Torat Ami

מעניין  איך שבימינו חוטאים ברכילות יום יום

 ומה אומר על זה ספר החינוך? מסתבר שבעל ספר החינוך משתמש במושג “לרגל” = לרכל. (חיפשתי הסבר לשוני, לא מצאתי)  אבל לפי רש”י מתוך

http://www.nechama.org.il/pages/1407.html

לכך אני אומר שהלשון “הולך ומרגל”, שהכ”ף נחלפת בגמ”ל, שכל האותיות שמוצאיהן ממקום אחד מתחלפות זו בזו: בי”ת בפ”א, וגמ”ל בכ”ף וקו”ף, ונו”ן בלמ”ד, וזי”ן בצד”י, וכן (שמות ב’ י”ט) “וירגל בעבדך” – ריגל ותר מה לאמר עלי רעה, וכן (תהילים ט”ו) “לא רגל על לשונו”, וכן “רוכל” הסוחר ומרגל אחר כל סחורה. וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא “רוכל” – לשון רוגל.

ומספר החינוך

רלו. שלא לרגל.
שנמנענו מרכילות, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל. והענין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר כך וכך, אלא אם כן תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות מו, א) בפרוש רכיל רך לזה וקשה לזה, דבר אחר לא תהא כרוכל, מטעין דברים והולך.
משרשי המצוה. כי השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא וצונו בזה כדי להיות שלום בינינו כי הרכילות מביא לריב ומצה.
פרטי המצוה ורב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה על הרכילות ועל לשון הרע שתפו, יתבארו במקומות מהתלמוד ובמדרשות בפזור [ה’ דעות פ”ז]. ובפרוש אמרו (ערכין טו ב) בלשון הרע. שממית האומרו והמקבלו [ו] שנאמר עליו, והמקבלו יותר מכלן, והזהירו הרבה עליו עד שאמרו דרך משל(ב”מ נט ב): מאן דאית [ליה] זקיפא בדקתיה, לא לימא זקוף ביניתא. ואמרו (ערכין טז א) כי בכלל אבק לשון הרע הוא המשבח חברו בפני שונאו, שנאמר (משלי כז יד) מברך רעהו וגו’.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ורגל על לשונו עובר על לאו, והוא כעובר על מצות מלך, ואין בו מלקות, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להלקות מלבד רצועה של עגל ושל פרות. ואף על פי שאין בלאו הזה מלקות לפי שאין בו מעשה, פעמים שיש בו אפילו חיוב מיתה, כידוע בדין מוסר. וזה הדין התירו חכמים לעשות אפילו בחוצה לארץ לתקון העולם, מוטב ימות איש אחד ולא יזיק ויאבד לרבים גופם או אפילו ממונם. … (מעניין)

ומתוך ויקיפדיה

….. בעת העתיקה, דרכי המסחר היו ערוצי התקשורת העיקריים, וימי השוק היו ימי המפגש בין אוכלוסיות שונות. הרוכלים, שנדדו ממקום למקום עם מרכולתם, היו המקור לידיעות מסעירות וחדשות תוססות. זה מקור המלה “רכילות”, או הביטוי “הולך רכיל”. אלו אותם סוחרים הנודדים המעבירים גם ידיעות, ו”רכילות”…..

בתורה ישנו איסור על רכילות “לא תלך רכיל בעמך” (ויקרא, י”ט, ט”ז), אך המשך המשפט מעיד כי פירוש המושג רכילות בתנ”ך שונה מכוונת הרכילות של ימינו, כיוון שהפסוק ממשיך “לא תעמוד על דם רעך”. על פיהחפץ חיים, כוונת התנ”ך במושג רכילות היא העברת מידע היכול לגרום לסכסוך בין אנשים ושעלול אף לגרום לרצח בין חברים. מכאן ניתן להבין שאין התורה מתכוונת לרכילות סתם, של העברת ידיעות. למרות זאת, החפץ חיים כותב שגם רכילות סתם אסורה מהתורה.

הרמב”ם על רכילות כמצוות לא תעשה

מעניין לעיין  – מתוך ויקיפדיה

התלמוד מפרט מצבים שונים שבהם יש לפעול לפי כלל זה:

“מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר – לא תעמוד על דם רעך.”
– מסכת סנהדרין, עג, א

 

הרמב”ם מביא דוגמאות נוספות למצבים שבהם יש לקיים “לא תעמוד על דם רעך”:

“כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים. או ליסטים באים עליו. או חיה רעה באה עליו. ויכול להצילו הוא בעצמו. או ששכר אחרים להצילו ולא הציל. או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו” (הלכות רוצח ושמירת נפש א יד).

