Torat Ami

….

ואיני יודע איזה יקדום, אם מזבח אם בהונות, כשהוא אומר הוא לכהן הכהן יקדום, מה מצינו מכשירו לכהן המזבח המזבח יקדום, הוא פרט לששחטו שלא לשמו. קודש קדשים לרבות לוג שמן של מצורע, הוא פרט לשחסר כלשהו.

ולקח יכול בכלי, תלמוד לומר ולקח הכהן ונתן הכהן, מה נתינה בעצמו של כהן, אף קבלה בעצמו של כהן. יכול אף של מזבח תהא ביד, תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן, מה חטאת טעונה כלי, אף אשם טעון כלי. נמצאת אומר שני כהנים מקבלים את דמו, אחד בכלי ואחד ביד, זה שקיבל בכלי בא וזרקו על המזבח, וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע, ומצורע טבל בלשכת המצורעים, בא ועמד בשער ניקנור, רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה שכבר טבל מבערב. ונתן על תוך, יכול על תוך ודאי, תלמוד לומר על נוך, אי על נוך יכול על גובה של אוזן, תלמוד לומר תוך נוך, הא כיצד, זה גדר אמצעי…

ויצק על כף הכהן השמאלית, מצוה שיצוק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא. וטבל, ולא המספג, וטבל והזה על כל הזיה טבילה, אצבעו, נאמר כאן אצבעו ונאמר להלן אצבעו, מה אצבעו האמורה כאן המיומנת שבימין, אף אצבעו האמורה להלן המיומנת שבימין. והזה מן השמן באצבעו ז’ פעמים, מלמד שהוא טובל ומזה ז’ פעמים כנגד בית קדשי הקדשים, ועל כל הזיה טבילה.

אין לו בהן יד ובהן רגל ואזן ימנית אין לו טהרה עולמית, רא”א נותן הוא על מקומו, רש”א אם נתן על שמאל יצא. והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר, אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר דברי ר”ע, ריב”ג אומר שירי מצוה הן, בין שנתן בין שלא נתן כפר ומעלים עליו כאילו לא משנה תורה:

כשיתרפא הצרוע מצרעתו אחר שמטהרין אותו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומגלחין את כל בשרו ומטבילין אותו, אחר כל זאת יכנס לירושלים ומונה שבעת ימים וביום השביעי מגלח תגלחתו שניה כתגלחת הראשונה, טובל והרי הוא טבול יום ומעריב שמשו ולמחר בשמיני טובל פעם שניה ואחר כך מקריבין קרבנותיו, ומפני מה טובל בשמיני אחר שטובל מאמש, מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו, ואינו נזהר משום טומאה, ושמא נטמא אחר שטבל, לפיכך טובל בשמיני בעזרת הנשים בלשכת המצורעים …

נתאחר ולא גילח בשביעי וגילח בשמיני או אחר כמה ימים ביום שיגלח יטבול ויעריב שמשו ולמחר יביא קרבנותיו אחר שיטבול פעם שניה כמו שביארנו, כיצד עושין לו, המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית באסקופת שער ניקנור ופניו למערב, ושם עומדים כל מחוסרי כפרה בעת שמטהרין אותן, ושם משקין את הסוטות, והכהן לוקח אשם של מצורע כשהוא חי ומניפו עם לוג השמן במזרח כדרך כל התנופות, ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, ואחר כך מביא את האשם של מצורע עד הפתח, ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך עליו ושוחטין אותו מיד, ומקבלים שני כהנים את דמו, אחד מקבל בכלי וזורקו על גבי המזבח, ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית, ואם שינה וקבל בשמאל תחילה פסל. הכהן שקיבל מקצת הדם בכלי מוליכו וזורקו על המזבח תחילה, ואחר כך יבא הכהן שקיבל הדם בכפו אצל המצורע, הכהן מבפנים והמצורע מבחוץ, ומכניס המצורע ראשו ונותן הכהן מן הדם שבכפו על תנוך אזנו הימנית, ואחר כך יכניס ידו הימנית ויתן על בהן ידו, ואחר כך יכניס רגלו הימנית ויתן על בהן רגלו, ואם נתן על השמאל לא יצא. ואחר כך יקריב חטאתו ועולתו, ואחר שיתן הדם על הבהונות נוטל הכהן מלוג השמן ויוצק לתוך כפו של חבירו השמאלית, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא, וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו ומזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים, על כל הזייה טבילת אצבע בשמן, ואם הזה ולא כיון כנגד בית קדש הקדשים כשירות, ואחר כך יבא אצל המצורע ויתן מן השמן על מקום דם האשם בתנוך אזן ובהן ידו ובהן רגלו, והנותר מן השמן שבכפו יתננו על ראש המתטהר ואם לא נתן לא כפר, ושאר הלוג מתחלק לכהנים.

