To:
Subject: אמור אל…אך אל הפרוכת לא יבא…והוא אישה בבתוליה…….
|
י ע ו ב ש ף ד תודהיב דוסי ידומילל זכרמה תאמ ןמלוש לואפו הנלה ש”ע 280 רפסמ ט”נשת ,ארקיו תשרפ
|
 |
ויקרא; קטע מגילה מספר ויקרא מהמאה ה-6 שנמצא בבית הכנסת העתיק בעין גדי: שפה: עברית: תקופה …
|
|
אז מה יש בפרשתנו (מתוך המאמר לעיל)
>>>>>>>>>>>>>>>>>
ארבעה חלקים עיקריים:
מדריך לכהן הטמא – שלל חוקים – כ – 21 מצוות (רשומות להלן) בתפזורת
מדריך לקרבנות – כ – 9 מצוות לפרטיהן-
חגי השנה
סיפור על בן ישראלית מקלל
בשני החלקים הראשונים יש תערובת מבולבלת של חוקי הכהן – ההדיוט והגדול – אז רשימת המצוות תאיר את המצב
ויקרא, פרשת אמור – מצוות
:רסד: מצוות לא תעשה – שלא יטמא כהן למת
רסה: מצוות עשה – שיטמא כהן הדיוט לקרובים ולהתאבל על קרובים
רסו: מצוות לא תעשה – שלא יעבד טבול יום במקדש
רסז: מצוות לא תעשה – שלא ישא כהן זונה
רסח: מצוות לא תעשה – שלא ישא כהן חללה
רסט: מצוות לא תעשה – שלא ישא כהן גרושה
רע: מצוות עשה – לקדש כהנים ולחלוק להם כבוד
רעא: מצוות לא תעשה – שלא יכנס כהן גדול לאוהל המת
רעב: מצוות לא תעשה – שלא יטמא כהן גדול אפילו לקרובים
רעג: מצוות עשה – שישא כהן גדול בתולה בנערותה
רעד: מצוות לא תעשה – שלא יקח כהן גדול אלמנה
רעה: מצוות לא תעשה – שלא יבעול כהן גדול אלמנה
רעו: מצוות לא תעשה – שלא יעבוד במקדש כהן בעל מום קבוע
רעז: מצוות לא תעשה – שלא יעבוד כהן בעל מום עובר
רעח: מצוות לא תעשה – שלא יכנס בעל מום למקדש זר תרומה
רפב: מצוות לא תעשה – שלא יאכל תושב כהן ושכירו תרומה
רפג: מצוות לא תעשה – שלא יאכל כהן ערל תרומה וקודש
רפד: מצוות לא תעשה – שלא תאכל חללה ונשואה לזר תרומה
מצוה רפה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול טבל אפילו כהן
רפו: מצוות עשה – שיהיה כל קורבן תמים
רפז: מצוות לא תעשה – שלא להקדיש
רפט: מצוות לא תעשה – שלא לשחוט בעל מום לקורבן
רצ: מצוות לא תעשה – שלא להקטיר אימורי בעל מום
רצא: מצוות לא תעשה – שלא לזרוק דם בעל מום
רצג: מצוות לא תעשה – שלא להקריב בעל מום אפילו מגוי
רצד: מצוות עשה – שיהיה כל קורבן בן שמונה ימים
רצה: מצוות לא תעשה – שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד
רצו: מצוות לא תעשה – ולא תחללו את שם קודשי
רצז: מצוות עשה – ונקדשתי בתוך בני ישראל
רצח: מצוות עשה – לשבות ביום ראשון של פסח
רצט: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של פסח
ש: מצוות עשה – להקריב קורבן מוסף בשבעת ימי הפסח
שא: מצוות עשה – לשבות ביום השביעי של פסח
שב: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה בשביעי של פסח
שג: מצוות עשה – להקריב מנחת עומר בט”ז בניסן
שד: מצוות לא תעשה – שלא לאכול לחם מתבואה חדשה קודם לעומר
שה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול קלי מתבואה חדשה קודם לעומר
שו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה קודם לעומר
שז: מצוות עשה – לספור ספירת העומר ז’ שבועות
שח: מצוות עשה – להביא שתי הלחם בעצרת
שט: מצוות עשה – לשבות ממלאכה בעצרת
שי: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה בעצרת
שיא: מצוות עשה – לשבות ממלאכה בראש השנה
שיב: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה בראש השנה
שיג: מצוות עשה – להקריב קורבן מוסף בראש השנה
שיד: מצוות עשה – להתענות ביום הכיפורים
