From:

Sent: Sunday, 12 June 2016 1:45 AM

To:

ubject: נשא את…צו את…וישלחו…וישמע את הקול

הערה לסדר היום

עקב שמיני של פסח בגולה שהשנה חל בשבת, יש במשך כמה חודשים, הבדל של פרשה, בין הקריאה בישראל לקריאה בגולה.

מתוך מאמר שמנתח את התופעה הרב- שנתית הזו ומציע פתרונות לשיפור ב  –

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/sukot/zipo.html

כוס קפה אחרון – למשמעותו של שמיני עצרת www.biu.ac.il ד ף ש ב ו ע י. מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות. מספר 830. שמחה תורה, תש”ע. מנהגי חיבור והפרדה של …

….  כאשר מגיע לא”י מישהו מחו”ל בתקופה זו של פער בין הקריאות, ימצא שהפסיד קריאה בתורה של פרשה אחת בברכות ומתוך ספר תורה. [7] והנוסע בכיוון הפוך ימצא שפרשה מסוימת הוא יקרא פעמיים. למשל: בשנה פשוטה שסימנה הכ”ז (ר”ה ביום חמישי; שנה כסִדרה, פסח בשבת) פרשת “שמיני” נקראת בא”י בשבת כ”ב בניסן, שהיא בחו”ל אחרון של פסח, ומכאן במשך ארבע שבתות יש בחו”ל פיגור בפרשה אחת הנסגר רק בשבת החמישית, שבה קוראים פרשת “בחֻקותי” בא”י, ובחו”ל מחברים עמה את פרשת “בהר”. בשנה מעוברת שסימנה בש”ז (ר”ה ביום שני, שנה שלמה, פסח בשבת) באחרון של פסח בחו”ל קוראים בא”י “אחרי-מות”, ומאותה שבת נוצר פער בין הקריאות, המתפרס על פני יותר משלושה חודשים(!), ורק באמצעות צירוף “מטות” עם “מסעי” הוא נסגר (כך יהיה למשל בשנת תשע”ו, תשע”ט)…..

…..

	הנוהל המקובל עתה		הנוהל לפי הצעתנו
התאריך	קריאה בא”י	קריאה בחו”ל	קריאה בא”י	קריאה בחו”ל
כ”ב בניסן	אחרי-מות	(ח’ דפסח)	אחרי-מות	(ח’ דפסח)
כ”ט בניסן	קדושים	אחרי-מות	קדושים	אחרי-מות וקדושים
ו’ באייר	אמור	קדושים	אמור	אמור
י”ג באייר	בהר	אמור	בהר	בהר
כ’ באייר	בחקותי	בהר	בחקותי	בחקותי
כ”ז באייר	במדבר	בחקותי	במדבר	במדבר
ה’ בסיוון	נשא	במדבר	נשא	נשא
י”ב בסיוון	בהעלותך	נשא	בהעלותך	בהעלותך
י”ט בסיוון	שלח	בהעלותך	שלח	שלח
כ”ו בסיוון	קרח	שלח	קרח	קרח
ג’ בתמוז	חקת	קרח	חקת	חקת
י’ בתמוז	בלק	חקת	בלק	בלק
י”ז בתמוז	פינחס	בלק	פינחס	פינחס
כ”ד בתמוז	מטות	פינחס	מטות	מטות
א’ באב	מסעי	מטות ומסעי	מסעי	מסעי

(ע”כ. מעניין אם מישהו בכלל דן בהצעה)

אז נא לזכור שבחודשיים הקרובים יש הבדל של שבוע בקריאת הפרשה השבועית, בין ישראל לארצות הגולה ואנוכי הקטן אמשיך לפי הלוח הישראלי)

הקדמה כללית

כבר דנתי נספר פעמים בנושא “מספרים בתורה” וכמובן אני לא הראשון שמשתומם מהיכן הגיעו המספרים הגבוהים של הזכרים מבן חודש ומעלה בשבט לוי, כאמור ב –

פרק ג’ פסוק מג’ = ויהי כל בכור זכר… מבן חודש ומעלה … 22,273

וגם מספר הכשרים לעבודה, מבן 30 שנה עד 50.

