הערה – , פרשות תזריע מצורע לעיתים מחוברות ולעיתים פרודות. מתוך
הבעייה הנוספת תהיה ביום שבת של סוף פסח, כאשר בארץ יקראו בתורה את פרשת אחרי מות ובגולה יקראו את הקטע ליום שמיני של פסח. אבל דיה לצרה בשעתה
הקדמה כללית
מנושא לנושא כוחנו עולה – לעיתים יש קצת סדר “הגיוני” ברצף בנושאים
רק גמרו לבנות את המשכן, ומייד עברו לרשימת הקורבנות שיש/שאפשר להקריב,
ואז מינו את חמשת הכהנים שהצטוו להיות במאסר בית “לחגוג” או ללמוד מה לעשות במשכן – שבעה ימים (בזמן ששני מליון בני ישראל צופים בהתקנת ופירוק המשכן )
ואז היום השמיני הוכרז על ידי משה ל”חג” נוסף שבמהלכו הפך ל”חגא” עקב שריפת שני בני אהרן,
ובאותו יום, או בהמשך מוצגת רשימת הוראות/ציוויים של מותר ואסור- באכילת בשר בהמה, עוף ודגה. לא נאמר מה הייתה תגובת ההמון לאיסורים השונים. גם לא נאמר מהיכן היו להם דגים במדבר או כל ידע על העוף למינו.
סיימנו הוראות אכילת בשר ואז — עוברים לנושא החשוב בחיי החברה –
אשה יולדת.= האם זה הסדר הנכון, או שהאישה נכנסה לתוכן העניינים בגלל סדרת הקורבנות, וכן גם המצורע.
האירוע האנושי/טבעי לא חשוב, מה שחשוב, תוכנית העבודה של הכהן. (עוד להלן)
פסוקי השבוע
וטהרה
וטהרו
טהור הוא
ערב שבת שלום
פתיחה
שני נושאים יש בפרשתנו
1. טומאת אישה יולדת
2. טמאת נגעי צרעת למיניהם
תהיה זאת חוצפה, או חוסר התחשבות לומר שבגלל צירוף הפרשיות,בזמן הקדום אישה יולדת, נחשבה למעין “מצורעת זמנית”. אבל כבר אמרתי לעיל שמה שנחשב יותר בתורת כהנים “תוכנית” עבודת הכהן. הכהן החניך חייב ללמוד באיזה קורבנות הוא (ולא היא) יצטרך לטפל..
אז בנושאים העיקריים דנתי ב –
תשע”ד
בגליון השבועי לעיל, עשיתי חשבון (לא הכי מדוייק, אבל עשוי להיות די מקורב) שכל יום במדבר (ל – 600,000 נשים) היו כין 100 ל1,000 (אלף) לידות. אז איך חמישה שישה כהנים הספיקו לטפל בכמות כזו של קורבנות, ומהיכן היו להם הרבה תורים או בני יונה???? וד”ל
ובתשע”ה
עיינתי בנושאי טומאה וטהרה, והציווי (הצורם ואולי גם מעליב) שעל האישה היולדת להקריב קורבן חטאת.
אז מה יש להוסיף? מסתבר שיש עוד כהנה וכהנה, לתעלומות המקרא אין סוף
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1.
אישה כי תזריע וילדה. זכר
מי אמר שאין חינוך מיני (מתקדם) בתנ”ך?
ובאמת, מה בדיוק אומר לנו הפסוק? מה אמר לי אבי ז”ל כשלמדנו את הפרשה בגיל 4 – 16, כל שבוע לא זוכר. רק מה שבטוח, המילה – אורגזמה” או משהו מקביל לא הוזכרה. “אישה כי תזריע” פירושו – אישה כי תיכנס להריון, כלומר אישה שמקיימת יחסי מין. ובעצם היה צריך לכתוב “אישה כי תוזרע”.
