הקדמה כללית
חוזרים למדבר.
עשרה שבועות שקענו לעומק – בעצם ריחפנו באופוריה, אי שם בעננים בשמים, עסוקים וטרודים בענינים שמימיים כגון קורבנות, הקדשת כהנים, טומאה וטהרה ועוד וגם בעניינים מציאותיים של יום יום (לפחות באותה תקופת נדודים וכיבוש חלקים של ארץ ישראל השלימה) לידה וצרעת, עבודה חקלאית ועזרה לדך ועוד ועוד חגים ומועדים — וכאמור שטפון של למעלה מ – 240 חוקים, מצוות איסורים והיתרים, ברכות וקללות, יופי של ספר = שהחל ב “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד…”, והסתיים ב – “אלה המצוות אשר ציווה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני” ושפרט להזכרת המיקום “בהר סיני” מספר פעמים, אפשר היה לשכוח שבני ישראל עדיין משוטטים אי שם במדבר.
וכמובן שנשאלת השאילה הפשוטה — היכן התקבלו המצוות באהל מועד או בהר סיני? היכן ומתי היה האוהל? (למי זה חשוב? נושא נפרד)
ורק נשים לב לפתיחה של ספר במדבר – :וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני לצאתם… (המשך להלן)
ובתור הקדמה – מומלץ מאוד – סיכום מעניין לצפייה, מפי זקוביץ, ניתן לראות ולשמוע ב –
(אפשר לדלג על 10 דקות ראשונות)
והשבוע אנחנו חוזרים למציאות “העגומה” של אותם 39 (בערך) שנה, כמתואר בחומש במדבר – שבעצם כוללת הכל – סיפורי עלילה, מצוות, מלחמות ועוד, ושלא נשכח את הקדשת הלוויים בקיצור יש מכל וכל
אבל לפני שנשוב להתגורר במדבר או לנדוד במסע ממקום למקום, הבה ניזכר ונסכם אירועים חשובים ומענינים – מה שאנחנו כבר קראנו ויודעים על הרפתקאות בני ישראל במדבר. בשנה הראשונה, מאז שעברו את ים סוף בחרבה, עד שהשתכנו – זמנית, במדבר סיני ליד הר סיני, והקימו את המשכן ==
— שירה ומחול על שפת הים
— מחסור חמור במים
— רעב לאוכל
— אספקת בשר ומזון טבעוני
— מלחמה
— מינוי מערכת שפיטה (וענישה)
— מעמד הר סיני (משה המנהיג עולה ויורד ועולה..)
— חטא העגל ועונשו
— הטלת מסים
— בניית המשכן
— הקדשת 4 הכהנים ואביהם הכהן הגדול – מות שני כהנים בשריפה.
— קבלת 361 מצוות – כולל חוקי ומצוות שבת והחגים
רשימה די מכובדת לתקופה קצרה של 12 – 13 חודשם – ועוד הסיפור ממשיך וצריכים לקבל עוד 252 מצוות וכמה עונשים, לספור את העם, לקדש את המשכן ולהקדיש את הלוויים, לעבור מלחמות ועוד ועוד
נו טוב – יש עוד שני חומשים לפנינו. – קדימה
פסוקי השבוע
כל ייוצא צבא
דגל מחנה… לצבאותם
וצבאו ופקודיהם
ערב שבת שלום
פתיחה
בעצם בקריאה ראשונה הפרשה וזו הבאה אחריה – פרשת נשא – משעממת – סיפור על מפקד אוכלוסיה של למעלה מ – 600,000 גברים בגילים מ – 20 עד 60. אוכלוסיה רצינית (לא כוללת את 22,000 הלוויים ) וכמובן רק הזכרים, לא רוצים לספור את הנשים, הן לא….) ומפקד של לוויים ובכורים, מרוב פרטים קשה לדעת מה המטרה.
אבל מסתבר, שלמרות המספרים הגדולים יש פה תיאור של אירוע היסטורי חשוב. בספירה קודמת בירידה למצריים היו רק 70 נפש (כולל אישה או שתיים) ועכשיו אחרי כ – 4 דורות (להלן פירוט) חל גידול עצום בממדיו של אוכלוסיית בני יעקב/ישראל. מ – 70 לכ – מליון זכרים בלבד, תוך כ – 200 שנה, יפה.השאילה היא האם זו המשך הספירה הראשונה (פרשת כי תישא) או ספירה חדשה.
והפעם זו ספירה שמטרתה מוגדרת “כל יוצא צבא” – גיוס חובה.
וכבר לפני שנה ושנתיים, דנתי בבעייות שמתעוררות למקרא הפרשה הזאת ב –
תשע:ד
ותשע”ה
ובעצם אין חדש. יש לנו בעיקר, ספירת אוכלוסיה שבטית, ובנפרד ספירת שבט הלוויים, ופדיון בכורות = החלפת הבכורות בלוויים, תוך שימוש בתירוץ דחוק. מילא.
ייתכן ואחזור קצת על עצמי. אי”ה בסבב הבא אערוך סינון וניפוי. ובינתיים לקורא/ת
סיכום חומש במדבר ניתן ב –
(מומלץ, לא אצטט)
וסיכום פרשת במדבר מתוך
פרשת במדבר היא פרשת השבוע הראשונה בספר במדבר. היא מתחילה בראש הספר (במדבר, א’, א’) ומסתיימת בפרק ד’, פסוק כ’.
בפרשת במדבר יש 159 פסוקים, מה שמציב אותה במקום ה-3 מבין כל 54 פרשות השבוע מבחינת מספר הפסוקים. היא מחולקת ל-30 פרשיות (מיקום 4), מתוכן 23 פרשיות פתוחות ו-7 סתומות, לעומת זאת בפרשה זו אין כלל מצוות…
הפרשה עוסקת בעיקר במניינים ובמִפקדים של בני ישראל ושבטיו.