שטו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ולשתות ביום הכיפורים
שטז: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה ביום הכיפורים
שיז: מצוות עשה – לשבות ממלאכה ביום הכיפורים
שיח: מצוות עשה – להקריב קורבן מוסף ביום כפור
שיט: מצוות עשה – לשבות ממלאכה ביום ראשון של סוכות
שכ: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של סוכות
שכא: מצוות עשה – להקריב קורבן מוסף בשבעת ימי הסוכות
שכב: מצוות עשה – לשבות ממלאכה בשמיני עצרת
שכג: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה בשמיני עצרת
שכד: מצוות עשה – להקריב קורבן מוסף בשמיני עצרת
שכה: מצוות עשה – ליטול ארבע מינים בסוכות
שכו: מצוות עשה – לישב בסוכות בשבעת ימי הסוכות
>>>>>>>>>>>>>>>>>>> ע”כ)
אז ראשית מעניין שלמרות האיסורים השונים והעונשים שצורפו לסיפור האיש המקלל, אף אחד מהם לא הוכנס לרשימת המצוות
מעניין שנית, לעיין ברשימת המצוות על שני חלקיה – חלק המדריך לכהן וחלק המדריך למועדי (כולל שבת) קודש. עיון ברשימת המצוות נותן הרבה ידע על מה שנדרש מהכהן ומה שנדרש בשמירת מועדי ה’
קשה לדעת מה מקור פרטי המצוות. הן אלו המוטלות על הכהן והן אלו המוטלות על העם כולו. עם ישראל נוצר ופעל והתפתח בתוך ובמקביל לתרבויות של עמי סביבתו. הרבה מחוקי היהדות דומים לחוקים של עמי הסביבה באותה תקופה של לפני כ – 3,000 – 4ף000 שנה..
חיפשתי קצת היסטוריה בנושא ולא מצאתי, אמשיך בחיפושים ובע”ה אמצא ואבין קצת יותר
היו ועדיין יש כהנים (או מעמד כיתתי יותר מוערך) בתרבויות ובדתות אחרות, איך נוצר הצורך לתפקיד כזה? מישהו התנדב או ידע איך לנצל את אלה שלא יודעים או שמפחדים לדעתץ מעניין שהדת איבדה את כוחה כאשר התפתחו מוסדות החינוך.
איסור עבודה בשבת וחגים הוא חוק/מנהג טוב עקרונית אם לא לכלל העם. אז בעיקר למועסקים למיניהם, שינוחו ויחגגו קצת. האם זה יצירה יהודית מקורית או הועתקה מתרבויות קודמות ושכנות?
האם רצוי שכל המדינה, תעשייה, בידור וכו’ תשמור על יום מנוחה אחיד, או שהרעיון העיקרי הוא – שבוע עבודה של שישה ימים עם יום מנוחה לפי בחירה או לפי הסכמי עבודה. למה – בישראל, בידור מותר בשבת? טוב זה לא שייך
אז
פסוקים ונושאים לעיון ודיון נוסף
1. אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא ייטמא
זהו זה. משה רבנו (לפי צו עליון) העניק את הכהונה לאחיו ולאחייניו. ומאז יש לעם ישראל שלוש מעמדות.
גישה אחת סוברת, שהטומאה שחלה על אדם או חפץ היא מציאות ממשית – ישות רוחנית מסוימת, אף כי היא בלתי נראית ואינה מושגת לחושים. על פי דרך זו ניתן אף לומר, שההלכות האמורות בטומאה נועדו רקלחשוף את המציאות הקיימת ממילא בטבעו הרוחני של העולם. לפי השקפה זו, רוח הטומאה עלולה לגרום נזקים לנפשו של מי שבא עמה במגע, ושמירת הטהרה מצילה את האדם מנזק זה. ביטויים לתפיסה זו ניתן למצוא בכתבי כמה מן הראשונים.[5]
השקפה זו פותחה על ידי רבי עובדיה ספורנו. במאמרו “כוונות התורה”[6] כותב ספורנו כי השדים ניזונים מן הטומאות, ובפרט מטומאת מת, ומטרת ההרחקה מן הטומאות היא להרחיק את השדים הנספחים אליהם מן הקודש והמקדש….
(ע”כ. מומלץ)
2. מועדי ה’ – מקראיקודש
א. “פרשת המועדות בתורת כהנים – מפני סדרן”
ב. שתי מחציותיה של פרשת המועדות
ג. שלושה קשיים הקשורים במבנה הפרשה
ד. “מה עניין שבת אצל מועדות?”
ה. בין ראשית הקציר לאחריתו
ו. שני ציוויים שונים על חג הסוכות – לשם מה?
