירוז זו אם ממילא הכהנים זריזים? התשובה לשאלה זו באה בדברי ר’ שמעון, האומר שחובת הזירוז יש לה מקום כל אימת שמי שמצֻווה עלול להפסיד אם יקיים את המוטל עליו.
[2] לעוד תפקידים ציבוריים שהוטלו על הכהנים ראה יחזקאל מד, כג-כד. על חובתם להורות הלכה לעם ישראל ראה רמב”ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק יג, הלכה יב. על סמכותם לשמש כשופטים ראה רמב”ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ב.
[3] על ההקבלה שבין נושא משרה ציבורית לכוהן יש ללמוד מאופיו הציבורי של תפקיד הכוהן. ונאמר בספר החינוך, מצווה רסה: “הכהן הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים, ומתוך מעשיו וקורבנותיו יתרצה האדם לפני בוראו ויכופר עוונו”. על הכהונה ותפקידיה ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, ערך כהונה, עמ’ 14.
[4] על יכולת ספר ויקרא להכיל פירושים רבים ראה סנהדרין קג ע”א: “תנו רבנן: מנשה [ממלכי יהודה] היה שונה [=לומד] חמישים וחמישה פנים בתורת כהנים… אחאב שמונים וחמשה, וירבעם מאה ושלושים”.
[5] הדים לתפיסה המבקשת ללמוד מפעולתם של הכוהנים על תפקודה של רשות מנהלית ראה: אביעד הכהן, “חריגה מסמכות במשפט המנהלי”, פרשת השבוע, ירושלים תשע”ב, ויקרא, עמ’ 88-82; אלישי בן-יצחק, “זהירות ורגישות בעבודתו של איש ציבור”, הדף השבועי, פרשת שמיני, גיליון מס’ 962; הנ”ל, “איש ציבור שריצה את עונשו והחזרה לתפקיד הציבורי”, הדף השבועי, פרשת ויקרא, גיליון מס’ 1009; הנ”ל, “יין ישמח לבב אנוש – לא בזמן העבודה”, מגפון – עיתון ישראלי עצמאי, 3.4.2013, בכתובת http://megafon-news.co.il/asys/archives/137617.
המלה “צו” מובילה אותי לעיקרון בסיסי בתפיסה היהודית שאומר: “גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה”. זכור לי, שכשלמדתי את המשפט הזה בהיותי בבית הספר התיכון, לא הבנתי אותו. הרי מי שעושה את מעשיו מרצונו הטוב, נראה לכאורה לפחות יותר גדול ממי שעושה דברים רק כי אומרים לו לעשות אותם. למעשה, רק לאחרונה הבנתי את הכלל הזה, ואני רוצה לשתף אתכם במחשבותי בנושא.
בנוסף לשאלה ששאלתי כבר, יש עוד שאלה. אם אדם פועל לפי המצווה, אז היכן הבחירה החופשית, שגם היא אחת מאושיות התפיסה היהודית? לכאורה יש כאן סתירה.
הנה הסבר שחשבתי עליו. כשאדם פועל מרצונו, מתנדב, למשל. הוא עושה זאת מנקודת המבט שלו, שהיא תמיד צרה ומוגבלת. יש לו רעיון שהוא רוצה לקדם, אולי הוא רוצה להביע את עצמו בדרכים שהחיים הרגילים אינם מאפשרים לו, או עוד מניעים טובים יותר או פחות. בעיני “גדול המצווה ועושה” פירושו להיענות לצווי מתוך הכרה שהאדם הוא חלק ממשהו יותר גדול ממנו, והוא מוכן לשים את ענייניו הצרים בצד כדי לתרום לעניין הגדול יותר.
אם כך, נשאלת השאלה, אז מיהו המצווה? לו היינו קהילה אורתודוקסית, התשובה היתה ברורה. יש הלכה, שולחן ערוך, ושם כתוב בדיוק מהם הציוויים…..
אמנם ברוב המקומות מצווה הקב”ה בלשון “דבר אל בני ישראל”, או “אמור אל הכהנים” וכיוצ”ב. אך כאן מסביר רש”י: “אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות…”. לשון הציווי “צו” מופיעה עוד שש פעמים בכל התורה (נוסף על כאן, ובסה”כ בכל התנ”ך מופיעה באחד עשר מקומות שונים), אך רק כאן אצלנו מסביר רש”י שזהו לשון זירוז.