מניין בני ישראל
פסוקים ונושאים לדיון נוסף
1. וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני לצאתם…
הפסוק הראשון בחומש במדבר ובפרשתנו, מציב מיקום (בערך) “מדבר סיני” ותאריך מדוייק, אחד לחודש השני, שהוא א’ אייר. ואזכיר שהמשכן הוקם חודש קודם לכן.(שמות פרק מ’ פסוק יז’)
מה קרה בחודש הזה? היו שמונה ימי מילואים, שבעה ימי פסח, שבועיים מנוחה, וקדימה לעבודה – מפקד אוכלוסין
וללו”ז של העניין יש לזכור הם עדיין חונים לפני הר סיני, כלומר בני ישראל חנו באותו מקום – מדבר סיני (ליד הר סיני) 11 חודשים ועשרים יום. עד שנסעו למקום השני – מדבר פארן,
פירוט תאריכים למתרחש במדבר (וסיכום על החומש) מתוך –
תאריכים מרכזיים בספר במדבר
הספר פותח בציון תאריך: “באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים” (א’, א).
בפרק ז’, א: “ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן…”.
התאריך המדויק מופיע בשמות מ’, יז: “ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדשהוקם המשכן”. לפי רציפות המאורעות היה צריך ספר במדבר להיפתח בעניין זה (ראה במדבר ט, א, רש”י ורמב”ן).
הסבר לסדר המאורעות בסדר במדבר – בערך אין מוקדם ומאוחר בתורה
בפרק י’, יא-יב: “ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת. ויסעו בני-ישראל…”. רש”י לפסוק מראה, כי הם שהו בסיני שנה פחות עשרה ימים.
בפרק כ’, א: “ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון, וישב העם בקדש…”.
בפסוק עצמו חסר ציון השנה, אולם נראה שחלפו מיציאת מצרים עד המתואר בפסוק זה ארבעים שנה (ראה רש”י).
…
תאריכים חשובים בספר במדבר
שנה א’ – א’ ניסן “החדש הזה לכם ראש חדשים”. רש”י: כזה ראה וקדש (שמות י”ב, ב).
שנה א’ – ט”ו בניסן “ויהי בעצם היום הזה הוציא ה’ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם” (שמות י”ב, נא).
שנה א’ – א’ בסיוון “בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני” (שמות י”ט, א).
שנה א’ – ו’ בסיוון מעמד הר סיני (שמות י”ט-כ’).
שנה ב’ – א’ בניסן “ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן” (שמות מ’, יז).
שנה ב’ – י”ד בניסן “ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני” (במדבר ט’, ה).
שנה ב’ – א’ אייר “ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן” (במדבר ז’, א).
שנה ב’ – י”ד באייר “בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו (פסח שני) (במדבר ט’, יא).
שנה ב’ – כ’ באייר “ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת. ויסעו בני ישראל” (במדבר י’, יא-יב).
שנה מ’ – א’ באב “ויעל אהרן הכהן אל הר-ההר על-פי ה’ וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש (במדבר ל”ג, לח).
(ע”כ)
מה שחסר זה תיארוך של האירועים האחרים. כגון שליחת המרגלים ומחלוקת קורח. יש להניח שאירועי בלעם ובעל פעור ומלחמות סיחון ועוג ביו לקראת שנת ה -39 – 40. (נושא נפרד. אנסה לזכור משהו לעיון לשמחת תורה)
והסתכלות קצת שונה ב –
..עם ישראל נמצא במדבר כבר למעלה משנה, וצריך לעבור דרכו לארץ ישראל. המדבר משפיע על האדם השפעות שונות וסותרות. המדבר שהוא מקום הפקר, מושך אליו אנשים הנמצאים בשולי החברה ואינם מסוגלים לחיות חיי חברה נורמליים. גם אלו הבורחים מהשלטונות מוצאים מסתור במדבר, כדוד בשעתו כשברח מפני שאול המלך.
מאידך, מוצאים אנו במדבר אנשים רגישים הרוצים לשמוע את קולם הפנימי, על כן מתבודדים הם במדבר והנוף והאקלים המיוחדים משפיעים עליהם כך שהם “מוצאים את עצמם”. המדבר יכול לגרום לאדם לחיות חיים שפלים כאותם נוודים הנמצאים במדבריות. גם אותם “המחפשים את עצמם”, יש חשש שימצאו דברים סובייקטיביים שאינם קשורים לאמת האלוקית שהיא באמת עצמיותם. אם ביחיד קיימים החששות הללו, בעם שלם הסיכון גדול פי כמה.
על כן צוותה התורה למנות את ישראל במדבר, להדגשת חשיבות של כל אחד ואחד, כך שלא יגיע לחיים מנוולים. זהו שהתורה אומרת “שאו את ראש כל עדת בני ישראל…” (פס’ ב’), דהיינו, שהמניין הוא לנשא ולרומם כל אחד ואחד מבני ישראל. הרמב”ן (א’ מה’) כותב ” כי הבא לפני אבי הנביאים ואחיו קדוש ה’, והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים…”. מפרש לנו הרמב”ן שהמניין נעשה בצורה כזו שמשה ואהרון יברכו כל אחד ואחד, וודאי שברכתם מועילה לנשא כל יחיד ויחיד מישראל. אם יצליח כל אחד להתנשא, ממילא החשש השני, לפיו המדבר עלול לגרום לאדם להסתכל הסתכלות סובייקטיבית וקטנה בניתוק מהמקור האלוקי, סר מעל הפרק. התרוממות אמיתית של אדם מישראל מביאה אותו להתחבר לעצמיותו באמת, וממילא מוצא הוא את נשמתו האלוקית ומתחבר ע”י כך לקב”ה. גם צורת המחנה, בה סובבים השבטים כולם את “הלב” – המשכן, שהוא הנותן חיות לכל האיברים, מבטיחה שהמדבר לא רק שלא יזיק לנו אלא עוד יפעל עלינו לטובה.
(ע:כ. כמה זמן ארכה הספירה??)
.
2. שאו את ראש כל עדת ישראל….. מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא… תפקדו אותם
מתחיל ספר “חדש” במדבר והנושא המרכזי (היחידי) שבו הוא מפקד = ספירת בני ישראל.
