Torat Ami

הייתי רוצה (וכבר הזכרתי זאת קודם פעם או יותר) לפגוש אדם “מודרני” שלא יודע כלום על התורה (תנ”ך) לתת לו לקרא את הפרשות הראשונות בספר” ויקרא”ףך ולשאול אותו מה הוא חושב?

השאילה היותר חשובה בעצם, היא יותר מה חושבים היהודים כיום, ועד כמה זה חשוב לנו כיום השינון השנתי על פרטי הפרטים של סוגי הקורבנות ותהליכי הקרבתם. קשה לי להאמין שכאשר יבוא המשיח, שהוא בעצם שליח האל, הוא ידרוש/ימליץ להחזיר שוב ליושנם את תהליכי הקורבנות, אני די משוכנע שהוא גם יתנגד לזה נמרצות אם כמה מכורים לנושא ירצו להקריב.

מה באמת יהיה אם תהיה אופוזיציה למשיח???

כי כמו שבתורה/תנ”ך מצאנו מספר פעמים שא-להים/ה’/שדי וכו’, שינה את דעתו ואת החלטותיו.  (רק בשבוע שעבר סיפרתי על אירוע או שניים מעין זה, ושלא נשכח את הפסוק “ובאהרן התאנף ה’ מאוד להשמידו”)

הרי א-להים הכל יכול הוא גם רחום וחנון וחס על בריותיו (כולל נמלים ואולי אף חידקים ר”ל)

ואצטט מתוך

“…ומה על קורבנות בעלי החיים למקדש? הרמב”ם אמר שקורבנות אלה היו ויתור לתנאים הפרימיטיביים בתקופת התנך. מאחר שבאותה התקופה היו קורבנות ביטוי אוניברסלי לדת, אם משה היה מנסה להפסיק אותם קרוב לוודאי שמשימתו הייתה נכשלת והיהדות הייתה נעלמת. אבל קורבנות בעלי חיים הוגבלו למקום אחד מרכזי, וקורבנות האדם והמנהגים האליליים שהיו נהוגים אצל העמים השכנים, עובדי האלילים, הופסקו. הנביאים דיברו לעתים קרובות על הקורבנות כעל תועבה לאלוהים אם לא לוו במעשי טוב לב וצדק. אחרי חורבן המקדש הצהירו הרבנים שקורבנות יוחלפו בתפילות ומעשים טובים. הרב קוק אמר שבתקופת המשיח, כשייבנה בית המקדש מחדש, יוקרבו רק קורבנות שאינם בעלי חיים. (ע”כ)

יפה, אז הקריאה בתורה כל שנה היא סתם שיעור היסטוריה?????

וייטב בעיני ה’

ערב שבת שלום

פרשת שמיני, היא פרשה יפה ומאוד מענינת. היא גם הפתעה. (בשום מקום קודם לכן, אין ציווי מה’ לעשות משהו ביום השמיני,) והטכס מתחיל, כמובן בקורבן. עובר לסיפור על הטרגדיה  של שריפת בני אהרן, וממשיכה בכמה  מצוות/ציוויים שרובם, בעיקר בנושא איסור והיתר אכילת בשר מן החי –  עדיין נשמרים גם בימינו, בהקפדה רבה,  הן על ידי המאמינים, הן על ידי המסורתיים והן על ידי חצי האפיקורסים, כמו איסור אכילת בשר חזיר או שרצים למינהם..

וכבר קשקשתי על הפרשה רבות ב –

תשע”ד

תשע”ה

וגם הזכרתי שבימי בית ראשון ושני, כל יום עבדו בבית המקדש מאות כהנים. איך זה עבד????? כמה קורבנות הוקרבו (ראו להלן על התנהגות הכהנים !!!) היה זה כח עבודה רציני, שיחד עם בני משפחתם, היו זקוקים למזון, מגורים וכו’

סיכום קצר על הפרשה כולל רשימת המצוות ניתן בויקיפדיה

חטאם של נדב ואביהוא

חלקה הראשון של הפרשה עוסק באירועי היום השמיני–  חגיגות הקמת המשכן.

לפני שבוע קראנו על שבעת הימים (ושבעה לילות) שבהם משה רבנו טרח בהקמת ופירוק המשכן וכנראה גם היה לו קצת (הרבה) זמן להקריב כמה קורבנות ולהדריך את אהרן ובניו מה לעשות. זה שייך לשבוע שעבר – פרשת צו, אבל אסכם, מתוך

טקס שבעת ימי המילואים

כדי לקדש את המשכן נערך בכל אחד משבעת ימי המילואים התהליך הזה (ח; יד-כד):

משה מזה משמן המשחה על המשכן, על הכלים, על הכוהנים ועל בגדי הכהונה (ראה ח; ה-יג).

מקריבים שלושה קרבנות:

1. פר – חטאת; מזים מן הדם על המזבח (למעלה).
2. איל – עולה; מזים מן הדם על המזבח (למטה).
3. איל – מילואים; מזים מן הדם על הכוהנים.

בעוד שלקידוש המשכן וכליו די במשיחה בשמן השמחה (א), דרוש לקידוש המזבח והכוהנים תהליך נוסף (ב). יתר על כן: שלא כשאר הכלים, צריך המזבח להימשח בשמן המשחה שבע פעמים (ח; יא). מדוע יש צורך בתהליך נוסף?

ניתוח מהיר של הפרשה ושל מקבילתה בפרשת תצוה (כ”ט; א-לז) מגלה שמטרת שבעת ימי המילואים היא לקדש את המשכן. שימו לב לשימוש השורש קד”ש בויקרא ח; י-יב, טו, ל, לד-לה ובשמות כ”ט; א, לד-לז! משמעות המילה “לקדש” היא “להפריד” או “לציין”. למשל: הקב”ה נקרא קדוש על שום שהוא “מופרד”, מובדל, מעל הכול. חפץ י כול להיות קדוש על ידי תהליך מסוים המפריד אותו – או מציין אותו – למטרה מיוחדת ובכך יוצק לתוכו קדושה

ופירוט יותר מלא, מתוך

…במשך שבעת ימי המילואים הקים כל יום משה את המשכן ופרקו.  ואילו ביום השמיני הקימו ולא פרקו. בימי הכנה אלו הכין משה את אהרון ובניו לקראת תפקידם ככוהנים.