ז. ההקבלה בין שתי המחציות של פרשת המועדות
ניתן אם כן, לסכם ולומר, שפרשיית המועדות שבפרשתנו היא הלוח הבסיסי של המועדים, המצוי בזיקה לפרשיות המועדות האחרות: משלים את מה שחסר בהן, ומקצר במה שכבר נכתב בהן. אין תימה אפוא, שפרשייה זו נקבעה להיקרא ביום הראשון של סוכות ובחול המועד פסח, מלבד קריאתה כחלק מפרשת אמור.
כפי שכבר ציינו, סדר פרשת המועדות שאנו עוסקים בה הוא כסדר המועדים בלוח השנה. שבע פרשות מסורה – שבע פסקאות – מרכיבות את פרשתנו, ואלו הן:
| 1. א-ג 2. ד-ח 3. ט-יד 4. טו-כב 5. כג-כה 6. כו-לב 7. לג-מד |
פתיחה כללית ומצוַת השבת פסח וחג המצות מנחת העומר וקרבנה המתירים את אכילת התבואה החדשה מנחת שתי הלחם וקרבנה וקריאת מקרא קודש ביום הבאתה שבתון זיכרון תרועה באחד לחודש השביעי יום הכיפורים חג הסוכות והיום השמיני, חתימת הפרשה4 |
בעיונים קודמים הראינו לא אחת כי פרשות הלכתיות רבות בתורה שיש להן נושא אחיד נחלקות לשתי מחציות שוות, הנבדלות זו מזו בבירור, ולעתים הן עומדות בהקבלה זו מול זו5. האם ניתן לדון על מבנה ספרותי בפרשה הלכתית כמו זו שלנו, שאינה אלא לוח מועדים?
התשובה על כך חיובית בהחלט: פרשתנו היא בת 44 פסוקים, והיא נחלקת בבירור לשתי מחציות שוות – 22 פסוקים בכל מחצית. חלוקה זו מבוססת על שיקולים סגנוניים ותוכניים כאחת. הבה נפרטם:
כל אחת מן המחציות מסיימת בהכרזה “אֲנִי ה’ אֱלהֵיכֶם” (פסוק כב ופסוק מג הבא לפני הפסוק החותם – “וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת מעֲדֵי ה’ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”). הכרזה זו, או הכרזה דומה לה, אינה נמצאת עוד בפרשת המועדות.
המועדים הנידונים במחצית הראשונה (מלבד שבת) הם אלו החלים באביב (חג המצות) ובעונת הקציר הסמוכה לאביב (יום הנף העומר וחג השבועות), ואילו המועדים הנידונים במחצית השנייה חלים כולם בחודש השביעי. נמצא כי לוח המועדים נחלק לשתי קבוצות מועדים לפי זמן חלותם בשנה,6 ובהתאמה לכך נחלקת גם פרשיית המועדות.7
בכל אחת מן המחציות מצויינים ארבעה ימים שהם ‘מקראי קודש’ האסורים בעשיית מלאכה, ששלושה מתוכם אסורים בעשיית ‘מלאכת עבודה’ – דהיינו, הם מותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש8 – ואחד מהם, המכונה ‘שבת שבתון’, אסור בעשיית ‘כל מלאכה’, אפילו במלאכת אוכל נפש.
מכילתא:
ביום הראשון מקרא קדש, כבדהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהם קרויין מקרא קדש, חולו של מועד מנין, תלמוד לומר מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קדש… (בא פרשה ט)
….
בעל הטורים:
מקרא קדש – בגימטריא משתה, בגימטריא במאכל בכסות נקיה. (שם)
ספורנו:
מקרא קדש – אסיפות עם לעסקי קודש, כי אספת העם תקרא מקרא, כמו “חודש ושבת קרא מקרא”. (שם)
והרבה הרפורמית מנסה להראות את הקשר בין “מועדי ה'” העתיקים ליום השואה ב –
http://www.reform.org.il/Heb/
כיצד מאירה “פרשת המועדים” את יום הזיכרון לשואה ולגבורה?
בפרשתנו פסוק החוזר (בנוסח כמעט זהה) שלוש פעמים: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם.
הפסוק הזה מופיע בסידורי תפילה ויש לו חשיבות מיוחדת במדרשי הלכה קדומים. המילה אֹתָם They /them)) מופיעה, כמקובל במקרא, בכתיב חסר וחז”ל הציעו לקרוא אותה אתם (You) תקראו את מועדי ה’. המשנה מביאה את הדברים מפי רבי עקיבא כך: “אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אתם”, בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו” משנה, ראש השנה, פרק ב, י . קריאה מדרשית זו משמשת אבן פינה למדרשי הלכה העוסקים בקביעת מועדי השנה והחגים. כלומר מועדי ה’ הופכים לכאלה כאשר עם ישראל “קוראים אותם” – declare, or celebrate, them.