אמנם עניינה של התורה הוא ציוויים והדרכות, אך לא בכל מקום משתמשת התורה בלשון זו. השימוש בלשון “צו” מזכיר לנו את דברי רבי חנינא בגמרא (במסכת בבא-קמא, ל”ח” ע”א): “גדול המצוּוה ועושה יותר ממי שאינו מצוּוה ועושה”. ומדוע באמת גדול יותר המצוּוה ממי שאינו מצוּוה? אם נדקדק בדברי רש” כאן אצלנו, נראה שיש למי שמצוּוה ועושה, קשיים שאינם קיימים אצל מי שעושה על אף שאינו מצוּוה. למעשה רש”י דיבר על שלוש צורות שונות בלשון “צו”: הראשונה – “זירוז”, השניה – “מייד”, והשלישית – “ולדורות”. וכך מובנים דברי רש”י לאור הגמרא: בזמן שאדם מצוּוה, יצר הרע מנסה להתגבר עליו ולהרחיקו מקיום המִצווה. אך מי שאינו מצוּוה, יצרו מניח לו ולא מֵרָחָקוֹ. לפיכך יש צורך למצוּוה ב”זירוז”. קושי נוסף שמתעורר אצל מי שמצוּוה הוא “מייד”. כלומר יש זמן מוגדר לקיים את המִצווה ואין לדחותה. זאת, לעומת אדם שאיננו מצוּוה וברצונו מקיים את המצווה בזמן שירצה. הצורה השלישית “ולדורות” גם היא באה לידי ביטוי בקושי שיש למצוּוה על פני מי שאיננו מצוּוה: מי שמצוּוה, עליו להעביר את הציווי הלאה לבניו וכך מדור לדור. אך מי שאינו מצוּוה אין לו צורך להעביר את הציווי הלאה לבניו.
כעת אם נתבונן בפסוקים באופן פשוט, נעמוד על כך שישנו כאן ציווי לאהרון הכהן הגדול על “תרומת הדשן”, שעליו לקיימה בכל יום. לפי זה מובנת לשון הזירוז שיכול שמגיעה בשל חשש שקיום מִצווה “שגרתית” שבכל יום, יתכן שתיעשה כמצוות אנשים מלומדה. למעשה ציווי זה אינו רק לאהרון, אלא ראוי שכל אחד ילמד קל וחומר מהציווי שהוטל על הכהן הגדול, כדי להזדרז בעבודת המצוות ולא לעשותה כדבר של שגרה. כלומר כאשר עלולה השגרה לפגום בקיום המצווה בזריזות, אזי יש צורך בהתעוררות מיוחדת. …
בפרשות האחרונות עסקנו בהקמת המשכן. כעת, לאחר שהוקם המשכן ואהרון ובניו נמשחו לעבודת הקודש, היינו מצפים שהם יתחילו בעבודתם. אך לשם כך, היה עלינו (ולמעשה על הכהנים) ללמוד בשבוע שעבר בפרשת ויקרא מהו ה”קטלוג” של סוגי הקרבנות השונים – איזה קרבן צריך להביא במקרים מסוימים. וכך, בפרשתנו לומדים את השלב הבא – כיצד יש להקריב כל סוג קרבן. אהרון ובניו לא נכנסים מייד למשכן וכבר עובדים. אמנם הכל מוכן, הכלים, המזבחות והבגדים את תחילת העבודה במשכן מבצע משה ומדריך ומלמד את הכהנים לעשות את מלאכתם. כאן מגיע השימוש בלשון “צו” – ויש לדייק בפסוק הפותח: “וידבר ה’ אל משה לאמור” ראשית, הדיבור הוא למשה. מובן שהדיבור הזה הוא עצמו ציווי ה’ למשה, אך המשך הפסוק: “צו את אהרן ואת בניו לאמור זאת תורת העולה…” מראה כי על משה ללמד את אהרון ואת בניו את המלאכה. (ע”כ)
וגישה עוד יותר מענינת, מתוך
http://www.lemaan8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=313641
איך עוצרים מחשבה רעה
[פ”ו פ”ב] צו את אהרן זאת תורת העולה וגו’. פירש רש”י, אין צו אלא לשון זירוז מיד. ולדורות אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. עד כאן. רוצה לומר שבזמן שהכהנים מקריבים קרבנות בבית המקדש – הם מקבלים חלק מהבשר ואוכלים אותו. מה שאין כן קרבן עולה, שהכל עולה לה’ יתברך (חוץ מהעור), ולכן צריך לזרזם.
פירוש נוסף ששמעתי, שאם אדם שומע שיר לא יפה או שירת אישה – יכול לסתום את אזניו. או כשרואה דבר לא צנוע – יכול לעצום את עיניו. וכן אם רוצה לדבר לשון הרע וכדומה – סותם את פיו. וכן כשמריח ריח של דבר אסור – יכול לסתום את אפו. כי לכל אלה יש כיסוי גשמי. אבל יש דבר שאין לו יכולת כיסוי, והוא המחשבה.