במהלך שבעת הימים הקריב משה כל יום  פר לחטאת (רש”י גם ככפרה על חטא העגל), וכן  הקריב שני אילים שהובאו לקראת קידושם וחנוכם ( = מילואים) של בני אהרון לתפקידם.
את הפר שרפו מחוץ למחנה ובשרו לא נאכל (כמו חטאת פנימית).
את האיל הראשון הקריב משה לעולה, כלומר כולו נקטר.

את האיל השני הקריב משה כשלמים – את החזה קיבל משה כי הוא שימש ככוהן
את השוק לא אכל משה כי אדם אחד אינו יכול לאכול גם חזה וגם שוק .

את שאר בשר האיל לשלמים אכלו אהרון ובניו ביחד עם החלות שהביאו עם האיל בדומה לקרבן “תודה”. את החלקים שהוקטרו מהאיל לשלמים ומהחלות – הניפו משה אהרון ובניו לפני ההקטרה כדין קרבן שלמים. התנופה מראה על אמונתינו שה’ שולט בארבע רוחות העולם למעלה ולמטה, כלומר בכל מקום.

לאחר מכן היזה משה משמן המשחה על אהרון ובניו והוקדשו לכהונה.

וכן לקח מהדם של האיל לשלמים ונתן מעט ממנו על –  תנוך האוזן הימנית וכן על הבוהן הימנית של היד ושל הרגל. (יש אומרים שהתנוך הוא הבשר הרך שבקצה האוזן).

אמנם התורה לא נתנה סיבה לציווי זה, כלומר זה גזרת הכתוב, אך יש מסבירים שהטעם למעשה זה הוא כדי להזכיר להם שעליהם לשמוע את מה שמצווים אותם
(“תנוך אזנם“),וכן שעליהם לעשות כל מה שיצוו (“ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית”).

בשני האלים שהקריב נאמר שאהרון ובניו צריכים לסמוך ידיהם, כלומר “וידוי”.
זאת אומרת עליהם להתוודות על חטאיהם ולהתכונן לקראת התפקיד המיוחד לה זכו.

 

במהלך שבעת הימים משה רבנו ציווה את בני אהרון לרחוץ עצמם במים, ולאחר מכן הלבישם בבגדי הכהונה.

 

אמנם בני אהרון וזרעם הם הממונים על עבודת המשכן, אך במשך שבעת  ימי המילואים משה רבנו הוא זה שעשה את כל העבודות ועבד בחלוק לבן. במשך שבעת הימים צריכים היו הכוהנים לשהות בפתח אהל מועד (לא נכנסו), וכל העבודות היו רק במזבח החיצון.(ע”כ)

ונזכור שסך הכל היו 5 כהנים (אהרן ו – 4 בניו, פנחס לא מוזכר וגם לא הבנות, אם היו שם בנות, אבל יש להניח שהיו שם גם כמה נשים. כי השאלה היא “כמה בשר היה להם (לכהנים ולמשפחותיהם, לאכול כל יום?- כאמור היה להם כל יום, שוק (אולי גם מאנגלית SHOCK) הימין(???)  של האיל השני. אני קורא את סוף פרשת צו – פרקים ז’ ח’ ואת פרשתנו פרקים ט’ וי’, ולפתע לא כל כך ברור לי מי אכל מה? בשבעת הימים הראשונים, משה קיבל את חזה התנופה, והכהנים את השוק של האיל השני. כמה שוקיים יש לבהמה (?). ביום השמיני, הכהנים היו אמורים לקבל גם את החזה, בנוסף . וכנראה שהעורך שם לב לזה שאולי היה לכהנים עודף בשר בימים אלה – (נא לראות, פרק ח‘ פסוק לב’).

ויש כאן תמיהה =      

 אם היה להם בשר לקורבנות, בטח היה גם לעם וגם לאספסוף, קצת בקר וצאן, אז בשביל מה היו צריכים גם “עוף” = שליו???)

הפרשה מאוד מעניינת הן בתיאור האירוע הטרגי והן בהלכות אכילת בשר חי, בהמה  עוף ודגים וציוויים שונים בנושא טומאה וטהרה.

. אלא שהפרטים קצת הרבה לא ברורים וכו’

פסוקים ונושאים לעיון ודיון נוסף

 

טוב אז עבר בשלום שבוע מילואים והגענו ל –

כשלמדתי בתיכון, זכורני בשיעור לאנגלית בלומדנו את “יוליוס קיסר”, המורה לימד שאצל שקספיר במחזותיו הטרגיים, שיא העלילה מתרחש במערכה השלישית

וכך גם בפרשתנו, . פרשות ויקרא וצו, קצת משעממות, קורבנות ועוד קורבנות, גם פרשת שמיני מתחילה באירוע קורבני פשוט ופתאום טרגדיה דרמתית, אש פורצת, שריפה משונה “קדושה” שבעצם נראית כהקרבה של קורבן בני אדם. “ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם…” המקריב הוא לא אחר, אלא א-להים. אומר דרשני. ואכן יש הרבה דרשות בנושא, החל מקיצוניות אחת – נדב ואביהו חטאו, עד לקיצוניות שנייה, נדב ואביהו רצו בכוונה תחילה להוכיח את קדושת המקום (תרתי משמע)

. איזו דרמה, כל העם במתח, אהרן הכהן מברך את העם, נדב ואביהוא מופיעים עם מחתות (האם אהרן עזר להם בהכנות??? – תמיהתני)                                             פתאום (ברק???) אש מופיעה, יש להניח שמישהו הדליק או לפחות ניסה להדליק את הקטורת על המטות ב”אש זרהה” (???) המשך להלן)

אז מה אומר המדרש? מתוך –

בדרך כלל, השכינה שורה רק בתוך קודש הקדשים, המקום אליו נכנס הכהן הגדול פעם אחת בשנה – ביום הכיפורים. ביום השמיני למילואים, באופן מיוחד במינו, שימש כל האוהל כמקום משכנו של המלך ה’ א-לוהי ישראל ביום הופעתו לעם, וביטא בכך במשכן כולו את השראת השכינה המיוחדת בדרך כלל לקודש הקדשים.