ואם מה שנאמר בתלמוד היה נכון וניתן לשימוש, אז החרדים והמקפידים לקיים את מה שכתוב להלן, היו להם רק בנים זכרים. ומעניין באמת לדעת מה היחס, זכרים לנקבות אצל ילדי החרדים ויודעי ספר.
אכן השימוש במילה אומר דרשני, האם זה שימוש מליצי של העורך, או השתלה מכווונת ליצור מחשבה יוצרת
ואכן יש מדרשים לאין מספר. לחז”לינו היה הרבה מה ללמוד ממילות הפתיחה האלה =”אישה כי תזריע וילדה זכר” (ואולי גם לנו, אבל לפחות אני כבר עברתי את הגיל והתרגיל)
מתוך
“אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ”
כותב רש”י:
- אלה בני לאה, ואת דינה בתו – הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה.
הסברים על פי המדע]
אפשר לפרש שהביטוי “אשה מזרעת תחילה” מתייחס לביוץ:
ידוע כיום שאם קיום היחסים מתבצע לפני יום הביוץ, צריכים הזרעים להחזיק מעמד עד שהביצית מוכנה להם, וכיוון שזרעוני נקבות יותר עמידים מזרעונים זכריים, גדל הסיכוי ללדת בת.
אם קיום היחסים מתבצע לאחר הביוץ, תאי הזרע שמגיעים ראשונים לביצית, הם אלו שיפרו אותה. כיוון שתאי זרע זכריים יותר מהירים, גדל הסיכוי ללדת בן.
פירוש נוסף ל”אישה מזרעת תחילה” מתייחס להגעה לסיפוק (גמירה)[1]:
אם האישה מגיעה לסיפוק לפני הגבר, הפרשות הנרתיק יוצרות סביבה בסיסית, תאי הזרע הזכריים שורדים טוב יותר בסביבה בסיסית מאשר בסביבה חומצית וגם כך גדל הסיכוי ללידת בן זכר.
ההסבר המקובל[עריכה]
הרמב”ן על הפסוק: “אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר” (ויקרא יב ב) מביא הבנה אחרת בדברי חז”ל אלו:
- ובמשמעותו אמרו (נדה לא א) “אשה כי תזריע” אשה מזרעת תחילה יולדת זכר.
- ואין כוונתם שיעשה הולד מזרע האשה… אבל אמרם “מזרעת”, על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקראו זרע.
- הערות
-
- על פי פירוש הראב”ד בשער הקדושה על מאמר חז”ל בנדה עא א: “בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה נותן לו הקב”ה שכר פרי הבטן”. כמו כן, הרשב”ץ בפירושו למסכת אבות(פ”ג) מציין שזרע האישה הינו ריר שיוצא מרוב תענוג.
(ע”כ. טוב לדעת ואולי צריך לפי זה ללמד את הדור הצעיר)
והסבר קצת יותר מפורט – מתוך
…אשה כי תזריע וגו’. צריך לדעת למה הוצרך לומר כי תזריע וילדה ולא הספיק לומר אשה כי תלד זכר.ורז”ל נחלקו (בתו”כ הכא):
חכמים אומרים: למעט יוצא דופן, כי צריך להיות הלידה במקום הזריעה,
ור’ שמעון אומר: לרבות ילדתו מחוי.
ועוד …, למה שינה הכתוב את לשונו שהתחיל לדבר לשון עתיד, תזריע וגמר אומר וילדה ולא אמר ותלד, וכמו שאמר גם כן בסמוך ואם נקבה תלד?
והגם שהרבה כתובים מדברים בסדר זה עבר במקום עתיד, אף על פי כן דבר יגידו בְּשַׁנּוֹת לשון.