לכך רש”י רמז במקום שיש חסרון כיס, שכיס כוונתו לכיסוי, וידוע שקרבן עולה בא על הרהור לב, שזה ראשי תיבות עלה. ואם כן, מה יעשה אדם שרואה שמחשבותיו הרעות מתגברות עליו, שהרי אין לכך כיסוי? התשובה היא: “זאת תורת העולה”. הקב”ה רומז לאדם שהסיבה שיש לו הרהורים רעים נובעת מכך שאין לו תורה כראוי. שהרי הרמב”ם כותב “אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה”. החכמה היא התורה, והיא-היא המקור לכל החכמות שבעולם. (ע”כ. נאה נאה)
ואיך מסבירים “הפוך על הפוך” – מתוך
http://www.karnash.co.il/?catID=48184
2. זאת תורת (העולה + המנחה + החטאת…)
הביטוי “זאת “תורת…” חוזר על עצמו בפרשתנו ועוד פעמים רבות בתנ”ך. כלומר יש לנו “תורה כללית” ויש “תורה פרטית”
מתוך
http://www.yahadut.tv/ArticleDetail.asp?ArticleID=403
“בפרשת “צו” ישנן הוספות על דיני קרבנות שנכתבו בפרשת “ויקרא”. למרות שמדובר בהשלמות בלבד, פותח כל נושא במילים “זאת תורת”: “זאת תורת העולה”, “זאת תורת המנחה” וכדומה.
המשמעות הפשוטה של הפתיח “זאת תורת” היא שלהלן יפורטו כל הדינים של המצווה המסוימת. אך כאן לכאורה לא ניתן לפרש כך, כי חלק מדיניהם של הקרבנות הנידונים כבר הופיעו בפרשה הקודמת. ואכן, על שני פתיחים בפרשה – “זאת תורת העולה” ו”זאת תורת המנחה” מציין רש”י שלמילה “תורה” יש משמעות אחרת. זו מילה שבאה לרבות, כלומר – ללמד דבר-מה חדש שאינו מפורש (ורש”י גם מסביר מהו החידוש).
אולם על הפתיחים “וזאת תורת האשם”, “וזאת תורת זבח השלמים” – לא מסביר רש”י דבר. והסיבה פשוטה: בנושאים אלו רובם ככולם של הדינים מופיעים על אתר ולא בפרשה אחרת, ולכן כאן נותרת המשמעות הפשוטה של הפתיח “זאת תורת”: זו אכן (רובה ככולה של) תורת הקרבן המדובר.
נמצא אפוא שחידושיה של פרשת “צו” מתחלקים לשני סוגים. הפרשה מלמדת על קרבנות חדשים ש(כמעט) לא נידונים במקום אחר – תוספת בכמות של קרבנות. ובאותם קרבנות שדיניהם מפורטים ברובם במקום אחר – מעניקה הפרשה תוספת באיכותשל דינים חדשים.
(ע”כ. יפה)
וקשר לשיר השירים ניתן ב –
http://upload.kipa.co.il/media-upload/matan/4192012330216301.doc
זה שמח בגדולתו של זה וזה שמח בגדולתו של זה
שיר השירים רבה ( וילנא ) פרשה א ד ” ה א [ י ] נאוו
א [ י ] נאוו לחייך , מה לחיים הללו לא נבראו אלא לדיבור , כך משה ואהרן לא נבראו אלא לדיבור , בתורים ,
בשתי תורות שבכתב ושבעל פה , ד ” א בתורים , בתורות הרבה הלא הוא דכתיב ( ויקרא ו ) זאת תורת העולה זאת תורת המנחה זאת תורת החטאת זאתתורת האשם זאת תורת זבח השלמים זאת התורה אדם כי ימות באהל ,
ד ” א בתורים , בשני תארים בשני אחים זה משה ואהרן שתוארן טובה זה על זה , זה שמח בגדולתו של זה וזה
שמח בגדולתו של זה ,
הטיעון הזה עולה על שפתיהם של רבים, במיוחד ילדי פייסבוק שאוהבים לעשות קופי-פייסט לטיעונים של אחרים בתקווה להרשים. לעתים רחוקות מאד מקבלים את ההקשר בו מופיע הפסוק הזה. הוא נלקח מסוף חומש ויקרא, בחלק שבו אלוהים אומר לעם ישראל “אם תמרו את פי, תקבלו בראש!”. הסתכלות מהירה על ספר ויקרא תבהיר למה נעשה כאן שימוש במילה “תורות” ברבים. יש כמה וכמה “תורות” למיניהן בחומש הזה. “זאת תורת העולה” (פרק ב), “זאת תורת האשם” (פרק ז), “וזאת תורת זבח השלמים” (פרק ז), “זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים” (פרק יא), “זאת תורת היולדת” (פרק יב) ו”זאת תורת הזב” (פרק טו). כששמים את הציטוט בהקשרו – כחלק מהסיכום של ספר ויקרא – קשה להיות מופתעים מהשימוש במילה “תורות” ברבים. החלק האירוני במיוחד, הוא שספרא דבי רב מזכיר את העובדה הברורה הזאת. מיד אחרי ה”פירוש” שהצגתי לעיל, מוצגת דעה חלופית ששמה את הפסוק הזה בהקשרו:
אמר רבי עקיבא: וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה נתנו להם – “זאת תורת העולה”, “זאת תורת המנחה”, “זאת תורת האשם”, “זאת תורת זבח השלמים”, “זאת התורה אדם כי ימות באהל”. (ע”כ)
3. מס בשר – מתנות כהונה – כי את חזה התנופה ואת… לקחתי מאת בני ישראל (פרק ז’ פסוקים לא’ – לד’)
נו, ברור הכהנים חייבים לאכול, ומאין יבוא האוכל?