מסיבה זו, ביום זה נאסר על הכוהנים להיכנס לכל אוהל מועד, כשם שהם נאסרו בכניסה לקודש הקדשים בכל יום אחר. מכאן מובנים דיניו המיוחדים של העגל שהוקרב ביום השמיני. עגל זה היה צריך להיקרב בתוך המשכן, אך כיוון שנאסר על הכוהנים להיכנס למשכן – הוא הוקרב בחוץ. לכן, לאחר הקרבתו, העגל נשרף כמו חטאת פנימית, למרות שהוא הוקרב מחוץ למשכן.

שיאה של השראת השכינה ביום השמיני היה באש שירדה מן השמיים על המזבח החיצון: “ותצא אש מלפני ה’ ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים”. ביום קדוש שכזה, אי-אפשר שתבוא האש מן ההדיוט. אפילו במזבח החיצון שימשה אש שיצאה מלפני ה’, וקל-וחומר שבתוך הקודש פנימה אין להכניס אש אנושית. כך יובן לנו חטאם של נדב ואביהו: הם נכנסו אל תוך האש העליונה עם מחתת קטורת ואש שהדליקו בעצמם. למעשה, כניסתם אל הקודש מהווה ניסיון לערבב את התחומים, לטשטש את מלוא משמעותה של ההתגלות האלוהית, שאין אדם יכול להיות שותף לה. כל שאר החטאים שמצאו להם הפרשנים (שנכנסו שתויי יין למקדש, שהורו הלכה בפני רבם וכו’) – את כולם יש להבין כתולדה של טשטוש התחומים ושל ערבוב העולמות בין האנושי לבין הא-לוהי.

על כן יצאה האש מלפני ה’ ואכלה את מקריבי האש הזרה הבאים אל הקודש. למען הודיע, שכל תופעה אנושית-עולמית בטילה בפני ההופעה האלוהית. למען הדגיש, שכל הכוחות העולמיים מקבלים את עוצמתם וקיומם רק מכוחה של ההופעה האלוהית בבריאה, בעולם, באדם ובישראל. הוא שאמר הכתוב: “בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד”.

האסון הנורא של היום השמיני, והבכי שבכתה כל העדה את השרפה אשר שרף ה’, הותירו שאלה גדולה וקשה: האמנם ניתן להתקרב לפני ה’ בלי למות? הרי דווקא עכשיו, לאחר החטא ולאחר התגלות מידת הדין בבני אהרן, מתחדד הצורך באפשרות לבוא לפני המלך ולבקש ממנו מחילה ורחמים! (ע”כ)

ניתוח מקיף של אירועי שבעת הימים והיום השמיני ניתן ב –

http://www.hatanakh.com/articles/%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%AA-%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99

בסוף פרשת צו עובר הכתוב בפתאומיות לתיאור בניית המשכן, כלומר: לתיאור שבעת ימי המילואים (ח; א-לו). נראה שדיבור זה הועבר ממקומו, שהרי יכול היה להיכתב בפרשת פקודי, ביחד עם תיאור שאר פרטי בניית המשכן (ראה שמות מ; א-טז, ובייחוד יב-יד) [יש לציין שמצוות שבעת ימי המילואים היא המצווה היחידה בפרשות תרומה-תצוה שביצועה איננו בפרשות ויקהל-פקודי]. דיבור זה ממשיך בפרשת שמיני, בתיאור טקס חנוכת המשכן ביום השמיני (ט; א-כד), ומסיים בסיפור מותם הטרגי של נדב ואביהוא (י; א-כ).

כאן שב הכתוב לדיני המשכן. בהמשך פרשת שמיני, בפרשות תזריע ומצורע ובחלקה הראשון של פרשת אחרי-מות נידונים פרטי האיסור על אדם שנטמא להיכנס למקדש קודם שיבצע את תהליכי הטהרה הנדרשים. בתחילה דן הכתוב בטומאת אוכלין ובהמשך בדיני טומאת יולדת, מצורע, זב וכד’.

הדיבור המתאר את שבעת ימי המילואים ואת היום השמיני (פרקים ח-י) שייך, כאמור, לספר שמות. כדי להבין כיצד הוא מהווה חלק אינטגרלי של ספר ויקרא יש לבחון את תוכנם של שני הטקסים האלה….

היום השמיני

ביום השמיני, למחרת שבעת ימי המילואים, יכול המשכן לתפקד במלואו, ועל כן יש צורך בטקס חנוכה מיוחד. טקס זה (ט; א-כד) שונה משמעותית משבעת ימי המילואים.

כדי להבין את תכליתו של טקס זה יש לבחון את הקרבנות המיוחדים המוקרבים בו. תכליתם של קרבנות היום השמיני מפורשת בכתוב:

“ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה ה’ תעשו וירא אליכם כבוד ה’ ”  (ט; ו).

כזכור, לאחר חטא העגל הסיר הקב”ה את שכינתו, שאותה ראו במעמד הר סיני, מבני ישראל:

“ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד, והיה כל מבקש ה’ יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה”                                                                                                                                                                                                                                                                              (שמות ל”ג; ז).

כשעלה משה להר סיני לקבל את הלוחות השניים הבטיח לו הקב”ה שהשכינה תשוב למחנה (ל”ד; ח-י), אולם יש צורך לבנות את המשכן כדי לקדם את שיבתה [השוו שמות כ”ה; ח – “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – לל”ג; ז].