….

אי זהו תנוך אזן, זה גדר האמצעי, נתן על צדי הבהונות כשר, נתן על צדי צדיהן פסול, בין שנתן השמן על דם האשם עצמו מלמעלה, בין שנתן בצד הדם, אפילו נתקנח הדם קודם שיתן השמן על בהונות יצא, שנאמר על מקום דם האשם, אין לו בוהן יד ימנית או בוהן רגל ימנית או שאין לו אזן ימנית אין לו טהרה עולמית...

רמב”ן:

שני כבשים – לא פירש הכתוב מה יעשה בב’ הכבשים והכבשה, אבל הזכיר בכבש האחד שיקריב אותו לאשם, והזכיר שיעשה החטאת ואחר כך ישחט העולה, וזה בעבור שכבר הזכיר בויקרא בחטאת שתהיה נקבה, ובכל עולה שהוא זכר, לכך לא הוצרך להאריך, כי בידוע שהכבש השני יהיה העולה, והכבשה היא החטאת.

אור החיים:

זאת תורת – הפסוק מיותר, ורז”ל דרשו שריבה הבאת קרבן עשיר לעני אם ירצה… ונראה כי לצד שרצה למעט עשיר אם הביא קרבן עני שלא יצא… ואולי שחש הכתוב שיבא החכם וילמד משפטי השג יד האמור במצורע מהשג יד האמור בטומאת מקדש וקדשיו וכו’, שישנם גם כן בקרבן דלי דלות, ובמקום ב’ תורים וכו’ יביא עשירית האיפה, תלמוד לומר זאת תורת אשר לא תשיג ידו, הגם שלא השיגה ידו בטהרתו הרשומה בו יתפלש בעפר ויביא שתי תורים…

3. כיבוס וגילוח —  וכיבס את בגדיו וגילח את כל שערו… וישב… שבעת ימים….ביום השביעי יגלח את כל שערו…

מעניין. הגיינה בטהרתה. לכבס את הבגדים המלוכלכים, לגלח את כל השערות, לרחוץ טוב במיים. להמתין שבעת ימים, לכבס שוב (בהנחה שלמצורע לשעבר, יש רק מערכת אחת של בגדים) ולהתגלח שוב

דתניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ריבה, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, מיעט, ואת כל שערו יגלח חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל, מאי ריבה ריבה דכוליה גופיה, ומאי מיעט, מיעט שיער שבתוך החוטם. (סוטה טז ב)

מפיק עם המצורע. מה עוד?

3. צרעת הבית. ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם..

מתוך –

http://www.yrg.org.il/show.asp?id=44343

“מדוע ולשם מה מופיעה הצרעת בבית? נמנה כאן ארבע הסברות לתכלית הופעתה של הצרעת וננסה לבאר- כיצד הופכים הנגע והמחלה לבשורה ומתנה, וכיצד מובילה השבירה לבניין מחודש. ….

התורה מתארת את צרעת הבית במילים “כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם” –  על פסוק זה דורשים חז”ל, כפי שמביא רש”י: “בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו האמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, וע”י הנגע נותץ הבית ומוצאן”. דרשה זו מפתיעה, שהרי לכאורה נגע הוא דבר שלילי, ומה ראו חז”ל לדרוש בו סימן חיובי? נראה לומר שחז”ל מדקדקים בלשון הפסוק, שבו מופיעה פעמיים לשון נתינה. ראשית, ביחס לארץ ישראל- “אשר אני נותן לכם לאחוזה”- ארץ ישראל היא מתנה אלוקית שהקב”ה נותן לישראל. בנוסף, לשון מתנה מופיעה גם ביחס לנגע הצרעת- “ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם”. 

