From:
Sent: Saturday, 28 May 2016 11:52 PM
To:
Subject: אם בחקתי …והפריתי אתכם… ואם לא… והכיתי אתכם
הקדמה כללית
מסיימים השבת את קריאת חומש ויקרא. אז אולי יש מצב וזה הזמן לחשוב/לסכם, מה בעצם מגלה/מחדש/מעניק לנו הספר הידוע בשם “תורת כהנים”?
ברור לנו כיהודים שחומש ויקרא עם ארבעת החומשים האחרים הוא (הם) עמוד(י) התווך היסוד(ות) – אבן הראשה – של היהדות. יש בו מעל 240 מצוות ( כ – 40% מכלל המצוות, שלצערנו או לשמחתנו חלקן הגדול לא מעשי כיום).
מאמר מסכם בנושא ב-
http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/tojba.html
מצוות שניתנו בהר סיני ונכתבו רק בספר ויקרא
קוד: מצוות שניתנו בהר סיני ונכתבו רק בספר ויקרא בתנ”ך. סוג: כלל_ספר. מאת: אראל (הגהה: עופר לביא) |
(לא אצטט)
על “ברכי” ספר ויקרא + ה – 4 ספרים. חונכנו (הילדים הדתיים) כך התרשמנו, ואפילו נהנינו לדפדף ולקרא ולענות על שאילות וכו’ ובין השאר גם לדמיין איך א-להים הכל יכול, משכנע בקלות שדרוש לו “.. ריח ניחוחי אישה לה’…”. (כמה פעמים כתובה הסיבה/דרישה הזו לקורבן על האש?) א-להים “רעב לריח הקורבנות”, ואם כך אז חייבים להקריב, ואת “השיירים” אוכלים הכהנים.
איזה יופי – למוח הילדותי. כי למוח המתבגר אין זמן לחשוב. אז מה?. כבר 2,000 שנים שלא מקריבים קורבנות. קשה להניח שאי פעם בעתיד – אלא אם איזה כח עליון ישנה את המוח האנושי של היום – יקריבו קורבנות. ואולי היה גם רצוי יותר לשאול איזה כהן או שניים, הם אלה שמיצגים את הקבוצה המצומצמת – הנבחרת – העילית = שבט הכהנים – בחירי א-להים. מה דעת הכהנים על הספר? האם הם משננים אותו ומייחלים שיגיע היום ו…
קראנו השנה שוב את חומש בראשית ושמות, בשבוע הבא נמשיך ונקרא את פרשות במדבר ודברים, פרשות שמעניקות לנו מבט היסטורי (נכון או קצת או הרבה מפוברק – מה זה חשוב כיום, העיקר) עם סיפורים מעניינים ולעיתים מותחים (למרות שהעלילה מוכרת לנו (לפחות לי מזה למעלה מ – 70 שנה) על התהוות האומה. ושלא נשכח את 300 + המצוות שמפורטות בארבעת הספרים, כולל הוראות להתנהגות טובה, ברכות וקללות ועוד.
ויש להזכיר שבספר ויקרא יש שתי עלילות “היסטוריות” קצרות של הוצאה להורג (מעין חוקי שריעה)
א. מיתה בידי שמים – שריפת שני אהרן
ב. מיתה בידי אדם – רגימת המקלל.
מה ניתן ללמוד מזה? – נושא לפעם אחרת אי”ה
.
אז מה משמעות הספר (להוציא את העלילות הקצרות שהזכרתי לעיל והחוקים החברתיים בסופו) מה יש בספר בשבילנו, כיום? – פרט לערך ההיסטורי של לימוד משהו שנכתב לפני כ – 2,500 שנה ויותר. מה המשמעות המיוחדת שבו?.
יש בספר ==
– דיני קורבנות
– דיני אכילת בשר חיה, דגים ועוף
– טומאת אישה יולדת ודיני צרעת
— חוקים ייחודיים לכהנים
– איסור גילויי עריות
– מועדי ישראל
– . ועוד ועוד
סיכום קצר לספר ניתן ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90
ויקרא – ויקיפדיה
ויקרא; קטע מגילה מספר ויקרא מהמאה ה-6 שנמצא בבית הכנסת העתיק בעין גדי: שפה: עברית: תקופה … |
(מומלץ)
חוקי אכילת בשר מוזכרים פעם שנייה בספר דברים, הלכות המועדים מפורטים שוב בפרשת פנחס ובעוד מקומות — (ואכן עוד הרבה חוקים בספר ויקרא מופיעים במקום אחר עם קצת שינויים). אז המיוחד שבחומש ויקרא הוא פירוט הקורבנות ותהליך הקרבתן, שאף הוא מוזכר שנית עם פירוט קצת שונה בחומש במדבר.
כך שעם סיום קריאת “תורת כהנים” ניתנת לנו מצד אחד הדגמה איך (אולי) קודשו הכהנים הראשונים, מה פחות או יותר נעשה בבית המקדש ומה עשו הכהנים יום יום, ומצד שני עצם נושא הקורבנות מטריד את כל מי ש”סובל” מצער בעלי חיים וכדומה עוד דינים וחוקים שאפשר לכנותם “משונים”.
בקיצור ספר ויקרא מיוחד ושונה מארבעת החומשים האחרים
פסוקי השבוע
והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם
וזכרתי לכם ברית ראשונים
כל חרם קודש קודשים הוא לה’
ערב שבת שלום
פתיחה
.
הפרשה מחולקת לשניים
— השכר והעונש – (על תנאי) אם בחוקותי…
— שומא (ערכו) של הקדש (חי או נדל”ן) = “תרומה” לכהן
כבר כתבתי על הפרשה בתשע”ד ב –
ובתשע”ה ב –
עד לפרשתנו, איכשהו עברנו (בשלום ?) שטיפה או או יותר נכון מבול של חוקים, מגוון של קורבנות, הלכות טומאה וטהרה, הגבלות אכילה ועוד, ואז בא “הגזר” = התנאי, “אם תכינו שיעורי בית, תתנהגו יפה” ונתתי גשמיכם בעיתם… והפריתי אתכם… אבל “אם לא תשמעו לי ולא תעשו…” מתנופף המקל” ומוטלת “פצצה מושהית” – אי שמירת החוק גוררת עונש, והעונש גם חמור ביותר וגם עונש קיבוצי, “האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף ?,” (מסתבר שכן.)