הבה ניזכר ששבעה חודשים קודם לכן ( כ – 12 פרשות) הייתה ספירה ראשונה של כלל בני ישראל (כולל שבט לוי) ועכשיו בפרשתנו (כנראה) ספירה שניה ללא שבט לוי, והנה התוצאה, מספר שווה של נפשות.
כמה ספירות היו במדבר?
כבר לפני שנתיים דנתי בנושא וקישרתי למאמר מקיף בנושא. אצטט הפעם מתוכו ב –
…מדרש רבה, במדבר ב, יא
בעשרה מקומות נמנו ישראל. אחד בירידתן למצרים ‘בשבעים נפש ירדו אבותיך’ וגו’ (דברים י, כב), ואחד בעלייתן ‘ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי וגו’ (שמות יב, לז), ואחד אחר מעשה העגל ‘כי תשא את ראש בני ישראל’ וגו’ (שמות ל, יב), ושנים בחומש הפקודים – אחד בדגלים ואחד בחילוק הארץ, ושנים בימי שאול ‘ויפקדם בטלאים’ (שמו”א טו, ד) ‘ויפקדם בבזק’ (שמו”א יא, ח), ואחד בימי דוד ‘ויתן יואב את מספר מפקד העם’ (שמו”ב כד, ט), ואחד בימי עזרא ‘כל הקהל כאחד ארבע רבוא’ וגו’ (עזרא ב, סד), ואחד לעתיד לבא ‘עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה’ (ירמיהו לג, יג).
בתורה, אם כן, ישנם חמשה מפקדים, אבל אם לא נחשיב את המפקד הראשון שאינו מצריך לוגיסטיקה רבה מדי כיון שמדובר בשבעים איש, ואם לא נחשיב את המפקד השני, שלא ממש נעשה מכיון שזו עדות של הקב”ה והמספר אינו מדוייק, הרי שישנם שלושה מפקדים בתורה.
…
1. שמות פרק ל פסוקים יא – טז
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה’ בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה’: כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה’: הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה’ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם
ובסיכומו של אותו מפקד: בשמות פרק לח פסוקים כא – כח
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ:
כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן: וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם:
החשבון הוא פשוט: כיכר כסף הוא 3,000 שקלים. ממילא מאה כיכרות הם 300,000.שקל
603,550 : 2 = 301,775
לא כתוב בדיוק מתי נעשה המפקד הזה, אבל ברור שזה נעשה אחרי שירד משה מהר סיני מקבלת הלוחות השניים ביום הכיפורים, ושזה היה חייב להסתיים לפני חודש ניסן של השנה השנית, מכיון שזה היה התאריך שהוקם בו המשכן, אשר נעשה מהכסף של מחצית השקל:
בתחילת ספר במדבר, בדיוק חודש אחרי שהוקם המשכן, אנו מוצאים את המפקד זה: (בפרשתנו) במדבר פרק א פסוקים א – ד
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא:
ובסיכומו של אותו מפקד: במדבר פרק א פסוקים מה – מז
וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם
ראשית, עלינו לברר לשם מה צריך עכשיו את המפקד הזה? -הרי רק לפני חצי שנה נמנו בני ישראל לאחר מתן הלוחות השניים (שניתנו ביום הכיפורים) -והנה, בחודש אייר שוב מצווים אנו לפקוד אותם.
חומש במדבר, כידוע, נקרא גם חומש הפקודים.
אמנם בני ישראל נפקדו גם בחומש שמות, אבל בחומש במדבר ישנו מפקד נוסף, בפרשת פינחס: במדבר פרק כו פסוקים א – ד
וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
יש לציין כי למרות הזמן הרב שחלף בין המפקד בתחילת ספר במדבר לבין המפקד הזה, הרי שהתוצאות של אותו מפקד היו קצת שונות מהתוצאות של המפקדים בפרשת כי תשא ובפרשת במדבר, אם כי השינוי אינו גדול: במדבר פרק כו פסוק נא
אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים
לגבי המפקד שבפרשת פינחס די ברור למה צריך לעשות אותו למרות המפקד שכבר נעשה בתחילת חומש במדבר, שהרי המטרה היא לחלק את הנחלות. כמו כן, הרי כבר עברו ארבעים שנה, ואולי השתנו סדרי הגודל בין השבטים, ולכן ברור שיש צורך למנות אותם שוב. אך מדוע יש למנות אותם בתחילת פרשת במדבר אחרי שהם נמנו לפני כל-כך מעט זמן?
(ע:כ – מומלץ לעיון נוסף)
אבל היו עוד שתי ספירות קטנות
— ספירת שבט לוי מבן חודש פרק ג’ פסוקים יד’ – לט’
—- ספירת בכורי בני ישראל (ללא הלוויים) פרק ג’ פוקים מ’ – מג’.
אני יכול לתאר לעצמי את הבלגן שהיה בעשרים הימים של חודש אייר כאשר ערכו את הספירה הגדולה ואת שתי הספירות הקטנות, כולל כסף פדיון הבכורים
יש גם לזכור שכל ספירה כללה מתן מחצית השקל, ובנוסף “קנס” 5 שקלים (מתנה לכהנים) כךשבעקיפין זה היה הטלת מס גולגולת, כמו שכבר ציינתי בדפים לפני שנתיים.
אז איך מתיחסים לזה חז”לינו – פתאום, 20 יום לפני תחילת המסע הבא נערך מפקד אוכלוסין, ומסתבר שהוא בעצם המפקד השני תוך זמן קצר – אם נתיחס כך לפשט של הכתובים.
ומתוך גליונות נחמה ב –
…
לדעת רוב המפרשים, הרי המפקד אשר עליו נצטווה משה בפרשתנו המפקד השני מאז צאת בני ישראל ממצרים.
עיין רש”י, שמות ל’ ט”ז:
ד”ה ונתת אותו על עבודת אהל מועד: למדת שנצטווה למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל מפני שנכנס בהם מגפה כמ”ש (שמות ל”ב) ויגוף ה’ את העם. משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם להודיע שהיא חביבה עליו.