מן הכפילות הזו דורשים חז”ל כיצד הופכת המחלה למתנה. כאשר יש נגע צרעת בבית, צריך לשוברו, ואז מתגלות המטמוניות הטמונות בקירות הבתים. (ע”כ. יפה)

וגישה הפוכה (של הפוך על הפוך) ניתנת ב –

http://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5/%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%94-%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%A5/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%AA%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%A2-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%A2-%D7%A6%D7%A8%D7%A2%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%93%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A7%D7%A9%D7%A8-%D7%A2%D7%9D-%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

….על מין הצרעת המוזר מכולם, זה שמתפתח על האבני הבית הדוממות, נאמר במפורש: “ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם”, כלומר המצווה נוהגת רק בארץ ישראל. ולא זו בלבד, אלא שכאן מכירה לגוי יכולה להועיל לכל הדעות, כי “בתי הגויים שבארץ ישראל אין מטמאין בנגעים” (רמב”ם, הלכות טומאת צרעת פ”יד ה”יא). במילים אחרות, זו מצווה שתלויה בקשר שבין האדם היהודי לאדמתו.

מדוע זו מצווה הנוהגת בארץ בלבד? יש להניח שבגלל שמדובר כאן על בית, הרי שכל ענייני טומאה וטהרה קשורים לקדושה של הדבר, ובבית בחוץ לארץ אין קדושה….

צרעת הבית – עונש ולא פרס

רבים מכירים את המדרש (המובא גם בפירוש רש”י במקום) שממנו ניתן ללמוד שצרעת הבית היא בעצם דבר טוב, כי היא מאפשרת לגלות אוצרות שהטמינו דיירי הארץ הקודמים. אולם קשה למצות את כל טעם צרעת הבית בעניין זה. צרעת היא קודם כל סוג של עונש, וגם אם יש בו פרס הוא אמור להיות שולי יחסית לעניין עצמו. במקומות אחרים חז”ל מלמדים אותנו שהצרעת היא עונש על חטאים: למי שלא רוצה להשאיל את ביתו (יומא י”א ע”ב), ולמי שיש בו צרות עין וגזל (ערכין ט”ז ע”א)….

ארץ ישראל מתפרנסת בעיקר משקע ברומטרי שנקרא ‘השקע הקפריסאי’. שקע זה מגיע למזרח הים התיכון מכיוון קפריסין, ומכאן שמו. אלא שכאן עומדות בפני השקע שתי אפשרויות: להתחיל ממקום דרומי יותר, ואז ארץ ישראל תקבל גשמים רבים, או לנטות מעט צפונה, ואז אדמת סוריה ולבנון תרווה ואילו ארץ ישראל תישאר יבשה, והשקע יקבל את הכינוי ‘שקע חמקמק’….

בארץ ישראל הסיפור לגמרי אחר, שם מתפרנסים ממטר השמים, שכאמור, לא תמיד יורד. זה תיאור מציאותי של המצב בארץ. אבל מאחרי התיאור הזה מסתתרת גם עמדה אמונית שהתורה מציגה (שם פסוק יב): “ארץ אשר ה’ אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה’ אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה”. בארץ ישראל יש שמירה מיוחדת של הקב”ה. מהי השמירה? אם יושבי הארץ לא מתנהגים כמצופה, ה’ עושה ‘פו’ אחד, השקע נע צפונה וארץ ישראל נותרת יבשה.

