From:
Sent: Saturday, April 30, 2016 5:13 PM
To:
Subject: אחרי מות…ולא ימות…וחי בהם
הערה
השבת הזאת (איסרו חג פסח בישראל, שמיני של פסח בגולה) יש הבדלים בקריאת התורה בין ישראל לגולה. בארץ השבת קוראים את פרשת אחרי מות ובגולה קוראים עשר תעשר”.. יחי ההבדל הקטן. האם זה עונש או פרס??
אז בקיצור, דף זה נשלח רק למתגוררים בישראל. ובשבוע הבא דיה “לצרה” בשעתה.
הקדמה כללית
האם חומש ויקרא הוא ספר קריאה? עם רציפות כלשהי? כנראה שלא., למי הוא מיועד? מה מטרתו? נראה – שבחלקו הגדול הוא אוסף חוקים (לא כל כך ברורים להמון הישראלי, לשאינם במעמד הכהני, מעניין שגם ללוויים אין תפקידים מיוחדים בספר) – מדריך לכהן, גם לכהן הדיוט וגם לכהן גדול, שנכתב או נערך כנראה בחפזה, ללא נסיון ליצירת רצף או סדר. העיקר שהוא מבטיח מצד אחד תעסוקה לכהן ומצד שני אספקת בשר שוטפת לכהן, בין השאר הספר מדבר על, חטאת ואשם, טומאת אישה יולדת או בעת המחזור החודשי וכו,. ובפרשתנו אף מגדיר יחסי מין אסורים, נושא שלא כשאר הנושאים אינו כרוך בקורבנות.
פסוקי השבוע
דבר אל אהרן
דבר אל אהרן ובניו
דבר אל בני ישראל
ערב שבת שלום (וחג שמח ליושבי הגולה- שבעצם לא יקבלו דף זה בשבוע זה)
פתיחה
הפרשה – אחרי מות, היא פרשה מליאה וגדושה בתוכן ובפרטים
ויש בה הרבה מן התמוה, החל מבחירת השם “המפחיד” :- “אחרי מות” וכלה בפירוט יחסי מין אסורים
פירוט תוכן הפרשה ומצוותיה ניתן במה שקשקשתי לפני שנה ושנתיים ב –
תשע”ד (אחרי מות)
תשע”ה (אחרי מות + קדושים)
אז סיימנו לפני (שבועיים) את העניין עם המצורע, וחוזרים לאהרן האבל.(ונזכור שכהן גדול אינו מתאבל על קרוביו??) בעצם א-להים כמעט תמיד לא מדבר ישירות אל אהרן כי א-להים כנקראה מעדיף ךדבר עם – אל משה. (למה??? אולי אי אפשר לסמוך על אהרן אחרי שא-להים כמעט הרג אותו על שיצר את עגל הזהב).
יש בפרשה שלושה קטעים שמתחילים באותו לשון, אבל עם שינויים קטנים
א. וידבר ה’ אל משה … ו’אמר ה’ אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא…
— והתוכן — עבודת כהן גדול ביום הכיפורים
ב. וידבר ה’ אל משה לאמר – דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל ישראל ואמרת להם
— והתוכן — איסור שחיטת בהמות מחוץ למחנה או אפילו במחנה, אלא עליהם להביאם אל (ליד) פתח אהל מועד (תחת השגת הכהנים)
ג. וידבר ה’ אל משה לאמר – דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם
— והתוכן — כמעשה ארץ מצריים לא תעשו … … לא תקרבו לגלות ערווה
מעניין שאחת הפעמים הנדירות (אם לא הפעם היחידה) שה’ מדבר אל אהרן ישירות היא מייד אחרי מות בניו, – (בפרק ט’,) ובפרק י’ פסוק א, ה’ מצווה אותו ישירות “יין ושכר אל תשת…”. אז למה ה’ לא ממשיך לצוות את אהרן ישירות על עבודת יום כיפור?
למה באמת ה’ לא מדבר אל אהרן? למה יש צורך במתווך, בין ה’ לבין הכהן הגדול? למה יש העדפה של משה הצעיר, ולמרות שאהרן מבוגר ממשה בשלוש שנים, משה הוא המנהיג, האיש שדרכו ניתנים הציוויים השונים על הקורבנות ובכלל על העבודה במקדש, ואפילו ציווי פשוט, כגון צורת הדלקת נרות המנורה, (פרשת בהעלותך) ה’ מדבר אל משה ואומר לו שידבר אל אהרן? למה יש פה משחק של “טלפון שבור?
אז נא לעיין במאמר שמנתח את בחירת משה כמנהיג
(לא אצטט)
אז יש בפרשתנו שלושה נושאים בעיקר, חשובים שאינם קשורים זה לזה (לפחות כך זה נראה לי הקורא התמים)
אדון במקצת
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. וידבר ה’ אל משה….אחרי מות שני בני…… בזאת יבא אהרן..
פסוק ראשון בפרשה תמוה. הוא רק מכריז שה’ דיברעם משה אחרי מות שני אהרן. אבל לא אומר מה היה תוכן הדיבור, רק הפסוק השני ממשיך ויאמר ה’ אל משה. אז אולי הושמט (בכוונה קטע היסטורי שסיפר על מה דיב ה’ עם משה מייד אחרי מותם של נדב ואביהוא? נזכור שמשה היה זה שסתם את פי אהרן כשאמר לו “הוא אשר דיבר ה’… בקרובי אקדש…: פרק י’ פסוק ג’.
כאן בפרשתנו אין פה שום מילת תנחומים,,או הסבר משמעותי למיתתם של שני הבנים, אהרן שתק כאשר הם נשרפו (אולי מול עיניו) והוא גם שותק עכשיו. כמה זמן עבר מאז שה’ דיבר עם משה עד שמשה דיבר עם אהרן.
פרט לתגובה על יצירת עגל הזהב ולנזיפה “ואת שעיר החטאת דרש דרש משה” בשום מקום אין תגובה מילולית, אישור לקבלת ההוראות וכדומה מצד אהרן הפסיבי. יש להניח שכל שארית ימיו אהרן חי בטראומה נפשית עקב מיתת בניו, או בתסכול על זה שמשה הצעיר היה למנהיג העם והוא אהרן היה השני במעלה. או שאהרן היה די מפסוט. הוא זכה למתנה שממשיכה מז ולנצח מצחים. למשה המנהיג הדגול אין מורשת חיה בר קיימא. משה הפך לאגדה.
האם אהרן שמח לקבל את התפקיד? ניתן להניח שאחרי “הטירונות” הוא די פחד. במשך שבעה ימים אהרן ובניו התאמנו בעבודה במשכן, וביום השמיני, איך שהם למדו מה לעשות וזכו לרשיון עבודה. קרתה תאונת עבודה ושני בנים מתו. זה יהיה די סביר להניח שאהרן ושני בניו הנותרים המשיכו לחיות בחשש מתמיד לחייהם.
