Sent: Sunday, 22 May 2016 12:44 AM
To:
Subject: בהר סיני… וספרת לך…והעברת שופר
http://www.shoresh.org.il/
 |
מאמר חשוב ומקורי, המתמצת את אופן קביעת לוח השנה העברי, מאמר חובה לכל מי שהתאריך העברי קרוב …
|
|
http://www.daat.co.il/daat/
 |
תוכן המאמר: א. המיוחד ללוח היהודי של ימינו – שם לכל שבוע ב. שלבים בהתפתחותו של מוסד הקריאה בתורה
|
|
לעולם קורין ‘צו את אהרון’ קודם הפסח בפשוטה ו’מצורע’ במעוברת חוץ מבה”ח מעוברת (וה”ש מעוברת) שקורין ‘אחרי מות’ קודם הפסח. ולעולם קורין פרשת ‘במדבר סיני’ קודם עצרת, תשעה באב קודם ‘ואתחנן’, ‘אתם ניצבים’ קודם ראש השנה.
דברי השולחן ערוך מסתמכים על סימן קדום ביותר הקובע התאמות אלה. וזה לשון הסימן: “פקדו ופסחו (לפשוטה) סגרו ופסחו (למעוברת), מנו ועצרו, צומו וצלו, קומו ותקעו“.
משמעות סימן זה היא שיש לקרוא פרשיות מסוימות בהתאמה לזמן:
1. בשנה רגילה תיקרֵא פרשת “צו” (“פקדו” – מלשון פקודה-צו) קודם הפסח (“פסחו”), ובשנה מעוברת יש לקרוא פרשת “מצורע” (“סגרו” – סגירת המצורע) קודם הפסח.
2. פרשת “במדבר” (“מנו” – מניין בני ישראל בפרשת במדבר) תיקרא קודם שבועות (“עצרו” – עצרת, היא חג השבועות). ואולם בשנים מעוברות שסימנן ה”ח ו-ה”ש תיקרא גם פרשת “נשא” קודם שבועות.
3. ט’ באב (“צומו”) יחול תמיד לפני פרשת “ואתחנן” ובצמוד אליה (“צלו” בארמית בקשו, התחננו – פרשת “ואתחנן”).
4. פרשת “ניצבים” (“קומו” – התייצבו) תיקרא לפני ראש השנה (“תקעו” – תקיעות ר”ה).
מה הם המקורות והטעמים לסימן זה? לחלקי הסימן “מנו ועצרו” ו“קומו ותקעו” ישנו מקור תלמודי (מגילה לא, ע”ב):
תניא ר’ שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר”ה מאי טעמא? אמר אביי, ואיתימא ריש לקיש, כדי שתכלה שנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא? אין (כן)! עצרת נמי ראש השנה היא דתנן (ר”ה טז, ע”א): ‘ובעצרת על פירות האילן’.
מקטע זה בגמרא עולה כי יש לקרוא את הקללות בפרשת “כי תבוא” לפני ראש השנה, ואת הקללות שבפרשת “בחֻקֹתַי” לפני שבועות [6] כדי ש“תכלה שנה וקללותיה”, [7] בטרם תתחדש עלינו השנה החדשה. עפ”י מקור זה גם שבועות נחשב כראש השנה.
העיקר, השבוע ובשבוע הבא גומרים את תורת כהנים וחוזרים לעמך “במדבר”.