וא”א לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים שהרי נאמר בו (במדבר א’) באחד לחודש השני והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון שנאמר (שמות מ’) ביום החודש הראשון בא’ לחדש תקים וגו’ ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו שנאמר (שמות ל”ח) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו’, הא למדת ששתים היו, אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. וא”ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים ו’ מאות אלף וג’ אלפים וה’ מאות ונ’ שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א’) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים והלא בשתי שנים היו. וא”א שלא היו בשעת מנין הראשון בני י”ט שנה שלא נמנו ובשניה נעשו בני כ’, תשובה לדבר אצל שנות אנשים בשנה אחת נמנו אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים לפי שליציאת מצרים מונין מניסן כמו ששנינו במסכת ראש השנה ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשניה שנתחדשה שנה באחד בניסן אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי נמצאו שני המניינים בשנה אחת, המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן והשני באחד באייר.
….
אבל יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה, שהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר”ג אל”ף ותק”ן, ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים כנוהג שבעולם, ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר, ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים.
אבל לפי דעתי אין השוואת המניינין האלה שאלה כלל, כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן, כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם, ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א’ מ”ט). והנה אותם המשלימים שנתם שנעשו בין שני המנינין בני עשרים שנה היו קרוב לעשרים אלף. וזה דבר ברור. כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא, ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה, ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון למלך…
(ע”כ. איזה יופי להסבר שהמספרים זהים, למרות עברו שבעה חודשים, והמפקד הראשון כלל את שבט לוי והמפקד השני לא)
ואכן, יש לנו ביטוי מכוון, “כל יוצא צבא”. אם המפקד הראשון היה לגיוס כספים להקמת אדני המשכן וכדומה, הרי המפקד השני היה הכנות לגיוס צבאי, 600 אלף חיילים, צבא גדול.
מה עשו עם כולם 38 שנים, התאמנו? והנה כשהגיעו למלחמת מדיין גייסו לצבא רק 12,000 איש.וכו’ (פרשת מטות) ?
וניסיון להסביר את _כביכול) ה”אי -סדר” “הבלבול” ואת “חוסר מטרה ברורה ” בכל הסיפור בחומש במדבר ניתן ב –
מתוך
…הקב”ה מצווה את משה לעשות מפקד אוכלוסין בעם ישראל. מפקד זה מתבצע על פי מספר קריטריונים. האחד, הוא המשפחה. כל משפחה ושבט נמנים בנפרד. השני הוא הגיל- רק מי שראוי לשרת בצבא, נפקד כאן.
בהמשך אנו למדים על קריטריון נוסף: “וידבר ה’ אל משה לאמר. אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא, בתוך בני ישראל”.
הלויים, אינם נמנים עם שאר בני ישראל, אלא כחיל בפני עצמם. על הטעם להבדלה זו כתב רש”י: “כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו”.
כלומר, הלויים הם לגיונו של המלך, מעין משמר המלך עצמו, ושאר העם הם הצבא הרגיל. נמצינו למדים, שכל מטרת המפקד וההפרדה למשפחות היא כדי לעשות סדר בצבא של עם ישראל.
מפקד זה תופס מקום נכבד ביותר בפרשה זו. המספרים נכתבים לפרטי פרטים, וכן גם סדר החניה והנסיעה של כל העם. לכאורה, עלינו לשאול מדוע נכתבו בתורה כל כך הרבה פרטים שאינם נצרכים לנו לדורות? שאלה זו מתעצמת לאור דברי הרמב”ן בהקדמתו לספר מדבר: “והספר הזה כלו במצוות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר… ואין בספר הזה מצות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצות בעניני הקרבנות שהתחיל בהם בספר תורת כהנים ולא נשלם באורן שם, והשלימן בספר הזה”.
לא רק שהספר הזה מלא וגדוש בפרטים שאינם רלוונטיים לדורות, אפילו מצות אין בו. כמעט ולא נמצא בספר הזה מצות לדורות. נשאלת השאלה בעצמה יתרה: מה עניינו של ספר במדבר, ומה אנו למדים ממנו?
כותב הנצי”ב בהקדמה לספר במדבר: “זה הספר נקרא בפי התנא רבי חנינא בן גמליאל (סוטה לו) חומש הפקודים… יותר משאר דברים שמיוחדים בזה הספר… משום דעיקר זה הספר הוא שמחליף ומשנה הליכות עם ה’ בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר”.
אומר הנצי”ב, שלא רק שבספר ישנם מפקדים רבים, אלא זהו עיקרו של הספר. ועל כן הוא נקרא “חומש הפקודים”. הנצי”ב מסביר שספר במדבר מתאר את התהליך שעובר עם ישראל מעם שנמצא במדבר ותלוי בחסדיו של הקב”ה, לעם עצמאי שנמצא על אדמתו וחי חיים ארציים בדרך הטבע. גולת הכותרת של המעבר הזה, הוא בכך שאת המלחמות שעתידים בני ישראל להלחם בכיבוש הארץ- עושה יהושע וצבאו. וככל שמתקדמות המלחמות, מיריחו, לעי, ולשאר המלכויות, התערבותו הנגלית של הקב”ה הולכת ופוחתת.