יש להניח שהוא אהרן שקל להתפטר, אבל לא היה לו מספיק אומץ או ברירה. גם משה לא רצה להיות המנהיג. (מעניין)
אז שני הבנים מתו, ובמקום לנחם את אהרן, הוא היית מטיל על אהרן תפקיד נוסף. שאהרן יהיה עסוק.
ומה עם האמא??? סתם הכתוב, אבל המדרש דורש, מתוך
(לפי קוהלת)
לשחוק אמרתי מהולל.
מה מעורבב שחוק ששחקה מידת הדין עם אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד:
ראתה יבמה מלך,
ובעלה כהן גדול,
ואחיה נשיא,
ושני בניה סגני כהונה.
כיון שנכנסו להקריב קרבן, יצאו שרופים. נהפכה שמחתה לאבל, שנאמר: וידבר ה’ אל משה אחרי מות שני בני אהרן:
ספרו לנו (פרשת בא) שאשת אהרן היא אלישבע בת עמינדב. (פרט לי למה זה חשוב?) בסדר, נכון. התורה הזכירה אותה – למה? סתם הכתוב. היו לה (לפחות) ארבעה בנים. כלומר ביום השמיני למילואים – למשך חלק מהיום -, היו לה (לאבא אהרן ולכל עם ישראל במדבר) ארבעה (4) סגני כהן גדול, לובשי מדים. שניים עשו מה שעשו ונשרפו, היכן היו השניים האחרים??? סתם הכתוב. אז יש לנו רק חלק מהסיפור.שוב יש להיח שאלישבע התאבלה וכו’
סיכום מעניין על אלישבע ניתן ב –
(לא אצטט*)
ואגב – מעניין לראות. כמה פעמים התורה מזכירה שמות של נשים מבלי לספר משהו עליהן
חזרה לתוכן פרשתנו.
אוסף דרשות רבנים בני זמננו ניתן ב –
למשל מתוך
,באחת משיחות השבת שלו, זכורני שהרב התייחס לשאלה הידועה, מה הקשר בין מותם של בני אהרן לבין סדר העבודה המתואר בתחילת הפרשה. הרב העלה שתי תשובות, המכירות בלהט הדתי שמתוכו פעלו נדב ואביהוא: ראשית, משום שהלהט שמתוכו פעלו היה אישי, בשעה של מעמד שכל מהותו הייתה מתוך הקשר של הקב”ה עם כלל העם. על כן, מדגישה התורה שהאירוע הדתי העוצמתי ביותר, כניסת הכוהן הגדול לפני ולפנים, ייעשה רק מתוך חיבור ושותפות של כלל ישראל, שאף הם יביאו קרבן משלהם, ושהכוהן יכפר בכניסתו לא רק על עצמו, אלא על עם ישראל כולו. שנית, פעולה מתוך להט דתי עלולה להיות מסוכנת, שכן חוסר ריסון עלול להביא לפריצת גדרי היראה ולחוסר הקפדה על ההלכה. על כן, מצטווה הכוהן הגדול לקיים שורה של הלכות ומצוות בזמן כניסתו אל הקודש, כדי שיימצא האיזון הנכון שבין יראה ואהבה.
ומתוך מאמר האפיקורסי – 3 מאמרים
?עבודת הכהן הגדול מתקשרת בפרק טז למותם של בני אהרן נדב ואביהוא (ויקרא י2-1), הגם שעניינית לא אמור להיות קשר בין השניים – שני בני אהרן הקריבו אש זרה, ולכן הכתוב מספר שאכלה אותם אש שיצאה מלפני ה’, ואילו הצו לקיים את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים לדורות הוא צו עצמאי שנועד לכפר על עוונות בני ישראל. הקישור כאן נובע, מן הסתם, מתוך שאיפת הכתובים להזהיר את בני ישראל שיקפידו במילוי מדויק של הטקס והקורבן, וכן שיקפידו כי רק הכוהן הגדול יקיים טקס זה, ורק ביום המיוחד לכך בשנה. ההזהרה בנדון מופיעה לפני תיאור הטקס (טז1), ותוך כדי תיאור שלבי הטקס (שם 13). הכתוב, שבוודאי התחבר על ידי סופר כוהני, מזהיר מפני קרבה אל הקודש, והוא מרמז בדבריו על הסכנה הנוראה הכרוכה בעבודת הקודש (ראו גם שמואל א’ ו19, שמואל ב’ ו7-6), שבגללה ראויים כלי הקודש ל”פטור” מעבודת האדמה ולמתנות הכהונה.
מסתבר כי אל קודש הקודשים, מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון – אין לקרוב אלא אחת לשנה, ביום מיוחד, לאחר טקס מאוד מורכב הכולל קורבנות מסוגים שונים, הזיית דם על הכפורת ועל קרנות המזבח (טז 14, 15, 18, 19), הטלת גורלות בין שני שעירים, שאחד מהם נשלח לעזאזל המדברה – וכל זה כשכל בני ישראל מתענים – האזרח והגר, ומנועים מלעשות כל מלאכה. על כן, מתעורר קושי גדול עבור מי שמאמין כי התורה ניתנה מפי הגבורה אל משה רבינו: בספר שמואל א’ ג’ מסופר ששמואל, אפרתי מהר אפרים (ראו ייחוסו – שמואל א’ א1) “שוכב בהיכל ה’ אשר שם ארון האלוהים” (שם, ג’ 3). ובכן, לא רק ששמואל איננו כוהן, הוא אפילו לא משבט לוי, ולא רק שאיננו ניגש אל הקודש ביום המיוחד בטקס הנדרש, אלא ישן דרך קבע ליד הארון, ולא רק שאיננו נענש על כך, אלא אדרבה, הוא זוכה להתגלות האל דווקא משום קרבתו לארון (שם פ’14-4). מסתבר שלא רק שמואל הנער לא ידע על מה שכתוב בויקרא טז, אלא גם עלי הזקן, וגם… הקדוש ברוך הוא בעצמו!