עוד למה אמר וילדה שמשמע ודאי ולא אמר אם תלד זכר שהרי אין ודאית לזכר יותר מהנקבה. ולזה יש לומר שאומרו כי תזריע הרי כי משמשת אם, ונמשכת למטה עם וילדה, וזה דוחק. ורז”ל אמרו בהמפלת (נדה לא.) ובהרואה (ברכות ס.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ולזה אמר וילדה ודאי. והגם שדרש רבי צדוק דרשה זו מפסוק (ויגש מו טו) ואת דינה בתו תלה הכתוב זכרים בנקבות, ונקבות בזכרים, נראה כי משם אין ידוע טעם התליה, וכאן גילה הכתוב טעם התליה כי תזריע תחלה. ולא הוצרך לומר תחלה, שאם לא כן על כל פנים צריך שתזריע בין ללידת זכר בין ללידת נקבה. ולא הספיק פסוק זה והוצרך לפסוק ואת דינה בתו,ללמד על איש תחלה יולדת נקבה.
(ע”כ, ברור??)
ולמעוניינים/ות בקבלה – ניתן לעיין ב –
(לא אצטט, התוכן נשגב מבינתי)
ועוד פירוש “הגיוני” ניתן ב –
“ראיתי מנהג רע באילו מקומות, שאיש כי יולד לו בת, מרבים העם לעשות שחוק ולצנות… עד שמי שנולדה לו בת אינו מוצא מקום להחבא מגודל הרדיפה שרודפין אחריו בדברי שחוק ולצנות. ורע עלי המעשה, קורא אני עליהם לעג לרש חרף עשהו (משלי יז ה). כי הן הם מפלאות תמים דעים, שהוא הנותן הבנים למי שירצה והבנות למי שירצה, נמצא שהמלעיג על לידת הבנות אך נגד ה′ דברו, מלבד איסור הלצנות כי רב הוא. ויותר מזה יש שטות גדול בקצת בורים, שאם ילדה אשתו זכר אוהבה ומכבדה כבוד גדול, ואם נקבה תלד מרחקה ואינו נכנס אצלה, ורבה העזובה והעצבה. ומה נואלו האנשים האלה מה לו עם אשתו, האם היא הלכה לשוק ובחרה לקנות לו בת ולא בן?!”
בפרשתינו מובאים דיני טומאת האשה ,לאחר לידת זכר ונקבה: “אשה כי תזריע וילדה זכר” ולגבי נקבה כתוב ” ואם נקבה תלד”.., נשמע מכאן לכאורה שעיקר ההולדה היא לבנים.
וב”אור החיים הקדוש” מובא: “דע כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה מבחינת הנקבה שהתורה מיחסת בחינות העליונות בבחינת הזכר”
חז”ל מלמדים אותנו שיש מעלה בהבאת זכרים לעולם כיוון שהם מחוייבים במצוות ובלימוד תורה יותר מהנקבות ובמעשיהם הטובים מתקנים עולם במלכות שדי. (וע”פ הסוד יש עוד טעמים עיין באוהח”ק בתחילת הפרשה)
ותשאלנה נשותינו היקרות מדוע התורה לא כתבה וילדה נקבה? מה רע בבנות? מדוע הן מופלות לרעה? האם רק זכר הוא ברכה, ונקבה לא..?
ועוד שבעל הטורים (בפרשתנו) כתב שזכר (227) בגימטריא ברכה(227). והרי האשה היא זאת שסובלת תשעה ירחי לידה ואת צער הלידה ולאחר מכן היא צריכה להתאושש במשך שנתיים ,שמשעת הלידה, איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש (בכורות דף ו עמוד ב).
יתירה מזאת, אדם לא יוצא ידי חובת מצות פריה ורביה אלא כשמוליד בן ובת, ואפילו יוליד מאה בנים זה לא יועיל. הוא חייב בת אחת לפחות.