נמצינו למדים, שאמנם אין בספר במדבר מצוות מעשיות הנוגעות לחיי היום יום. אך בספר זה, נמצא הגרעין והיסוד לכל התנהלותו של עם ישראל על אדמתו ברבות הימים. בספר הזה מקופל היעוד של עם ישראל. עם ישראל יהיה עם שאף על פי שהתנהלותו תהיה טבעית, הם תמיד ידעו מי באמת מנהיג את הטבע. והתנהלותו הטבעית של עם ישראל, מתחילה כבר בתחילת הספר עם ההערכות לכניסה לארץ. יש כאן מפקד של הצבא. גם לאחר ארבעים שנה, לאחר שעם ישראל סובבו ארבעים שנה במדבר בעקבות חטא המרגלים, ישנו מנין של יוצאי הצבא. לא סתם של כל העם, אלא של הצבא. הצבא שהולך לכבוש את ארץ ישראל. הצבא של הקב”ה.(ע”כ)
לעומת זאת יש מאמר ארוך אבל מעניין שמנתח את כל ההתרחשויות (החל ממכות מצריים והמשך הקורות והמפקדים) במדבר מנקודת מבט אוביקטיבית, ב –
(אצטט קטע קטן – מומלץ לקריאה)
…
אזכור למספר היוצאים ממצרים מוצאים בשני מקומות נוספים .בספר במדבר א’ 1-3 משה פונה לעם ומבקש לפקוד כל “בן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא”. סך כל המתפקדים עמד על 603,530 איש. באותו ספר בפרק ג’ 14-15 אלוהים פוקד על משה לפקוד את הלוויים “כל זכר מבן חודש ומעלה”. סך הכל זומנו 22,300 איש. בפרק כו 1-2 אלוהים פוקד על משה לפקוד את “כל עדת בני ישראל מבן עשרים ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא לישראל” סך הכל נמנו 601,730 איש. אמנם ישנו מתאם סביר בין שני המפקדים, אבל מה שמעורר בעייתיות לא מעטה היא מדוע נמנו במפקד רק בני עשרים ומעלה יוצאי צבא? החזקת צבא מתאימה למסגרת מדינתית ולא לנוודים.צבא דורש הקצאת משאבים,מחנות,אימונים וייצור נשק.במצרים ודאי שלא יכלו להקים צבא.עבדים נושאי נשק זה הדבר האחרון שכל שליט חפץ חיים היה מרשה לעצמו.נראה שמפקד או מפקדים אלה התקיימו כאשר העם ישב בארץ במסגרת מדינתית ריבונית ואת המספרים ייחסו מתוך צורך מסוים גם ליציאה ממצרים…. (ע”כ)
ואולי זה לא המקום להכניס שני מאמרים אפיקורסיים – אבל מילא, שיהיה כחידוד מחשבתי
האחד על כפילויות בתורה ב –
…
לו ספר התורה (בראשית , שמות, ויקרא, במדבר ודברים) היה מוצע להוצאת ספרים בימינו הוא היה נדחה מיד. הבלבול, חוסר העקביות, כפילויות מיותרות, חוסר רלוונטיות, טלאי על טלאי של סיפור מתמשך שהקורא לא מוצא בו יד ורגל. רצוני לומר, אין לך עלבון גדול יותר ל”אלוהים” מאשר לייחס לו חיבור מבולבל זה. את התורה כחיבור אנושי הצגנו על ידי הבאת
טעויות עובדתיות המשמשות כראייה לאנושיות התורה עיין בתשובתנו “האם יש סתירות בתנ”ך”.
… לפתע פתאום מתוך הכתוב ללא קישור מתאים מתחיל הכתוב בספר במדבר (ז,1) כך: “ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן” למעשה חזר אחורה להקמת המשכן המובאת כבר בספר שמות (מ, 17): ” ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן” לאחר שספר במדבר התחיל, מבחינת ציון הזמן, “באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים” (במדבר, א; 1). ושוב בפרק ט חוזר המספר לזמן בו התחיל: “וידבר ה’ אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמר” (עד כמה מתעלל עורך התורה בקורא המריץ אותו הלוך ושוב מבחינת זמני האירועים עד שאינו יכול לדעת היכן הוא נמצא).
והשני מתוך
הפרשה שלנו מתארת בפרוטרוט את המפקד שערכו משה, אהרן ונשיאי השבטים לבני ישראל
במדבר. על פי תחילת הפרשה, האירוע התרחש “באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם
ממצרים” )א’ / 1(. במפקד נספרו מבני ישראל – 603550 גברים בני עשרים שנה ומעלה )א’
/ 46( ולאלה יש להוסיף עוד 22,000 לווים מבני חודש ומעלה )ג’ / 39(. אם נוסיף לכך
את הזכרים הישראלים שמתחת לגיל עשרים ואת הנשים, הרי שהכתוב רוצה שנאמין, כי במדבר
מנו בני ישראל קרוב ל – 3 מיליון נפש, ושהמדבר הצחיח שבין מצרים לארץ ישראל הצליח
לכלכל אוכלוסייה אדירה כל כך! כדי שנבין את האבסורד שבקביעה הזאת, די אם נסקור את
שנותיה הראשונות של המדינה, כאשר על 600,000 התושבים הוותיקים נוספו בזמן קצר עוד
כמיליון עולים, והמדינה הייתה על סף קריסה כלכלית, וכל זאת בארץ שחלקה הגדול איננו
מדבר, ובתקופה מודרנית, כשיש סיוע חוץ וסיוע של בני ישראל בתפוצות.
זאת אף זאת, הסופר הכוהני שחיבר את הפרשה הזאת, מבקש שנאמין כי תוך ארבעה דורות
הפכו 70 נפש, יוצאי ירך יעקב )בראשית מ”ו / 27, שמות א’ / 5( ל- 600,000 גברים לבד
מטף )שמות י”ב / 37, ל”ח / 26, במדבר א’ / 51, ב’ / 32, י”א / 21(, כלומר, כ-
3 מיליון נפש! ואותו סופר כוהני מצפה שנאמין כי בתום שנות המדבר, לאחר שכמעט כל
דור המדבר נכחד – כשנערך שוב מפקד, שוב נמצא כי בני ישראל מונים כ – 600,000 גברים
לבד מנשים וטף )במדבר כ”ו / 51 – ליתר דיוק – 600,730 לעומת 603,550 במפקד
שבפרקנו(. ממש פלאי פלאים! ואם נקרא היטב את הכתוב בבמדבר א’ / 18, 1, יסתבר
לקורא שמפקד, אשר בעת המודרנית, בכלים המשוכללים שלה, אורך מספר חודשים, ואף
בתקופה חצי מיתית של דוד המלך ארך תשעה חודשים ועשרים יום )שמואל ב’ כ”ד / 8(, הרי
שמהמסופר בפרשתנו, בשנה השנית ליציאה ממצרים – די היה ביום אחד כדי שהמפקד יוכתר בהצלחה (ע”כ)
(בקיצור יש קצת הרבה “בלגן” אי-סדר וכו’ שהכריח את חז”לינו לומר ש”אין מוקדם ומאוחר בתורה” ועוד הגדרות שונות מעין זו שמנסות לרבע את העיגול ולעגל את המרובע. בעקבות נאמור לעיל, אוסיף שכבר מספר פעמים טענתי/ציטטתי שיש להניח שהעורך/העורכים של חמשת החומשים – או לפחות החלקים הסיפוריים שבהם – לא היה חשוב לו/להם הסדר או הדיוק, הוא/הם רצו לאסוף את כל – או חלק ממה שהיה כתוב או סופר על ידי זקני השבט, לפני שהכל ילך לאיבוד. וכך גם לגבי מספרי האוכלוסיה השבטית – דומה להלן. ושוב כל נואש הסתירות + אי הדיוק + אי ההתאמה, הוא נושא נפרד)
3. כל פקודי הלוויים שניים ועשרים אלף
מספר עגול ויפה, אבל אומר דרשני (וכבר הזכרתי את זה בדפים קודמים)
— קהת בן לוי היה מיורדי מצריים
— עמרם בן קהת
— שה בן עמרם
ירדו למצריים 4 לוויים. האבא ושלושת ילדיו. והנה תוך כ – 4 – 3 דורות, הרביעייה צמחה ל 22 אלף.