וידועה פרשת עכן. איש אחד מעל ונהרגו 36. (ספר יהושע פרק ז’ ). כל ישראל חברים, כל ישראל אחים, כל ישראל ערבים. תמיד אפשר למצוא מישהו או משהו להטיל עליו/עליה/ את אשמת החטא ואז העונש נוחת על רבים. ולא חסרים דוגמאות בהיסטורייתנו. אז מה יש להתפלא על השואה.
וכבר טענתי מספר פעמים, – קל ואפשרי תמיד להצדיק/להסביר עונש כתוצאה של חטא.
(ולעניות דעתי אין מה שנקרא החטא ועונשו אלא העונש וחטאו)
וזה בא לידי ביטוי מכאיב בחלק הראשון של הפרשה התוכחה “הקטנה” (ביחס לגדולה יותר בפרשת כי תבוא). רשה לדעת מתי התקימו הברכת קל לדעת מתי התקימו הקללות.
ומשהו מעניין “מקאמה” על פרשת בחוקותי ב –
https://www.aka.idf.il/Main/rabanut/general.aspx?catId=61838
אצטט קטע ראשון
מקאמה / פרשת בחוקותי כתיבה יצירתית בהומור ובחרוזים מאת סא”ל אייל לר
פרשת בחוקותי
אם בחוקותיי תלכו…
אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו, לעצמכם ברגל בבקשה אל תירו. ונתתי לכם גשמיכם בעתם, ולחם תוכלו לאכול בזכותם.
ונתנה הארץ לכם יבולה, שנה פורייה ולא נבולה. ועץ השדה ייתן את פריו, ואתם תשבעו ותגידו דיו.
והשיג לכם דיש את בציר, ולא יהיה מחסור בכל העיר. ובציר ישיג זרע ואכלתם לחמכם, וישבתם לכם לבטח בארצכם.
ונפלו אויבכם לפניכם לחרב, והקימותי את בריתי אתכם בכל ערב. והפריתי אתכם והרביתי אתכם, תהיו לי לעם והתהלכתי בתוככם.
ואכלתם ישן נושן (כך ממשיך הוא), וישן מפני חדש תוציאו. ואשבור מוטות עולכם באחריות, ואולך אתכם אלי קוממיות.
בקיצור, אם תשמעו בקולי, תגיעו לרווחה ולשגשוג כלכלי. אך אם לא תשמרו נאמנות לעם, המצב הכללי יהיה מעומעם.
אם בחוקותיי תמאסו לבלתי עשות את כל מצוותי, אפילו לא לנסות, להפר את בריתי ולנטוש אחיכם, אף אני אעשה זאת לכם. …. וכו’
(ע”כ. זה מה שעושים קצינים בצבא, בשעות הפנאי כמובן)
פסוקים ונושאים לדיון ועיון
-
אם בחוקותו תלכו … ונתתי גשמיכם בעיתם
ואם לא תשמעו… ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם…
ואם עד אלה לא תשמעו… ואם בזאת לא תשמעו
קצת חוזר על הנאמר בפרשה הקודמת (פרק כה פסוק יח’ “ועשיתם את חוקותי…” משפט על תנאי אבל ללא שימוש במילה “אם”. מזכיר לי קצת את אמנון יצחק הידוע באיומיו)
וכאן בפרקנו – “אם” אחד לזכות, 5 “אם” לחובה.
כן יש לנו חצי פרשה מכאיבה – כן עברנו מעל 2.000 שנות סבל, ועדיין אין “ונתתי שלום בארץ…” ויש עדיין “והפקדתי עליכם בהלה…”
יש לנו 11 (בעצם רק 9) פסוקים של הבטחות לטוב (+ 2 פסוקים מבטיחים השתכנות ה’ בעם) וכ – 30 פסוקים של עונשים שמסתימים בשני פסוקים של נחמה (כלשהי).
אצטט ממה שכתבתי לפני שנתיים –
ל”לשם מה צריכה התורה לפרט את כל הברכות והקללות האלה? האם אי אפשר היה להסתפק באמירה כללית שמי שישמור את התורה יקבל שכר, ומי שלא – להיפך, כמו שנאמר לאחר הקללות בפרשת כי תבוא (דברים ל, יט): “הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ”? הרי אנחנו יכולים להבין לבד שברכה כוללת שפע גשמי, שפע רוחני, בריאות, פריון, הצלחה, בטחון וכו’ וקללה מכילה בדיוק את ההיפך…”
נא לעיין ב –
ונסיון להסבר “אוביקטיבי ניתן במאמר בעיתון הארץ. מתוך
http://www.haaretz.co.il/literature/weeklytorahsection/.premium-1.2957199
..רגע לפני סופו של ספר ויקרא, בתחילת פרשת “בחוקותי”, מופיע פרק מיוחד החותם את רוב המצוות שניתנו, לפי המסופר, באוהל מועד למרגלות הר סיני. פרק זה מסתיים כך: “אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה’ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה” (ויקרא כ”ו מ”ו). אולם מה שקודם לפסוק הזה דווקא אינו מצוות אלא סדרת ברכות וקללות, וליתר דיוק (כפי שמעירה גילי קוגלר במחקרה על הפרק): הבטחות ואזהרות. חלק זה של הפרשה אינו מפרט את תוכן המצוות אלא את התוצאות של קיום המצוות כולן ואת התוצאות של אי־קיומן: “אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם” (שם ג’) — יהיה כך וכך; ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה — אז חלילה יהיה אחרת.
הברכות והקללות היו רכיב מקובל בחוזים בינלאומיים במזרח הקדום. הן היו הערובה לקיומה של הברית ומי שהופקדו על הגשמתן היו האלים של שני הצדדים. במקרא אלוהים עצמו כורת ברית עם ישראל והוא שיקבע את גורלו של העם. … כעשרה פסוקים בלבד מוקדשים לתאור התוצאות של קיום המצוות לעומת כשלושים פסוקים המתארים את האפשרות ההפוכה ואת תוצאותיה.