מקריאה נוספת של הפסוק נבחין בתשובה ההולמת “אשה כי תזריע, וילדה זכר”. בזכות מי נולד בן זכר שמחויב במצוות ובמעשים טובים וגורם נחת רוח ליוצרו? הוי אומר זו האשה שע”י שמקדשת את מחשבותיה גורמת להזרעת מצות ומעשים טובים בתינוק הנולד. (ע”כ)
ונסיון מודרני (אוניברסיטאי) לקשר בין המדע והדת ולהסביר את ההבדלים בין הולדת/לידת זכר לנקבה ניתן ב –
(מאמר ארוך וקצת קשה, אצטט קטעים)
המחוקק המקראי מדגיש כי מדובר במקרה אחד להולדת זכר, ומקרה אחר להולדת נקבה, וכשם שדבריו בעניין זה ברורים לגמרי, כך אף יש להבין את המונח “תזריע”, בשונה מהמונח “תלד”. כלומר, האשה המזריעה אינה (זורעת ואינה) נזרעת, אלא היא מכאן, ולאור הניסוחים המקראיים 10 אקטיבית (וגורמת לזכר שיזרע), והיא יולדת זכר. האחרים, ניתן לשחזר משפט מקביל והפוך. המשפט “אשה כי תזריע וילדה זכר” מוליך לניסוח מקביל: “איש כי יזריע וילדה אשתו נקבה” (או: “איש כי יזריע והוליד נקבה”). כלומר, העובדה כי מדובר כאן בשני מקרים שונים, זכר ונקבה, ולהם שני דינים שונים, באה ללמד כי מדובר בשתי תופעות פיסיולוגיות שונות: כאשר אשה מפעילה את תהליך ההולדה – נולד זכר, וכאשר איש מפעיל את תהליך ההולדה – נולדת נקבה. לשון אחרת, החוק המקראי שעניינו טהרה וקדושה משקף רעיון פיסיולוגי בנוגע לאחריותם של בני הזוג למינו של היילוד: הבעל אחראי לכך שאשתו יולדת נקבה, והאשה אחראית ברור שיש כאן לא רק מחשבה פיסיולוגית, אלא גם תפיסה לכך שהיא יולדת זכר. חברתית, ואלו שלובות אחת בשניה:…
כבר נוצר הוולד, ולדעת חכמים אף נקבה נוצרת בטווח ימים זה. ר’ ישמעאל סבר כי זכר מתהווה במהלך 40 יום, והטומאה בהתאם, אך נקבה מתהוית רק לאחר 80 יום, והטומאה בהתאם. נראה, כי הוספת יום אחד בדברי התנאים על הכתוב המקראי אינה אלא “מקדם בטחון”, מעין סייג ששמו החכמים לדיני התורה, כגון “תוספת-שבת”, היינו תוספת זמן שנועדה להבטיח את קיום חוק התורה, ואף רופאים נוהגים לנקוט במידת זהירות זו ואולם, החשוב לדיון עתה הוא ההסבר (בבחינת: “הישאר עוד יום אחד בבית”). שמעניק ר’ ישמעאל לחוק התורה. לדעתו, השוני במועדי הטומאה, ההיבט הריטואלי שלאחר הלידה, אינו אלא השתקפות של ההיבט הפיסיולוגי של ראשית הלידה. אכן, חכמים חלקו על ר’ ישמעאל וטענו כי אין הבדל בין הזמן בו מתפתח עובר זכר לבין הזמן בו מתפתח עובר נקבה, …
לפני כשלושים שנה נתגלתה בין הטקסטים החיתיים עדות לריטואל דתי בעל קירבה מרובה לחוק המקראי הנדון עתה. על פי הטקסט החיתי (המקוטע): “…לאחר שאשה יולדת, לאחר שעובר היום השביעי… אם התינוק זכר – מטהרים אותו בחודש השלישי, ואם זו נקבה – מטהרים אותה בחודש הרביעי”.הדמיון לחוק המקראי הוא גדול, שכן אין מדובר בפרט אחד דומה, דמיון שניתן לכנותו “אקראי”, אלא במערכת שלימה, זו המתייחסת ליולדת (ולוולד), למועד היטהרות, ולשוני שבין מועד היטהרות לזכר ולנקבה כלומר, הריטואל החיתי קרוב לחוק המקראי (ובשני המקרים הנקבה יותר “איטית”). באופיו,….