הכתובים בויקרא טז וברוב ספר הכוהנים (בעיקר ספר ויקרא, אבל גם פרקים נרחבים בספר שמות ובמדבר, ואף כתובים שונים בספר בראשית) התחברו בזמן הרבה יותר מאוחר לימי עלי ושמואל, והם מבטאים הוויה של מיסוד מאוד מתקדם של מעמד הכהונה. מסתבר שאפילו חלק ממחברי התעודות בתורה עצמה אינם מודעים לכתובים בספר הכוהנים: על-פי קובצי החוקים בספר שמות ובספר דברים נדרשים בני ישראל לחגוג רק שלושה חגים בשנה – פסח, שבועות וסוכות, הלא הם שלוש הרגלים (שמות כג17-14, לד24-22, דברים טז), ואילו על פי קובצי החוקים שבספר ויקרא ובספר במדבר על בני ישראל לקיים בנוסף למועדים אלה גם את יום התרועה, (ע:כ)
ואפשר גם לעיין ב –
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/06_acharey_mot/acharey_mot.html
ואיך הופכים את הקערה על פיה
אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה’ וימותו (אחרי מות טז-א)
לכאורה הרי ידוע שאין בית דין של מעלה מענישים פחות מבן עשרים שנה, ואם כן איך נענשו בני אהרן שהיו עדיין לפני עשרים, ואפשר לומר שאם האדם קרוב ביותר אצל הקב”ה אז מענישים אפילו פחות מבן עשרים שנה, וזהו שאמר בקרבתם לפני ה’ וימותו, מכיון שהיו קרובים מאוד להקב”ה לכן מתו, וכמו שאמרו על הפסוק וסביביו נשערה מאד שהקב”ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה, וכמו שראינו שאמר משה לאהרן על הפסוק (ויקרא י”ג) בקרובי אקדש, שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי ידעתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, הובא ברש”י מתורת כהנים, ולכן מכיון שהיו במדרגה כה גבוהה בקרבתם לפני ה’ ולכן מתו אפילו שהיו פחות מבן
עשרים שנה, כי היו במדרגות עליונות כמשה ואהרן כמו שאומר הפיוט ליום הכיפורים נדב
ואביהוא כמשה ואהרון נשקלו. (וידבר יוסף)
פטירת נדב ואביהוא בני אהרן היה בחודש ניסן ומדוע אנו קוראים זאת ביום כיפור?
אלא כתוב שלפעמים בחורים צעירים מתים בעוון הדור. הקב”ה לוקח אותם בגיל צעיר כדי שהציבור יורידו דמעות ויחזרו בתשובה. וכתוב שקשה מיתת צדיקים לפני הקב”ה כחורבן בית המקדש. ועוד כתוב שהמוריד דמעות על פטירת צדיק הקב”ה מונה את הדמעות וגונז אותם באוצרותיו. ומדוע הקב”ה בעצמו עושה זאת ולא המלאכים? אלא רק הקב”ה יודע את האמת מדוע אדם בוכה, האם מצטער על הצדיק או אולי בגלל איזו סיבה פרטית שלו.
כל כלי בעולם, אם ישבר יפחת מחירו וערכו. אך לב של אדם, אם הוא שבור – ערכו עולה כפלי כפליים. וכמו שכתוב בתהילים: “לב נשבר ונדכה, אלקים לא תבזה”. וכך אומר הפתגם: “אין לך דבר שלם יותר מלב שבור”. והיה ממשיך ואומר: כששמע אהרן הכהן ע”ה על פטירת שני בניו היה בוכה. אמר לו משה: אהרן אחי, תדע לך שערכם של נדב ואביהוא גדול לפני הקב”ה יותר ממני וממך. לפי שאמר לי הקב”ה: “בקרובי אקדש” והייתי חושב שהכוונה היא אלי או אליך שאנו הכי קרובים אל ה’. אבל עכשיו אני רואה ששני בניך קרובים יותר. כששמע אהרן דברי תנחומים אלו, נרגע שנאמר: “וידם אהרן”.
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות (אחרי מות טז-ח)
מעמיד אחד בימין ואחד בשמאל (רש”י)
חכמינו שהוא “מקרב”, יהיה זה סימן לטובה אם יצא הגורל לה’ ביד ימין. השעיר לעזאזל הלא נועד לדחות את פסולתם של ישראל ולטהרם מעוונותיהם ולעומת-זה השעיר לה’ נועד לקרב את נשמות ישראל אל הקדושה ולהחזיקם אל שורשם. והרי אמרו חכמינו: “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” – ולפיכך יאה הדבר, שהשעיר לעזאזל, שהוא “דוחה”, יהיה ביד שמאל, והשעיר לה’.
וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבאו לכפר בקודש עד צאתו וכפר בעדו ובעד
ביתו ובעד כל קהל ישראל (אחרי מות טז-יז)
מודיענו הכתוב שאסור לעשום אדם להמצא באהל מועד בשעה שהכהן הגדול נכנס לתוך קודש הקדשים כדי לעשות שם עבודתו. ורק הוא לבדו ימצא שם. ואפילו מלאך אינו יכול להופיע שם באותה שעה. וזהו שאומר הכתוב: וכל אדם לא יהיה באוהל מועד שהיה הכתוב יכול לומר ואדם לא יהיה באהל מועד, וז”ש “וכל” בא לרבות, שאפילו אותם שנאמר בהם: ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א) שהם המלאכים, אינם רשאים להיות שם.
במשך ארבעים שנה בהם שימש שמעון הצדיק בכהונה גדולה היו נסים מצויים בבית המקדש. כאשר היו מטילים גורלות ביום הכיפורים היה עולה גורל השעיר הנעשה לה’ מן הקלפי ביד ימין, ולאחר מותו היה עולה לפעמים בימין ולפעמים בשמאל.
כמו כן, הלשון של זהורית פתיל אדום שנקשר בראש השעיר המשתלח – היה מלבין מאליו, וסימן היה זה לישראל שהקדוש ברוך הוא מחל לישראל, כדברי הנביא ישעיה “אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו”, לאחר מותו לשון הזהורית לפעמים מלבין ולפעמים אינו מלבין. גם הנר המערבי של מנורת המקדש דלק בנס כל היום אף על פי שנתן בה שמן כמידת שאר הנרות ולאחר מותו, לפעמים דלק ופעמים כבה.
אש המערכה שעל המזבח היתה מתגברת בעצמה, ולא היו הכהנים צריכים להביא עצים למערכה, לאחר מותו של שמעון הצדיק היתה האש מתגברת לפעמים, ולפעמים אינה מתגברת, והיו הכהנים מביאים עצים למערכה כל היום כולו.
2. ולקח את שני השעירים.. …. ונתן על שני השעירים גורלות… וגורל אחד לעזאזל
האדם הדתי שלמד תורה מנעוריו, מתיחס לנושא הזה בקדושה רצינית ביותר, יש לנו את יום הכיפורים, והרתון והתפילה והתחינה ש-להים יכבר לנו על חטאינו, ואני זוכר את התרנגול(ת) שהיינו מסובבים סביב הראש להעביר אליו/ה את חטאינו. מה חושב הקורא האוביקטיבי? “ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזירה, ושילח את השעיר במדבר” (ארץ גזירה – עזאזל) . איזה יופית יש אפשרות להעביר את החטאים שלנו אל בעלי חיים. והשעיר הולך לעזאל. אבל במחשבה שנייה – מה כל הסיפור הזה? האם זו באמת כוונת א-להים? או, האם יש פה איזה שריד פגניסטי?