פסוקי השבוע
ויקרא, פרשת בהר
מצוות חקלאיות
שכז: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד אדמה בשביעית
שכח: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד עבודת אילן בשביעית
שכט: מצוות לא תעשה – שלא לקצור ספיחים בשביעית
של: מצוות לא תעשה – שלא לבצור ענבים בשביעית
שלא: מצוות עשה – לספור שנות יובל ז’ שמיטות
שלב: מצוות עשה – לתקוע בשופר ביום כיפור בשנת היובל
שלג: מצוות עשה – לקדש שנת החמישים
שלד: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד אדמה ביובל
שלה: מצוות לא תעשה – שלא לקצור ספיחים ביובל
שלו: מצוות לא תעשה – שלא לבצור ענבים ביובל
דיני מסחר
שלז: מצוות עשה – לדון דין מקח וממכר
שלח: מצוות לא תעשה – שלא להונות במקח וממכר
שלט: מצוות לא תעשה – שלא להונות חברו בדברים
דיני נדל”ן שמ: מצוות לא תעשה – שלא תמכר הארץ לצמיתות
שמא: מצוות עשה – להשיב קרקעות לבעלים ביובל
שמב: מצוות עשה – לגאול בתי ערי חומה עד שנה
שמג: מצוות לא תעשה – שלא לשנות לעשות עיר מגרש ולא מגרש עיר ולא שדה מגרש ולא מגרש שדה
דיני מסחר
שמד: מצוות לא תעשה – שלא להלוות בריבית
דיני עבדים
שמה: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד בעבר עברי בבזיון
שמו: מצוות לא תעשה – שלא למכור עבד עברי בבזיון
שמז: מצות לא תעשה שלא לעבוד בעבד עברי בפרך
שמח: מצוות לא תעשה – שלא להניח לגר תושב לעבוד בעבד עברי בפרך
שמט: מצוות עשה – לעבוד בעבד כנעני לעולם
דיני עבודה זרה
שנ: מצוות לא תעשה – שלא להשתחות על אבן משכית
(ועוד “מצווה” שלא נכנסה כאן לרשימה (את שבתותי תשמורו
אולם ישנה מצוה אחת בתורה שאלמלא היתה התורה מצוה עליה לא היה האדם מוצא בה טעם: מצות שמיטה. מצוה זו אינה נתפסת בשכל האדם, שכן, לכאורה, איזו תכלית ותועלת יש בה? הלא היא הפוכם הגמור של ההגיון וההבנה האנושית! שש שנים עמל האדם, מעבד את שדהו, חורש וזורע, עד שסוף סוף זוכה לראות ברכה בעמלו ומפיק ממנה תנובת פרי. והנה מגיעה השנה השביעית ובבת אחת עליו להניחה לנפשה, לא לחרוש ולא לזרוע, והיא עומדת זנוחה ומופקרת ומעלה קמשונים וחרולים.
נמצא שאם מקיים האדם מצות שמיטה, בודאי אין הוא מקיימה מפני שמבין את טעמה, אלא אך ורק משום שהתורה צותה: “ושבתה הארץ שבת לה'”. ה’ צוה והאדם מקים! רצון ה’ בלי שום ערוב של השכל האנושי!
על כן הסמיכה התורה שמיטה אצל הר סיני – לומר לך, כשם שמצות שמיטה נאמרה בסיני, והסבה האחת והיחידה לקיומה היא משום שנצטוינו עליה בסיני, ולא משום איזה שקול וטעם אחר שבעולם – כך עלינו לקיים את שאר מצוות התורה, גם אותן מצוות שסבורים אנו שיש בהשגתנו להבין את טעמן וענינן ונראה שיש לנו מהן רוח ותועלת.
…בשל השלכותיהן הכלכליות המידיות של מצווֹת שנת השמיטה ואורח החיים החקלאי בארץ ישראל, הייתה מצוות השמיטה אחת הקשות ביותר לקיום במהלך הדורות, והתורה מפליגה בברכות לשומרי השמיטה כהלכתה. רבים בימי המקרא, המשנה והתלמוד, לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה. בעידן שלאחר גלות עשרת השבטים נוצרה מציאות החדשה בה אין רובו של העם היהודי יושב בארץ ישראל – תנאי-יסוד של מצוות היובל, מצווה משלימה למצוות השמיטה, וביתר שאת לאחר נפילת יהודה וחורבן בית המקדש השני, התערער מעמדה של מצוות השמיטה, ותוקפה כחיוב מן התורה שנוי במחלוקת. להלכה, נהוג לתת למצוות השמיטה תוקף של מצווה דרבנן, הגדרה הבאה לידי ביטוי בעיקר במצבי ספק.