פרק ה פסוק מח’ =ויהיו פקודיהם   8,580

(למעמד הישראלי, אפשר ללכת לצבא בגיל 20, לעומת זאת לזכרי שבט לוי שהולכים “לצבא” = כל הבא לצבא לעבוד את עבודת אהל מועד” כלומר לעבוד במשכן – לא להלחם ח”ו, אלא ללכת לישיבה, אופס – להתאמן עד גיל 30, ללמוד מוסיקה – נא לעיין בקטע המסיים להלן – ורק אז לעבודה)

לפי הכתוב, למצריים ירדו 4 לוויים, אבא לוי ושלשת בניו – גרשון, קהת, מררי.

לשלושת הבנים נולדו 8 (שמונה ) נכדים, אחד מהם היה עמרם.

לעמרם נולדו שני בנים ובת = אהרן מרים ומשה. משה היה בן 80 שנה בצאתם ממצריים. נניח שמספר זה, 80 שנה משקף 4 דורות.

יש להניח שנולדו גם הרבה בנות. איך תוך 4 דורות, גדל מספר הלוויים הזכרים מ – 8 ל – 22,273?

כנראה שכל זכר בשבט לוי בממוצע, הוליד כ – 7-8 זכרים בכל דור (לא כולל נקבות)

פסוקי השבוע

זאת עבודת משפחות…

איש אשר יתן לכהן לו יהיה

והשקה את האישה

וימשח אותו ויקדש אותו

ערב שבת שלום

פתיחה

מתוך ויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A0%D7%A9%D7%90

פרשת נשא – ויקיפדיה he.wikipedia.org פסוקים: במדבר, ד’, כ”א – ז’, פ”ט: מס’ פסוקים: 176: תוכן: משפחות גרשון ומררי, חובת שליחת טמאים מחוץ …

פרשת נשא היא הארוכה ביותר בתורה (למעט פרשיות מחוברות), ויש בה 176 פסוקים.

השבת שבה קוראים את פרשת נשא היא תמיד השבת הסמוכה לחג השבועות (לפניו או אחריו)

{הערה – בעת כתיבת גליון זה האתר בו אני שומר את גליונותי “קפא” ולא יכולתי לבדוק מה כבר כתבתיבעבר. כך שכנראה יש בגליון הנוכתי קצת חזרה על מה שכבר כתבתי. אומר רק – סליחה ושכל בעיותי יהיו רק מהסוג הזה)

על מנת – לעדכן ולרענן את מוחנו ארשום שוב את מצוות הפרשה

במדבר, פרשת נשא שסב: מצוות עשה – לשלח טמאים מן המחנה
שסג: מצוות לא תעשה – שלא יכנס טמא למקדש
שסד: מצוות עשה – לשוב מהעונות ולהתודות
שסה: מצוות עשה – לעשות לסוטה כמשפט הכתוב
שסו: מצוות לא תעשה – שלא ליתן שמן במנחת חוטא
שסז: מצוות לא תעשה – שלא ליתן לבונה במנחת חוטא
שסח: מצוות לא תעשה – שלא ישתה נזיר יין או כל מיני שכר
שסט: מצוות לא תעשה – שלא יאכל נזיר עבנים לחים
שע: מצוות לא תעשה – שלא יאכל נזיר ענבים יבשים
שעא: מצוות לא תעשה – שלא יאכל נזיר חרצנים
שעב: מצוות לא תעשה – שלא יאכל נזיר זגים
שעג: מצוות לא תעשה – שלא יגלח נזיר שערו
שעד: מצוות עשה – שיגדל נזיר שערו
שעה: מצוות לא תעשה – שלא יכנס נזיר לאהל מת
שעו: מצוות לא תעשה – שלא יטמא נזיר למת
שעז: מצוות עשה – שיגלח הנזיר ויביא קרבנותיו אם נטמא ויגלח ויביא קרבנות במלוי נזירותיו
שעח: מצוות עשה – שיברכו כהנים את ישראל
שעט: מצוות עשה – לשאת הארון בכתף

(מעניין שהספירה לא נחשבת כמצווה)

אני מסתכל ברשימה ולאט לאט מתמקד וחושב מה בעצם הן המצוות הללו? מוזר, מתוך 27 מצוות, 10 מצוות  לנזיר, 4 מהם מפרטות חלקים של ענבים שאסור לנזיר לטעום.

ולסיום הפרשה מצווה מאוד חשובה, “לשאת את הארון בכתף”.