פרקים כאלה עשויים לחזק תפיסה רווחת לגבי חיים דתיים. ישנם הסבורים כי בני אדם זקוקים לאלים, ולכן המציאו אותם, כדי שאלה יספקו להם את צורכיהם: מזון ומים, בריאות, רווחה כלכלית וניצחונות צבאיים. אכן, את כל זה הפרק מבטיח לישראלים הקדומים אם רק יקיימו את מצוותיו של אלוהים. אילו היה זה כל עניינה של האמונה הדתית הניסוח היה כזה: אם תקיימו את המצוות אהיה לכם לאלוהים ואדאג לכל מחסורכם.
אלא שהפרשה מציגה את הדברים בסדר הפוך. היא פותחת ומתארת את הרווחה שאלוהים יספק לעם: “ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה… ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם… ונפלו אויביכם לפניכם בחרב” (שם ד’-ט’). רק לאחר מכן היא פונה לתאר את הקשר שישרור בין אלוהים לעם: “ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם” (שם י”א-י”ב). שכינתו של אלוהים בתוך בני ישראל אינה מוצגת כאן כגורם לשגשוג אלא כחלק מהשגשוג עצמו. מובן שבני האדם זקוקים לברכה ורווחה ושהם מייחסים את קיומן או העדרן לאלוהים. אולם הדבקות באלוהים אינה רק אמצעי, אלא היא תכלית לעצמה, תכלית אחרונה, החשובה יותר מן הטובות החומריות שאלוהים מספק. (ע”כ)
- ולא תגעל נפשי אתכם (פרק כו פסוק יא’ ) ..ולא מאסתים ולא געלתים לכלותם… (פרק כו פסוק מד’)
שני פסוקים חמורי סבר “מגעילים” – , אחד לסיום הברכות והשני לסיום הקללות. האחד ממשיך ב – “והתהלכתי אני בתוככם…” והשני ננשיך ב – “וזכרתי להם ברית ראשונים…” מה כל זה?
משהו כמו הפניית גב של אב לבן אם הבן לא עושה מה שאבא מבקש — האם ככה מתנהג א-להים?
נסיון להסבר מתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/bechuko/bar.html
…הביטוי “ולא תגעל נפשי אתכם” מעורר תמיהה, וכבר העלה
אותה הרמב”ן בפירושו לפסוק. אחרי ההבטחה על השראת
השכינה בישראל, מה מקומה של הבטחה זו?
הרלב”ג מסביר, כי מדובר כאן בהבטחה חדשה, כי ה’ לא
יסיר שכינתו מישראל, גם כשיהיו חוטאים במידה כזו,
שראויים יהיו שתגעל נפשו של ה’ בהם. “העמק דבר” מפרש
אף הוא בכיוון זה, אלא שהוא מציין, שלא מדובר כאן
בחטאים של כלל העם אלא של יחידים, וההבטחה היא שבעטיים
של אותם יחידים, לא יסלק ה’ את שכינתו מהעם. אברבנאל
רואה כאן הדגשה מיוחדת נגד דעתם של הפילוסופים השוללים
קיומה של השגחה פרטית, וטוען כנגדם, שאין ה’ שוכן
רק בעליונים, שכן נפשו אינה סולדת גם מהתחתונים.
“הכתב והקבלה” רואה את הצלע הזאת כתנאי לצלע המקבילה,
דהיינו: באם תדקדקו שלא תגעל נפשי אתכם, אזי אתן
משכני בתוככם. בעל “העקידה” מסביר את הדברים על רקע
מערכת היחסים המיוחדת בין ה’ והעם, המוצגת בפסוקים
הנדונים, ואומר: למרות המרחק ביני וביניכם, יכולים
אתם להתעלות בדעת אותי, בתנאי שתהיו זכאים לקירוב
שאין בו גיעול. בנוהג שבעולם בן מלך הנושא בת הדיוט
אי אפשר שלא יהיה ריחוק ביניהם. אולם ביני וביניכם
תהיה התאמה שלמה….
(ע”כ. והמאמר ממשיך וממשיך. ואני קטונתי לא כל כך מבין)
והסבר סיפורי בנושא ניתן בזוהר ב –
http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/92525?/heb/content/view/full/92525&main
ל) ונתתי משכני בתוככם. משכני, השכינה. משכני, המַשכון שלי, השכינה, נתמשכנה בעוונותיהם של ישראל, כי הולכת עימהם בגלות. משל לאדם שהיה אוהב את חברו. אמר לו, ודאי באהבה עליונה שיש לי אליך אני רוצה לדור עמך. אמר חברו, איך אדע שתדור אצלי. הלך ולקח כל חמדת ביתו והביא אצלו, אמר, הרי מַשכוני אצלך, שלא אפרד ממך לעולם.
לא) כך הקב”ה רצה לדור בישראל. לקח החֶמדה שלו, השכינה, והורידה לישראל. אמר להם, ישראל, והרי המשכון שלי אצלכם, כדי שלא אפרד מכם לעולם. ואע”פ שהקב”ה התרחק ממנו, המשכון עזב בידינו, כי השכינה עימנו בגלות, ואנו שומרים את החמדה שלו, וכשהוא יבקש את המשכון שלו, יבוא לדור אצלנו. משום זה כתוב, ונתתי משכני בתוככם. משכון אתן בידכם, כדי שאדור עימכם. ואע”פ שישראל עתה בגלות, המשכון של הקב”ה אצלם, ולא עזבו אותו לעולם.
לב) ולא תִגְעַל נפשי אתכם. בדומה לאדם האוהב את חברו, ורוצה לדור עמו. מה עשה, נטל מיטתו והביאה לביתו. אמר, הרי מיטתי בביתך, כדי שלא אתרחק ממך, ממיטתך, ומכליך. כך אמר הקב”ה, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, הרי מיטתי, השכינה, בביתכם. וכיוון שמיטתי עימכם, תדעו שלא אפרד מכם. ומשום זה, ולא תגעל נפשי אתכם, שלא אתרחק מכם.