(ע”כ. מומלץ)
(טוב – מספיק לפטפט על סקס ליום אחד)
2. זכר וטמאה שבעת ימים, …ושלושים יום ושלשת ימים….. ואם נקבה …. טמאה שבועיים… ושישים יום וששת ימים….
הבדלים בולטים בין לידת בן זכר ללידת בת. וכבר דנתי בנושא לפני שנה ב –
אבל אוסיף עוד שני הסברים
ואצטט שוב מהמאמר לעיל
הסיבה לשוני במספר ימי הטומאה
מן הדיון במילה “תזריע” עשוי להיראות כאילו הוענק למילה זו משקל גדול מעבר למידתה, ועל כן יש לדון עתה בשוני העיקרי המיוצג בחוק המקראי בצורה ברורה, שוני הניכר במשך זמן-טומאה של האם בין מקרה של לידת זכר מזה לבין מקרה של לידת נקבה מזה. ראשון המפרשים את החוק המקראי היה מחבר ספר היובלים (ג, ח), במאה השנייה לפני הספירה, אשר התמודד עם שאלת ההבדל במשך הטומאה בכך שתלה אותו במציאות ארכיטיפית: באדם וחוה. לפי דבריו ברא האל את אדם בשבוע הראשון, והראה לו את חווה רק בשבוע השני. לאחר מכן הביא האל את אדם לגן עדן ביום ה-40 ואת חווה רק ביום ה-80. גלוי על פניו שתיאור זה נועד לפרש את הכתוב המקראי (הנזכר שם בהמשך), אך הכותב לא הסביר מדוע נהג האל בדרך המתוארת….
ההיבט הנומרולוגי
14 + 66 = 2X(7+33)
.
… ניתן לבחון את החוק המקראי מנקודת מבט אשר עד כה לא נבחנה: השימוש במִסְפָּרִים ומשמעותם. השאלה עתה אינה אם זכר נוצר מהר יותר מנקבה, שכן שאלה זו כבר הוכרעה והוסק כי זו הייתה הנחת היסוד של החוק המקראי, בין אם בשל סיבה אחת ובין אם בשל אחרת. השאלה עתה היא מדוע נקבעו דווקא המִסְפָּרִים שהובאו בפרשה: מדוע דווקא 7 + 33 ולאחר מכן 66 + 14? האם נקבע כאן מספר הימים בהתאם לתפיסה מדעית “אובייקטיבית”, או שמא מדובר בתפיסה מספרית מסוג אחר, תפיסה שניתן לכנותה “נומרולוגית”, היינו בחירה מכוונת במִסְפָּרִים בעלי משמעות סמלית מסוג כלשהו? ובכן, הדיון שלהלן יתמקד במשמעות הסמלית של המִסְפָּרִים שהוזכרו בחוק המקראי, כלומר אשה כי תזריע בנומרולוגיה, …. (נא לעיין)
ומאמר מעניין שדן בהלכות טומאה וטהרה בקרב יהודי אתיופיה
(מומלץ לעיון לא אצטט)
3. וכיפר עליה וטהרה ממקור דמיה זאת תורת היולדת… ולקחה… וכיפר עליה הכהן וטהרה (פרק יב פס’ ז’ ח’)
פרק קצר (שמתחיל פרשה קצרה) שעוסק כולו באישה שיולדת בן או בת) ואז האישה טמאה. מושג קצת מקומם בימינו, אבל זהו זה, אין מה לעשות. כידוע האישה אסורת ממגע
ה
והפרק מסתיים בשתי אופציות טהרה של היולדת, אופציה ראשונה היא לאישה בעלת אמצעים, המקריבה כבש והאופציה השנייה לאישה ענייה המקריבה שני עופות.כשרים. מענינת הגישה ההומניסטית , שאף היא קצת מקוממת. והאם עוים חקירת אמצעים, להגדיר מי העשירה ומי הענייה?