מתוך מדרשי חז”ל ב –
מהר”ל:
ומפני כי השלמים הם שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ואי אפשר שיהיה שלום, דהיינו החבור עם השי”ת שהוא אחד, רק כאשר ישראל הם עם אחד, וזה על ידי מי שמחבר אותם יחד הוא הכהן, שכבר אמרנו למעלה דבר זה, כי על ידי אהרן הכהן הגדול שהוא כהן אחד, נחשבו ישראל עם אחד, שיש להם כהן אחד, ודבר זה ביארנו למעלה, ולכך ראוי לתת החזה לאהרן הכהן, כי החזה מחבר ומקשר הצלעות, כי כאשר תבין הם שנים עשר צלעות כנגד שבטי תם, ונקרא חזה התנופה, כי החבור הזה שהיה מחבר אותם אהרן כמו החזה, שהוא מחבר הצלעות, כך אהרן היה מחבר אותם, ודבר זה הוא התעלות ותנופה לישראל, כי הדבר שהוא מפוזר הוא נקרא ירידה, ואילו התאספות והתקשרות כאחד הוא הנפה ועליה, כי הכלל יותר מרומם מן הפרט, לכך החבור אל כלל אחד הוא עליה, ועוד היה מעלה אותם ומקשר אותם עם השי”ת, והוא עוד התרוממות יותר, ולפיכך שוק התרומה, כי השוק הוא דבק בחזה והשוק עוד מרומם את הגוף מן השפלות, שעל ידי השוק עומד הגוף בהתרוממות. וזה חזה התנופה ושוק התרומה, ולפיכך דוקא חזה ושוק לכהן מן השלמים, כי הקרבן שלמים הוא הקשור אל השם, ואינו בא על חטא… וכאן השלום הזה שיש לישראל עם השי”ת, היה על ידי אהרן הכהן, שהוא כמו אמצעי בין השי”ת ובין ישראל, ולפיכך היה מדתו של אהרן לרדוף שלום… והיה חזה התנופה כנגד מה שהיה אהרן מקשר ומאחד שנים עשר שבטים, וזהו הרמה הראשונה, ואחר כך עוד הרים אותם עד שהם אל השי”ת, להיות דבוקים בו, ולפיכך שוק התרומה, ואלו שני אברים הם מחוברים יחד, החזה והשוק, ושניהם מרימים את הגוף… אבל על ידי משה לא היה להם מדריגה זאת, כי לא היה משה כמו אמצעי מחבר ומקשר עם השי”ת, רק כי משה כמו מלך ונשיא היה אל ישראל, ולפיכך לא היה למשה למנה רק החזה בלבד, כי החזה הוא שמחבר את הצלעות יחד בלבד, ולא היה על ידי משה חבור ישראל עם השי”ת, ולכך היה למשה החזה בלבד…
רש”ר הירש:
בכל קרבן שלמים, המבטא את שמחת ההנאה העצמית של אדם שזכה לרוב טובה מאת ה’, יש תנופה ותרומה של האימורים, המסמלים את הגירויים והייעדים החושניים, ושל חזה ושוק החזה שבגוף האדם מסמל את ההרהורים והרצייה, השוק מציין את כח העמידה וההליכה, ומסמל את גבורת האדם ושאיפותיו בהיותו אישיות עצמאית. תנופה היא תנועה אופקית לארבע רוחות השמים, תרומה הרמה והורדה שתיהן לשונות של מתנה לכלל ולה’, ותנועות אלה הן סמלים של מושג אחד. תנועת התנופה מפנה את החפץ כלפי הכלל, והמניף מתחייב בכך להעמיד את עצמו לרשותן של מטרות כלל הציבור בלבד. התרומה המעלה ומורידה מבטאת את התחייבות האדם לעמוד ברשות גבוה. בקרבן שלמים המקדש את אושר ההנאה העצמית, באות התנופה והתרומה של האימורים וחזה ושוק לפני האכילה לסמל שרק אותו אושר ראוי לשמחת ההנאה של האדם, שהוא נקי מכל אהבה עצמית יתירה, אושר השמור לה’ ולכלל הציבור שאליהם מכוון האדם את חושיו, את הגיגיו, את רצונו כחו ושאיפתו… התנופה נזכרת בעיקר לגבי החזה והתרומה לגבי