אז אני לא יודע מה לחשוב. לא ידועים לי הרבה נזירים, היה אחד שמשון.שלא יודע אם הוא שתה יין או טעם זגים, אבל האם הוא דוגמה לחיי נזירות? תמיהתני? אז מה הכתוב ללמדני? לא יודע. אבל כנראה שהעורך לא חשב יותר מידי על המשמעות של להיות נזיר. לא ברור אם הכתוב מעודד את הנזירות או מתנג לה.

והמצווה על נשיאת הארון??? כמדומני שדוד המלך הביא את הארון בעגלה ולא על הכתף (שמואל ב’ פרק ו’ ב’). אולי בגלל זה “שמטו הבקר”

 “וירכיבו את ארון א-להים אל עגלה חדשה” טוב דורש עיון

וכבר פעם הזכרתי את המאמר האפיקורסי שמסכם את תרי”ג המצוות ב –

http://www.hofesh.org.il/articles/halacha/taryag.html

(לא אצטט)

נושאים ופסוקים 1לעיון ודיון נוסף

2. נשא את ראש בני גרשון…בני מררי למשפחותם

3. .

הפרשה מתחילה בהמשך ספירת הזכרים מבן 30 שנה עד בן חמישים שנה של שבט לוי. אבל למעשה הספירה היא של שלושה תת-שבטים. ללוי כידוע, היו שלושה בנים וכל אחד מהם נעשה תת שבט וצאצאיו – יוצאי מצריים – נהיו לתת-שבט עם תפקידי עבודה שונים, בהתאם לדרישות בשטח, כלומר בזמן הנדודים במדבר,

 מה קרה לאחר הכניסה לארץ? האם ההפרדה הזו קוימה בזמן שהוקם מקדש שלמה? (דורש עיון)

בחלוקת התורה לפרשות, ספירת בני לוי (השנייה שהתנהלה לאחר ספירת הבכורים, לפי המסופר בפרשת במדבר, לפני שבוע) התפצלה בין פרשת במדבר שבה נכללה ספירת בני קהת, וספירת בני גרשון ומררי שנכללת בתחילת פרשת נשא.

מעניין אם מישהו דרש את הפיצול הזה בכיוון מסויים ונתן לזה משמעות. מעניין גם שתת-שבט קהת, קיבל תפקיד די נכבד בהובלת ריהוט המשכן – על כתף, תפקיד יוקרתי אבל בעל אחריות מיוחדת ומסוכנת שכרוכה בעונש מוות אם התפקיד לא מבוצע כהלכתו.  .

נשים גם לב שבתחילת הספירה של צאצאי בני לוי, נאמר (פרק ד פסוק א’) “נשא את ראש ני קהת”, גם לספירת תת-שבט גרשון (פרק ה פסוק   ) נאמר  “נשא את ראש בני גרשון….אבל לספירת תת-שבט מררי נשמט הביטוי “נשא את ראש…”

(לדעתי הצנועה, הבדלי לשון וסגנון בסיפורים שחוזרים על עצמם, למשל חלום פרעה, או בפרשתנו, 12 קטעי קורבנות הנשיאים, אין להם משמעות מיוחדת. יותר נכון חושבני שלעורך לא הייתה כוונה מיוחדת.אבל היות וזה כתוב 12 פעמים עם שינויים קליליים, אז במרוצת 2,000 שנות, ניתנו לזה משמעויות, וזה יפה) אז —

מתוך מדרש שדן בשאילות הללו ב –

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=4&perek=4&mefaresh=kli_yakar

נשא את ראש בני גרשון.

היה לו למנות תחילה את בני גרשון הבכור, ומה שרצו לתקן זה במדרש הרבתי (ו א), לומר שלפי שנמסר משא הארון אל קהת על כן מנאו תחילה לכבוד הארון, היא גופא קשיא, למה לא מסר משא הארון אל הבכור, לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה?

והקרוב אלי לומר בזה, שרצה הקב”ה להראות שכבוד חכמים ינחלו, כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרא לקדוש ה’ מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה’ אשר אתו. ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור, הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחילה, ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון, על כן מסר הארון אל קהת, ומנאו תחילה, וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה. אך מדסמך בעל המדרש ענין זה לפסוק יקרה היא מפנינים (משלי ג טו), כדאיתא ברבתי, ודאי כוונתו להורות שכתר תורה הפקר לכל, ועל כן לא ניתן הארון אל הבכור, שלא יהיה תפארתו לומר, אני ראוי לכתר תורה יתר מזולתי אלא הכל שוין בה. לכך נאמר: יקרה היא מפנינים. היינו מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, כי לכתר כהונה אין זוכה כי אם מי שהוא מזרע אהרן, אבל כתר תורה הפקר לכל, והכל זוכין אליו, ….