לג) והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים. כיוון שהמשכון שלי אצלכם, תדעו בודאי שאני הולך עימכם, כמ”ש, כי ה’ אלקיך מתהלך בקרב מַחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מַחנך קדוש. (G”כ)
והרמב”ן בדרכו הפילוסופית גם כן לא כל כך יודע אבל … – מתוך
http://kodesh.snunit.k12.il/comment/t0326_11.htm
ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב”ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו, וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר (להלן פסוק מד) לא מאסתים ולא געלתים, ואמר הנביא בשעת הקללה (ירמיה יד יט) המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך:
אבל הענין סוד מסתרי התורה, אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין, אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים, כי הגעילה פליטה כדברי רש”י, מלשון שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא י). ואמר “נפשי”, כדרך נשבע ה’ אלהים בנפשו (עמוס ו ח). והנביא אמר בתמיה אם בציון עצמה געלה נפשך, שהיא עיר ואם בישראל והשלכת אותה מלפניך להיות כל בניה לבושים בגדים צואים נגאלים:
והנה הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות, בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, כי שם יבטיח במאכל ובמשתה, ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו, ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים, כמו שאמר (שם פסוק כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, וכן אמר תחילה (שם טו כו) כי אני ה’ רופאך:
והטעם בזה, כי הברכות ההם אע”פ שהם נסים, הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי (בראשית יז א). והם אפילו ליחיד העובד, כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה’ אלהיו, ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה. אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ, ונתנה הארץ, לבטח בארצכם, שלום בארץ, מן הארץ, לא תעבור בארצכם:
וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבאו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החוקים והמצות, ולא שיהיה הכל היפך מפני זרענו השנה השביעית: ואף על פי שהם נסים נסתרים, שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. (ע”כ)
ומתוך
http://the–temple.blogspot.com.au/2014/05/blog-post_3512.html
שיא השיאים מגיע כאשר ה’ מבטיח לנו השריית שכינה במקדש. שלושת השלבים האחרונים הם תכלית עבודת ה’, ובדיוק כאן מגיע הפסוק התמוהה ביותר: ”ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם.“
מה פתאום? ברור שכאשר אנו עושים מצוות ה’ לא נגעל ממנו! ואם בכל זאת הדבר אינו מובן מאליו, היה שלב זה צריך לבוא בתור השלב הראשון, הרי לא הגיוני שכל התהליך שעברנו עד לשלב זה נעשה תוך תחושת גועלנפש!
”לא מאסתים ולא געלתים“
שאלה זו אף מתחדדת בקריאת המשך הפרק. לאחר ששמענו את הברכה שתבוא עלינו בעת קיום המצוות, אנו מגיעים לקללות הבאות עלינו אחת אחר השנייה. בחלק זה אנו נתקלים בפסוקים ההפוכים לפסוקים הקודמים:“והשמדתי את במותיכם, והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם, וגעלה נפשי אתכם. ונתתי את עריכם חרבה, והשימותי את מקדשיכם, ולא אריח בריחניחוחכם.“
זהו המצב ההופכי למצב הראשוני – המקדש שומם, ה’ לא חפץ במעשינו הטובים ובזבחינו. הוא נגעל מאתנו. בשלב זה, כשראינו את הברכה והקללה ההפוכה אליה, אנו פוגשים בפסוק המוזר ביותר: ”ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי איתם, כי אני ה’ אלוקיהם.“
ראינו ששלב אחד לפני הברכה הסופית ה’ לא יגעל מאתנו, וראינו שה’ יגעל מאתנו במידה ונחטא, וכעת אנו רואים שה’ לא יגעל ממנו לעולם – גם כאשר נחטא ונגלה מארצנו. השאלה זועקת! אם ה’ לא יגעל ממנו לעולם, איפה הברכה שבחוסר הגועל? וקללת הגועל לעולם לא תתקיים – שהרי ה’ לעולם לא יגעל מאתנו! ואם ה’ כן יגעל מאתנו במידה ונחטא – הרי שהפסוק האחרון אינו נכון! שלושת הפסוקים סותרים אחד את השני! ומכאן נגיע להבדל המהותי בין הפסוקים.
גועל הנפש וגועל הגוף
התשובה נעוצה בביטוי השלם. בפסוקי הברכה והקללה כתוב ש“לא תגעל נפשי אתכם“ וְ ”געלה נפשי אתכם“. העיקר טמון במילה ”נפש“. בפסוק ”לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי איתם“, לא מוזכרת המילה נפש. יש הבדל בין סוגי הגועל. ה’ לעולם לא יגעל ממנו במידה כה רבה עד שישמיד את העם היהודי. הברית שנכרתה עם אבותינו לעולם לא תופר. לעומת זאת, נפשו של ה’ תגעל למראה חטאינו. ה’ לעולם לא יגעל בצדו הגשמי והפיזי, בכך שישמיד את עם ישראל, אך כן יגעל במידה רוחני – בכך שיסיר את שכינתו ממקדשנו ובכך יהפוך אותו למקום שומם, אך לא מאנשים, כי אם מקדושה!
לכן רק בשלב כל כך מאוחר – השלב האחד לפני האחרון – ה’ מכריז שהוא לא יגעל מאתנו, שהרי תמיד עם ישראל יחטא, במידה כזו או אחרת, אך בשלב האחד לפני האחרון, כאשר כל תנאי גשמי כבר הושלם, עד בניית בית פיזי לה’, מגיעה הברכה הרוחנית – חטאינו כבר לא יפריעו ויגעילו את ה’.(ע”כ)
3/ uאפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד
כבר כתבתי על זה לפני שנה, אבל הפסוק שוב תפש אותי –
קללה מענינת – שבעצם מעלה בי גיחוך – מזכירה לי כמה קללות אידישאיות כמו “שתהיה כמו לוח קיר…” או “שתהיה כמו בצל…” ועוד.
הקללה הקודמת היא “ושילחתי בכם חרב וניתתם ביד אויב וממשיך בשברי לכם מטה לחם ואפו … “
צריך דמיון רחב אופק לראות 10 נשים נאבקות על גישה לתנור.