עתה, לאחר שהושלמה בניית המשכן, מציינים קרבנות היום השמיני את שיאו – את שיבת השכינה:

“כי היום ה’ נראה אליכם”    (ט; ד).

[ראה גם ט; כג-כד והשווה לשמות כ”ד; טז-יח]. לקרבנות המיוחדים של היום השמיני יש, אם כן, תכלית כפולה, המשקפת רקע זה: א. לכפר על חטא העגל; ב. ליצור מחדש את חוויית מעמד הר סיני…..

ג. המבנה של שבעה ימים שלאחריהם בא יום שמיני מצוי גם בברית המילה; בשמיני עצרת, הבא לאחר חג הסוכות; בחג השבועות, הבא לאחר שבעה שבועות; ביובל – לאחר שבע שמיטות; ובקרבנות המטהרים את המצורע ואת הזב. (ע”כ)

ופירוט נוסף על אירועי היום השמיני מתוך

http://www.parshan.co.il/index2.php?id=12530&lang=HEB

… בתחילת הפרשה התורה מתארת כי ביום השמיני למילואים – בו הוקדשו אהרון ובניו לתפקידי הכהונה במשכן – משה קורא לאהרון ולזקני  ישראל, כפי שכתוב: “ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ובניו ולזקני ישראל..” [ויקרא ט, א]

בהמשך הפרשה: “וישא אהרון את ידו אל העם ויברכם” ,בהמשך  משה רבינו מצטרף ושניהם מברכים את העם: “ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה’ אל כל העם”  [ויקרא  ט, כ”ב-כ”ד]

 השאלות הן:

א] מה מאפיין את היום השמיני למילואים?

ב] מדוע בנוסף לאהרון ובניו  קורא משה גם לזקנים?

ג] מה המשמעות של ברכת אהרון את העם ?

 תשובות

 היום השמיני  למילואים.

על פי רש”י: היום השמיני  למילואים היה בראש חודש ניסן שבו הוקם המשכן , הרי שבעת  ימי המילואים החלו לפני ר”ח  ניסן  ועל אותו יום נאמר [במדבר ז, א]”ביום כלות משה”- ביום מיוחד זה נמשלו עם ישראל ככלה הנכנסת לחופה וגם היום עצמו לבש חג ונטל עשר עטרות.

 ומה הן עשרת העטרות?

 על פי  תורת כוהנים:

א] “ראשון למעשה בראשית”

– כלומר לבריאת העולם, שאחד בשבת היה.

ב] “ראשון לנשיאים”-כלומר להקרבת נשיאים לחנוכת הבית..

ג] “ראשון לכהונה”- אותו היום ראשון לעבודת אהרון ובניו, עד עכשיו היה בבכורות.

ד] ” ראשון לעבודה” – לסדר עבודת ציבור, תמידין ושאר קורבנות של תרומת הלשכה.

ה] ” ראשון לירידת האש” – שירדה האש על המזבח.

ו] ” ראשון לאכילת קודשים”- במחיצה ועד עכשיו היו נאכלים בכל מקום.

ז] “ראשון  לשכון שכינה”.

ח] ” ראשון לברך את עם ישראל”.

ט] “ראשון  לאסור את הבמות”.- כלומר מעכשיו נאסרו.

י] ” ראשון לחודשים”.

(ע”כ)

2. וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם

הסיפור על הקורבן שאהרן מקריב ממשיך בפרק ט’ פסוק כא “ואת החזות ואת שוק הימין” של מי? גם של השור וגם של האיל??)  “הניף אהרן… וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם”.

באמצע תהליך הכנת הקורבן, אהרן מפסיק לרגע, ידיו (לא בהכרח ידו) מונפות אל על מחזיקות בחלקי בקר, ואולי נוטפות דם, והוא מברך את הקהל (שני מליון צופים??) קצת מוזר

מתוך –

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shmini/tab.html

בפרשתנו מספרת התורה שאחרי עבודת היום השמיני במשכן,

“וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת

והעלה והשלמים” )ויק’ ט, כב(. חז”ל העירו שהתורה

לא פירשה מה היא הברכה שבירך אהרון, אבל הם הניחו

שברכה זו היא ברכת כוהנים אף על פי שמצוותה אינה

נזכרת כאן אלא בספר במדבר:

ויברכם, זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה, חזר הכתוב

ופירש להלן, יברכך ה’ וישמרך, יאר ה’ פניו אליך ויחנך,

ישא ה’ פניו אליך וגו'” )ספרא, מכילתא דמילואים,

ריש פרשת שמיני ל(.

ברכת כוהנים שבספר במדבר )ו, כב-כז( היא מצווה ערטילאית,

שלא נזכר מתי יש לומר אותה וכיצד יש לומר אותה, והיא

נתפרשה על ידי חז”ל מברכת אהרון שבכאן. הבבלי מעיר

שמכאן למדו שברכת כוהנים באה אחרי העבודה, ועל פי

זה יש לסדר אותה בסופה של תפילת העמידה )מגילה יח,

ע”א(. ובירושלמי למדו מכאן שברכת כוהנים נוהגת לא

רק בשחרית, אלא גם במוסף, שהרי אהרון בירך את העם

לא אחרי קרבן התמיד, אלא אחרי קרבן מיוחד של המילואים

)י’ תענית ד: א, סז, ע”ב(. הבבלי גם הוסיף, שמכאן

למדו שברכת כוהנים תיאמר בנשיאת כפים, שהרי אהרון

נשא את כפיו אל העם בשעת הברכה )סוטה לז, ע”ב לח,

ע”א(.