דבר אחר:

לכן לא ניתן משא הארון אל הבכור, שלא תזוח דעתו עליו ביותר.

ויש אומרים:

הטעם, לפי שמן קהת יצאו משה ואהרן מקבלי התורה.

גם הם. בב’ תיבות אלו חתם הענין לומר שעל כל פנים יספור תחילה את בני קהת,ואחר כך יספור וימנה את בני גרשון גם הם, ואלמלא מקרא זה כתוב, היה אפשר לומר שרצונו יתברך למנות בני גרשון תחילה, כי הוא הבכור; ומה שצוה תחילה שימנה את בני קהת, לא כדי להקדימו במספר, אלא בעבור חשיבת הארון הזכירו תחילה, שכן מצינו במשכן וכליו, שבראש כל אמר, ועשו ארון עצי שיטים (שמות כה י). ואחר כך הזכיר המשכן, ובעשייתם עשה בצלאל תחילה משכן ואחר כך כלים, אם כן ודאי מה שהזכיר הארון תחילה, לא כדי להקדימו בעשייה, אלא לכבוד הארון וחשיבתו הקדימו, כך הייתי אומר שלכבוד הארון שהיה משא בני קהת, הקדים תחילה מינוי של בני קהת, אבל לעולם כשיבא משה לישא את ראשם, ימנה הבכור כבכורתו תחילה?

תלמוד לומר: נשא את ראש בני גרשון גם הם. משמע שמתחילה תשא את ראש בני קהת, ואחר כך ראש בני גרשון, כי כל גם מוסיף על ענין ראשון בא.

ונאמר לשון נשא בבני קהת ובבני גרשון, ולא בבני מררי, לפי שהיה לשניהם מעלה ביתר שאת על בני מררי, קהת מצד משא הארון, וגרשון מצד הבכורה, ועוד, שמשאו היה יותר מקודש מן משא בני מררי, שהיה הפחות שבכולם, על כן לא הזכיר אצלו לשון נשא, ובזה אתי שפיר ג”כ מה שאמר גם הם. ולא אמר גם אותם, אלא שרצה לומר הלא גם המה יש להם יתרון אשר מצדו הם ראוין לנשיאת ראש והיינו הבכורה כאמור. ומטעם זה נאמר בכל מקום למשפחותם לבית אבותם. חוץ מבני לוי שנאמר בהם פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם. (במדבר ג טו) וכאן נאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם, טעם אחד לשניהם, כי הבכורה באה לאדם מצד אבותיו, אם הוא כחו וראשית אונו, וכשבא להחליף הלוים בבכורים, הזכיר בלוים לבית אבותם, כאילו היו המה הבכורים, אשר מעלתם תלויה בבית אבותם, וכן כאן אמר נשא את ראש בני גרשון הבכור גם הם, רצה לומר, גם הם יש להם מעלה, ומה היא המעלה?

לבית אבותם, היינו הבכורה המתיחסת לבית אבותם. …

(ע”כ. וקצת לא הבנתי)

ומתוך מאמר שמרחיב בנושא

http://www.petah-tikva.muni.il/Departments/TarbutToranit/Documents/parasha/31.05.14.pdf