אחזור על מה שאומרים חז”לינו
מתוך
http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_52717_972.pdf
…… והנה היה קשה לרש״י, דאחר, דאמר הכתוב בלשון, ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, דמלשון זה גופא הוכיח רבי יהודה דרק לחם האפוי בתנור אחד קרוי לחם וממילא יהיו חייבים בחלה לכו״ע למרות המצב של הרעב הגדול, ולמה שלא יערימו ויעשו מתחילה מעשה אילפס ואח״כ יאפו בתנור ואז לא יהיה, בתנור אחד, ויהיו פטורים מחלה, על כל פנים אליבא דרבי יהודה. לכן פירש״י, שסיבת האפיה בתנור אחד ולא באילפס ובתנור תהיה מחוסר עצים, דהיינו שלא יהיה להם מספיק עצים לבשל בתחלה באלפס ואח״כ גם לאפות בתנור ולכן יהיו מוכרחים לאפות בתנור אחד, דהיינו רק אפיה ללא בישול מקודם, וממילא יתחייבו בחלה גם מהמעט הזה….
בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו
ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד פירש״י מחוסר עצים, ועוד י״ל, עפ״י מה דאיתא בביצה י״ז. דביו״ט אף שצריכים רק לפת אחת, אבל רבי שמעון בן אלעזר אומר, ממלאת אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא. וא״כ י״ל, דמה שאפו עשר נשים את לחמם בתנור אחד זה לא רק בגלל חוסר עצים, אלא בגלל שלא היתה פת ולכן לא היתה יכולה אשה אחת למלא את כל התנור מהפת שלה. וא״כ י״ל, דזהו פרוש הכתוב, בשברי לכם מטה לחם וכיון שהיה חסר לחם, לכן האשה לא היתה יכולה למלא את התנור בפת כדי שהיא תאפה יפה כי היה לה רק פת אחת, אבל הם רצו שבכ״ז תהיה להן פת האפויה יפה להכי התאספו עשר נשים יחד, ואפו בתנור אחד, ואז אף שהיה לחם מועט, אבל לפחות נאפה יפה. ולהכי כתיב והשיבו לחמכם במשקל ופירש״י שנעשית פת נפולה ומשתבדת בתנור, דאף שיאפו את לחמכם בתנור אחד זה לא יעזור, כי הלחם יתפורר לפירורים ויצטרכו לשקול את הפירורים במשקל כיון שהלחמים לא יהיה בשלמות כל לחם בפני עצמו.
(כלומר העונש הוא שיהיה להן קשה לקיים מצוות חלה וכדו’. קצת קשה לי. הרי כל העונשים באים בגלל אי קיום המצוות )
והסבר הפוך על הפוך (לפי הכותרת “לאנשים חכמים באמת”) ניתן ב –
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t255919
…בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל כו. הנה ידוע שאף שלפי הנראה דברי התוכחות אלו הם קללות אבל לפי האמת אינם רק ברכות. ולהבין זה הוא על דרך מה שאמר בזהר תלת דרגין מתקשראן דא בדא קוב”ה אורייתא וישראל וכו’ כולהו דרגא על דרגא סתים וגליא, והנה ידוע שהתורה נקראת לחם והיא מחיה את הנשמה כמזון הגשמי שמחיה את הגוף אף שהלחם הוא בחינת צומח והאדם הוא בחינת חי מדבר והוא נגד השכל לכאורה שיהא החי מדבר ניזון ומקבל חיות מן דבר שהוא למטה ממנו במדרגה, אך אמנם הענין הוא שבאמת תבואת הארץ שרש חיותם הוא ממקום גבוה מאד אלא שנפלו בשבירה להצמיח החטה, וכן בענין התורה שנקראת לחם ומזון להנשמה, הוא גם כן על דרך הנ”ל שסודות התורה נשתלשלו בדברים גשמיים איסור והיתר טומאה וטהרה כו’. וכל זה מפני שנפלו בשבירה, פירוש מחמת שבירת לוחות הראשונות שהיו מתחלה חירות ממלאך המות ומחמת שבירתן נתלבשה התורה בדברים גשמיים. וזהו “בשברי לכם מטה לחם” = מטה לחם הוא עץ החיים, בחינת סתים. ובשבירת עץ החיים שהוא שבירת הלוחות, נפלה ונשתלשלה בדברים גשמיים כו’.
“ואפו עשר נשים“. פירוש “ואפו” כי הנה התורה נקראת לחם חטה שהוא כ”ב אותיות התורה כמנין חט”ה. והענין כי האוכל עיסה שלא נאפית עדיין אינה מתעכלת במעיו כלל ואינה נבלע באבריו להיות ממנה דם הנפש אבל האוכל אחר אפייתו הוא מתעכל במעיו ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש והיו לאחדים ממש. וכן הענין במזון הנפש שהיא התורה שכשאינה אפויה אצל האדם [ והפירוש בזה הוא על פי מאמר חז”ל שהתורה נתנה אש שחורה על גבי אש לבנה, והנה ענין אש שחורה הוא אש מסותרת ונעלמת בלב כל אחד ואחד מישראל באהבה ותשוקה לדבקה בו יתברך, שאף שהוא טרוד בעסקיו הגשמיים כי לבו בוער תמיד לאהבת ה’ ובאהבה זו המסותרת ובוערת אשר רשפיה רשפי אש שלהבת י”ה שמתלהב ובוער תמיד לדבקה בו יתברך בזה יוכל האדם לאפות לחם חטה שהיא התורה וכשיאפה האדם את התורה בשלהבת האהבה אליו ית’, בזה יובלעו דברי תורה במעיו והיו לאחדים עמו.]… (ע”כ.
ומשהו יותר פשוט, מתוך
… הקללה הינה שאע”פ שאפו עשר נשים בתנור אחד שזה יפה לפת אפ”ה לא יהיה זה יפה לפת שלא תאפה טוב ותישאר כבדה כשהיתה בעיסתה, וזהו הפירוש בפסוק “והשיבו לחמם במשקל”, דהיינו שאף לאחר האפייה ישיבו הלחם באותו משקל שהיה קודם האפייה משום שלא נאפה יפה. ברם גם בזה יש קצת מעלה, שפת שאינה נאפית יפה משביעה יותר מפני קושי העיכול שמתעכלת יותר לאט, וכמ”ש האבודרהם )בסדר ההגדה ופירושה( שהמצרים האכילו את ישראל במצרים לחם מצה כדרך העבדים שמאכילים אותם לחם המתקיים במעיים שמשביע יותר. ולזה ממשיך הפסוק “ואכלתם ולא תשבעו”, דהיינו שאע”פ שלחם זה יותר משביע משום שמתעכל לאט אפ”ה לא ישביעם (ע”כ)
וגישה יותר מודרנית פסיכולוגית ניתנת ב –
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3546877,00.html
פרשת בחוקתי החותמת את ספר ויקרא, עוסקת ברשימה של ברכות וקללות. ברכות להן נזכה אם נלך בחוקותיו של הקב”ה והקללות שירדפו אותנו אם ‘לא תשמעו… ולא תעשו את כל המצוות האלה’ (כו, יד).