מתוך
פרשת “אחרי מות” עוסקת בין היתר בעבודת יום הכיפורים כאשר בסדר העבודה תופס מקום חשוב קרבן שני שעירי החטאת כשבהם “השעיר לעזאזל”. הכהן סומך ידיו על השעיר ומתוודה עליו את חטאי בנ”י ולאחר מכן נשלח ביד איש עיתי למדבר, ומושלך מצוק גבוה וקשה1. כל עניין השעיר לעזאזל קשה קצת כי נראה במעשה זה שאנו עובדים כח עליון אחר, עבודת אלילים. יותר הגיוני מעשה השעיר השני שנשחט ודמו מוזה ומובא כקרבן שהרי דרך זו מצווה בתורה לכפרה על חטאים אבל זריקת שעיר מצוק?! מה עוד שבפרקי דרבי אליעזר מובאת הצדקה לכך שזה כעין ע”ז ששם כתוב שהשעיר הוא שוחד לסמאל ביום-כיפור שלא יבטל את קורבנותינו ושידבר בשבחנו. אם-כן, כיצד יכול להיות שאנו עובדים לאלוהים אחרים?
דבר נוסף שלא כל-כך מובן הוא עניין הגורלות. מדוע ישנו צורך להגריל בין שני השעירים מי לה’ ומי לעזאזל? אין הכהן יכול להחליט בעצמו ולומר בפירוש מה יהיה תפקידו של כל שעיר?
נתחיל בשאלה הראשונה ששאלנו, לגבי השעיר המשתלח לעזאזל. הרמב”ן2 מסביר לנו שבאמת אסור לעבוד אלהים אחרים או לקבל אלהותם כמו שמוזכר אצלנו בפרשה: “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם3” כשה”שעירִם” בפסוק זה, הם האל שאליו שלחו בנ”י את השעיר – סמאל שר המושל במקומות החורבן ואומתו. עם זאת ציווה הקב”ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לאותו אל. לכן, הסיבה והכוונה שעומדות מאחורי שליחת השעיר אינן כדי שיהיה השעיר כקורבן מאיתנו אל אותו האל ח”ו, שכך באמת ישנה עבודת אלילים, אלא כדי לעשות את רצון הבורא.
משל למה הדבר דומה? למי שעשה סעודה למלך וציווה המלך את עושה הסעודה שיתן מנה אחת לעבדו. אמנם עושה הסעודה עשה הכל לכבוד המלך ולא לכבוד אותו עבד שמקבל פרס, כעת, ממלכו אלא בגלל ציווי המלך הוא נותן לעבד גם לסעוד. הסיבה שהמלך נתן לעבדו ליהנות היא בגלל חמלתו של המלך לאותו עושה סעודה ורצה המלך שכל עבדיו יספרו בשבחו של אותו עושה סעודה. כך גם כאן, אנו משלחים שעיר לסמאל עבד ה’, לא לשמו שהרי אנו עושים זאת לשם הבורא, לשם שמיים! רק מפני שהבורא ציווה אותנו לשלח לו שעיר לעזאזל אנו משלחים לו שעיר. הציווי בא בעקבות רצון המלך שכל עבדיו ידברו בשבחו של ישראל ולא בגנותו. אם ניזכר בפרקי דרבי אליעזר שאמרנו בתחילה נראה שבאמת הסיבה שאנו נותנים לסמאל קורבן היא אך ורק בשביל שידבר בשבחנו.
מכאן, ממשיך הרמב”ם לשאלה השנייה ששאלנו לגבי הסיבה שצריך לעשות גורלות ושאין הכהן יכול להקדיש את השעירים בעצמו. אילו הכהן היה מקדיש את השעירים בפיו לה’ ולעזאזל יוצא היה שהכהן היה כאילו עובד לסמאל ונודר לשמו מפני שאמר בפירוש השעיר הוא לעזאזל. לכן, העמיד אותם הכהן “לפני ה'” בפתח אוהל מועד מפני ששני השעירים הם מתנה לה’, וה’ הוא זה שנותן מתנה לעבדו, סמאל. כדי לדעת, איזה מן השעירים רוצה הקב”ה לתת לסמאל אנו צריכים להפיל גורל כעניין שנאמר: “בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה’ כָּל מִשְׁפָּטוֹ”4, – רק ע”י גורל אנו יודעים את בחירת ה’. גם לאחר הגורל היה מעמיד את השעיר “לפני ה'” כדי להראות שהשעיר של הקב”ה ושאין אנו שולחים אותו מרצוננו. (ע:כ. ברור, כך א-להים רוצה)
מתוך המאמר לעיל
” שעיר לעזאזל – הגרלות: שילוח השעיר לעזאזל הינו חלק מהטקסים המרכיבים את סדר יום הכיפורים:
כדי לכפר על כל מה שגרם למות בניו, וכדי למנוע מוות נוסף, אהרון מקריב ארבעה בעלי חיים: “שני שעירי עיזים לחטאת ואיל אחד לעולה” וכמובן “פר החטאת”. “שעיר לעזאזל” – מה לעשות – האמונה היהודית מכירה בקיומם של רוחות ושדים. יש בתנ”ך עושר מושגי: שעירים, רוחות, שדים, משחיתים, מזיקים, ליליות, עלוקות. צורתם של השעירים מתוארת כצורת תיישים בעלי שער ובעלי קרניים. גדול המפרשים – רש”י, נמנע מלפרש את הפסוקים התמוהים הללו. והמקרא מספר )ויקרא ט”ז / 8-10(: “ונתן אהרון על שני השעירים גורלות – גורל אחד ליהוה וגורל אחד לעזאזל…והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני יהוה לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה”.
מהו עזאזל? לא ידוע לנו בדיוק. הכוונה כנראה ל”ארץ גזירה” – מדבר שומם, בו שוכנת רוח הטומאה.
ישנה דעה, כי שלחו את העז כדי להשביע את רעבונם של שדי המדבר, המקיף את עם ישראל. ישנה דעה כי עזאזל הוא שמו של ראש שדי המדבר, ובעבר הקדום הוא נחשב לאל. ידועה גם אלה מצרית מדברית בעלת קרניים בשם “עיזית”.
והמקרא ממשיך ומתאר )ויקרא ט”ז / 20 ואילך(: “..והקריב את השעיר החי: וסמך אהרון את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עיתי המדברה: ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזירה
ושילח את השעיר במדבר”. המנהג מזכיר את מנהג ה”תשליך” של ראש השנה, שנוהגים אותו רוב היהודים המאמינים – הולכים למקום בו יש מים, ובהבל פה משליכים את כל החטאים לבריכה, לאגם, או לים.
במשנה )יומא פרק ו’ משנה ו'( מתארים כיצד היו מוליכים את השעיר מבית המקדש שבירושלים אל קצה המדבר, מדרדרים אותו אחורנית מראש צוק, “ולא היה מגיע אל חצי ההר עד שנעשה אברים אברים”. יש כאן תאור של מוות אכזרי, אכזרי יותר משחיטת בהמה לקורבן, בלי שום צער בעלי חיים. (ע”כ)
ומתוך סיכום מעניין (ומרגיז כאחד למי שספיקות בליבו/ה) ניתן ב –
…..כבר בימים קדומים עוררה מצווה זו (כמו גם מצוות אחרות כגון פרה אדומה) לעג בקרב אנטישמים, שטענו שזוהי דוגמה לכך שביהדות קיימים מנהגים פאגאניים חסרי פשר.