נשא את ראש בני גרשון גם הם )ד-כב( מה טיבו של הביטוי “גם הם” כאן? וכי למה זה יעלה על הדעת שלא לשאת אותם? וכן, למה להלן, אצל בני מררי, לא נאמרה כלל לשון נשיאת ראש, כי אם רק “בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם” )פסוק כט(? ברם, שלושת בני לוי מרמזים על שלושת תקופותיו של עם ישראל. “קהת” מרמז על התקופה שבה היו ישראל מקובצים יחד בארצם )”קהת” מלשון “ולו יקהת עמים”(, היו עומדים ברום המעלה )”ובני קהת עם-רם”…( היו מאירים את העולם )”יצהר” מלשון “צוהר”( והיו עזים וחזקים בקדושתם ובהתחברותם להשם-יתברך )”חברון ועוזיאל”(. לתקופה כזאת יאה ביותר לשון נשיאת ראש. “גרשון” מרמז על התקופה שבה גלו ישראל מארצם )”גרשון” מלשון גרוש(, לפיכך אמר הכתוב, שאף על פי שגלו מארצם בכל-זאת עדיין המה גם רמים ונשואי- ראש – “נשא את ראש…גם הם” לפי שהם מבטלים את עצמם מפני חכמיהם ולומדים תורה מפיהם והרי זה נחשב כאילו היו מקריבים קרבנות, כפי שאמרו חכמינו: “בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה – אלא תלמידי חכמים שבבבל שעוסקים בתורה כאילו הקריבו כל הקרבנות”, )”ובני גרשון לבני ושמעי” – שנתלבנו ונתכפרו חטאיהם על שום ששמעו בקול חכמיהם(. ואילו “מררי” מרמז על התקופות הנוראות והמרות )”מררי” מלשון “וימררו את חייהם”(, שבהן ישראל נרמסים ונשפלים עד עפר, )”בני מררי מחלי ומושי” – שהם סובלים כל מיני חליים ויסורים והם מנותקים מן הכל, ואף-על-פי-כן הן מוסרים את נפשם בעד השם-יתברך ותורתו( – הרי אין טעם לומר: “נשא את ראשם לבית אבותם” שכן אינם בבחינת טפל לאבותם, אלא עולים בהרבה על גביהם, כפי שאמרו חכמינו: “דורו של שמד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם”..(ע”כ)

וככל שקוראים בעיון את הסיפור הפשוט על ספירת בני לוי מתעוררות שאילות  ותמיהות רבות, כמפורט אצל נחמה ב –

http://www.nechama.org.il/answer/416.html

פרשת במדבר ותחילת פרשת נשא, הנראית כהמשך ישיר שלה, קשה ללמדם. אין בהם אלא רשימות של שמות, מפקדים, מספרים, סידורי מחנה – לכאורה אין להבין מה משמעותם של דברים אלה, ולמה נכתבו בתורה בפירוט כזה. לטעמם של מפקד השבטים בכלל הובאו סיבות שונות בגיליון במדבר תשי”ב.

אולם כל הסיבות הנאמרות שם אין כוחן יפה לנמק גם את מפקד הלויים, ובמיוחד את המפקד הכפול (מבן חודש – מבן שלושים שנה).

וכן יש לשים לב לשינויים בביצוע המפקדים ובשינויים בניסוח הדברים. המפרשים, ביחוד אברבנאל, אלשיך, “אור החיים”, מלבי”ם, עסקו רבות בשאלות אלה, ולפעמים הם הצליחו גם לגלות את משמעותם של הדברים המתבטאים בשינויים קלים אלה. והנה אחדות משאלותיהם כדוגמה:

למה נצטווה משה לבדו על מניין הלויים (הראשון), ולא נצטווה עמו אהרן בזה גם כן, כמו שנצטוו שניהם על מניין ישראל?

למה במניין בני קהת נצטוו יחד אהרן ומשה, ובבני גרשון היתה הצוואה לבד למשה?

למה בגרשון נאמר “גם הם”, ולא נאמר כן בבני מררי?

למה נאמר במניין השבטים “שאו”, ובמניין קהת וגרשון נאמר “נשא”?

למה נאמר בסיכומם (ד, לז): “אלה פקודי משפחות הקהתי, ולא נאמר כן באחרים, אלא (ד, מא): “אלה פקודי משפחות בני גרשון”; (ד, מה): “אלה פקודי משפחות בני מררי”?

למה במפקד הראשון (מבן חודש ומעלה) נפקדו בסדר גילם: גרשון, קהת ומררי, ואילו במפקד שני (מבן שלושים שנה ומעלה) לא נפקדו לפי סדר גילם, אלא קהת, גרשון ומררי?

חז”ל ומפרשינו אינם רואים בכל אלה גוונים הבאים להציל קורא משעמום, ולא דברים ש”במקרה”, אלא מוצאים משינויים אלה בסגנון הדברים דבשה ומתקה של תורה. במקצת שאלות אלה עוסק גיליוננו הפעם.

פותחים אנו בטעם מפקד הלויים השני הזה, ובחלוקת הפרשיות המוזרה, החותכת מפקד זה לשניים: משאירה את מניין בני קהת בפרשת במדבר ופותחת פרשתנו במניין בני גרשון….