שלא נתבלבל. המצב הזה הוא חסד גדול, שלא רק מאפשר אלא מחייב את האדם להיות קשור תמיד לה’. אם יש הידרדרות קלה, מיד ניתן הרמז.(ע”כ. הקשר בין הגשמים לצרעתהבית לא ברור)

ומתוך

http://www.aspaklaria.info/090_TSADI/%D7%A6%D7%A8%D7%A2%D7%AA%20%20%20%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%9D.htm

משנה תורה:

….. כמה אבנים יהיו בו, אין פחות משמונה, שתי אבנים בכל כותל, כדי שיהיה כל כותל ראוי לנגע, שאין הבית מטמא בנגעים עד שיראה בו כשני גריסין על שתי אבנים, שנאמר “את האבנים אשר בהן הנגע”. וכמה עצים יהיו בו, כדי ליתן תחת המשקוף, ועפר כדי לתת בין פצים לחבירו, אבל אם היה בו פחות משיעורים אלו אינו מטמא בנגעים. הלבנים והשיש אינן חשובין כאבנים. בית שאחד מצדיו מחופה בשיש ואחד בסלע ואחד בלבנים ואחד בעפר אינו מטמא בנגעים…

ירושלים וחוצה לארץ אין מטמאין בנגעים, שנאמר בבית ארץ אחוזתכם, וירושלים לא נתחלקה לשבטים, ובתי העכו”ם שבארץ ישראל אין מטמאין בנגעים. הלוקח בתים מן העכו”ם יראה בתחלה. בית שצדו אחד עכו”ם וצדו אחד ישראל, צדו אחד בארץ וצדו אחד בחוצה לארץ אינו מטמא בנגעים, שאר כל הבתים שבארץ ישראל מטמאין בנגעים, בין צבועים בידי אדם, בין צבועים בידי שמים. (ע”כ)

ומה אומרת הגמרא בסנהדרין דף עא עמוד א, – 

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A1%D7%A0%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9F_%D7%A2%D7%90_%D7%90

…  דתניא בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר כמאן כר’ אלעזר בר’ שמעון דתנן ר’ אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס מאי טעמא דר’ אלעזר ברבי שמעון כתיב קיר וכתיב קירות איזהו קיר שהוא כקירות הוי אומר זה קרן זוית תניא אמר רבי אליעזר בר’ צדוק מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא אמר רבי שמעון איש כפר עכו פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו ואמרו אבנים מנוגעות פינו לשם: (ע”כ)

5. זאת תורת הזב… 

מתוך

http://www.hum.huji.ac.il/upload/_FILE_1412325486.pdf

דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי בהלכת קומראן: עיון במגילת טהרה א )4Q274

( מאת אהרן שמש

הקדמה

פרק טו בוויקרא עניינו תורת הזב והזבה, ומבחינה ספרותית הוא יחידת ציווי אחת. הפרק פותח ב’וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמֹר’ )פס’ 1(, וחותם בסיכום: ‘זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטָ מאה בה. והּדָ וָה בנִ דתּה והזב את זֹובו לַ זכר ולַ נקבה ולְ איש אשר ישכב עם טמאה’ )פס’ 33–32(. הפרק מחולק באופן בולט לארבעה חלקים – ארבעה מקרים שכל אחד פותח בלשון ‘כי’.

שני המקרים הראשונים עוסקים באיש: ‘איש איש כי יהיה זב מבשרו’ )פס’ 2(, ‘ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע’ )פס’ 16(; ו

השניים האחרונים עניינם באישה: ”ואשה כי תהיה זבה’ )פס’ 19(, ‘ואשה כי יזוב זוב דמּה 1 תחילה הזב ימים רבים’ )פס’ 25(. כפי שהעירו המפרשים, ארבעת המקרים מוצגים באופן כיאסטי: שזיבתו ממושכת ובעלת אופי של חולי ואחריו מי שיצאה ממנו שכבת זרע, אירוע חד־פעמי ונורמלי; ולעומתם הזבה הנידה הרואה את דם המחזור החודשי, שהוא אירוע טבעי ונורמלי, ואחריה האישה החולה, הזבה דם ‘ימים רבים בלא עת נִ דתּה’ )פס’ 25(. הזיבה הפתולוגית, בין זו של האיש בין זו של האישה, טומאתה חמורה והיא דורשת, לאחר שהזיבה פסקה, ספירת שבעה ימי טהרה, כיבוס בגדים ורחיצה במים והבאת קרבנות ביום השמיני, ‘שני תֹרים או שני בני יונה’ )פס’ 29 ,14(. הזיבה הטבעית והנורמלית טומאתה קלה יותר ותהליך הטהרה ממנה אינו כולל הבאת קרבנות.