האם מותר לנו להפוך את סדר הדברים? כלומר, האם כשעם ישראל מכריז על יום כעל חג ומקדש אותו, החג הזה הופך –בדיעבד – לאחד ממועדי ה’?
מה חשיבות החג? החג מאפשר לנו להעניק משמעות לחיים, להשתנות העונות ויותר מכך – לאירועים היסטוריים בחיי העם. משה שנר, חבר קבוץ לוחמי הגטאות וראש החוג למחשבת ישראל באורנים, כותב: “החג הוא גם ההזדמנות לבחינה מחודשת של תכני הזיכרון והדרכים בהן משפיע הזיכרון הזה על הווה, אולם בעיקרו מטרת החג אינה רפלקציה אלא החייאה ורענון של תכני זהות. החג מאפשר נגיעה בתכני הזיכרון כתכנים שמקנים תוכן ומשמעות לזהותו של היחיד ולזהותו של הציבור.”
מה מקרין זמנו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה על הזהות שלנו כיחידים וכצבור?
…. לא כאן המקום לדון בערכים החינוכיים השונים והמתנגשים, אפילו, של יום השואה. אבל אני מבקשת לקחת השראה ממועדי ה’ עליהם קראנו: בחג שבועות הקדום נדרש עם ישראל לעלות לבית המקדש ולהקריב מנחה לה’. בשנות הגלות הארוכות קבל החג צורה ומשמעות אחרת לגמרי, כשהפך לחג מתן תורה. בעוד ששה שבועות נחוג אותו בעצרות של לימוד ושיחה בתיקוני ליל שבועות. בכל אלפי השנים האלה היה שבועות חג קדוש – ממועדי ה’. אני רוצה לקוות שגם יום הזיכרון לשואה ולגבורה ישרוד שינויים תרבותיים וחברתיים, ישנה את הליטורגיה והמנהגים שלו, אבל ישמר ויעצים את מעמדו כאחד ממועדי ה’ המופיעים בפרשה.
תלמוד בבלי:
…אדרבא, שריפה חמורה שכן ניתנה לבת כהן שזינתה, ומאי חומרא, שכן מחללת את אביה, קסברי רבנן נשואה יוצאה לשריפה ולא ארוסה, ומדאפקה רחמנא לארוסה בסקילה שמע מינה סקילה חמורה… (סנהדרין מט ב, וראה שם עוד)
תנו רבנן, ובת איש כהן כי תחל, יכול אפילו חללה את השבת, תלמוד לומר לזנות, בחילולין שבזנות הכתוב מדבר, יכול אפילו פנויה, נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה, מה להלן זנות עם זיקת הבעל, אף כאן זנות עם זיקת הבעל, או אינו אומר אביה אלא להוציא את כל האדם, כשהוא אומר היא מחללת, הוי כל אדם אמור, הא מה אני מקיים אביה, נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה, מה להלן זנות עם זיקת הבעל, אף כאן זנות עם זיקת הבעל, אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה, נערה והיא נשואה, בוגרת והיא ארוסה, בוגרת והיא נשואה, ואפילו הזקינה מנין, תלמוד לומר ובת כהן מכל מקום. בת כהן, אין לי אלא שניסת לכהן, ניסת ללוי ולישראל לעובד כוכבים לחלל לממזר ולנתין מניין, תלמוד לומר ובת איש כהן, אף על פי שאינה כהנת. היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, היא בשריפה, ואין זוממיה בשריפה. רבי אליעזר אומר את אביה בשריפה, ואת חמיה בסקילה…
בת כהן, אין לי אלא שניסת לכהן, ניסת ללוי לישראל ולעובד כוכבים ולחלל לנתין ולממזר מניין, תלמוד לומר בת איש כהן,
רש”י:
כי תחל – כשתתחלל על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן הארוסין או מן הנשואין, ורבותינו נחלקו בדבר, והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה. את אביה היא מחללת – חללה ובזתה את כבודו, שאומרים ארור שזו ילד, ארור שזו גדל. (שם) (ע”כ)
ומתוך מאמר שמסביר איך חז”לינו ניסו להסביר את התורה ב –
http://lib.cet.ac.il/pages/
|
המחלוקת העיקרית שבין רבי עקיבא ובין רבי ישמעאל היתה בדרך דרישת התורה. רבי עקיבא, שהיה דורש “על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות” (מנחות כט ע”ב), היה סבור, כי לא ייתכן שתימצא בתורה מלה אחת או אף אות אחת מיותרת, שהרי התורה תורה אלהית היא ועל כן, אם יש איזו מלה או אות מיותרת הרי שהיא צריכה לשמש בסיס לדרישת הלכה.