?????????????????
מילא, אחזור לתוצאת הספירה – משום מה שבט לוי היה הקטן ביותר בהשוואה למספר אוכלוסיית כל שבט אחר. אז נשאלת השאילה – למה דווקא?
סיכום תשובות מעניין ניתן ב –
מספר נמוך ללוויים
…אף שהלוויים היו עובדי ה’ הקדושים ביותר, מספרם היה עשרים
ושניים אלף בלבד, פחות בהרבה מכל שבט אחר. מה הסיבה לחריגה זו?
לדעת הרמב”ן, לאחר שהמצרים שעבדו ועינו את בני ישראל, הקב”ה בירך אותם שירבו
מאוד מאוד (שמות, א, י’ב). מכיוון ששבט לוי היה פטור מעבדות מצרים, הם לא זכו שייוולדו מהם ששה בכרס אחד.
בעל ה”אור החיים” מסביר שעמרם גירש את אשתו לאחר שפרעה גזר שכל זכר מבני
העברים יושלך לים, וכל שאר הלויים הלכו אחריו. ואף שכעבור זמן, עמרם חזר בו והחזיר את אשתו, ייתכן שהרבה מבני שבט לוי לא עשו כך, ולכן מספרם היה נמוך בהרבה מזה של שאר השבטים.
בעל “בית הלוי” (בספר משולחנו של בית הלוי) חושב ששבט הלוי קיבל את פרנסתו
משאר היהודים, על ידי מתן המעשרות, ולכן הקב”ה צמצם בכוונה את מספרם כדי שלא להכביד על שאר בני ישראל.
הנצי”ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) מניח ששבט הלוי כבר נבחר לשמש את הקב”ה
בקודש, ולכן הם נשפטו בחומרה יתירה, ומספרם הצטמצם בגלל עוונותיהם, שקיבלו את עונשם מיד. (ע”כ. והמאמר ממשיך)
(איזה יופי של הסברים. וכמו שכבר אמרתי לא פעם – לכל שאילה על משהו לא ברור או סתירה בתורהיש לפחות תשובה אחת שהיא…”
4. קח את הלוויים תחת כל בכור בבני ישראל
הנושא השני בחשיבותו בפרשתנו – החלפת בכורי ישראל בלוויים ומצוות פדיון הבכור, מצווה שקוומת – במלא חומתה – עד וגם בימינו. (נושא קצת מעצבן ומרגיז, אבל זהו זה)
מאמר מקיף על התפתחות תפקיד הלוויים ניתן ב –
לא אצטט)
ומתוך
..בשום מקום לא ניתן הסבר מדוע בחר ה’ להחליף את הבכורים בלוויים. הטעם להקדשת הבכורים הוא – זֵכר למכת בכורות במצרים שפסחה על בכורי ישראל (ג:יג), ועל הלוויים נאמר בסתם ” וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל-בְּכוֹר ” (ג: יב). גם לא נאמר במפורש מתי עבדו הבכורים לפני הקמת המשכן והעברת הקדושה אל הלוויים. על פי המדרש וכמה מן המפרשים, הבכורים, המכונים בכתוב ” נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל “, הם שהקריבו את העולות בזמן שעלה משה להר סיני עם האצילים (סוף פרשת משפטים). אך הם היו גם בין המקריבים את הקרבנות לעגל, ובזה חטאו והוסרה קדושתם.
עניין זה נזכר שוב בפרק ח, אבל שם פעולת הקדשתם של הלוויים יוצאת אל הפועל על ידי גילוח וטהרה וכו’. המפרשים מסבירים את הלקיחה הזאת ” קַח אֶת-הַלְוִיִּם ” (ח:ה) שלא כמו הלקיחה הקודמת (ג:יב). כאן ההסבר הוא שהלקיחה הייתה בפועל ממש, דהיינו קיבצו את הלוויים שהיו פזורים בכל המחנה על מנת לרכז אותם סביב המשכן. מדובר בפרשה בשני שלבים: שלב המניין של בני ישראל ושלב יצירת המחנות. לדעת המפרשים, לפני יצירת המחנות חנו בני ישראל בערבוביה ולא על פי חלוקה שבטית ברורה. וכך אומר, למשל, רבנו בחיי: “ואמר ‘ קַח אֶת-הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ’ וגו’, כי מעורבים היו בהר סיני, וכן כל השבטים קודם נסעם אל הדרך” (במ’ ח).
הבכורים והלוויים נמנו מבן חודש ומעלה, שלא כשאר השבטים שנמנו מבן עשרים שנה ומעלה שהם יוצאי הצבא. אם נחבר את מספר הלוויים לפי מניין המשפחות נמצא שהסיכום של 22 אלף אינו מדויק, ומספר הלוויים למעשה היה 22,300. מספר הבכורים היה 22,273. אם כן, היו שבעה לוויים עודפים על הבכורים, ובכל זאת התורה מזכירה שהיה צריך לפדות את 273 הבכורים. מדוע? על כך כבר עמד המדרש ואמר:
את מוצא בפרטן של לוויים שלש מאות יתירים על עשרים ושנים אלף, ובכללם אין אתה מוצא אלא כ”ב אלף, והשלש מאות היכן הם, אותן שלש מאות בכורות היו והיו קדש, ואין קודש מפקיע קודש.