חידוש החקלאות היהודית בארץ עם העלייה הראשונה הפך את מצוות השמיטה שוב למצווה מעשית, שהציבה אתגר גדול לפתחו של היישוב המתחדש ומאמציו בפיתוח חקלאות מודרנית בארץ. דיון בין פוסקי ההלכה, במטרה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר באופן חלקי את המשך העבודה החקלאית בשנת השמיטה, הביא ליצירת פתרון בדמות היתר מכירה, על פיו נמכרות הקרקעות לגוי ובכך הן נפטרות ממצוות שמיטה (שאינה חלה בקרקעות שבבעלות גויים). היתר המכירה מהווה עד היום אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בתוך החברה הדתית בעידן המודרני, בין החרדים לרובם של הדתיים לאומיים. מחלוקת זו מכונה “פולמוס השמיטה”
…פרשן המקרא רש”י מפרש יותר את דברי חז”ל ומחשב כי מאז שישראל נכנסו לארץ ועד לגלות בבל, הם לא שמרו שמיטה במשך תקופות ארוכות שמסתכמות ל-430 שנים, ולכן היו עשרות שמיטות שלא נשמרו כהלכתן (רש”י מחשב שמספר השמיטות והיובלות שלא קויימו מספרם ביחד שבעים). הוא מבסס את דבריו על הפסוק הנבואי בספר ויקרא המדבר על תקופת הגלות: “אז תרצה הארץ את שבתותיה”,[4] ועל הכתוב בדבה”י ב’: “לְמַלֹּאות דְּבַר-ה’ בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה.”[5]כלומר – הגלות היא העונש על אי קיום מצוות השמיטה והארץ תשלים את השמיטות החסרות בימים שהעברים לא יהיו בה יותר.
(ע”כ.קל לקיים מצוות שמיטה כשגרים בגולה. מומלץ לעיין במאמר)
אבל לעומת זאת – סוד חדש מתגלה ב –
ויש בזה סוד גדול: לפני מתן תורה נלקח קצת מעפר הר המוריה שבארץ ישראל והושם בהר סיני ונתקדש הר סיני לשם מתן תורה קדושת שעה, לכן הקשר שבין שמיטה לסיני היוא עניין של אדמה מקודשת כמו שעפרה של ארץ ישראל שנהוג בה שמיטה קדוש כך הר סיני היה מקודש במדבר. כמו שכתוב במפגש משה עם הר סיני “של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה&עומד עליו אדמת קודש הוא”.
11) ויסעו מרפידם ויחנו במדבר סיני
הערה: זהינו הר סיני עם פסגת גבל צבע, גובה 2270 מ’. זהו הרה גבוה ביותר בדרום סיני. אבל כ- 40 ק”מ צפונה ממנו מתנשא רכס הרי קטרינה בגובה עד 2600 מ’. על כן, גבל צבע הוא הר יחסית “צנוע”. גם בסביבה מיידית של גבל צבע ישנם פסגות בגובה דומה כגון גבל חליפיה גובה 2250 מ’, לכן הר זה לא בולט בשטח. מפסגת גבל צבע רואים את ים סוף ממזרח, מצפון וממערב. מרחק ממנו לים סוף בשלשת הרוחות בערך 40 מיל. קו גיאודטי ממנו להר ציון בירושלים (הר ציון המקורי ליד מגדל דוד) עובר דרך הר פארן (גבל שעירה) והר שעיר (הר כרכם) והמשכו פוגע בחצר עינן א. קו גאודטי ממנו דרך מרכז המחנה בערבות מואב פוגע בחצר עינן ב. (חצר עינן א’ נמצאת בקו רוחב 36.743127 של גבול צפוני של ארץ כנגד המשך גבול מזרחי מחשבון לחובה, בקו אורך 37.002256 מעלות. חצר עינן ב’ נמצאת באותו קו רוחב על שפה מערבית של נהר פרת בקו אורך 38.0195. ראה גם מפת הארץ לפי יחזקאל. שתי נקודות אלו גם קובעות את הקשר בין רוחב הארץ לבין זמן בין השמשות). בני ישראל עלו מרפידים להר סיני בדרך טבעית במאמץ עצמי. דרך זאת עוברת בואדי צבע. אורך שלה 40 מיל. זהו מסלול של עמוד הענן. בני ישראל לא עלו אל פסגת ההר אלא חנו למטה.
12) ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברת התאוה
הערה: בני ישראל נסעו מהר חורב בעשרים לחדש השני בשנה שניה “אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע” (דברים א’ ב’). והם הלכו אותה בשלשה ימים (רש”י שם), פרט לחדש שישבו בקברות התאווה ושבוע בחצרות. ביום ראשון הלכו דרך שלשת ימים (במדבר י’ ל”ג ורש”י שם). מאחר והם עלו להר סיני לקבלת תורה ממזרח, אז ירדו מן הבמה במערב. דרך שלשת ימים של 120 מיל ממהר סיני מערבה ואחר כך לאורך חוף ים סוף מסתיימת באלוש. על כן זהינו קברות התאווה עם אלוש. בני ישראל חזרו לשם בדיוק כעבור שנה. ובמקום שחיללו שבת לראשונה התאוו תאווה חומרית. העברנו את קו מהר סיני מערבה בזוית זריחת השמש באותו יום (זה היה 402.5 יום אחרי יום תקופת ניסן של יציאת מצרים אשר היתה בא’ ניסן או 37.25 יום אחרי תקופת ניסן של שנה שניה. באותו יום בקו רוחב של הר סיני 28.196 השמש זרחה 15.69 מעלות צפונה מן המזרח). קו זה פוגע בחוף בנ.צ. 33.6933/28.1038 במרחק 37 מיל מהר סיני. משם הם פנו לאורך החוף. העברנו את המסלול עד אלוש כך שהוא יהיה באורך 120 מיל ויקיף שטח גדול ביותר של יבשה. מאחר ומטרת הנסיעה לאורך החוף הייתה קניין ארץ ישראל, העברנו את המסלול דרך נקודה דרומית ביותר של ארץ ישראל. נקודה זאת נמצאת בגבול דרומי של רצועת גד, 435 מיל דרומית לבית המקדש (ראהמפת הארץ).
מאז שחר ההסטוריה מהווה המעמד של המקרקעין אחד מסוגיות המפתח של הכלכלה והחברה. הקרקעות היוו מקור מחיה וקיום בסיסיים, ונתנו לאדם ביטחון כלכלי. “כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם” (יבמות ס”ג א). הזירה העסקית של הסחר במקרקעין, כנדל”ן, היוותה חלק משמעותי מהפעילות הכלכלית ונתפסה כהשקעה בטוחה ויציבה עם סיכויים גבוהים לשימור ערכה, ולתשואה גבוהה.
השליטה במשאב הלאומי של המקרקעין ודרך חלוקתו לאזרחים היוותה אחד מביטויי הריבונות של השלטון המרכזי, ועמדה של כח ושליטה, כלכלית וחברתית. לעיתים השלטון הלאים את הקרקעות ולעיתים דאג לחלוקתו הצודקת, אולם היו גם פעמים שקבוצות אצולה ובעלי הון יחסנים השתלטו עליהם. היו מקרים כמו ברומא העתיקה, שחלוקת הקרקעות היו לסלע מחלוקת בין האזרחים לשלטונות, או לזירת מאבק בין המעמדות. לעיתים זה אף גרם לפירוק המסגרות הלאומיות והממלכתיות.
בתרבות העולמית נקודת המוצא היא שהמקרקעין הם רכוש בן האנוש והוא הריבון שקובע, את השיטה לחלוקתו, את הקריטריונים ליצירת חזקה בקרקע, ואת מתכונת השייכות של הקרקע לזכייניה – שעסקו בפיתוחה ועיבודה.
בתפיסה האמונית היהודית נקודת המוצא היא שהמקרקעין שייכים לריבונו של עולם. “כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו” (רש”י בראשית א א).
חלוקת הנחלות ומשאבי המקרקעין של א”י, נעשו עפ”י השגחה אלקית, בגורל וברוח הקודש…..
חזרת הנחלות, ואיסור מכירת הקרקעות לצמיתות מבטיחים את שימור התודעה, למי שייכת הארץ! מצוות אלה מבטיחות שהחלוקה הראשונית תישמר לאורך זמן, ישמרו הצדק והשוויוניות, ימנע תהליך זוחל של רכישת הקרקעות הלאומיים ע”י קבוצות שליטה מצומצמת של בעלי הון, למען לא יווצרו הבדלי מעמדות ואבדן מקורות המחיה, ותשמר יציבות חברתית כלכלית. זוהי הערובה לאחיזה יציבה וארוכת שנים בארץ.