בפירושו לפסוקנו אומר גם רש”י שהכוונה לברכת כוהנים,

ורמב”ן מקשה עליו, שהרי על פי זה יוצא שאהרון בירך

את העם בברכת כוהנים עוד לפני שניתן הציווי לברכה

זאת. אבל הרמב”ן תירץ מייד את קושיתו בציינו, שמייד

אחרי ברכת כוהנים שבספר במדבר מתחילה פרשת הנשיאים

בכותרת “ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן” )ז,

א(. אם נקבל שיש קשר כרונולוגי בין הפרשיות, נמצא

שהציווי על ברכת כוהנים ניתן זמן קצר לפני שהנשיאים

התחילו בקרבנותיהם. והיות שהנשיאים התחילו ביום השמיני

למילואים,]1[ ניתן לומר שאהרון נצטווה על ברכת כוהנים

עוד לפני שהתחיל בעבודות היום השמיני המתוארות בפרשתנו.

עם זאת, הציע הרמב”ן דרך אחרת בהבנת ברכתו של אהרון.

לדעתו, ברכת אהרון שבכאן איננה ברכת כוהנים אלא היא

ברכה שבירך אהרון את בני ישראל על דעתו, כפי שעשה

שלמה המלך בשעת חנוכת בית המקדש )מל”א ח, כב(. הרמב”ן

הכיר בכך שהמדרש בספרא שהבאנו לעיל משמש ראיה חזקה

לשיטת רש”י, אך הוא נתן לזה פירוש הנראה מאולץ כדי

שפירושו יתקיים.]2[

(ע”כ. ומה בקשר לפסוק הבא ” ויברכו..

ומתוך המאמר שהובא לעיל

http://www.parshan.co.il/index2.php?id=12530&lang=HEB

 ברכתו של אהרון.

 רש”י אומר : כי  אהרון בירך את העם ברכת  כוהנים  כפי שכתוב בחומש במדבר  [ו’, כ”ד]

“יברכך ה’ וישמרך : יאר ה’ פניו אליך ויחונך: ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם”

פירוש “שער בת רבים”  מתייחס לכך שכתוב בלי האות יוד:” ויישא אהרון את ידו” ולא נאמר: “ידיו”. אלא שהוא באמת נשא את שתי ידיו  ,אבל הצמיד אותן כך  שנראו כיד אחת, ולכן כתוב: “ידו”

 מכאן ניתן  ללמוד רמז מדברי  המקובלים הטוענים : כי למרות שהכוהנים חייבים לשאת את שתי ידיהם בברכת הכוהנים,  יד ימין צריכה להיות גבוהה במקצת מיד שמאל. [על פי בית יוסף]

ישנו מדרש- לפיו: באותה שעה שאהרון בירך את העם- זכה במתנות  כהונה וזכה בנשיאת כפיים לו ולדורותיו עד  תחיית המתים.

 הרי לכוהנים לא היה שום רכוש משלהם, על כן כל מחייתם הייתה ממתנות הכהונה ,לכן לא היה יאה  להם  לברך את עם ישראל, אלא נראה  שאינם אומרים את הברכות  מתוך כוונה לברך את עם ישראל אלא למען עצמם. כי תלויים בעם  ונהנים מהברכה השורה  על העם.

אבל כעת משברך אהרון את העם מיוזמת עצמו ומתוך רצונו הטוב– על ידי  כך הוכיח שטבעו הוא- לברך את עם ישראל ולכן זכה במתנות כהונה ובנשיאת כפיים-  לו ולדורותיו עד תחיית המתים.[דברי שערי  חיים]

 והאדמו”ר רא”ם מגור זצ”ל הביא הסבר מעניין  לשאלה- מדוע לא  נאמר  ציווי בשום מקום בתורה – לכוהנים לברך את עם ישראל? אלא נאמר בפרשת נשא [ במדבר]  “כה  תברכו את בני ישראל..”

 וזאת מהטעם: שהכוהנים הם בעלי  מידת  חסד  ומרצונם רוצים לברך את עם ישראל ולא היה  צורך לצוות אותם על כך. אלא להגיד להם כיצד לברך: “כה  תברכו..”

 לסיכום, לאור האמור לעיל:

 ניתן ללמוד: כי יום השמיני למילואים היה יום מיוחד במינו  ואהרון אשר ביוזמתו יצא לאחר  שירד מהמזבח, לברך את עם ישראל- עשה זאת  משום מידת החסד שבו  – ובמידה זו מצטיינים  כל הכוהנים לדורות – ולכן  לא  היה צורך בציווי שיברכו את עם ישראל.(ע”כ)

ומשהו על יד וידיים

 מתוך

http://www.kiryatmoshe.co.il/CleanPrint.php?type=lesson&mador=4&id=395

וִיָּשּׂאַ אֲהֹרןֶ אתָ יָדוֶ אלָ הָעםַ וְיָבְרֵכם… (ויקרא ט, כב)”. לפנינו דוגמא מובהקת לשינוי ביןְ קִרי לְכִּתיב, שינוי שבהמשך המאמר נבין את מלוא עומקו. המילה “ָיָדו”, המלמדת כי אהרן הכהן נשא את שתי ידיו, כתובה בלשון יחיד: “ידו”. הוי אומר, יד אחת בלבד. מה מבקשת התורה לרמוז לנו בשינוי הזה בין הְקִרי (ָיָדיו) לבין הְכִּתיב (ָידוֹ)? הזוהר הקדוש מעיר על כך באומרו, שלמרות שהכהן נושא את שתי ידיו כדי לברך ברכת כהנים, בכל זאת עליו לתת עדיפות ליד ימינו ולהגביה אותה מעל יד שמאלו (זוהר שמות, יתרו סז.) כך נוצר שילוב בין הְקִרי לְכִּתיב….

  www.kiryatmoshe.co.il/CleanPrint.php?type=lesson&mador=4&id=395 http://www.kiryatmoshe.co.il/CleanPrint.php?type=lesson&mador=4&id=395 2/3