וכך נאמר בתלמוד הבבלי:
…’את משפטי תעשו’ – דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו; ואלו הן: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. ‘ואת חוקותי תשמרו’ – דברים שיצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנזוחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? – תלמוד לומר ‘אני ה’ ‘; אני ה’ חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן.
– יומא (סז ע”ב)
אך למרות דברים אלו, ניתנו במרוצת הדורות טעמים למצווה בלתי-שגרתית זו, השונה מכל הקורבנות, אשר מוקרבים על המזבח בבית המקדש. חלק מהפרשנים מעדיפים את הפרשנות שבקורבן זה היו נותנים לשטן את חלקו, על מנת שלא יקטרג על עם ישראל[9]. בזוהר ישנה פרשנות שהשעיר הוא מתנה לשטן שהופך במעשה זה לאפוטרופוס על ישראל ומשבח אותם, גישה זו דומה לפרשנות המובאת בפרקי דרבי אליעזר שם הוא מתואר כמי שהופך להיות סניגור בעקבות המעשה[10].
על פי הרמב”ם מדובר במעשה סמלי, שבו השעיר המשתלח מסמל כפרה על חטאים חמורים ביותר, ולכן לא שוחטים אותו ולא מקריבים אותו, אלא מרחיקים אותו בתכלית הריחוק ל”ארץ גזרה” – למקום שגזור מהציבור, כדי לומר שהציבור עושה תשובה מוחלטת ומנתק את עצמו לגמרי מאותם החטאים ולא רוצה כל קשר או זיקה אליהם ובכך כפרתו[11].
הטלת הגורל מוסברת על ידי הרמב”ן שבכך נמנעים מיעוד מפורש של השעיר לשטן, אלא מביעים נכונות ששניהם יהיו מיועדים לשם ה’. באופן דומה לזה, יש הסוברים כי הטלת הגורל נעשית מכיוון שאין רוצים לקבוע באופן קונקרטי איזה שעיר יהיה חלקו של השטן, ומניחים את ההכרעה ליד הגורל.
בספר הזוהר, עניין שילוח השעיר מדומה למעשה של זריקת עצם לכלב ששומר על היכל המלך העליון, על מנת להסיח את דעתו, בשעה שמנסים להיכנס לשם. על פי גישת הזוהר המעשה מתואר כאב טיפוס לגישה המקבלת את הרע ויעודו בעולם, ואף מנסה לרצות אותו, במקום לפתוח כנגדו בעימות חזיתי, בכוונה לבטלו או אף לסרסו. “והנה טוב מאוד – זה מלאך המות, אין לבטל אותו מן העולם. העולם צריך לו”[12].
גם ר’ צדוק הכהן מלובלין[13] אוחז בגישה דומה ורואה בשעיר המשתלח אב טיפוס להתייחסות אל הרע בעולם, שהאדם מצווה בידי התורה לעשות עבירה והדבר נחשב לו למצווה. שהרי אם האדם מיוזמתו, היה מקריב קורבן לשטן, הדבר היה נחשב לעבירה, אך עצם הציווי של אלוהים הופך את הדבר למצווה. ובאותו אופן הסליחה ביום כיפור נובעת מכך שהאדם מגיע לתודעה עמוקה של העולם ומבין שזדונותיו כלולים בדעתו של הבורא וברצונו של הבורא, ולא קיימת רשות שנייה, ולכן הם נעשים כזכויות ומתכפרים לאדם.
יש שניסו לטעון[14], לפי התיאור התנ”כי שבמדבר ובמקומות חרבים קיימים שדים בשם “שעירים”[15], שאליהם היה ממוען השעיר, בשל ההקשר ביניהם, שכן השדים היו מתוארים במיתולוגיות כיצורים בעלי פרסות וקרניים כעיזים.
פרופ’ עלי מרצבך נותן טעם לביצוע הגורל בכך שהיא מייצגת את האקראיות המייצגת את ההשגחה האלוקית הנסתרת.
…לביטוי עזאזל כבר אצל חז”ל יש כמה פירושים. היו שפירשו שמדובר באופן פשטני בקשה שבהרים מלשוןעז-אל[17]. בשיטת פרשנות זאת הלכו רס”ג שמפרש ש”עזאזל” הוא שם של הר מסוים, הנקרא כך בשל חוזקו, ורש”י המפרש שמדובר בהר מצוקי על פי הביטוי ארץ גזרה – ארץ גזורה וחתוכה.
פירוש נוסף אצל חז”ל הוא שהשעיר נשלח לעזאזל לכפר על מעשה עוזא ועזאל, הנפילים המיתיים מדור המבול שחטאו והחטיאו על פי מקורות מסטיים. (והמילה עזאזל מורכבת מצירוף שמותיהם, או שמו של עזאל בשינוי קטן)[18][19].
חלק מפרשני המקרא פירשו גם הם את המילה “עזאזל” באופן מיסטי. האבן עזרא סובר שיש סוד בדבר, ובוחר לא לגלותו ולפרש פסוק זה באופן חידתי: “ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלשים ושלש תדענו”[20]. הרמב”ן מסביר שאבן עזרא מרמז ש-33 פסוקים אחרי האזכור של עזאזל מופיע הפסוק “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זנים אחריהם”[21]. והרמב”ן מוסיף ומפרש בסגנון לא אופייני לו[דרוש מקור]: “והנה ר”א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז”ל במקומות רבים”[22]. אם כך סובר האבן עזרא, כי השעיר ניתן כקורבן למלאך הממונה על המדבריות ומקומות החורבן, ואליו קשורים המלחמות והחרב, והעמים הלוחמים כמו עשו, והשדים שנקראים בעברית הקדומה שעירים. גם אור החיים סובר שמשמעות המילה עזאזל – מקומו של הכוח הזל ההוא והפחות.
פירוש נוסף למילה “עזאזל” מסתמך על הארמית, ומפרש “עז אזל” – עז הלך. הרשב”ם מפרש את השילוח לעזאזל כשילוח חזרה אל העיזים של השעיר שלא נבחר להיות קרבן לה’, ובכך הוא מפרש בשונה מפרשנות חז”ל שהשעיר לעזאזל מרוסק.