משנה בערכין מונה את הערים הבאות כמוקפות חומה מימות יהושע בן נון:
הגמרא במסכת מגילה מביאה את דברי רבי יהושע בן לוי “לוד ואונו וגיא החרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון” (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ד’, עמוד א’). כמו כן, הגמרא מציינת שטבריה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אולם מסתפקת אם החומה שלה, הפרוצה לכיוון הכנרת מספיקה כדי שטבריה תחשב מוקפת חומה. למעשה ספק זה היה רק של חזקיה, בנו של רבי חייא, שהתגורר בטבריה, אבל רבי יהודה הנשיא, סבר שהעיר נחשבת בוודאי למוקפת חומה.
מקומות נוספים שהוזכר לגביהם ספק: חברון, שכם, יפו, לוד, עזה, צפת, עכו וחיפה. יש שהוסיפו שיש ספק לגבי בית שאן, יריחו, באר שבע ורמלה ובחוץ לארץ, צור, צידון, דמשק, איזמיר ובגדאד.
המשנה מתארת מצב, ולפיו כדי למנוע מן המוכר את האפשרות לגאול את ביתו, היה הקונה מסתתר מפניו בתום השנה שהייתה בה למוכר זכות לגאול את השדה. וזה לשון המשנה בעניין זה:ח
בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חודש, כדי שיהא חלוט לו [=לקונה].
כדי להתגבר על הערמה זו, התקין הלל הזקן תקנה גדולה:
התקין הלל שיהא חולש [=מטיל] מעותיו ללשכה, ויהא שובר את הדלת [=לאחר שהפקיד את הכסף לזכות הקונה, המוכר יכול להיכנס חזרה לביתו], ונכנס. אימתי שירצה הלה [=הקונה], יבא וייטול את מעותיו.
רמב”ן:
בית מושב – בעבור שקשה מכר בית בעיני האדם ויבוש בו, יגאלנו בשנה ראשונה, אבל אחר שנתיאש ממנו בשנה ראשונה לא יזיק לו, מה שאינו כן בשדה שמחיתו ממנו, ועל כן חוזר ביובל, ובתי החצרים הם לשמירת השדות ועובדי האדמה. (שם)
משנה תורה:
המוכר בית בתוך עיר המוקפת חומה הרי זה גואלו כל י”ב חודש מיום שמכר, בכל עת שירצה, וכשרוצה לפדות נותן כל הדמים שלקח, ואינו גורע ללוקח כלום. ואין הקרובים פודין אותו אלא המוכר עצמו, ויש לו למכור מנכסיו ולפדותו אבל לא ילוה ויגאל, ולא יגאל לחצאין… (שמטה ויובל פרק יב א, וראה שם עוד)
חזקוני:
בית מושב עיר חומה – כיון שהעיר מוקפת חומה אין קרקע הבית עומד לזריעה לעולם, והקב”ה לא גזר להחזיר ביובל רק בקרקע שחיות האדם תלוי בו. דבר אחר סתם הקונה בית בעיר חומה לעולם הוא קונה, כי בבית אחרים אין אדם עשוי להתישב יפה ולעשות בו שום בנין, לפיכך כתב בו לא יצא ביובל, אבל שדה ובתי החצרים שאדם רגיל ליקח באריסות וחכירות כתוב בו ויצא ביובל… (שם)
(ע”כ)
לדעתי יש כאן איזון עדין בין בעלות ה’ לבין בעלות האדם.
“והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ
” – הקרקע שייכת לה’, הוא יצר אותה לבדו ללא שותפות של בני אדם, ולכן אסור לאף אדם לקחת בעלות עליה לצמיתות.
מצד שני, חפצים מטלטלים כמו דלת או חלון הם מעשה ידי אדם, ולכן הם שייכים לצמיתות למי שיצר אותם.
בית נמצא בנקודת התפר – מצד אחד, הוא צמוד לקרקע שהיא מעשה ידי ה’, ומצד שני, המבנה עצמו הוא מעשה ידי אדם.