השוק. דרך קבע מדבר הכתוב על חזה התנופה ושוק התרומה. נראה שנקל להגיגי האדם ולרצייתו להדבק במחשבה על ה’ מאשר במחשבה על הציבור ולמענו, ואילו מדרך הטבע תפנה הגבורה יותר אל תכלית ציבורית מאשר אל תכלית אלוקית. משום כך באות העבודות האלה לעורר את האדם לצד הכיוון הנגדי הטעון חיזוק. לאחר מכאן מקבל הכהן את החזה והשוק של השלמים בתור בא כח מקדש התורה, אשר לו שמורים הגיגיו ורצונו, וכן כחו העצמאי של האדם שזכה באושר. (שמות כט כב)
ואת שוק הימין – למעשה התנופה היו חזה ושוק באים כאחד… ואילו בפסוקים אלה הם נזכרים בנפרד זה אחר זה. ברור איפוא שלא הרי המושג של נתינת החזה לכהן, כהרי המושג של נתינת השוק, כי הכהן זוכה בחזה כמסקנה אחרונה של הקטרת אימורים, והקטיר וגו’ והיה וגו’, ואילו מתנת השוק קרויה תרומה מזבחי שלמים, כעין תרומת דגן. בפסוק ל”ה נראה שלא הרי זכיית הכהן בחזה ושוק כהרי זכייתו בבשר חטאת ואשם, כי בחטאת ואשם הרי אכילת כהנים עצמה היא מן המעשים הסמליים של הקרבן, כעין המשך וסיום של אכילת מזבח, כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים נ”ט), ואילו חזה ושוק ניתנים לכהן כביטוי הערכה של התפקיד שהוא נבחר לו. הם משחת אהרן ומשחת בניו, כביכול, משיחת הכהן לכהונתו מתחדשת בהם תמיד, ומכאן שהם קושרים קשר הדוק למשמעות כהונתו. משום כך אתה מוצא שהם נזכרים כבר בימי המלואים, וכבר אז נתקנו לדורות עולם… והנה החזה מסמל את כל המחשבות והרצונות, הוא מייצג איפוא את המקור הרוחני-מוסרי של כל עשיה אנושית חפשית-מוסרית, ומאידך הוא מייצג אותו תחום אנושי, שכל פעילות הכהן מכוונת אליו, שהרי כל מחשבותינו ורצונותינו חייבים להיות מוארים באור התורה היוצאת מפי כהן… ולפיכך המקריבים את אימורי השלמים של אושרם מאליו יביאו את החזה אל הכהן, וזו ההערכה שיביעו לפניו, הנה השקפת העולם המתבטאת בהקטרת אימורים היא היסוד לכל שמחת אושרנו, אך לא זכינו לאותה השקפה אלא הודות לתורה המסורה בידי הכהן.
כנגד זה השוק מבטאת את הכח והתקדמות המעמד, וכבר הזכרנו את ההקבלה שבין שוקי האיש לגבורת הסוס (תהלים קמ”ז), היא מייצגת איפוא את גבורת האיש ואת מעמד כחו החיצוני. עתה תחום זה נראה, כאילו הוא רחוק מהשפעת הכהן, כדרך שברכת פרי הארץ רחוקה ממנו, אך היא הנותנת, שהרי בכל שלב שאדם זוכה בו בפרי אדמתו הוא נותן לכהן מתנה, מתנה זו אינה אלא סמלית, שהרי חטה אחת פוטרת את הכרי, מתנה זו מסמלת את ההכרה, שאין האדם זוכה גם בעושר חמרי אלא בזכות התורה המסורה לכהן, כן היא תזכיר לו שיש להקדיש גם את העושר החמרי לידיעת התורה היוצאת מפי כהן, סמל זה של הכרה והזכרה קרוי בעיקר תרומה, כי התרומה מרימה את החומר ומשעבדת אותו למטרות אלוקיות, מוסריות-רוחניות. מעתה זו גם משמעות שוק הימין, שהוא תרומה לכהן מזבחי שלמיכם, הוא יבטא את ההכרה, שזכה האיש באושרו רק בזכות התורה המסורה לכהן, והוא יבטא את ההבטחה להקדיש את גבורת השוק של מעמד אושרו לתמיכה בתורה היוצאת מפי כהן.