קללות הן תמיד יותר עסיסיות
תשומת הלב של הקורא נלכדת לפערים שבין פסוקי הברכה לפסוקי הקללה. ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא האורך. שלושים פסוקי קללה לעומת עשרה פסוקי ברכה. בדיוק פי שלשה. לא זו אף זו – הקללות הרבה יותר מפורטות מהברכות. הברכות מתארות את השפע הכלכלי, את השלום שישרור בארץ ואת השכינה שתשכון בתוך העם. הקללות לעומת זאת, יורדות לפרטים: ‘ושלחתי דבר בתוככם… ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל… ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו’ (כו, כו-כח). רציתי לכתוב שגם השפה של הקללות מיוחדת ועסיסית (‘ונשמו דרכיכם’, ‘והיכיתי אתכם… שבע על חטאתיכם’) אבל מה לעשות גם פסוקי הברכות יפיפיים וייחודיים בלשונם (‘והשיג לכם דיש את בציר’, ‘וישן מפני חדש תוציאו’ ועוד) .
מרותקים לאסונות
חוסר הפרופורציה בין פסוקי הקללה לפסוקי הברכה מעורר לתהות על המשיכה שלנו לתיאורים מפורטים וקשים של התרחשויות אלימות. מה משך את המחבר להרחיב דווקא את התיאורים האלימים? מה מושך אותנו לקרא בהם?
גם עמודי העיתונים ותכניות החדשות מעידים על אותה חוויה – משיכתנו למראות אלימים, תשוקה (לא מדוברת ואולי לא מודעת) להתבונן בסבלם של אחרים, ואולי אפילו בסבל שאנו עתידים לסבול. מה מרתק אותנו אל האסונות של חיינו?
הפירוש הלא סביר הוא שפסוקי הקללה נועדו לצרכים חינוכיים
טענה בנאלית ובעייתית מאד היא שתכליתם של פסוקי הקללה לגרום לנו לציית לחוקי האל. כל הורה לומד כבר בראשית דרכו (אולי מתוך ספרים ובוודאי מתוך הנסיון) ש’חיזוק חיובי’ כלומר, מילים מעודדות ויחס טוב משפיעים על עיצוב ההתנהגות של הילד בצורה הרבה יותר אפקטיבית מזו של ה’חיזוק השלילי’ – העונש, העלבון וההפחדה. את החכמה הזו אפשר ללמוד גם מרפרוף קצר במקרא. כל האיומים וכל ההפחדות, ארוכים ומפורטים ככל שיהיו, לא גרמו לעם לציית למצוותיו של האל או לסור למרותו של משה. מרידות, נסיונות והמריית פיו של האל הם נקודת המוצא של רבים מסיפורי התנ”ך ושל דברי הנביאים.
אני לא מאמינה שכותב המקרא לא ידע את מה שמגלה כל הורה בראשית דרכו – איומים אינם כלי חינוכי אפקטיבי. ואם כך מעמיקה שאלת התכלית של איומי הזוועה החותמים את ספר ויקרא.
הפירוש של ברונו בטלהיים
על מנת לנסות להתמודד עם השאלה אני בוחרת לצרף אלי כפרשן את ברונו בטלהיים בדבריו על כוח המשיכה של אגדות העם:
‘המאבקים הפנימיים העמוקים, ששרשיהם בדחפינו הפרימיטיביים וברגשותינו האלימים, אינם מוצאים הד בספרות הילדים המודרנית, ולכן אין היא מסייעת לילד להתמודד אתם… אגדת העם, לעומת זאת, מתייחסת לחרדות-קיום ולבעיות אלו ברצינות רבה ובמישירין; היא דנה בצורך להיות נאהב ובחשש להיחשב נחות ערך, באהבת החיים ובפחד המוות.’ (קסמן של אגדות עמ’ 14)
אם אהפוך את בטלהיים לפרשן של הפסוקים שלפנינו, אטען שבקריאת פסוקי הזוועה הארוכים והמפורטים אנחנו למעשה פותחים לעצמינו פתח להתמודד עם חרדות הקיום שלנו, אנחנו נותנים להן מקום, אנחנו מוצאים להן מילים. אנחנו מנכיחים את הבהלה על ידי דיבור וקריאה וכך אולי גם מאפשרים לה, לאחר הלימוד, ללכת מעט לדרכה (עד שתשוב אלינו בשנה הבאה). (ע”כ. מומלץ. אבל מה זה “מנכיחים”)
ולמבינים/ות, מתוך
http://www.odyosefchai.org.il/TextHome/TextInfo/406
כך פירוש החסידות ל”ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד” ענינו תיקון המודעות לאלקות: “עשר נשים” הן פנימיות עשר הספירות – הפנימיות הנשית, הפתוחה להשראת אור ה’, בסוד “כתפארת אדם לשבת בית” – וכח האפיה “בתנור אחד” הוא גילוי ה”אחד”, אחדות ה’, בלב האדם, בסוד יסוד אמא המאיר בתפארת ז”א, ודוק.]
(ע”כ. ומוצא חן בעיני “ודוק)
ואי אפשר מבלי להתיחס לשואה. מתוך –
http://cafe.themarker.com/topic/989937/?p=29
לשאלתך אילן, האלהים היה בשואה ויתרה מכך הוא זה שהביא אותה עלינו. כזו טרגדיה בלתי מובנת לא יכולה להיווצר ללא מישהו שיצר אותה. הרי זה בלתי נתפס כיצד בן אנוש יכול להפך לחיית טרף כזו, כיצד עם שלם מתורבת ומנומס הורג נשים וטף. כיצד איש אחד חסר השכלה מנהיג מדינה שלמה למעשים מטורפים כאלה.