לכן:
- בית חצרים – בית בעיר ללא חומה, בית עם חצר, התופס בדך-כלל הרבה קרקע, נחשב כמו קרקע, ויוצא ביובל;
- אבל בית מושב עיר חומה תופס יחסית מעט קרקע, רובו עבודה אנושית, ולכן הוא נחשב בבעלות אדם כמו כל חפץ.
החומה היא מהותית – היא תוחמת ומגבילה את האיזור שבו מצוות היובל לא חלה. מצוות היובל חלה בכל הארץ, חוץ מבאיזורים קטנים תחומים ומוגדרים היטב.
(ע”כ)
ולמתעמקים/ות יש לעיין בכתבי נחמה
http://www.nechama.org.il/answer/412.html
(לא אצטט)
ומתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/behar/saf.html
פרשת בהר כוללת אחדים מהצווים העיקריים, שעניינם – המשטר הכלכלי היהודי. רוב ההלכות הללו אינן נכללות ב’שולחן ערוך’ של חיי היום
יום. הגדרה זו נכונה לרובו של ספר ויקרא. ברם רוב הספר עוסק במצוות המקדש ובקורבנות, וביטולן כיום מובן וברור. לעומת זאת, המצוות הנכללות
בפרשתנו הן שונות, וביטולן מחייב בירור נוסף. הפרשה מתחילה בדיני שביעית ויובל, וממשיכה בדיני גאולת קרקע בעיר שדה ובעיר מוקפת חומה,
ומסיימת בדיני עבדות. שני פסוקי הסיום חוזרים לנושאים “הרגילים” של עבודת אלילים ושבת, וכאילו באו להזכיר, שהלכות הצדק החברתי אינם
תחליף למצוות היהודיות הייחודיות שבין אדם למקום. הצדק החברתי, המאיר פניו לכל אדם באשר הוא, איננו מותנה ברצונו של אדם, אלא הוא
חלק, מרכיב בלתי נפרד מתפישת העולם היהודית. ומאידך גיסא, אין קיום למצוות שבת ועבודת ה’ ללא הזיקה לצדק החברתי.
מהו המשטר הכלכלי המשתקף מפרשתנו, ומהו המשטר הכלכלי הרצוי, שציווי התורה חותרים אליו? שתי השאלות אינן זהות. התורה מתארת מצב נתון,
שאיננו בבחינת רצוי או בלתי רצוי. לו הייתה התורה נכתבת בדורנו, ודאי הייתה מזכירה את המחשב והמחלפים בכבישים. אך אלו אינם ערך
דתי, אלא מצב נתון, שהמחוקק צריך להתייחס אליו, ושאותו הוא מעריך, ובמסגרתו ניתנות הלכות. אם נאמר “שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמר” )ויק’
כה ד(, ברור שהלכות אלו חלות על גם מטע פקנים, שדה פלפלים, או עצי גויאבות, ו”לא דברה תורה אלא בהווה”. נבחרה דוגמא המשקפת את המציאות
הרגילה בימי מתן התורה, זו שהייתה ברורה מובנת למקבלי התורה, ועל פיה קבעו חכמים את כללי ההלכה שהם, ואנו מיישמים אותם במציאות המשתנה.
מבחינה רוחנית נדרש האדם לרכז את מחשבותיו, את תפיסותיו ואת כוחותיו לעבודת הבורא. האמונה, הביטחון בה’, ההישענות על השגחתו ועל אהבתו – הינם האוצר הרוחני האדיר הזורם בעורקיו. לימוד התורה ושמירת צביונם היהודי של החיים הינם חלק מאותה תרבות רוחנית המקיפה אותו. רמ”ח מצוות ‘עשה’ ושס”ה מצוות ‘לא תעשה’ יוצרות מודעות מתמדת לדרישות הבורא.