איש עיתי
לשם יחידאי זה מספר הסברים. חז”ל פירשו “עיתי” – מזומן, כלומר אדם שנבחר למשימה זו לפני החג.[23]הסבר נוסף בדרך הפשט הוא שמדובר באיש שרגילים לשלוח אותו בכל עת לדרכים אלו,[24] או איש שרגילים לשלוח אותו בכל שנה ביום הכיפורים לשליחות זו.[25] האבן עזרא מציין שיש שפירשו “איש עיתי” – חכם, כמו “ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים” (אסתר א,יג), אך הוא כותב שהסבר זה אינו נכון בעיניו. לפי הסבר אחר מדובר באדם שהגיעה עתו למות באותה שנה בה נבחר להשליך את השעיר למדבר[26]. לפי ספר הזוהר[27]היה איש זה בעל יכולת מיסטית להרע ולהזיק ולשם כך נבחר לעסוק עם הרע.
…
זיהוי מקום שילוח השעיר
המשנה מציינת שהצוק שממנו נדחף השעיר אל מותו היה במרחק של תשעים ריס מירושלים, כלומר בין 12 ל-14 קילומטר. הועלו מספר השערות לגבי מקום הצוק – חלקן דבקות במרחק המצוין במשנה, וחלקן רחוקות יותר[29], והידועה שבהן היא הר מונטר, המכונה כיום “הר עזאזל” בשל כך. חלק מההצעות, כמו סרטבה וצוקינחל מכמש מתאימות יותר לשילוח מהמשכן בשילה. בתרגום יונתן הנוסח הוא “דהוי בית הרודי”, ולפיו יש שהציעו לזהות את העזאזל עם ההרודיון. כמו כן, יש שהציעו לזהות את צוק העזאזל עם האתר “צוקא” שבנחל תקוע, וזאת על פי דברי הרב והחוקר אשתורי הפרחי מראשית המאה ה-14: “מירושלים לעזאזל כשלוש שעות, וחלחול ותקוע שם סמוכים”. הכוונה בחלחול זו אינה לחלחול הידועה שמצפון לחברון, אלא למרחב מדברי כעשרה ק”מ דרומית מזרחית לתקוע, המכונה עד ימינו בשם “חלחול אלכביר” (חלחול הגדולה)[30].
פרופ’ אבי ששון[31] הציע לזהות את מקום הצוק על סמך מיקומו של “בית חדודו” הנזכר במשנה כנמצא על הדרך לעזאזל, במרחק של שלושה מיל מירושלים[32]. הצעת זיהוי אחת של “בית חדודו” היא ב”עין חוּד” שבאלעיזריה. לפי הצעה זו, מיקום העזאזל הוא בחאן אל חתרורה, צוק סמוך למעלה אדומים. ייתכן ששמו של המקום בערבית, “חתרורה”, נגזר מהמילה “חתור”, שמשמעה “ארץ גזרה” – מיקום השילוח בתורה.
(ע:כ. מומלץ לעיון. במיוחד לחלק מהקישורים שמציינים מקורות)
על הסמליות שבנושא, (כולל הציור) מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/wy-16-0710.html
..כמה משמעויות סמליות ישנן בשני השעירים:?
1. בימי הרחמים והסליחות אנחנו מרבים להזכיר בתפילותינו את עקידת יצחק, ואומרים לה’ “כמו שאברהם אבינו כבש את רחמיו והסכים להקריב את בנו כדי לעשות את רצונך, כך יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו”. אבל לאברהם אבינו היו שני בנים: ישמעאל ויצחק, ואת שניהם הוא נדרש להקריב כדי לעשות את רצון ה’:
- את ישמעאל הוא נדרש לגרש אל המדבר על-פי רצון שרה אשתו, בראשית כא14: “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ, וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע”.
- ואת יצחק הוא נדרש להקריב על המזבח לעולה, בראשית כב2: “וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ”; רק ברגע האחרון ה’ מנע ממנו לשחוט את יצחק וזימן לו איל במקומו.
שני השעירים מסמלים במדוייק את ישמעאל ויצחק:
- שעיר אחד מגורש אל המדבר, “לשלח אותו לעזאזל המדברה “, כמו ישמעאל;
- והשעיר השני מוקרב על המזבח, “והקריב אהרן… ועשהו חטאת “, כמו יצחק.
וניתוח מסורתי של הנושא ניתן ב –
(מעניין.לא אצטט)
ומאמר ארוך ומעמיק שמנסה למצא את אתר עזאזל ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/acharey/sason.html
(לא אצטט)
ומתוך מדרשי חז”ל
זהר:
..ביום הכפורים צריכים לנהוג (עם השטן) בנחת ולעשות לו נחת רוח עם השעיר (לעזאזל) שמקריבין לו, (ששולחים המדברה ששם מקומו), ואז נהפך להיות מליץ טוב על ישראל, אבל ביום ראש השנה נעשה נבוך, ואינו יודע, ואינו יכול לעשות מאומה, כי רואה התעוררות רחמים עולה מלמטה ורחמים מושפעים מלמעלה, והלבנה שהיא המלכות, מתעלה ביניהם, אז הוא נבוך, ואינו יודע כלום, ואינו יכול לשלוט… (ויקרא שפה)
ועתה בני שמע בקולי וגו’, אותו זמן ערב פסח היה, ויצר הרע היה צריך להתבער מן העולם, והלבנה היתה צריכה לשלוט, שהיא סוד האמונה, (דהיינו הנוקבא), ועל כן עשתה שני תבשילים, רבי יהודה אמר, מרמז כאן, שבניו של יעקב עתידים להקריב ביום הכפורים שני שעירים, אחד לה’ ואחד לעזאזל, ועל כן הקריבה רבקה שני גדיי עזים, אחד בשביל המדרגה של מעלה, ואחד בשביל להכניע מדרגת עשו, שלא ישלוט על יעקב, ועל כן היו שני גדיי עזים, ומשניהם טעם יצחק ואכל… (תולדות קכח, ועיין שם עוד)
…וכן עומד עליהם להסטין ולהזכיר עונותיהם בכל מה שעשו, באלו הזמנים שהקב”ה נמצא עליהם בדין, (דהיינו בראש השנה ויום הכפורים), אז הוא עומד להסטין עליהם ולהזכיר עונותיהם, והקב”ה מרחם על ישראל, ונותן להם עצה להנצל ממנו, ובמה, בשופר, ביום ראש השנה וביום הכפורים, בשעיר המשתלח שנותנים לו, כדי שיפרוש מהם ויעסוק באותו חלק (שנתנו לו), וכבר בארוה. (וישב רכו)
ואם תאמר, אם כן שמדבר ההוא הוא תוקפו של הסטרא אחרא, איך צוה הקב”ה על שעיר הזה לשלוח אותו להר שנקרא עזאזל, היה להם לשלחו להר ההוא שהלכו בו ישראל במדבר, (ששם הוא מקום תוקפו של הס”א, ומשיב), אלא כיון שכבר הלכו בו ישראל ארבעים שנה, הרי נשבר תוקפו, ותוקפו נתגבר במקום שלא עבר שם אדם מעולם, אבל בהר ההוא (שבמדבר שהלכו בו ישראל), הרי היה מושבם של ישראל שם ארבעים שנה. אבל בשעיר ההוא, מקום ההוא (ששולחים אותו), הוא סלע חזק עליון, ותחת עמקו של סלע ההוא שאדם אינו יכול להכנס שמה, (הס”א) שולט יותר לאכול טרפו, ואז יהיה נעבר מישראל ולא ימצא עליהם מקטרג במקום הישוב. (תרומה תקסה)
רמב”ן:
וגורל אחד לעזאזל – הר גבוה צוק קשה, שנאמר ארץ גזרה, לשון רש”י. ובתורת כהנים, לעזאזל למקום הקשה שבהרים, יכול בישוב, תלמוד לומר המדברה. ומנין שיהא צוק, תלמוד לומר אל ארץ גזרה. ולפי זה יהיה פירוש מלת לעזאזל לקשה, והוא כפול הזי”ן כמו עזוז וגבור. ורבי אברהם כתב… והנה רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר, אבל אני הרכיל מגלה סודו, שכבר גלו אותו רבותינו במקומות רבים. אמרו בבראשית רבה, ונשא השעיר עליו זה עשו, שנאמר הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם, עונות תם, שנאמר ויעקב איש תם. ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול, לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד לה’ וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב”ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר “ונשא השעיר עליו”, ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקב”ה, רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים… והקב”ה שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל, שנאמר “וכפר את מקדש הקדש” וגו’. עד כאן אגדה זו.