על פי זה יובן, שחזה ושוק ניתנים לכהן בשתי בחינות שונות, הוא זוכה בחזה, כביכול, מאיליו, ואילו השוק ניתנת לו תרומה. כך יתבאר גם הביטוי הקבוע, חזה התנופה ושוק התרומה, אף על פי שתנופה ותרומה נעשו בשניהם כאחד. (ויקרא ז לב) (ע”כ. יופי של… מילים)
ופירוש אברבנאל מתוך –
http://www.sefaria.org/Abarbanel_on_Torah,_Leviticus.7.22.1?lang=he&layout=lines&sidebarLang=all
…אומר בהתר זה שיחד השם יתברך בשלמים החזה והשוק לפי שיסוד האמונות ופינות הדת האלהי’ אשר עליהם תסוב הם שנים הא’ שהוא יתברך יודע בכלל ובפרט כל עניני העולם השפל בכל צדדיו וכל יצר מחשבות מבין. והב’ שהוא יתברך משגיח לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. והנה החזה היה רמז לידיעה האלהית כי הוא מלשון ראיה וחזיה כמו חזה ציון קרית מועדינו ותחז בציון עיננו ועליו יתברך נאמר עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. ולזה נתיחדה התנופה לחזה כי היא היתה לכל ד’ רוחות לרמוז שעיניו יחזו כל הנעשה בעולם ממזרח וממערב צפון ודרום והיה בא החלב על החזה. לפי שחלב הקרבים רומז למחשבות ויורה בזה שהוא רואה יודע וחוזה מחשבות ולב. והיה השוק רמז להשגחה לפי ששוק התרומה היה הכהן מעלה ומוריד וזהו מעשה ההשגחה מגביה שפלים ומשפיל גבוהים מוריד שאול ויעל וכן אחז”ל תנופה בחזה מוליך ומביא ותרומה בשוק מעלה ומוריד. הנה התבאר מזה למה נתיחדו מהשלמים לכהן החזה והשוק שהיה לרמוז שהאל יתברך יודע כל הדברים ומשגיח בהם משפיל אף מרומם ואמנם הזרוע והלחיים והקבה לא היו מתנת הכהנים ולא היו קדש אבל היו חולין כי הנה מהקדשים הקלים ומקדשי הקדשים נתנו החזה והשוק בלבד. אבל מבשר החולין שהטבחים עושים בבית המטבחים צותה תורה שיתנו לכהן השוחט אותו להכשירו הזרוע תחת עמלו בשחיטה והלחיים שכר עבודתו שברך בשחיטה. והקיבה שכר בדיקתו. אבל הם חולין היו ולא קדשים. וצוה שיביא החלב על החזה לרמז שידיעתו יתברך היא בקרב איש ולב עמוק כמו שביארתי. ושנתיחסה התנופה לחזה והתרומה לשוק מפני הרמז הנרמז בהם עם היות שבפועל שניהם הונפו והורמו. אבל נתיחסה התנופה לחזה והתרומה לשוק בבחינת הרמז הזה. ולכן תמצא שנאמר אחר זה במלואים ששם את החלבים על שוק הימין וינף אותם תנופה וגומר. ואמנם למה יחד החזה לאהרן ולבניו והשוק למקריב את דם השלמים ואת החלב. אין ספק שדין החזה כדין השוק היה לענין הכהנים. אבל נאמר בחזה לאהרן ולבניו להגיד שכל מתנות הכהונה היו נחלקות בין הכהנים והכ”ג נוטל חלקו בראש ומבלי חלוקה. אבל בשוק אמר המקריב את דם השלמים ואת החלב לו תהיה שוק הימין למנה כדי ללמד שכל כהן שהיה ראוי לזריקת הדם ולהקטיר החלבים הוא יאכל משוק הימין יצא הטמא ושלא יוכל לעבוד שלא יאכל. והנה שוק הימין הוא כמו שכתב רש”י מן הפרק של הארכובה עד הפרק האמצעי שהוא כובע של רגל. וצוה שיהיה השוק מהימין לפי שהוא יותר משובח. וכפי מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הכ”ג. והנה אמר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו וגומר. להודיע שלא יחשוב האיש המקריב את זבח שלמיו שהכהנים גוזלים את קרבנו ואוכלים בשר שלמיו שלא מדעתו. כי הנה הקדוש ב”ה לקח החזה והשוק ההוא לעצמו מהם והוא ברחמיו וברוב חסדיו נתנם לפרנסת הכהנים ואם כן לה’ הם ואליו הוגשו והוא נתנם למשרתיו. ואמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו להגיד שהחוק הזה מהחזה והשוק הוא חק משחת אהרן ומשחת בניו שזכו מהם מאשי ה’ והם הקדשים ביום הקריב אותם לה’
(ע”כ. עכשיו מובן פחות או יותר?? למה הכהנים מקבלים את החזה והשוק ועוד מתנות וכו’)
(אין מה לעשות יש לנו כהנים, לוויים וישראלים, וכך זה יישאר. מדינה דמוקרטית עם מעמדות)
4. שמונה ימי המילואים – ואימר ה’ … קח את אהרן ואת בניו ואת… ותקהל כל העדה… ויקרב משה את אהרן ובניו.