היהודי נדרש לפקח על דרכיו, לווסת את מידותיו ולנתב אותן אל עבר שביל הזהב, לבל יסטה, חלילה, לא לעבר מידה מגונה מחד גיסא, ולא לעבר עודף כניעה וביטול יישותו העצמאית מאידך גיסא. עבודת הבורא, תתבטא בהכוונת היצרים לאפיק השעבוד לדרישות התורה ובהפניית אורחות החיים לעלייה במעלות המידות. …
בקריאת שמע אנו אומרים: “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך” (דברים ו’, ה’). בשלושה תחומים יש לאהוב את ה’: “בכל לבבך” – בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע; “ובכל נפשך” – אפילו הוא נוטל את נפשך; “ובכל מאדך” – בכל ממונך. דבר אחר: “בכל מאדך” – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך – הוי מודה לו במאד מאד” (ברכות פ”ט, מ”ה). “בכל לבבך” מכוון לעבר העבדות היצרית – לעבוד את ה’ תוך הכרעה במאבק שבין שני היצרים. “בכל נפשך” – מכוון לעבר העבדות הפיזית: מסירת הנפש על קידוש ה’ לצורך עבודתו, ואילו “בכל ממונך” מכוון לעבר העבדות התרבותית. האדם נדרש להכיר שהוא חייב להודות לה’ בכל מידה שהוא מעניק לו.
אמנם, “עבודת ה'” היא עבודה, אך שמחה רבה מצויה בה, והעובד את בוראו באמונה זוכה לחיים מלאי אושר וטהרה כאחד. (ע”ע. יפה)
במשנה באבות (פ”ג, מ”ח) נאמר: “רבי נחוניה בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ”. ממשנה זו עולה כי המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, לא כשכר על מעשהו, אלא מעיקר הדין. כלומר באופן טבעי. לעומת מי שפורק עול תורה אשר באופן טבעי נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ? והשאלה מדוע
…זה פירוש המשנה במסכת אבות. על האדם בעולם הזה יש עול מלכות ועול דרך ארץ כי כך נברא העולם. אולם מי שעבד ה’ אינו יכול להיות עבד גם לדברים נוספים ועל כן “על פי דין” מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ . כי על פי דין אינו יכול להיות משועבד לגשמיות ולהבלי העולם הזה, הסותר את עבדות ה’.
זהו פירוש כפל הכתוב: “כי לי בני ישראל עבדים”. ומשום כך יש להם דין של ‘עבדי הם’, ולא לאחר.
באם נדע לקבל על עצמנו עול תורה, ולהיות עבדיו של הקב”ה, אזי נזכה שיעבירו מאתנו עול מלכות ועול דרך ארץ.
(ע”כ)
והסבר נוסף מתוך
http://www.yrg.org.il/show.asp?id=51807
אור החיים הקדוש מבחין בין עבד עברי לבין עבד לגוי, גר תושב. בעבד עברי נאמר: “כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”[13]. כלומר הסיבה לכך שיהודי לא יכול להימכר ממכרת עבד היא שהוא עבד של הקב”ה. ה’ הוא בעליו וכשהוא נמכר נמכרת רק מקצת אישיותו, אך לא כולו. כביכול הקב”ה קנהו בהוציאו אותו מארץ מצרים. לעומת זאת, בדין עבד לגר תושב, נאמר: “כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”[14]. יש כאן תוספת על עבד עברי וכפילות- “עבדים עבדי”. על כך מסביר אור החיים הקדוש, שישנם שני סוגי עבדות של ישראל כלפי אביהם שבשמים. עבדות אחת, חיצונית, שייכת לכך שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים. ישראל היו מכורים ממכרת עבד לצמיתות בעבודת פרך במצרים, והקב”ה קנה את ממכרת העבד שלהם. כביכול הקב”ה קנה את עבדותינו במצרים, ולכן עתה היא שלו, והוא לא מוכר אותה לאחר. עבדות שנייה, פנימית, אינה שייכת לסיבה שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים, אלא לכך שאנו שייכים לקב”ה מצד עצם מציאותנו, ולא מפני אירוע זה או אחר. אפילו לא מצד מאורע עמוק ושורשי כמו יציאת מצרים. “כי לי בני ישראל עבדים”, הם שלי, הם בחירתי, הם בניי. “עם זו יצרתי לי”. לכן כשישראל נמכרים לגוי, בכל רגע אפשר להוציאם לחופשי, ואין ממכר מוחלט אפילו זמנית.