(ע”כ. מומלץ לעיון)

2. ושכב איש איתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה (מפיק ה

[קטע זה למבוגרים בלבד]

הנושא טעון מיניות, שובניזם גברי ודי מעניין. וקריאה עם תשומת לב לפרטים, מעלה (שוב) כל מיני תמיהות על חזרות של ביטויים, אי סדר, אי בהירות ועוד

אז למעוניינים/ות, הלכות סוטה מסוכמות ב –

http://www.daat.ac.il/he-il/toshba/rambam/nashim/sota/sota3.htm

(לא אצטט)

ואוסף מדרשי חז”ל על שכבת זרע” (יותר משתייך ב – ב –

http://www.aspaklaria.info/300_SHIN/%D7%A9%D7%9B%D7%91%D7%AA%20%D7%96%D7%A8%D7%A2.htm

(לא אצטט)

מתוך ניתוח מסורתי ב –

http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1657.asp

…..סיפורה הכפול של האשה הסוטה

יש כאן סיפור כפול והתורה מספרת את כל הסיפור בצורה כפולה. בעצם מסופרים כאן שני סיפורים נפרדים: סיפור אחד בו האשה ודאי נטמאה, וסיפור שני בו יש ספק. הסיפורים מורכבים אחד על השני. יש סיפור אחד שכתוב כך:

וידבר ה’ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל: ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והוא לא נתפשה:(ה’,י”א-י”ג)

בעלה לא בעסק. הוא לא יודע כלום. באמת זה נעשה בהסתר גמור והיא לא נתפסה. לכן לא עוברת עליו שום רוח קנאה. אם כך, איך האשה מגיעה אל בית המקדש? ההמשך הוא מפסוק ט”ז:

והקריב אתה הכהן והעמדה לפני ה’:

אף אחד לא יודע שום דבר חוץ מהקב”ה שמספר לכהנים. הכהנים שולחים ומביאים את האשה. הבעל לא בעסק בכלל, הוא מופתע מהעניין ואף אחד לא ידע שום דבר. הכהן לוקח אותה ומשקה אותה במים קדושים (ה’,י”ז). לאחר מכן הכהן משביע את האשה ואומר לה (ה’,כ”א):

והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה’ אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה’ את ירכך נפלת ואת בטנך צבה:

הוא אומר זאת בצורה ודאית ואז הוא כותב את האלות בספר ומוחה על המים ומשקה את האשה (ה’,כ”ז):

והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה האשה לאלה בקרב עמה:

“ובאו בה המים המאררים למרים” – אין בכלל אופציות. זה סיפור אחד. האשה מושבעת כאן, והשבועה אומרת רק דבר אחד: הוא משביע אותה שבועת האלה – שבועת הקללה. אין כאן אופציה של “ואם לא”. אלו רק הדברים הרעים והאשה על כורחה עונה “אמן”. אח”כ המים באים בה ועושים את פעולתם.

הסיפור השני הוא שעל אדם עברה רוח קנאה והוא קנא את אשתו. מדוע? הוא לא יודע שום דבר, אך הוא ראה דברים מחשידים ולכן הוא מביא אותה אל הכהן והכהן מביא אותה לפני ה’. האדם הזה מביא איתו גם קרבן. כאן הכל נעשה ביוזמתו של הבעל. כאן לוקחים את העפר והמים מסיבה אחרת לגמרי – המים באים לבחון: אם היא תהיה נקיה המים הללו יברכו אותה ואם לא המים הללו יקללו אותה. לכן נאמר פעמיים “והשקה את האשה”. פעם אחת משקים אותה אחרי כתיבת האלה, זה בבחינה של הודאי. בבחינה של הספק לא מוחקים שום מגילה לתוך המים אלא רק מביאים את הקרבן. האשה אומרת “אמן אמן” על שתי השבועות: שבועת הספק ושבועת הודאי.

סיומת התורה מראה שיש כאן שתי פרשיות (ה’,כ”ט-ל’):

זאת תורת הקנאת אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה: או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והעמיד את האשה לפני ה’ ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת:

הסיומת הזאת מראה שיש בפשט שני סיפורים: סיפור אחד הוא שהאשה נטמאה ואין קשר לבעל. הסיפור השני הוא שעל האיש עברה רוח קנאה. בשני המקרים “ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת”.