אז גם מעניין לקריאה, שהאישה שמקריבה כבש, מטוהרת ממקור דמיה”, לעומת האישה הענייה שמטוהרת מת סתם. האם יש משמעת להבדל? או שהיות ואני הדל מוצא את ההבדל, אז אני אומר שטות, ואם היה אומר את זה רבי לפני 1ף500 שנה ומוצא הבדל בין כשירה לענייה, היה זה הופך הלכה למעשה עם אפלייה במשמעות הכפרה.
אז הסבר מעמיק לנושא ניתן ב –
…נתבונן מעט בפרטי הלכות טומאת היולדת שמציגה התורה, או ליתר דיוק, הלכות ההיטהרות שמציגה התורה. ראשית, נשים לב לעובדה מעניינת. היולדת טמאה למשך ארבעים יום לאחר הלידה, בהם היא לא יכולה לבוא אל בית המקדש ולגעת בכל דבר קדוש. לאחר ארבעים יום אנו מגלים לפתע שהיולדת חייבת לבוא אל המקדש ולהקריב שם קרבן, שמטרתו, כפי שראינו, היא לטהר אותה מטומאתה. אם כן, לאחר ארבעים יום פקעה הטומאה מעצמה, ללא שום מעשה שעשתה היולדת. בכל טומאה ישנו מעשה המוביל לטהרה (טבילה במקווה, הזיית מי פרה אדומה וכד׳) מלבד טומאת יולדת. מה פשר ההלכה הזו? מדוע אין צורך במעשה כדי להיטהר? ואם כן, ממה בעצם מטהר הקרבן?
“מקור דמיה”
כדי להבין את הטומאה עלינו לעקוב אחר מקורה, אותה התורה מציינת: “וטהרה ממקור דמיה” . מהו מקור הדמים? על מנת לענות על שאלה זו עלינו לחזור אחורה, אל ספר בראשית, עת קוללה האישה בעקבות חטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע: “אל האישה אמר: הרבה ארבה עצבונך והריונך, בעצב תלדי בנים” (בראשית, ג טז). בחטא עץ הדעת הטיל הנחש זוהמה, טומאה, באישה. החטא, שיש אומרים כי הוא היה חטא גילוי עריות, מביא למצב בו האישה מעצם קיימותה טמאה. אין זו טומאה מיוחדת הנגרמת בעקבות דבר מסויים כי אם טומאה וזוהמה הנמצאות באופן תדיר באישה, עד אשר יכופר החטא. העונש על החטא, כפי שאנו רואים, הוא בצער הלידה. בעומק העניין אין מדובר פה בעונש כי אם בתוצאה טבעית, בפעולה הנגרמת בהכרח מתוך הנפילה על מנת לאפשר עלייה.
כאשר האישה יולדת היא מקיימת בגופה את העונש, ובכך בעצם מגיעה למצב המאפשר תיקון של חטא המאכל מעץ הדעת. התהליך, כפי שראינו, נמשך ארבעים יום. המספר ארבעים מוכר לנו ממקורות נוספים בתורה, בהם הוא מסמל משך זמן ותקופה המביאה לזיכוך והתנקות, למשל – ארבעים יום בהם יורד המבול והעולם מזדכך מחטאי החמס של אותו הדור. דוגמא נוספת היא ארבעים השנה בהם הלכו בני ישראל במדבר, על מנת להתנקות ולהזדכך מחטאי מצריים ולהיות טהורים ונכונים לכניסה לארץ ישראל הקדושה. …(ע”כ)
ומתוך מאמר ב YNET
…יולדת שלא הביאה קורבן לאחר לידתה איננה יכולה להיכנס למקדש ולאכול קורבנות (זבחים) אחרים עד שתקריב. בפועל, נשים לא היו מגיעות לבית המקדש מיד לאחר כל לידה. בימים ההם, מי שגר ב”פריפריה” היה מגיע לעתים רחוקות יחסית לירושלים בשל העלויות הגבוהות שהצריך הדבר, המרחק, ואמצעי התחבורה המוגבלים (משהו השתנה מאז?). לכן, נוצר מצב שבמועדים מסוימים (כגון בתקופת החגים) הביקוש לקנים היה גובר כי נשים רבות הגיעו באותו זמן לבית המקדש והיו צריכות להביא הרבה קורבנות (אולי לשניים-שלושה ילדים שנולדו מאז ביקורן האחרון).