והנה הודיענו שמו ומעשהו וזה סוד הענין, כי היו עובדי אלהים אחרים הם המלאכים עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח, כענין שנאמר “ושמני וקטרתי נתת לפניהם ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי להם נאם ה’ אלקים”. ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת. והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקב”ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו, ומאצילות כחו יבא חורב ושממון, כי הוא העולה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות עשו, שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב שעירים, כי כן יקרא הוא, ואומתו שעיר…. (ע”כ)
ומתוך גישה (פסיכולוגית) מוסרית במושא
https://www.fxp.co.il/showthread.php?t=17200484
…רבי שמשון רפאל הירש זצ”ל באר את ענין שעירי יום הכפורים, זה לה’ וזה לעזאזל באופן הבא:
שעיר עזים אינו מסוגל, כידוע, לחשוב. אולם, הבה ננסה לצייר את מחשבותיושל השעיר לעזאזל, אלו היה חושב: “ראו נא את הקורה עמי ועם חברי! שנינו נולדנו באותו הכפר, ביחד גדלנו, וזה לצד זה יצאנו למרעה, אולם הוא אדוק ונבחר להיות לה’, ואני נבחרתי לעזאזל.
“מה יצא לחברי מכך שנבחר לה’? הוא נשחט במהירות וכל האפשרויות נחסמו עבורו. ואני, לעומתו, עודני חי! ולא רק זאת, הביטו וראו: אותו אדם שעומד שם כבר מאתמול, ממתין במיוחד עבורי מיום האתמול, על מנת להוציא אותי לטיול מענין… וגם גשר מיוחד בנו עבורי… עיני זוכות לראות עולם ומלואו, ואיני מסוגר לי בתוך ד’ אמות כחברי האדוק”.
תוך כדי הטיול עוצר השליח בעשרה מקומות ושליחים קבלו את פני האיש המשלח, והשעיר התענג על הכבוד הגדול שהוא זכה לו: כדי לפגוש בו על אם הדרך, לא התפללו אותם עשרה יהודים במנין ביום זה! “כל הטרחה המרובה הזו”, המשיך לחשוב, “נועדה כדי שארגיש טוב… כמה חשוב אני בעיניהםובעיני… כמה חבל שחברי האדוק לא זכה לכך”…
וכאשר מגיע השעיר לצלע ההר, נגלית למול עיניו התהום הפעורה והוא חושב לעצמו, “אח… איזה נוף עוצר נשימה”, ומפליט: “חבל שלא הצטיידתי במצלמה… חבל שחברי נפטר כבר ואינו יכול להבין את מהשהפסיד”…
(וכו’. ע”כ)
(מספיק להפעם – על אחת מהפעילויות הרבות של הכהן הגדול ביום הכיפורים.)
3. כיסוי דם עופות – איש איש … אש ריצוד ציד חיה או עוף… ושפך את דמו וכסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו (פרק יז פסוקים יג’ יד’)
מצווה מוזרה עם תוכן מוזר
מסתבר שגם חיה ועוף יש להם נפש, אבל לא דם בהמות שבויתו ??? (מה זה אומר, פרט לכיסוי הדם??? – אשאיר זאת לפעם אחרת)
מה שכן, מצווה זו קשורה למצוות איסור אכילת דם, שקורה ברצף למצוות שחיטת בהמות בסמוך לפח אהל מועד. (נושא לעיון בנפרד)
מתוך ויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99_%D7%94%D7%93%D7%9D
הלכות כיסוי הדם מופיעות במשנה במסכת חולין פרק ו’.
חובת כיסוי הדם חלה רק על עופות וחיות, בעוד שדם בהמות אינו מחייב כיסוי.
הכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה, או כל בעל חיים אחר שלא ברור הלכתית אם הוא חיה או בהמה, חייב בכיסוי הדם מספק.
למרות שבפסוק כתוב “אשר יצוד ציד חיה או עוף”, המצווה חלה על כל חיה ועוף ללא קשר לשאלה האם היא ניצודה או גודלה בשבי. הפסוק פורש כמדבר על צייד משום שבניגוד לבהמות שלרוב בויתו, חיות ועופות ברובם לא בויתו[1].
המצוה היא לכסות בעפר, אך הגדרת המילה ‘עפר’ בהלכה כוללת חומרים נוספים: עפר, סיד, אבנים או חרשים שחוקות, וכדומה.
המצווה חלה בראש ובראשונה על השוחט, אולם מי שראה דם חיה שלא כוסה על ידי השוחט, חייב לכסותו.
כבכל המצוות המעשיות לפני ביצוע המצווה יש ברכה מיוחדת: “ברוך אתה… וצונו על כיסוי דם בעפר”.
ההלכה קובעת, שאם אין לשוחט עפר לכסות את הדם – אסור לו לשחוט עד שימצא עפר. ביום טוב, למרות שמותר לשחוט כדי לאכול בחג, מכיוון שאסור לחפור על מנת לקחת עפר לכיסוי הדם, אם אין עפר מוכן מראש, אסור לשחוט חיה או עוף.
אדם ששחט בעל חיים וכיסה את דמו כנדרש, והרוח גילתה שוב את הדם, אין לומר שמכיוון שבאותו זמן בו היה הדם מכוסה, נפטר האדם מהמצווה, ושוב לא יהיה מחויב בה, אלא אם כיסהו ונתגלה חייב לכסות את הדם אפילו מאה פעמים, וזאת על פי הכלל שאין דיחוי למצוות.