בדרך הטבע גם ללוויים היו בכורים, ולכן הם נתקדשו בקדושה כפולה, כבכורים וכלוויים, ולא היה צורך לפדות אותם. על כן לא מנה אותם הכתוב במניין המוחלפים, ונמצא שהבכורים היו עודפים על הלוויים.
רס”ג בספרו “אמונות ודעות” דן בשאלה אחרת – השינוי לכאורה בדעת הקב”ה. נראה כאילו הקב”ה שינה את דעתו והחליט להחליף את הבכורים בלוויים שלא על פי התכנית האלוקית המקורית שבה הבכורים היו אמורים לעבוד במשכן. לדעת רס”ג, אין כאן עניין של החלפה שרירותית אלא עונש שהביא הקב”ה על הבכורים, ובמקומם בחר לו משרתים אחרים..
…. בפירוש תימני אנונימי למקרא מן המאה ה-15, שבפי המהדירים והמתרגמים (י’ טובי ומ’ חבצלת) נקרא “שואל ומשיב” על שם מבנהו – שאלות ותשובות, מובא רעיון אחר להחלפת הבכורים בלוויים. לדעת המחבר, במעשה העגל לא עמדו הבכורים במבחן הזריזות, והלוויים הקדימו אותם. כאשר עמד משה בשער המחנה וקרא “ מִי לַה’ אֵלָי ” (שמ’ לב:כז), הכתוב מספר שהתקבצו אליו כל בני לוי. משה ציפה שיתקבצו אליו הבכורים כיוון שהם אלה שנחשבו כוהנים מקריבים, והיה עליהם להיות זריזים. כיוון שראה שהלוויים זריזים מן הבכורים, התחלפו התפקידים, והלוויים קיבלו את תפקיד משרתי ה’. את דבריו הוא מביא בניסיון להסביר פתגם רוֹוֵחַ (לא ידוע מקורו) האומר ” עבדיא זריזין בכוריא מתינין”. דהיינו ‘העבדים זריזים והבכורים מתונים’ [=איטיים] (ע”כ)
ומתוך דיון קצר בנושא ב –
בתחילה לא דובר כלל בהחלפה אלא במהלך מינורי יותר – משה נצטווה שלא לפקוד את הלוויים בתוך מפקד בני ישראל הרגיל, ולמנות אותם כאחראים על נשיאת המשכן (במדבר א, מט-נ). לאחר מכן, בציווי נפרד, מרחיב ה’ את תפקיד הלויים והם ממונים להיות משרתי אהרון הכהן (ג, ז). ועדין לא נאמר למשה דבר וחצי דבר על כך שהלויים מחליפים את הבכורות. לאחר מכן, ושוב – במסגרת ציווי נפרד – מודיע ה’ למשה שהמהלך נובע מכך שה’ כבר החליט כי הלוויים מחליפים את הבכורות – “ואני הנה לקחתי את הלווים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים” (ג, יא). זה, כמובן, היה חידוש עצום מבחינתו של משה, שהרי גם לאחר חטא העגל נצטוו בני ישראל על מתן הבכורות לה’ “כל פטר רחם לי” (שמות לד, כ).
ועדין הענין לא תם. בציווי נפרד לגמרי, מצווה ה’ את משה, שוב, על ענין ההחלפה, ומורה לו לבצע אותה באופן מסודר: “קח את הלוויים תחת כל בכור בבני ישראל” (ג, מה).
והביצוע? הוא בכלל מסופר בנפרד, במועד בלתי ידוע, “קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם… והעבירו תער על כל בשרם… ואחרי כן יבואו הלויים לעבוד את אוהל מועד” (פרק ח).
גם זכויותיהם של הכהנים והלווים בגין עבודתם ניתנו להם בשלב מאוחר בהרבה – לאחר התפרצותן של המחלוקות המתוארות בפרשת קורח, הכוללת גם את מבחן המטות שנזכר בה – “והיה האיש אשר אבחר בו – מטהו יפרח” – אשר בא להסיר תלונה של בני ישראל שהלינו על משה ואהרון כאילו הם השתלטו על הנהגת עם ישראל וארגנו ג’ובים וכיבודים למשפחתם ושבטם.
לפחות חמישה שלבים נפרדים תוארו לעיל, והדבר כמובן מעורר תמיהה. מדוע היה צורך לבצע את מהלך ההחלפה באופן מדורג וזהיר? מדוע, למשל, לא ניתן היה “לחתוך” את הדברים כבר יחד עם מילואי הכהנים, ולבצע את הכל יחדיו – הכהנים והלויים?
ועוד מדוע אחד גדול: יש לשים לב לתאריך המובא בתחילת פרשתנו – א’ באייר של השנה השנית לצאתם מצרים – שבו החלו להתבצע העניינים שפורטו למעלה. מועד זה התקיים חודש לאחר הקמת המשכן (שמות מ, א), ולפיכך ברור שהקמת המשכן הראשונה לא התבצעה דווקא על ידי הלוויים (שכאמור, טרם מונו לתפקידם) אלא על ידי עוזרים שונים של משה (שהרי קשה להאמין שמשה רבנו הקים אל כל המשכן לבדו, לרבות – למשל – חיבור קרשי המשכן ופרישת היריעות על המשכן). מדוע לא מונו הלויים לתפקידם קודם לכן, וכל ההקמה היתה מבוצעת באופן מסודר על ידם?