התשובה היחידה היא שיד מכוונת היא זו שהביאה לטרגדיה שבאה עלינו. מדוע אתה מתפלא ומתרעם על ההנהגה של האלהים רק כאשר ההאזהרות שהוזהרנו קראו בפועל ולא כבר ברגע שניצטוונו והוזרנו שבמידה ולא ננהג כפי שאנו אמורים להתנהג יתקיימו בנו הקללות האלו. (ספר ויקרא פרשת בחוקותי)
“ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחקתי תמאסו …. והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם ושברתי את גאון עזכם ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמע לי ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו והשמדתי את במתיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם……..
הפרק הזה העביר בי כזאת צמרמורת כשקראתי אותו שוב לפני כמה חודשים. הוא מתאר אחד לאחד את ההיסטוריה היהודית ב-2000 שנה האחרונות. ודרך אגב, גם הברכות התקיימו ולא רק הקללות. פרק מדהים.
אבל נשאלת השאלה, אם מוציאים את השואה מההיסטוריה הזו (כמה שקשה לעשות זאת) איך מסבירים את שאר 1900 השנה? איך מסבירים את שואת ספרד וכל הפוגרומים ומה היה יכול לעשות עם במצב של היהודים בכל התפוצות, בנסיבות שבהן היה נתון? מה היה חטאה של יהדות ספרד שאני מניחה שרובה המכריע היה אדוק?
(ע”כ. מומלץ לקריאה)
ועוד ניתוח מעניין ב –
http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=213425
(לא אצטט)
והגיע הזמן להזכיר את דרור פויר. (למבוגרים/ות בלבד) מתוך
פרשת השבוע – בחוקותיי
כשהייתי ילד קטן, דתי וממושקף, פרשת בחוקותיי (שנקראת גם פרשת התוכחה) תמיד הפחידה אותי; החלק העיקרי שלה מלא בקללות איומות ואיומים שהאלוהים העצבני שלנו – וואחד ערס – שם על השולחן שנבין מה יקרה אם נעיז לעזוב אותו. פעם היתה לי חברה שהזכירה לי קצת את אלוהים של “בחוקותיי”. היא אמרה לי: אני אהיה הכי טובה בשבילך, אני אעשה הכל, אתן לך כל מה שתרצה, ויותר מזה; אבל אם תבגוד בי, כך היא אמרה, אני אכרות לך את הזין, אעקור לך את העיניים, אשרוף לך את הבגדים ואמרר לך את החיים מעתה ועד עולם. אמרתי לה “שלום, חברה” (שנים אחר כך, התקשר ביל קלינטון וקנה את הזכויות למשפט הזה במאה מיליון דולר. משם ההון האגדי שלי, אם מישהו שאל את עצמו). אני לא אוהב איומים ואולטימטומים מעצבנים אותי לאללה. הרשיתי לעצמי להעתיק כמה מהאיומים המופיעים בפרשה, שתקבלו את התחושה: “והפקדתי עליכם בהלה, את השחפת ואת הקדחת מכלות עיניים, ומריבות נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויבכם” (ויקרא, כ”ו, ט”ו); “והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם-ברית, ונאספתם אל עריכם, ושילחתי דבר בתוככם” (כ”ו, כ”ה); “ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותכם תאכלו, והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם וננתי את פגריכם על פגרי גילוליכם וגעלה נפשי אתכם” (כ”ו, כ”ט-ל); “ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויבכם” (כ”ו, ל”ח). ויש עוד המון. כשהייתי קטן, כאמור, פרשת בחוקותיי תמיד היתה מבאסת אותי, ותמיד הייתי מתעצבן על כל הפרשנים שעשו סלטות באוויר כדי להסביר שהברכות בעצם מרובות על הקללות. איזה מרובות ואיזה נעליים: 13 פסוקים של ברכות לעומת 29 פסוקים של קללות ואיומים. אלוהים הזה שלנו – שפעם הייתי מפחד לאללה לקרוא לו יהוה, אבל היום אין לי בעיה עם זה – איזה טיפוס חסר ביטחון! כשהייתי ילד, תמיד למדו אותנו שאלוהים הוא הגבר ועם ישראל הוא האישה (כולל סקס והכל), אבל מקריאה בתנ”ך (שלא כולו, בואו נודה, ראוי לתואר “ספר הספרים”, אבל חלקים גדולים ממנו מרהיבים ממש) תמיד התרשמתי ההפך: אלוהים מתנהג כמו הרבה יותר כמו אישה מאשר עם ישראל. הוא מזכיר לי את זאתי, שחתכה את הזין של בעלה במספריים, לורנה בוביט היה שמה אם אני לא טועה. (ע”כ)
(מספיק על הנושא)
- איש כי יפליא נדר… והיה ערכך… כל חרם
מגליונות נחמה ב –
מגליונות נחמה ב –
http://www.nechama.org.il/pages/959.html
ומדוע בסוף הפרשה ב –
http://www.kollelyadshaoul.com/wp-content/uploads/2014/05/בחוקותי-מדוע-פרשית-הערכין-נשאר-לבסוף-דף-מקורות.doc
ואוסף מדרשים ב –
www.aspaklaria.info/070_AYIN/ערכין.htm
ועוד
(הנושא מעניין, חשבתי שיהיה לי זמן לעיין ולדון בו. אי”ה בסבב הבא)
- אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה’ בינו ובין בני ישראל בהר סיני…(פרק כו פסוק מו’)
אלה המצוות אשר ציווה ה’…. בהר סיני (פרק כז פסוק לד’, – פסוק מסיים החומש)
שוב ושוב חוזר (א-להים בגוף שלישי או) העורך על ההצהרה שממקמת את מתן המצוות בהר סיני.