(פרק ח’ בפרשתנו ופרק ט’ בפרשת שמיני)
שוב לרגעים ספורים נדמה לעצמנו, עומדים במדבר מתרשמים מהמשכן היפה ומחכים להוראות מהמנהיג. יש לשער שאחרי הטבח שאירע, בפקודת משה כאשר הוא ירד, לפני כשמונה חודשים, וראה את העם חוגג לפני עגל הזהב, – העם קצת חושש וניצב בשקט. ואז משה בא ולוקח את אהרן בן ה – 82 לערך ואת בניו ומתחיל בטקס – חד פעמי – שנמשך שמונה ימים ומסתיים באסון..
מתוך מדרש ספרא ב –
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=3&perek=8&mefaresh=midrash_sefer
וידבר ה’ אל משה קח את אהרן ואת בניו אתו –
מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר: ויגף את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, היה במשמע שנתרחק אהרן, כשהוא אומר: קח את אהרן ואת בניו אתו, ידע משה שנתקרב אהרן. מנין שהיה בלבו של משה שנתרחק אהרן?
שנאמר: ובאהרן התאנף ה’ מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא [ולא נאמר בו גם בפעם ההיא ובישראל הוא אומר:] וישמע ה’ אלי גם בפעם ההוא, כשהוא אומר: קח את אהרן ואת בניו אתו, ידע משה שנתקרב אהרן.
מנין שהיה בלבו של אהרן שנתרחק?
נאמר בסוף הענין קרב אל המזבח. והלא כבר הסדיר משה לפניו את כל העבודות, אלא שלא היה לבו לדבר אחר, כשהוא אומר: קח את אהרן ואת בניו אתו ידע אהרן שנתקרב.
(ב) דבר אחר:
קח את אהרן ואת בניו אתו –
מה תלמוד לומר, והלא בכמה מקומות נאמרות בו במשה לקיחה בבני אדם, שנאמר:
ולקחת את הלוים לי אני ה’,
ולקחת אותם אל אהל מועד,
ויקח משה את האנשים האלה אשר נקבו בשמות,
ואומר קח לך את יהושע בן נון,
וכי משה מפשיל היה בני אדם לאחריו?!
אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא קחם בדברים שלא יהיה לבם לדבר אחר.
[וכן הוא אומר: ויקח ה’ את האדם ויניחהו בגן עדן].
(ע”כ. האם יש להניח שאדם, ביום שנוצר, לא כל כך רצה ללכת לגן-עדן?)
ומתוך –
http://www.ladaat.info/Gilionot/20160326/[273]%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D_%D7%A6%D7%95.pdf
“פסוק זה פותח למעשה את ענייני חינוך הכהונה, כאן משח לראשונה משה רבינו את אהרן ובניו לכהנים
ולימדם סדר עבודת הקרבנות . ולכאורה, לא היה צריך להיות מאושר מאהרן הכהן באותה עת, שהרי אפילו משה רבינו רבן של ישראל לא זכה לכתר כהונה אלא לשבעת ימים בלבד ותו לא, וכאן אהרן נחנך לעבודת בית המקדש הוא ובניו וכל זרעו אחריו לנצח, מן הסתם, שמחה גדולה היה לאהרן באותו הזמן. אלא שאם כן, תקשה לנו כאן קושיא רבתי, רש”י על פסוק זה מבאר כי “קח את אהרן” היינו “קחנו בדברים ומשכהו”, שכנע ושדל אותו לקבל את הכהונה, ומדוע היה צריך לשכנעו? דבר זה הרי אמור להיות פסגת שאיפותיו של אהרן ?? וביותר, שהרי מצינו שכשראה אהרן הכהן את חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, ולא מצא הקב”ה במה לנחמו אלא בעבודת בית המקדש “שלך גדולה משלהם”, מדוע א”כ היה צריך לפתע אהרן חיזוק ועידוד להתחנך במצוות הכהונה? הגאון ר’ רפאל ברוך סורוצקין זצ”ל, ראש ישיבת טלז, מבאר כי אכן, אף לאדם השלם ביותר כאהרן הכהן, בדור השלם ביותר, כדור דעה של קבלת התורה שידעו להחשיב רוחניות, ברגע הראשון שבא להכניס עצמו בעול עבודת ה’, יצרו תוקפו אז ביותר ויש למשכו בדברים ולעודדו על גודל הזכות שנפלה בחלקו, שכן קשה לכל אדם, להסכים בדעתו להקדיש כל חייו לרוחניות, המחשבה על התנזרות מהנאות העולם בכחה להרתיע כל אדם, אף אם ענק רוח הוא כאהרן…
(ע”כ. וניתן להניח שבתחילה אהרן לא כל כך רצה בתפקיד???)