מינוי הלוויים לעבודת המשכן היה נתקל, ואולי נתקל, בשורה של התנגדויות. הראשונים להתנגד היו מן הסתם הבכורות אשר הוחלפו על ידי הלוויים חרף קדושתם: “ואני הנה לקחתי את הלווים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים”. החלפת הבכורות בלווים לא היתה מובנת מאליה, שכן מדובר במהלך שערער על ההסדר הקיים לפיו הבכור מוקדש לה’ – הסדר שניתן לו ביטוי עוד לפני יציאת מצרים: “קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא” (שמות יג, ב), וגם לאחריה – “כל פטר רחם לי” (שמות לד, כ). ולא רק הבכורות היו צפויים להתנגד, אלא גם משה רבנו עצמו, שהרי מהלך ההחלפה עמד בסתירה גמורה לעמדתו ותחינתו של משה רבנו בחטא העגל, עת ביקש ביקש ה’ לכלות את עם ישראל ולעשות את משה (שבט לוי?) לגוי גדול. כזכור, משה יצא אז בתחינה ובבקשה כלפי ה’ להימנע ממהלך זה ולשאת את חטאת העם – “ועתה אם תשא חטאתם, ואן אין – מחני נא מספרך אשר כתבת”. העברת המוקד מהבכורות ללוויים לא עלתה בקנה אחד עם תחינותיו של משה.
(ע”כ)
וגישה “ישירה” לנושא, מתוך
http://www.arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=1677
… לויים אלו נתייחדו לעבודת ה’, ובני ישראל נצטוו לפרנסם בתרומות ומעשרות. הם חיו על חשבון משלם המיסים, לא הלכו לצבא ולא עסקו בלימודים כלליים. נכון… הם גם לא זכו לנחלה ושאר ההטבות, להן זכו בני ישראל עם כניסתם לארץ המובטחת, אתה יודע… זכויות וחובות.
וכך כותב הרמב”ם:”כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר: לא יהיה לכהנים הלוים, כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל, חלק בביזה ונחלה בארץ, וכן הוא אומר: בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה”.
בהמשך דבריו עומד הרמב”ם על הסיבה בגללה לא השתתפו הלויים בחלוקת התקציב הנדל”נית, וכך הוא מבאר: “ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל ה’ שנאמר: ברך ה’ חילו (במדבר י”ח, כ’). והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך” (משנה תורה לרמב”ם, זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י’).
לויים אלו התייחדו כדי לשמר את המורשת היהודית הרוחנית, את ה-D.N.A. של האומה היהודית. שמירה זו מיוחדת לאלו שיקדישו את חייהם לשימורה ולהעצמתה. לשם כך נדרשו הלויים לוותר על מנעמי החומר, ולהיות קשורים לחסדיהם של אחיהם היהודים.
קיום הלויים מובטח, כל עוד יאמינו בני ישראל כי כדי לשרוד כאומה, לתורה הם צריכים. מתוך אמונה זו הם ישאו את הלוויים על כפיים ויכלכלו אותם. אולם ביום בו יחליט העם היהודי, כי יש לו אפשרות להתקיים גם ללא ה”ספרא”, בכח ה”סייפא” בלבד, בו ברגע יהפכו הלויים ממשרתי ה’ לנצלנים, ממורי דרך לסחטנים, מאנשי רוח למשתמטים. (ע”כ)
ודיון יותר מפורט ניתן ב –
www.tora.co.il/shiurim/gutel_s/leviyim_ola.doc
(לא אצטט, – המאמר מקיף את הנאמר על הלוויים בשלש הפרשות, במדבר, נשא ובהעלותך)
ופתאום (לא חיפשתי אבל) ראיתי את המאמר הבא (דרור פויר) ב –
https://drorfo.wordpress.com/category/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/page/2/
…
הפרשנים מקשים: למה מבקש אלוהים לספור את בני ישראל? מה, הוא לא יודע כמה הם? הרי הוא ברא את העולם, הוציא את בני ישראל ממצרים, הוא גדול, הוא חזק, הוא תותח, הוא כל-יודע, למה הוא צריך לספור?
ואז הם משיבים. שתי תשובות יש להם, לפרשנים. 1. הוא רצה ללמד את בני ישראל לקח: מעכשיו אין יותר נסים, מעכשיו אתם נלחמים על החיים שלכם. 2. הוא רצה להשאיר לדורות הבאים סוג של הוכחה מספרית: כך היינו אז, כך אנו היום.
….
הרד”פ, כדרכו, נותן פירוש אחר (אני מצטט מתוך “מצעדי גָבֶר”): “וחולק אנוכי על (הפרשנים) האחרים, שבעיניי מצווה האלוהים על משה לספור כל זכר דווקא משום הטעם הפשוט, שאלוהינו לא יודע לספור הוא. אומר אני “לא יודע”,אחרי שסופרים את כל העם, סופרים את הלוויים. אלוהים, כידוע, אוהב את הלוויים במיוחד, ואת הבכורים של הלוויים הוא אוהב במיוחד-במיוחד. כבכור ובן לשבט לוי, מפריעה לי תאוות הבכורים הזו, וכבר התעכבתי על הנושא הזה לא פעם. כך כתבתי בפרשת במדבר של השנה שעברה, וגםכאן, וגם כאן.
…
ובכל זאת, אתעסק בזה עוד פעם. אני מצטט, פרק ג’, פסוק י”ג: “כִּי לִי כָּל בְּכוֹר – בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ, אֲנִי יְהוָה”. זה הטעם שנותן אלוהים לתאוות הבכורים שלו.
שימו לב, אחיות ואחים – ואתם אתם בכורים, מה טוב. בעיני האלוהים, הבנים הבכורים הם תזכורת תמידית לפשע המלחמה שהוא ביצע במצרים. נכון, זו היתה עידנא דריתחא; נכון, הוא היה אז עדיין אלוהים צעיר וחסר נסיון; נכון, הוא רק רצה להוכיח את עוצמתו ברבים.
הכל נכון, אבל אלוהים עדיין כואב את הפשע ההוא. בגלל זה הוא מקדש כל בכור, בשביל להזכיר לעצמו עד כמה רע הוא יכול להיות.
(ע”כ. ולמעוניינים/ות, נא להציץ במאמר ולמצא את הקישורים למאמרים אחרים ששייכים קצת לנושא של הבכורים)
וצילום מתוך מאמר מסכם בנושא ב –
http://www.academia.edu/14117131/%D7%91%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8