לפי תורת הקבלה, המושגים ימין ושמאל מרמזים על הניגודיות בין מידת החסד למידת הדין. אנו יודעים שהקב”ה “ַמֶטּה כלפי חסד”, לכן אנו מציבים בימין את כוונת החסד, בעוד שהשמאל תרמוז למידת הדין. בכדי לחזק את מידת החסד ולתת לה עדיפות, אנו מגביהים יד ימין בשעת בברכת כהנים. ליד הימנית הזו, התכוונה התורה בכותבה “ידו” ולא “ידיו”. כלומר, ידו האחת מבין שתי ידיו. אולם, זה לא המקום היחיד בו רמזה התורה על שילוב בין ידו ל­ידיו. ישנו עוד מקום אחד בתורה, בו אנו מוצאים את השילוב הזה. “ְוָסַמך אֲהֹרןֶ אתְ שֵׁתּיָ יָדוַעל רֹאשַׁהָשִּׂעירַהַחיְ וִהְתַוָדּהָ עָליוֶ אתָ כּלֲ עוֹֹנתְ בֵּניִ יְשָׂרֵאלְ וֶאתָ כּלִ פְּשֵׁעיֶהםְ לָכלַ חטֹּאָתםְ וָנַתןֹ אָתםַ על רֹאשׁ ַהָשִּׂעירְ וִשַׁלּחְ בַּידִ אישִׁ עִתּיַ הִמְּדָבָּרה (ויקרא טז, כא)”. גם כאן אנו קוראים “ָיָדיו”, למרות שכתוב: “ידו” כלומר, יד אחת. פה לכאורה הקושי הוא גדול יותר, כי כאן כתוב בפירוש “ְשֵׁתּיָ יָדיו”? הגמרא במסכת מנחות (דף צג:) העוסקת בדיני סמיכת היד על הקרבן, מתייחסת לפסוק הזה ולשינוי בין הְקִרי לְכִּתיב. הגמרא מציבה את הפסוק הזה כמקור להלכה, שבכל מקום בתורה שבו מצוין סמיכת יד על הקרבן, אף על פי שנאמר “ידו” בלשון יחיד, הכוונה לשתי ידיו. הנה דוגמה מובהקת. “ְוָסַמך ידוַֹ על רֹאשָׁ הֹעָלה… (ויקרא א, ד)”. למרות שאנו קוראים “ָידוֹ” ההלכה היא שהסמיכה בשתי ידיים. זו עוד הוכחה, שהתורה מעדיפה להשתמש בלשון קצרה, כלומר מינימום אותיות. יד ה’ …. (ע”כ)

3. ותצא אש זרה ותאכל … יין ושכר אל ישתו

היום השמיני, יום טרגי, ובקריאה נוספת, עם שימת לב לפרטים — (גם הקטנים) , מסתבר שזה היה יום כאוטי, מבולבל, לא ברור, עם סיום ביניים טרגי, ולמה ביניים, כי אף אחד (אולי קצת למעט אהרן – בעצם גם הוא לא אמר כלום, הוא סתם שתק, עד שהסתבר שהוא ו/או בניו “שכחו” לאכול קצת בשר – להלן,)

לא התיחס לאסון . לא א-להים שגרם לאש לשרוף שני כהנים תמימים, לא האחים של נדב ואביהוא, וגם לא העם.והטכס – כנראה, המשיך כאילו מאום לא אירע.

סתם סתם ( ס שוואית – ס קמוצה) הכתוב ולא פירט.

ולאחר  השריפה (שלפי המדרש נדב ואביהוא לא ניצלו מלשון צלי, והאש רק חדרה פנימה לגופם דרך הנחיריים)  והוצאת הגופות תוך משיכת הכתנת (???) שלהם  מופיע לפתע ציווי לאהרן בלבד “יין ושכר אל תשתה… בבואכם… ולא תמותו … ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא..”.- פיסקה קצת מוזרה

למה ההוראה הזו לא ניתנה – כרגיל – דרך משה? ברור שיש תשובה, שני בני אהרן שנשרפו, היו שיכורים, אז האזהרה ניתנה לאבא. שוב, סתם הכתוב.

ההוראה על איסור עבודת המשכן כעת שיכרות ניתנה לאחר האסון. למה א-להים לא ציווה זאת קודם לשריפה, כמו כל המצוות, על הלבוש והרחצה וכו’,

האם השניים היו באמת שיכורים?. למה שיהיו? שבעה ימים הם ישבו בתוך אהל מועד, מי הגניב להם יין? או שזה היה מהיין המיועד לנסך על הקורבנות???

תורת כהנים הייתה ספר הדרבה לכהנים ויש בה הוראות שונות ומשונות, גם בימינו איסור נהיגה בשיכרות ניתן אחרי שנגרמו תאונות רבות עקב שיכרות. כך כנראה היו הרבה תאונות בעבודה במקדש. , סכינים לשחיטה, אש תמיד, הוצאת הדשן ועוד. וספר ההדרכה מדגיש את הצורך בזהירות בעבודה.

 האם על הכהן להיות 0.0 אלכוהול? מי בדק? הנושא לא מוזכר – עד כמה שידוע לי – יותר בתנ”ך. לעומת זאת יש הסיפור על בני עלי ועל אחרים,  מתוך

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=16330

תנו רבנן: ארבע צווחות צווחה עזרה. צווחה אחת: הוציאו מכאן בני עלי חפני ופנחס שטימאו את ההיכל. צווחה שניה: פתחו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים. אמרו על בן נדבאי, שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות בקינוח סעודה (סאה = 8-14 ליטר). אמרו: כל ימיו לא היה נותר בעזרה. צווחה שלישית: שאו שערים ראשיכם ויכנס אלישמע בן פיכאי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה. צווחה רביעית: פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים

……..

וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת ה’: וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ: וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה: גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ  כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה: וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה’ כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה’:

…וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה: אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה’: אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱ-לֹהִים וְאִם לַה’ יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ ה’ לַהֲמִיתָם:

התיאור המקראי הוא של חטא שקשור לבזיון הקדשים, אבל הרינון היה על כך שהם שוכבים עם הנשים שבאות לאהל מועד. חז”ל אומרים (יומא ט, ב) שהשמועה הזו התפתחה בגלל שהם היו מעכבים את קרבנות הנשים היולדות, כי הן מביאות רק עופות וזה לא היה חשוב להם, ובגלל זה הן היו מתעכבות מלחזור הביתה, ולכן כך ריננו אחריהם. (ע”כ)

אז יש להניח שהכהנים לא היו צדיקים במיוחד, ולא כ כך הקפידו על שתיית יין, כשיין הנסך היה בטווח הישג. טוב לא יפה לרכל.

וניתוח מקיף על החטא והעונש של שני אהרן ניתן ב –

http://www.daat.ac.il/he-il/kitveyet/shematin/het-nadav.htm

…פירושי המדרשים והפרכתם

ותצא אש מלפני ה’, מלמד שיצא אש מבית קדשי הקדשים, ושרף נשמתם, אבא יוסי בן דוסתאי אומר, שני חוטין של אש יצא מבית קדשי הקדשים, ונחלקו לארבעה, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה. ותאכל אותם, ולא בגדיהם, שנאמר ויקרבו וישאום בכתנותם, בכתונת הנישאים, או יכול בכתונות הנושאים, תלמוד לומר ותאכל אותם, ולא בגדיהם… וימותו לפני ה’, רבי אליעזר אומר לא מתו אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרים ליכנס לשם, שנאמר ויקרבו וישאום בכתנותם, אם כן למה נאמר וימותו לפני ה’, נגפן מלאך ודחפן לחוץ והוציאן. רבי עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים, שנאמר וימותו לפני ה’, אם כן למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנתם, מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום והוציאום לחוץ.. (ע”כ)

וסיכום ? ארוך של הנושא ניתן ב -0

http://www.kbymedia.org/uploads/text/pash/shmini/shmini013.doc

לא אצטט, מומלץ לאלה שיש להם/ן זמן וסבלנות

4. סנפיר וקשקשת…. שקץ

מתוך

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=3&perek=11&mefaresh=ramban

(ט): סנפיר וקשקשת –

סנפירים אלו השט בהם. קשקשת, אלו הקבועים בו. לשון רש”י. וכן הוא בגמרא במסכת חולין (נט א).

 

אבל לא תבין מלשונם שהן קבועים בגופן ממש ודבוקים בעור הדג, אבל קראום “קבועים” שאינן נדין ממנו ולא מזדעזעין בו כסנפיר. והם הקליפין העגולים שגלדן דומה לצפורן, שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין, אבל כל שהוא קבוע ודבוק בעור הדג ואינו נפרד מן העור כלל אינו קשקשת, ובעליו אסור הוא. ולכך אמרו בגמרא (שם סו ב): קשקשת לבושא הוא, ולשון תוספתא (חולין פ”ג ה”ט): אלו הן הקשקשים שמלובש בהן, וסנפירים ששט בהן.

וזהו תרגומו של אונקלוס שאמר:

קלפין,

שהן קליפין שעל העור, נפשטין ונקלפין ממנו כקליפי האילנות והפירות, מן עניין הכתוב שאמר (ש”א יז ה): ושריון קשקשים הוא לבוש, שהשריונות כולן עשויים מן הטבעות, ויש שעושים בהם קליפות לסתום פיות הטבעות שלא יכנס בהן חץ דק, והקליפין ההם נקראו קשקשים. ולכך הזכירו חכמים בגמרא בפרק חלק (סנהדרין צה ב): לבושי שריון קליפה.

ויונתן בן עוזיאל תרגם:

ושריון גלבין,

מלשון תער הגלבים (יחזקאל ה א), הם הרצעניין, יתכוון לומר כי היה כסוי פי טבעת השריון ההוא כקליפי עור הדג שמבשלין העור החזק ומכסים השריונות בהן, כי כן עושים גם היום, והבן זה.

וטעם הסנפיר והקשקשת, כי בעליהן שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים.

(י): מכל שרץ המים –
אמר ר”א:

כי “שרץ” הקטנים שיבראו מן המים, “ונפש החיה” מזכר ונקבה.

ולפי דעתי, כי שרץ המים כלל לדגים השטים במים, כי כל לשון שריצה תנועה, ומכל נפש החיה הם חיות שבים, שיש בהם רגלים והולכות עליהם כחיות השדה. והנה לכולם דין אחד.

ומדרש ת”כ (פרשה ג ז):

חיה, זו חית הים, נפש, להביא בן הסירני.
יכול יהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי?
תלמוד לומר: שקץ.

(יא): ואת נבלתם תשקצו –

לרבות יבחושין שסיננן, יבחושין, שקורין מושלונ”ש בלע”ז. לשון רש”י.

ואני תמה בו שהמין ההוא פורש מן היין תמיד ופורח באויר ונח על הארץ, ואפילו משעת פריחתו נאסר, ….

ומתוך מאמר אפיקורסי בנושא –

http://www.hofesh.org.il/articles/halacha/scales/fish.html

 כך נכתב במשנה באותו הנושא:

“כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת.” (מסכת נידה, פרק ו’)

הנה צילום הקטע המדובר מהתלמוד עצמו (מסכת נידה, דף נ”א, עמוד ב’):

במשך השנים האחרונות התפתח מאד המנהג למצוא בתלמוד טיעונים שונים אשר דנים בעולם שסביבנו, ולנסות לייחס את הידע שהיה כבר אז לגביהם לסוג של חוכמה שהגיעה כביכול מאלוהים לכותבים (ובכך לנסות להוכיח שאלוהים קיים והיה מעורב). יש שהפכו שיטה זאת אפילו לפרנסה עבור עצמם: הרצאות, ספרים, תכניות טלוויזיה ועוד. בדוגמה של הסנפירים והקשקשים יש רבנים שהגדילו לעשות וטענו ש”כל האמונה היהודית כולה תיפול” אם יש טעות בטיעון זה שבתלמוד…  

(ע”כ. מומלץ – לחילונים בעיקר – לעיון נוסף, במיוחד להסתכל בסרטון המצורף.)