הרמב”ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו. הרמב”ם קובע כי האיסור “לא תעמוד על דם רעך” הוא מן הלאווים החמורים, משום “שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו”.

מובן שאם אין סכנה למציל בפעולת ההצלה, הוא חייב לנסות ולהציל. יש פוסקים הסוברים כי על אדם אף להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, אך אחרים חולקים על גישה זו. המחשה קיצונית לדילמה זו מופיעה בתשובתו של הרדב”ז, רבי דוד בן זמרה, רבן של מצרים וארץ-ישראל במאה ה-16, לשאלה שהוצגה לפניו: מה יש לעשות במצב שבו “אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ (ממך) אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך”. … (ע”כ)

ומתוך מאמר יותר עדכני  על החוק בישראל

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/halperin.htm

1. (א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.
(ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעיין חוק זה: בסעיף זה, “רשויות” – משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.

2. (א) הוראות סעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל”ט – 1979, יחולו גם כאשר המזכה פעל מכוח חובתו על פי הוראות סעיף 1.

(ב) בית המשפט רשאי לחייב את מי שגרם לסכנה שהניצול נקלע אליה, לרבות את הניצול עצמו אם גרם לסכנה זו, לשפות את מי שהושיט עזרה בהתאם לחובתו לפי הוראות סעיף 1 על ההוצאות והתשלומים הסבירים שהוציא. … (ע”כ מומלץ)

3. ומזרעך לא תתן להעביר למולך, ולא תחלל את שם אלקיך אני ה’. (ויקרא יח כא)

מה זה מולך? אז הסבר/ מדרש מעניין אחד מתוך

http://www.aspaklaria.info/070_AYIN/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94%20%D7%96%D7%A8%D7%94%20%20%20%D7%9E%D7%95%D7%9C%D7%9A.htm

מדרש תנחומא הקדום:

וכיצד היה המולך בגיא בן הנום, עשוי חוץ לירושלים, ובמקום מופלג, וצלם היה ופניו של עגל, וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל דבר מחברו, והיו מסיקין אותו עד שהידים נעשין כאש, ושבעה קנקלים היו לו, והוא לפנים מהם, ולפי קרבנו של כל אחד ואחד היה נכנס, מי שמקריב עוף נכנס לקנקל הראשון… מי שמקריב בנו אומרים הכומרים כי אין למעלה הימנו, היה נכנס לפני מן הקנקל השביעי והיה הולך ונושקו, שנאמר זובחי אדם עגלים ישקון (הושע י”ג), והיו הכומרים נוטלין בנו ממנו ונותנין התינוק על ידי המולך ונוטלין התופים ומקישין בהן כדי שלא ישמע אביו קול בנו, ומעין של תינוק מתמעכין עליו, והיה התינוק מנהים עד שישליט נפשו על ידו, אמר רבי יהודה הלוי הוא שכתוב ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנום (ירמיה ז’), מה היא התופת, שהיו מקישין בתופים, מה הוא הנוםח שהיו הכומרים אומרין למולך כשהתינוק מנהים יהנה לך יערב לך. ראה היאך היו להוטין אחרי עבודה זרה.

 

4. ואני אתן את פני באיש ההוא, (פרק כ פסוק ג’)

ושמתי אני את פני באיש ההוא… (פרק כ’ פסוק ה’)

 

שני משפטים חוזרים על עצמם עם שינוי קל, מה פירושם???

שני ניבים לשוניים “לתת פנים” — “לשים פנים”

חיפשתי הסברים לשוניים ולא מצאתי, מוזר. אמשיך, אולי בשנה הבאה יבוא משהו מאיר פנים לשני “הפנים הללו.

ומתוך אברבנאל –

http://www.sefaria.org/Abarbanel_on_Torah,_Leviticus.20.1.13?lang=he&layout=lines&sidebarLang=all

שאלה הג’ באמרו ושמתי אני את פני באיש ההוא כי הנה כבר אמר ואני אתן את פני באיש ההיא וכח שני המאמרים אחד והיה אם כן אחד מהם כפל ומותר

אם ושמתי אני את פני ואם ואני אתן את פני:

וכתב הרב שגם היום הנשים עושים כן שישימו על האש ריח מוסרח ומעבירין עליו בניהם והוא מדרכי האמורי וזה גם כן דעת רש”י שהמולך עבודתו כך היה שמוסר אדם את בנו לכומרים והם עושים שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש אבל לא היה נשרף. ודעתי מאן ימאן מלקבל דבר זה כי אלו היה הדבר כל כך נקל לא היתה התורה האלהית מחמירה כל כך באיסורו והרחקתו. והנה ירמיהו הנביא ע”ה אמר (ירמיה ז’) על זה ובנו את במות התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש שביאר שהיה ענין העבודה הזאת שריפת הבנים והבנות באש. ואין לך שתאמר שזה שזכר הנביא היה בגיא בן הנום ושאין זה המולך שהיא עבודה אחרת שהרי ביאשיהו כתיב (מלכים ב’ כ”ג) וטמא את התופת אשר בגיא בן הנום לבלתי העביר איש את בנו ואת בתו באש למולך. הרי שביאר שהתופת אשר בגיא בן הנום היה במת המולך ושם היתה עבודתו. וההעברה אשר זכרה תורה אינה העברה בין שתי מדורות או למעלה מן האש כדברי הרבנים האלה ז”ל אבל ענינה השריפה וכן כתב הרב הנחמני בפירושו וכן אמר הכתוב וגם את בניהם העבירו באש לאכלה ולזה נקרא בדברי ירמיהו במות התופת אשר בגיא בן הנום גיא ההריגה מפני שהיו הורגים שם הבנים והבנות באש….

הנה התבאר למה החמירה התורה כל כך עבודת המולך ולמה לא זכר עונש למעביר עצמו למולך כי אם לנותן לפי שהנשרף מדעתו אינו בר דעת ולכך היה העונש לאביו המעביר אותו ושלהיות החטא כל כך עצום נתחברו בו מיתה גופיית ומיתה נפשיית והתבאר מהפסוק הראשון ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי נאמר על כרת הנפש. והפסוק השני ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו. ידבר בכרת ימיו. 

(ע”כ. לא כל כך הבנתי)

ו

5. ולא תקיא הארץ אתכם

העבר עובר להווה

מתוך

http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=470

“ולא תקיא הארץ אתכם” (יח,כח)
אומר רבי צבי הירש קלישר: מי שאינו ראוי לשבת בארץ ישראל, הארץ ממאיסה את עצמה עליו שלא ירצה לשבת בה, והוא הולך ומוציא דיבת הארץ רעה. אין הוא יודע , שלא שנאתו שלו לארץ, אלא ששנאת הארץ אותו, מדברת מתוך גרונו.

ונסיון להסבר “מדעי” בנושא. מתוך

http://www.kbymedia.org/uploads/text/pash/acharey/acharey004.doc

האם “ותקיא הארץ” הוא היגד מטפורי מוחלט, דהיינו ההשאלה של פעולת ההקאה חלה על הארץ הדוממת, אבל היא כשלעצמה אינה מקיאה, אין בה רגשות והרגשים, לא דעת והבחנה, וממילא אינה יכולה לשלם ליושבים עליה כמעלליהם וכפרי מעשיהם; או שהארץ מבינה, מבחינה ויודעת מי חי בה, ומה מצבו הרוחני, והיא דוחה ופולטת את מי שאינו נוהג לפי רוחה, והתורה מזהירה, “ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם”?

במאמר זה ננסה להוכיח שהאפשרות השנייה נכונה. אכן לארץ ישראל יש בחירה חופשית, היא מודעת למי שיושב בה, נוהגת עם עם ישראל בשונה מאשר עם גויי הארצות, ומבחינה בין צדיקים ובין רשעים. בטרם נדון בעניין לגופו, כדאי לציין שאנו עוסקים בתכנים פנימיים רוחניים מעולם האמונה ומעולם שמעבר לחושים הגשמיים; אבל גם בעולם הגשמי שבו נוהגים להוכיח ולמדוד תופעות פיסיקליות, כימיות, ביולוגיות בפרמטרים מדעיים, גם בעולם זה התגלו בעת החדשה דברים שלא שערום אבותינו כלל, העובדה הידועה כיום לכל ילד, שחומר דומם, מכיל בקרבו אין ספור חלקיקים בלתי נראים שנעים במהירות עצומה, לא הייתה נתפסת בדעתם של חכמי החכמים לפני כמאה שנים.^[ידיעה על מציאותם של גלי קול וגלי אור ומהותם המדויקת, לא הייתה נחלת גדולי המדענים בעולם עד למאות השנים האחרונות. מי חלם על מחשבים ניידים, טלפונים סלולריים, מכשירי פקס ודומיהם רק לפני שנות יובל?! והנה חדשה מסעירה שאולי לא ידועה עד עצם רגע זה לחלק גדול מהקוראים: גם לצמחים יש רגשות. העולם הבוטני נחשב עולם של “חיים” בגלל חילוף חומרים, גידול, רבייה ועוד…. (ע”כ. ויש המשך)

המשכתי בחיפוש, הגעתי ל –

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2037831&forum_id=771

ומשום מה נקלעתי למאמר מעניין על ניתוחים לאחר המוות וכדו’ ב –

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1137119

(לא כל כך מומלץ אבל)