….לענייני חשוב התיאור של המגילה את האופנים שבהם עלולה הנידה להיטמא בטומאתו של הזב: ‘אל תגע בזב ובכול כלי אשר יגע בו הזב ושכב עליו או אשר ישב עליו’. אופן ההיטמאות היחיד המוזכר כאן הוא נגיעה. ההלכה אינה מבחינה בין משכבו של הזב למושבו, ובזה היא דומה לתפיסה של הלכת חכמים. אך נוסף כאן עוד פרט אחד חשוב: ‘אל תגע ]…[ בכול כלי אשר יגע בו הזב’. לא רק הנוגע במשכבו ובמושבו של הזב נטמא אלא הנוגע בכל כלי אשר ייגע בו הזב. אם כן לקריאתה של ההלכה הקומראנית אין המשכב והמושב המוזכרים בתורה כלים בלעדיים אלא הם דוגמאות מייצגות של כלים שהזב עלול לטמאם. גם אופן ההדבקה של המושב או המשכב של הזב איננו ייחודי; משכבו ומושבו של הזב נטמאים לאו דווקא ממדרסו של הזב אלא מנגיעתו בהם. ממילא כל כלי שהזב נוגע בו נטמא ומטמא את הנוגע ואת בגדיו, ‘ואם נגעה תכבס בגדיה ורחצה ואחר תוכל’…

באשר לבעל קרי התורה קובעת רק שהוא טמא וצריך לרחוץ את כל בשרו במים, וששכבת הזרע מטמאה את הכלים – ‘כל בגד וכל עור’ אשר תהיה עליהם. אבל לא נאמר כאן שבעל קרי מטמא במגעו אדם או כלים. ואכן לפי הלכת חכמים בעל קרי הוא ראשון לטומאה ואינו מטמא את חברו הנוגע בו.12 ̊ לעומת זאת במגילת טהרה נאמר: ‘ואמ ת̊צ ̊ ]א מאיש[ ש ̇ כבת הזרע מגעו יטמא ה]נוגע[‘.13 דינו של ̊ ̊ל הטמאים ̊ האלה בשבעת ימי טה ̊ ]רתו א[ל יוכל כאשר יטמא לנפ]ש האדם ור[חץ וכבס ואח]ר[ יא]כל[‘.14 ההלכה ̇ מי שנגע באיש שיצאה ממנו שכבת זרע מפורש מיד בהמשך השורה: ‘]כו[ל נוגע באדם מ̊כו הזו פונה לאנשים הטמאים בטומאות חמורות, והמצויים בשבעת ימי טהרתם )’]כו[ל נוגע ]…[ ]כשהוא[ בשבעת ימי טהרתו'(, מזהירה אותם שלא ייגעו במי מן הטמאים המוזכרים קודם לכן, וקובעת ̊ שאם נגעו בטמא חמור – ‘א[ל יוכל כאשר יטמא לנפ]ש האדם ור[חץ וכבס ואח]ר[ יא]כל[‘. פירושה של ההלכה הוא שדינם כדין טמא מת, שאינו רשאי לאכול ביום הראשון לטומאתו קודם שירחץ ויכבס, אף שהוא ממשיך להיות טמא מת כל שבעת הימים; כמוהו הם אינם רשאים לאכול עד שירחצו ויכבסו להסיר את תוספת הטומאה שנטמאו בה ממגע בטמאים הפעילים, אף שהם ממילא טמאים עד שיסיימו את שבעת ימי טהרתם.15 מכל זה אפשר להסיק שלפי ההלכה הקומראנית בעל קרי מטמא את הנוגע בו  (ע”כ. מאמר מעמיק, מומלץ רק למי שרוצה לדעת יותר)

ונכנסתי עמוק לשטח “מלוכלך” – טוב שזה לא מטמא במחשבה או בלימוד ח”ו

ואסיים להשבוע

שבת שלום

שבוע טוב

וברכת חג שמח וכשר

להת