מומלץ גם לקרא את המאמר

http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/tm04.html

אצטט קטע מתוכו

איש אינו חולק על הקביעה, שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. אך איש לא ניסה גם לתרץ את הקושיה: “סנפיר דכתב רחמנא למה לי?” בתירוץ, שייתכן שימצא אולי דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר. הוי אומר, שכלל זה היה מקובל על הכל. נשאלת השאלה, אם זה כלל מקובל מסיני, או שחז”ל קבעוהו על סמך הסתכלות בדגים טהורים וטמאים ונוכחו לדעת, שכל דג שיש לו קשקשת יש לו גם סנפיר ולא להיפך. אם זה כלל מקובל מקדמת דנא, הרי שלא ייתכן שיימצא דג בעל קשקשת ללא סנפיר. אולם אם נאמר, שזה נקבע מתוך הסתכלות, הרי ייתכן שאי-שם בעולם ייתכן דג שיש לו קשקשת ואין לא סנפיר ואז אין ספק שדג זה הוא טמא. בעלי התוספות אכן שאלו מנין ידעו החכמים כלל זה ^[1] .

 סטינקס מרינוס

בתקופה מאוחרת יחסית, התעוררה בעיה ספציפית ביחס ליצור מימי ששמו “סטינקס מרינוס” הנמצא בים הספרדי, שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר. הר”ר יהונתן אייבשיץ ובעל “כנסת יחזקאל” אסרוּהו ^[2] ואילו ר’יוסף תאוּמיםבעל “פרי מגדים” התירוּהו ^[3] מאחר ורק הקשקשת קובעת. ר’חזקיה די סילואה בעל “פרי חדש” אף הוסיף, דמה שאין לו סנפיר, משום שבודאי נפלו לים בטרם משוּהו ^[4] .

ר’יעקב צבי מעקלנבורג בספרו “הכתב והקבלה” (לויקרא י”א,ט) העיר על דברי בעל “פרי חדש”: “וזה דבר רחוק מאוד, כי מטבע הסנפירים להיותם משוקעים בחוזק תוך פנימית בשר הדג ומדובקים היטב זה בזה ולא שייך בהו למימר שנפלו, וגם אם יהיה במציאות האפשרי, יהיה מקומות נפילתם נראה וניכר לעיניים”.

אמנם ישנה תופעה, אם כי נדירה, שההלכה מכירה בה, שישנם דגים, שבתחילה אין להם קשקשים (כגון הסרדין Gluppea aurita שעתיד לגדל קשקשים לאחר שיגדל, ודג החרב Xiphias gladius, שבצעירותו יש לו קשקשים הנעלמים עם התבגרותו ^[5] . אולם אין תופעה כזו לגבי סנפירים, שבודאי אינם נופלים עם הוצאת הדג מן המים.

למרות המוזריות שברעיון, שהיצור כאילו משיר את סנפיריו עם העלותו מן המים, לא טרח ר’ חזקיה לבדוק את המציאות, אלא ברעיון סכולסטי זה ביקש לפתור בעיה שבמציאות, כדי שלא תהא נוגדת את הנאמר, שכל שיש לו קשקשת יש גם סנפיר.

ברם, לא זו עיקר הבעיה, אלא מתברר, שדנו בדבר שלא ידעו עליו. אלה שדנו על הבעיה, כתבו בפשטות שמדובר ב”דג הים הספרדי”, שיש לו קשקשים אך אין לו סנפיר. איש מהם לא ראה את ה”דג” עליו דנו. האמת היא, שלא מדובר כלל בדג, אלא בחיה בעלת רגלים , לכן אין לה צורך בסנפירים . אמנם זה שהזכיר את היצור לראשונה, כינה משם מה את היצור בשם דג, אך הדגיש מפורשות, שיש לו ארבע רגליים והוא רעיל ולא אוכלים אותו, אלא מנצלים אותו לתרופות. מעשה שהיה כך היה:…(ע”כ.מאמר  מעניין לקריאה)

. כל העסק נראה לי כסערה בכוס מים. סנפיר קשקשת. הכל קשקוש. יש רשימה של דגים טהורים לאכילה וזהו.

וזה לכם הטמא בשרץ…. והעכבר והצב…. והלטאה… וכי יותן מים על זרע…

שמונה מיני שרצים  פירט הכתוב, שמטמאים אדם וכלים, והכתוב ממשיך ומדבר על טומאת זרעים, והנושא מסובך ונראה לי כלא חשוב במיוחד, אף אחד לא רוצה לגעת בעכבר חי או מת. לעומת זאת יש כאלה שכן משחקים (אם אפשר, עם לטאה או תנשמת בעודם חייםץ

למעוניינים לדעת יותר, ניתן לעיין ב –

http://etzion.org.il/he/%D7%A9%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%A4%D7%A9%D7%98%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%AA

(לא תיארתי לעצמי הקישור כזה  ארות, ורק אצטט קטע עם טבלה

5. טומאת שרצים וטומאת נבלות

כפי שבארנו לעיל, טומאת השרצים, על פי ויקרא יא, היא מודל ממנו ניתן ללמוד לגבי שאר איסורי האכילה ואיסורי המגע בבעלי החיים אותם תפס הכתוב כטמאים. בספרות חז”ל מכונה טומאת שמונת השרצים כטומאה ‘קלה’ ביחס למקבילתה – טומאת נבלה.

בטבלה הבאה נשווה בין מספר הלכות בטומאות השונות וננסה לעמוד על השווה והשונה ביניהן —

(ע”כ. מובן???)

וסיכום הפרשה – בסיומה – בהצהרה שחוזרת פעמיים

“והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני”.

מעניין לדון בזה, אבל מספיק

שבת שלום

שבוע טוב