ואסיים להיום במדרש יפה (שאינני מבין כ”כ מה הלקח שנלמד ממנו) ב –
מעשה ביכניהו המלך
[קאהוט מנצור אלדאמרי ג’]
מעשה ביכניהו המלך שכתוב בו: “כה אמר ה’ כתבו את האיש הזה ערירי”, ובשעה שנפל ביד נבוכדנצר הרשע אסרוהו בבית האסורים והיו כל ישראל מצטערין ואומרין: זה נשאר מבית דוד עכשיו ימות ערירי, והיו מצירין עד שהלכו אצל זקנה אחת ופסקו לה ליטרא זהב כדי שתפייס אשתו של מלך בעבור יהויכין, וכיון שבא נבוכדנצר להזדקק לאשתו אמרה לו: “סבול עצמך מעט ודע שמלך ישראל חבוש, לך וראה כמה הוא סובל עצמו והיאך ימות בלא בנים.”
ומיד נתפייס המלך וגזר להביא לו נערה ואנס יהויכין להזקק לה, וכיון שבא אליה אמרה לו: “נדה אני.”
ומיד פירש ממנה ונזהר בנדה, וראה אותו הקב”ה שפירש וביטל ממנו הגזירה, שנאמר חי אני נאם ה’ אם יהיה יכניהו בן יהויקים כחותם על יד ימיני, וכיון שטבלה אותה הנערה בא אליה וילדה לו, שנאמר ובני יכניהו בן יהויקים אסיר ושאלתיאל, אסיר שהיה בבית האסורים ונאמר זרובבל בר שאלתיאל והלא נחמיה שמו? אלא שנזרע בבבל וקיים הקב”ה זרעו של דוד מיהויכין מפני שנזהר בנדה וזכה להתגדל שנאמר ויהי בשלשים שנה לגלות יהויכין וכו’….
רבי אחא ור’ אבין בר בנימין בשם ר’ אבא גדול הוא כחה של תשובה שמבטלת גזירה ומבטל שבועה, שבועה שנא’ (שם /ירמיהו/ כב) חי אני נאם ה’ כי אם יהיה כניהו בן יהויקים וגו’ ומבטלת גזירה כה אמר ה’ כתבו את האיש הזה ערירי וכתי’ (דברי הימים א’ ג) ובני יכניה אסיר בנו שאלתיאל בנו אסיר בנו שהיה בבית האסורים שאלתיאל בנו שממנו הושתלה מלכות בית דוד א”ר תנחום בר’ ירמיה אסיר זה הקב”ה שאסר את עצמו בשבועה שאלתיאל ששאל אל לבית דינו של מעלה על נדרו, על דעתיה דריב”ל דאמ’ תפלה עשתה מחצה ממי אתה למד מאהרן שבתחלה נגזרה גזירה עליו שנא’ (דברים ט) ובאהרן התאנף ה’ מאד להשמידו אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אין השמדה אלא כילוי בנים כמד”א (עמוס ב) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת כיון שהתפלל משה עליו נמנעה ממנו חצי הגזירה מתו שנים ונשתיירו שנים הה”ד (ויקרא ח) קח את אהרן ואת בניו אתו.
(ע”כ. מוסר השכל – אהרן חטא ולכן שני בניו מתו ואז הוא זכה בכהונה הגדולה, או להיפך.)
ואז מזה מצווה את אהרן ובניו “ומפתח אוהל מועד לא תצאו… תשבו שבעת ימים ושמרתם… כי כן צוויתי (צ קובוצית) והם יושבים עד ויהי ביום השמיני
– המשך בע”ה בשבוע הבא ובינתיים
שבת שלום
שבוע טוב
להת