ושאילה ותשובה בנושא עבד ה’ ב –
| ראיתי שביקש רע”א שיכתבו על מצבתו “עבד לעבדי ה’ בק”ק פרידלאנד וכו.” (מובא בספר תולדות ודרכים לרב קליין). שאלתי- למיטב הבנתי ישנו דיון בפוסקים לכמה זמן יכול אדם לחתום על חוזה עם מעסיקיו (רב בקהילה, מלמד וכיוצ”ב) השאלה עצמה מתבססת על הפסוק “כי לי בני ישראל עבדים” ועל דרשת הפסוק ולא עבדים לעבדים. ולפיכך, מדוע ירצה גדול כרע”א להזכיר ולהיזכר כעבד לעבדים? ועוד, מדוע אומר אברהם אבינו למלאכים שנדמו לו כערבים “כי על כן עברתם על עבדכם”? |
ת. לגבי רעק”א, זהו רצון ה’ שמורי ההוראה יהיו עבדי העם, ויביאו אותם להיות עבדי ה’, כך שאין תמיהה על גדולי דורות רבים שראינו שחתמו כן.
לגבי אברהם אבינו ע”ה, אין כוונתו עבד שלהם, אלא לשון הכנעה כלפיהם, כדי לשדלם שיבואו בצל קורתו, ושוב, זהו רצון ה’ שיבואו בצל קורתו. הוא הרי לא משמש אותם כעבד גמור, אלא פונה אליהם בלשון כבוד.
אגב, לדבריך לא יוכל יהודי לקנות עבד עברי, כי כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, א”כ האדון הפך להיות עבד, וזה לא ייתכן.
…יחד עם זאת, יש גם יש מקום ללמוד מקבצי חוקים אלה משהו על הרגישויות שהמחוקק בימינו חייב לגלות כלפי בני-אדם, אם הוא מתיימר להיות מחוקק הומני: שוויון כל בני האדם בחוק, או היות כל בני האדם בני-חורין – גם אם אין המחוקק העברי הקדום מנמק בנימוקים אלה את ההבחנות השונות שהוא עושה בין גבר לאישה, או בין עברי לנוכרי. נחמה ליבוביץ )7( גורסת, כי
לא השוויון ולא החופש הם נימוקיו של הכתוב, אלא שהנימוק האחד הוא, כלשונה – “בעבדותם של כל בני אדם – בשיעבודם למי שהוא לבדו אדון לכולם, כי ‘עבדי הם’ ולא
עבדים לעבדים”. ואמנם, אין זה מפליא, שאדם בעל השקפת עולם דתית-אורתודוכסית יעדיף את פרשנותו של ר’ יהודה הלוי )8( בשירו “עבדי הזמן” לפסוק זה:
“עבדי הזמן – עבדי עבדים הם,
עבד ה’ הוא לבדו חפשי,
על כן בבקש כל אנוש חלקו –
‘חלקי ה’ ‘ אמרה נפשי”.
ברם, אדם בן זמננו, ולא מימי הביניים, שהשקפת עולמו היא הומניסטית ביסודה, ולא דתית-אורתודוכסית, יוכל ללא כל קושי לאמץ את הפירוש – שהכתוב אינו עומד בסתירה לו
– כי מדובר בערכי השוויון והחופש, ולא בהעברת העבדות מן הרשות האנושית לרשות אלוהית כלשהי.
(ע”כ. אחפש את השיר של יהודה הלוי)
השיר מתאר את האדם כעבד של הזמן; האדם מוגבל במגבלות הזמן הנשלט בידי האל. ריה”ל קובע כי רק על ידי עבדות האל, ניתן להשיג חופש משיעבוד זה. רעיון דומה כבר הוזכר במשנהבמסכת אבות: “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה”. הביטוי עבדי עבדים רומז לדרשת חז”ל “כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה) – עבדי הם ולא עבדים לעבדים” (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף י עמוד א). גם הזמן הוא עבד לה’, ולכן במקום להיות משועבד לזמן שגם הוא עבד בעצמו, יש להיות עבד ישירות לה’.
השיר מסיים בקריאה הלקוחה מתוך מגילת איכה (ע”כ)
ולמעונינים/ות, השיר בביצוע אתי אנקרי
https://www.youtube.com/watch?v=npLcDItUnyM
מספיק לשבוע זה, אי”ה המשך לפרשה בשנים הבאות עלינו לטובה
שבת שלום
שבוע טוב
להת
..