המשנה מספרת לנו על מעשה בו עמדו קנים בירושלים בדינרי זהב (כלומר, מחיר זוג תורים המריא). אמר רבן שמעון בן גמליאל, המעון הזה (פרושו, אני נשבע בשם בית המקדש), לא אלין הלילה, עד שיהיו בדינרין (קרי עד שימכרו בדינר של כסף כאשר 25 דינרי כסף שווים לדינר זהב). נכנס לבית דין ולמד, האישה שיש עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות, מביאה קורבן אחד, ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. ועמדו קנים בו ביום ברבעתים (קרי ברבע דינר כסף בלבד!) (כריתות פרק א משנה ז).
כלומר, רבן שמעון בן גמליאל פוסק כי מספיק לאישה להביא קורבן אחד על כמה ילדים ואין היא צריכה לשלם מחיר (ועוד מחיר מופקע) לפי מספר ילדיה.
המפרשים של המשנה מסבירים שלפי הגרסה שבידינו בעצם מדובר בפסק דין הנוגד את ההלכה (אין כמעט ויכוח שהתורה קובעת שאישה צריכה להביא קורבן על כל לידה בנפרד לפני שתותר לאכול מבשר הזבחים). אז איך העז רבי שמעון בן גמליאל לפסוק דין עם בסיס הלכתי כל כך רעוע? (מעניין) מומלץ
ולמעוניינים/ות בידע נוסף על קורבן לידה במדרשים ניתן לעיין ב –
http://www.aspaklaria.info/100_QOF/%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%9F%20%20%20%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94.htm
(לא אצטט)
ומאמר מעניין בעיתון הארץ נותן גישה יותר עניינית, מוך
http://www.haaretz.co.il/literature/weeklytorahsection/.premium-1.2908990
…אילו לפי פשוטו של מקרא יש לפקפק בהנחות היסוד של השאלה עצמה, כלומר להכיר באפשרות שקורבן החטאת ופעולת הכפרה אינם קשורים בהכרח לחטא.
בספרו, “ויקרא: ספר הפולחן והמוסר”, מסביר יעקב מילגרום את תפקידו של קורבן החטאת ואת מובנה של הכפרה. כתוצאה מחטאים מסוימים ומהפרשות גופניות או אירועים ביולוגיים מסוימים נוצרת טומאה — כוח דינמי הנדבק אל המקדש וכליו ועלול לסכן את המשך נוכחותו של אלוהים במקדש ובקרב עם ישראל. משום כך נאסר על היולדת לבוא במגע עם הקודשים בתקופה שלאחר הלידה: “בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרהּ” (ויקרא י”ב ד’). אלא שגם כאשר היולדת נשארת בביתה טומאתה נדבקת אל המקדש והיא עלולה להצטבר שם. מן ההכרח לנקות את המקדש מן הטומאה כדי להבטיח שאלוהים יוסיף לשכון בו. חומר החיטוי שהכהן משתמש בו כדי להסיר את הטומאה — לא מהיולדת אלא .מהמזבח — הוא דם קורבן החטאת. לפיכך, הדם אינו ניתן על האדם המביא את הקורבן אלא על המזבח עצמו.