סיכום לספר ויקרא עם הסבר לפסוקים אלה ניתן ב –
www.etzion.org.il/he/download/file/fid/11245
לכאורה הפסוק האחרון בספר אינו מדויק כלל. חלק גדול מהמצוות שבספר לא נאמרו למשה מהר סיני אלא מאוהל מועד. הספר פותח במילים “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר”, ונראה שבהזדמנות זו נאמרו רוב הציוויים שבספר. וישנו הבדל גדול בין אוהל מועד לבין הר סיני: הציווי בהר סיני לווה בקולות וברקים, ברעש והמולה, “ארץ רעשה גם שמים נטפו”, מעמד מרשים ומחריד; אין להשוות בין זה לבין הפסטורליות והשלווה שבאוהל מועד, הרחק מן המחנה – “ורוח גדולה וחזק… לא ברוח ה’, ואחר הרוח רעש – לא ברעש ה’, ואחר הרעש אש – לא באש ה’, ואחר האש קול דממה דקה” (מל”א י”ט, יא-יב). אולם נראה שעם כל השוני שבין שני המקומות, יש בהם מן המשותף. הגמרא ביומא (נד ע”א) אומרת שבדי הארון היו “דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה”. בהמשך אומרת הגמרא: “בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללים להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ‘ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה'”. גם באוהל מועד התרחש אם כן טקס נישואים של הקב”ה וישראל, מעמד של “התייחדות” ו”התעלסות” של שני הצדדים תוך שכחה מוחלטת של הבעיות והקשיים. מבחינה זו דומים הר סיני ואוהל מועד. הרמב”ן בתחילת פרשת תרומה מסביר ש”סוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר”.
(ע”כ. יפה)
מענין רק שהיהדות – במרוצת כ -3,000 שנה התעלמה ולא התיחסה למיקום הגיאוגרפי של הר סיני (כנראה לא היה ידוע או איכפת היכן אותו הר)
היה צורך – לעורך – להכניס “כח” מיסתורי לכל הציוויים. כנראה היה חשש שאם מיקום ההר במדבר היה ידוע ופתוח למבקרים, קדושתו וקדושת הציוויים הייתה פוחתת עם הזמן.
ולא כל כך שייך, אצטט מתוך מאמר מעניין על “הר סיני”
http://www.lehavin.co.il/Index.asp?ArticleID=2924&CategoryID=135
היכן מקומו של הר מיוחס זה? התשובה האמיתית היא תעלומה. אין מסורת מקובלת מדור לדור על הר מסוים המזוהה עם הר סיני. בגמרא מסופר על סוחר ישמעאלי שהראה לרבה בר בר חנה את הר סיני (בבא בתרא ע”ג). בימינו מקובל לראות את ג’בל מוסא כהר סיני, אולם לא נמצאו סימוכין ברורים לכך בדברי רבותינו.
השערות ודמיונות
מוזרה היא התופעה שדווקא אנו, היהודים, אשר לנו יש קשר ישיר אל ההר, נוהגים כלפיו בשוויון נפש.
המסורת היהודית מעולם לא ניסתה לאתר את מקומו המדויק של הר סיני. לא ייחסו קדושה להר סיני, לאחר שנסתלקה ממנו שכינה. מפורש במקרא שקדושת הר סיני היתה לשעתה ולא לעתיד. אולם, משמעותו של מעמד רוחני נורא הוד, נותרה בלבות ישראל….
על תגלית מעניינת ביותר המצויה באבני הר סיני, כותב “הברבוני”, ממפרשי “מורה נבוכים” לרמב”ם, לפני כשבע מאות שנה.
“דע, כי הר סיני העידו עליו שהאבנים הנמצאים בו יצויר עליהם הסנה, ולכן נקרא ההר ההוא סיני על שם הסנה… ואחד מנכבדי ברצלונה הביא עמו מהאבנים ההם. והראה לי אחד מתלמידי בני משפחתו וראיתי בו הסנה מצויר בתכלית הציור, צייר אלוקי בגוון מתחלף לגוון האבן. ושברתי האבן לחצאין ונמצא הסנה מצויר בשטח כל חלק, וכן חלקתי כל חלק לחצאין, ונמצא הסנה מצויר בשטח כל חלק בפנימיותו, וכן פעמים רבות עד תום החלקים, כדמות הבוטנים, ועדיין הסנה בהם ונפלאתי מזה…”
(ניתן לחזות בפלא הצפון באבני גוש הר סיני: על כל חלק מאבני ההר טבוע ציור עורקים דקים ומפוצלים, כצורת עץ סנה קטנטן. ככל שתשבר האבן ותתחלק לשברירים קטנטנים, נראית טביעת ציור הסנה בשלמותו.)
כבר משנים קדומות היה נושא זה ידוע ליהודי העולם. נוסעים שבאו להר סיני, היו מלקטים מלוא חופניים מאבני המקום המופלאות ונושאים אותן עמם, להראותם לאחיהם שבגולה. בני חו”ל נפעמו בפעמי אמונה, במששם במו ידיהם חלק מהר האלוקים, בהעלותם על מחשבתם כי לרגלי אבנים אלו עמדנו לפני ה’ ועל ידן הכרזנו בקול: “נעשה ונשמע”. משתאים הם למראה המחזה המופלא הטבוע באבני ההר…. (ע”כ. סיני = סנה ???)
- איש כי יפליא נדר… והיה ערכך… כל חרם
ולסיכום
- קודש קודשים (פרק כז פסוק כח’)
קודש- קדוש – מקדש וכו’
למעונינים/ות- קצת על מושגי הקדושה וכדו’ לפי השורש ק.ד.ש ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/bechuko/lan.html
תשע עשרה פעם מוזכר השורש ק.ד.ש בפרשת בחקתי המסיימת
את חומש ויקרא, שבו 135 היקרויות של שורש זה. התורה
לא גילתה לנו גילוי מפורש את המשמעות הברורה של המושג
“קדושה”. אף-על-פי-כן התפתח מושג זה ביותר, והיום
אנו עושים קידוש, אומרים קדיש וקדושה, מקדשים אישה,
ומתנהגים כאילו אנו מבינים את משמעות השורש ק.ד.ש.
המצוי בכל אותן פעולות. אנו שוכחים שהמושג “קדוש”
הוא מושג אלוקי )טרנסצנדנטי(, ועל-כן כמו המושג “אלוקים”
הוא רחוק מתפיסתם ומהבנתם של בני האדם. (ע”כ. מומלץ)
טוב – מספיק לסוף שבוע אחד
שבת שלום
שבוע טוב
להת