שיטתו היסודית של רבי ישמעאל שונה היא. גם רבי ישמעאל סבור, כמובן, שהתורה אלהית היא, אלא שרבי ישמעאל קובע, כי “דברה תורה כלשון בני אדם” (ספרי במדבר קיב, מהדורת האראוויטץ, עמוד 121). כלומר, על אף היותה אלהית הרי שהתורה ניתנה לבני אדם והיא מנוסחת כך שתתאים להבנתם של בני אדם ועל כן אין לדקדק בכל מלותיה וביטוייה של התורה.
גישתו של רבי עקיבא מאפשרת פרשנות נרחבת יותר ואין בה כל מניעה מחריגה מהקשר ההגיוני שבין המדרש ובין פסוקי התורה. גישתו של רבי ישמעאל היא רציונלית יותר – רבי ישמעאל התנגד לדרכי מדרש החורגות מן הקשר ההגיוני עם מה שנאמר בתורה.
…..
פי שכבר אמרנו לעיל, עיקר המחלוקת בין רבי ישמעאל ובין רבי עקיבא ובתי המדרש שלהם אינה בעצם ההלכה, שבדרך כלל כבר היתה ידועה ומקובלת, או ששניהם הגיעו למסקנה דומה, אלא באופן שיש ללמוד בו את ההלכה מן התורה (או להסמיכה לתורה). אפשר לומר, כי דרכי המדרש שפותחו בידי רבי עקיבא באו כדי להרחיב ולפתח את המדרש ודרכיו, וכדי לשלב הלכה קיימת בפסוקי התורה. על כן אפשר להסמיך הלכה קיימת לפסוק בכל דרך שהיא. לעומתו סבור רבי ישמעאל, כי אין לשלב את ההלכה בפסוק, אלא אם כן הולם הדבר את הגיונו המשפטי והרציונלי של הפסוק. ואומר על כך אפשטיין: “המדרשים מבית מדרשו של ר’ ישמעאל מצטיינים בפשוטם, אין הם באים על הכתוב בעקיפין, כדי להוציא ממנו את ההלכה בכל-אופן, אלא משתדלים לקרב את הדרשה לפשט הכתוב” (מבואות לספרות התנאים, עמוד 536).
דוגמה מאלפת (ואולי קיצונית) למחלוקת אפשר למצוא בעניין בת איש כהן שזנתה. התורה מצווה: “ובת איש כהן כי תחל לזנות את-אביה היא מחללת באש תשרף” (ויקרא, כא: ט). ברור, כי מדובר כאן בבת כהן שהיא אשת איש, שבהיותה בת כהן עונשה חמור יותר (מוות בשריפה) מעונשה של אשת איש שזנתה (שעונשה מוות בחנק, עונש הנחשב קל יותר מעונש מוות בשריפה). רבי ישמעאל סובר, כי פסוק זה מדבר רק בבת כהן ארוסה (מקודשת), שכן בת כהן נשואה (שכבר נכנסה לחופה) דינה בחנק כדין כל אשת איש שאינו כהן שזנתה. רבי עקיבא, לעומתו, סבור, כי מדובר כאן בין בארוסה בין בנשואה ורבי עקיבא לומד הלכה זו מוו החיבור שבראש הפסוק, אות הנראית מיותרת. וכך מופיעים נימוקי המחלוקת במהלך הדיון בין רבי עקיבא ובין רבי ישמעאל:
אמר לו רבי עקיבא ישמעאל אחי “בת” “ובת” אני דורש (ייתור הוו מביא אותי לידי דרשה זו) אמר לו (רבי ישמעאל לרבי עקיבא) וכי מפני שאתה דורש “בת” “ובת” נוציא זו לשריפה.
(סנהדרין א ע”ב)
המחלוקת כאן היא בהלכה עצמה (שלא כרוב המחלוקות שביניהם) והיא מבוססת על פרשנות האות וו שבראש הפסוק.
5. וירגמו אותו אבן…
הביאו את האיש למשה, משה שאל את אלוהים, אלוהים אמר: “וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה. כַּגֵּר, כָּאֶזְרָח – בְּנָקְבוֹ שֵׁם, יוּמָת”. כולם רוגמים את האיש באבנים. הורגים אותו. כך מסתיימת הפרשה, ברצח. וכך מוכיח סוף הפרשה את מה שכתבתי בסוף הסעיף הקודם: קידוש השם הוא חילול השם הגדול מכולם.