מטעמי המצווה
לדעת ספר החינוך, מכיוון ש”הדם הוא הנפש”, יש לכסות את הדם ולהסתירו לפני אכילת בשר, כי יש אכזריות מסוימת באכילת הבשר בעוד הנפש שפוכה לפני האוכל. (בדומה לאיסור אבר מן החי) לדעת הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום כיסוי הדם נועד לבטא בושה על הרג החיה אותה אנו אוכלים ובכך לחנך את האנושות אט אט להפחית באכילת בשר, וכיוון שהאדם מרגיש בעלות על בהמות אז אם נחייב אותו בכיסוי הדם ולמעשה נחייבו להתבייש בכך הוא רק יזלזל בבושה כיוון שהוא לא מרגיש אכזריות בשימוש בבהמה שהוא רואה כחפץ (ע”כ)
מסתבר שהנושא אינו פשוט. לא ברור למה לכסות, לא ברור למה רק דם של חיה ועוף. מה עושה פה הנפש.
מתוך מאמר ארוך ומעמיק שמנסה להסביר את הסתום
http://www.malchuty.org/2009-06-16-14-01-37/821-2012-10-25-07-39-50.html
…. איסור אכילת דם כתוב גם בפרשת ויקרא (ג, יז) ובפרשת צו (ז, כו) וחוזר בפרשת ראה (יב, טז; יב, כג; טו, כג)[3], אך מצות כסוי הדם נאמרה רק כאן (ואילו בפרשת ראה נאמר “על הארץ תשפכנו כמים”, כיון שמדובר על בקר וצאן שדמם אינו טעון כסוי).
משמעות הפסוקים היא שיש קשר בין מצות כסוי הדם לאיסור אכילת דם, שכתוב לפניה ולאחריה. אך לאיסור אכילת דם נאמר טעם מפורש – כיון ש”נפש הבשר בדם היא” ושהדם ניתן על המזבח לכפרה – ואילו בכסוי הדם הטעם פחות מפורש (אמנם הפסוק האחרון מתחיל “כי נפש כל בשר” ואפשר לפרש שזו נתינת טעם למצות כסוי הדם שבפסוק הקודם, אבל אין זה מוכרח ואפשר שזהו טעם להמשך הפסוק “דם כל בשר לא תאכלו”).
מכל מקום, אם נבקש טעם לכסוי הדם, עלינו לבאר גם את הקשר בין כסוי הדם לאיסור אכילתו, וכן מדוע איסור האכילה נוהג בכל דם ואילו מצות הכסוי נוהגת רק בדם חיה ועוף ולא בדם בהמה, בניגוד לכלל הרגיל ש”חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה”[4]. ועתה נצא ללכת בעקבות המפרשים.
ב. הרשב”ם: היכר לאיסור האכילה
הרשב”ם כתב: “וכסהו בעפר – כי אז לא יהיה ראוי לאכילה”[5]. ולכאורה, לפי טעם זה צריך לכסות את כל הדם, אך יש בדבר מחלוקת תנאים ולהלכה אין צריך לכסות את כל הדם[6]. אמנם בכגון זה יש לומר שגם סברא שאינה להלכה מגלה על טעם הדבר גם אליבא דהלכה. דהיינו שאע”פ שלהלכה מספיק לכסות מקצת מהדם, מכל מקום הכסוי מהווה היכר שאין לאכול את הדם, ודי בכך שעושים היכר במקצת הדם, וכן פירש הכלי-יקר (לקמן). טעם זה מסתייע מההלכה שצריך לכסות את הדם בעפר מלמטה ומלמעלה, דהיינו שאותו דם שמכסים צריך להיות מכוסה לגמרי מכל הצדדים וכך אי אפשר לאוכלו (וכ”כ בתורה-תמימה אות סד). ודרך אגב, יש לרמז לכסוי הדם משני הצדדים מכפל הלשון בפסוק “אשר יצוד ציד”, מלשון צד[7].
אך לכאורה קשה לטעם זה, מדוע המצוה היא רק בחיה ועוף ולא בבהמה? ובאר הכלי יקר: “עיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם, אבל בבהמות אין צורך בהיכר זה כי כבר הוא מזורז ועומד במה שרואה שניתן הדם על המזבח כמ”ש ‘ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם’… אבל בדם חיה ועוף אין שום היכר על כן צוה לעשות היכר במקצתו על ידי כיסוי. ואף על פי שתורים ובני יונה קרבים לגבי מזבח מכל מקום בטלים המה במיעוטם כי רוב העופות אינן למזבח כמו הבהמות”… (ע:כ. והרוצה להעמיק, נא לעיין)
והסבר פנטסטי ניתן ב –
http://www.ima-adama.co.il/religions/kabbala/week_chapters/week_chapter_hrikeren29a_ahrey_mot.htm
ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר (אחרי מות יז-יג)
ישנם כמה טעמים לכסוי דם בעפר ודוקא בחיה ועוף, ראשית אמרו חז”ל במדרש שבשעה שהרג קין את הבל היה יושב על הארץ ולא היה יודע קין מה לעשות עם גויתו. זימן לו הקדוש ברוך הוא שני עופות טהורים והרג אחד מהם את חברו וחפר באדמה וקברו, וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן (מדרש תנחומה בראשית י’).
ורבי אלעזר בן פדת אמר שעופות השמים וחיות טהורות קברו את הבל ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן ב’ ברכות שמברכים עליהם, האחת על השחיטה והשניה על כסוי הדם(בראשית רבה כב-ח)
נמצאנו למדים מדבריהם של רבותינו ז”ל, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר ואפילו של בעלי חיים. (פירוש מהרז”ו על המדרש שם). וכן “לכלב תשליכון אותו” בזכות שלא חרץ לשונו, וכן “וכל פטר חמור תפדה” על שעזרו לעם ישראל בצאתם ממצרים, הכלבים לא נבחו והקימו מאומה.
טעם נוסף לכסוי דם עופות וחיות הוא, כשאליעזר עבד אברהם הביא את רבקה לביתו של אברהם עבור יצחק לא נמצאו לה בתולים, וחשדו באליעזר, אמר להם אליעזר: רבקה נפלה מהגמל ומזה נשרו בתוליה. ואכן כשהלכו לשם ראו דם הבתולים על הקרקע וחיה ועוף היו מכסין את דמה, ומכיון שכסוי הדם גרם לרבקה שלא תתגנה, לכן זכו החיות והעופות שיכסוי דמם ובברכה (רוקח הובא בטעמי המנהגים).
ויש מפרשים שעיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם (לבוש יוסף)
אז מפיק לשבוע זה. יש לזכור בשובע הבא דף זה ייצמד לדף של פרשת קדושים ויישלח ליושבי הגולה. ולאלה דרוצים/ות עוד, נא לנסות לענות על השאילות שמובאות להלן.
שאילות (לסיכום)
למעוניינים/ות
http://www.daat.ac.il/daat/dapey/dapim/shand_aharey-mot.doc
שבת שלום
שבוע טוב
להת