מתברר ששמו של הקורבן, “חטאת”, אינו קשור בחטא אלא בחיטוי, ופעולת החיטוי הזו מכונה גם “כיפור”. בשפה האכדית השורש כפ”ר מציין ניקוי או קינוח, וזהו מובנה של הכפרה בקורבן החטאת: הסרת הטומאה, שהיא מעין לכלוך. האדם הטמא אחראי אמנם על כפרתו, כלומר על ניקוי הקודשים מן הטומאה שהתחוללה בעטיו, אך אין בכך כדי להאשים אותו בחטא כלשהו. לפיכך, התשובה לשאלה במה חטאה היולדת היא שהיולדת לא חטאה כלל, אלא שלידה יוצרת טומאה ולכן מוטלים על היולדת איסורים וחובות הנוגעים לאותה טומאה..
(ע”כ)
4. אדם כי יהיה בעור בשרו שאת… והיה בעור בשרו לנגע צרעת… נגע צרעת כי תהיה באדם
הרבה מילים חוזרות על עצמן, כנראה שנגע הצרעת, או יותר נכון סוגים שונים של מחלות עור היו משהו די נפוץ לפני כ – 3,000 שנה. אולי חלקים מהתורה נצחיים. אבל כיום נגע הצרעת פסק מלהיות נושא חשוב על סדר היום, ובטח לא נושא שהכהנים חייבים לטפל בו. (נושא לדיון???)
אבל חלק גדול מהפרשה דן בזה, אז מה לומדים מהכתוב? איך הופכים אותו לרלבנטי?.
פירוש “מעניין” מתוך
יש לדייק אחר שהתחיל ואמר כי יהיה בעור בשרו וגו’, למה כפל ואמר, והיה בעור בשרו לנגע צרעת. ונראה כי הנה ענין נגע הצרעת וכן רפואת המצורע על ידי הכהן, אינה ענין טבעי, כי הנגעים היא מחלה המיועדת רק בשביל הגויים, וזרע אברהם יצחק ויעקב כל זמן שהם מתנהגים בקדושה ובטהרה והולכים בדרכי אבות, אין כל אפשרות שתופיע אצלם המחלה הזאת. רק היא כמו שאמרו חז”ל (ערכין טז, א) על שבעה דברים הנגעים באים, ואין כל הסבר הגיוני על פי הטבע למה יבואו הנגעים דוקא על האדם החוטא ויסורו ממנו כאשר ישוב בתשובה. ולכן הגם שיש אצל הגויים מחלה הדומה לנגעים, מכל מקום שנינו, אין הנכרים מטמאים בנגעים (נגעים יא, א), כי אצלם היא מחלה טבעית ככל שאר המחלות. (ע”כ)
ובאותו כיוון מרחיבים גם ב –
(לא אצטט)
ןמתוך –
אומר רבי יוסף דב הלוי סולובייצ’יק: יש מושג של טומאת החטא. כל התנ’ך מלא במושג זה של הזדהמות, התלכלכות, היגעלות על ידי החטא. הטומאה נהפכת לחלק מאישיותו של החוטא. החטא כמו מעביר את הכתר האלוהי מעל ראשו של אדם ופוגע בשלמותו הרוחנית. גם בהלכה, ולא רק במקראות ובאגדה, אנו מוצאים הד לטומאת החטא. כאן הביטוי הוא קונקרטי. יהודי העובר עברה משתנה מעמדו החוקי. אם עבר אדם עברה שיש בה עונש מלקות או מיתת בית דין, הרי נוסף לעונש המגיע לו שהוא תוצאה מן החטא, פסול הוא לעדות. אך לאמחמת העונש, אלא מכוח השינוי במעמדו האישי. האדם לאחר החטא אינו אותו אדם שהיה לפניו
(ע”כ)
יפה – נושא הצרעת קצת מתסכל והזמן אוזל. אז
שבת שלום
שבוע טוב
ולילה טוב
להת