המעילה וההעלמה

מה הרעיון בדבר הזה? הרי הקב”ה לא מנהיג בצורה הזאת את העולם. התורה שבעל פה מצרפת את שני הדברים בפועל ואומרת שעד כדי כך הקב”ה לא מתערב כי זה בין איש לבין אשתו. אבל אם האשה הזאת נסתרה, הקב”ה מעביר רוח קנאה אצל הבעל, ואז הבעל צריך לבוא. אם על הבעל עוברת רוח קנאה והוא מחליט לוותר, יש לו בעיה. יתכן והוא מוותר כי הוא יודע שגם בעצמו הוא לא צדיק עולם. חז”ל אומרים שכשם שבודקים אותה בודקים גם אותו. אעפ”כ התורה מספרת לנו את זה כאילו באמת הקב”ה מתערב. מה הנקודה?

(ע”כ.  מומלץ)

…

וגם התלמוד  מנסה להבין את  הביטוי “ונעלם”, מתוך

http://www.kikar.co.il/mobile/app/#news.40379

נעלם מעיני אישה מכלל דה”ל ידיעה מעיקרא. י”מ דה”ל ידיעה שנטמאת דהכי משמע קרא ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם וגו’ וקשה לפירוש זה דהיכי דמי אי בשעת השקאה נזכר מן הטומאה למה משקה אותה ואם אינו נזכר אמאי משקה אותה הא בעינן ידיעה מעיקרא והוא סבור שלא היתה לו ידיעה מעולם ומיהו יש ליישב דמיירי כשאינו נזכר ומ”מ משקה אותה מספק דע”י השקאה יתברר אם היתה לו ידיעה מעיקרא או לאו ולפי המפרשים דונעלם קאי אסתירה מיירי שפיר דבשעת השקאה זכור מן הסתירה אבל מ”מ קשה אמאי חשיב ליה אין מנוקה אם לא בא עליה משנסתרה וי”ל כיון דשכח מוכיח שלא הקפיד ולא חשיב מנוקה מעון דאפילו אינו מוחה אעון בניו ובנותיו אין מים בודקין את אשתו כדאיתא בפ”ב דסוטה (דף מז:) . ואמר נמי התם אם אתם מקפידין על עצמכם המים בודקין את נשותיכם: ידיעת בית רבו שמה ידיעה. אף על פי שדבר זה לא נעלם ממנו שגם עתה יודע כן

ומתוך ניתוח מעניין בנושא ב –

http://www.moreshet.co.il/web/alonparash/print.asp?id=27327&kod=&modul=11&codeClient=100

פרשת סוטה: האם חשד שווא

פרשת נשוא עוסקת במגוון רחב של נושאים, שלא קל לעמוד על הקשר ביניהם. עניין הסוטה הוא ללא ספק אחד הנושאים המרכזיים. הפרשה עוסקת באישה שבעלה חושד בה כי בגדה בו עם גבר זר. התורה דנה

במספר מקומות בספר ויקרא בדינה של אישה שבגדה בבעלה. אישה זו חייבת במיתת בית דין, בהתמלא דרישות פרוצדוראליות שונות. ואולם, באותן פרשיות קיימת עדות נאמנה על מעשיה של האשה עם הגבר הזר. בענייני אישות חל הכלל: “על פי שני עדים יקום דבר” (דברים, יז,ו). פרשתנו עוסקת בחשד של הבעל שאין עדות לביסוסו. אימות החשד נעשה באמצעות מבחן “מי המרים המאררים”. מבחן זה מעלה שאלות רבות, ונסתפק כאן בהבאת דבריו של הרמב”ן (פרק ה, פסוק כ), כי ” אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל, בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק העניין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו … משרבו הנואפים פסקו מי סוטה …”
אנו מעוניינים לדלות מסר אחר מהפרשה. הליך הבדיקה של האישה משפיל ביותר. התורה מתארת כי הכהן פורע את ראש האישה. חז”ל תיארו עניינים נוספים הגורמים להשפלתה. עצם ההליך משפיל, אפילו יתברר בסופו שהאישה צחה כשלג. מצב זה מעלה תמיהה על אפשרות הבעל לגלגל הליך כזה בשל חשד גרידא. תשובת חז”ל ניתנת בעקיפין, באמצעות קריאה של הפסוקים באופן שאינו מאפשר לבעל לנקוט בנקל בהליך זה. בפרק ה פסוק יג נאמר: ” ושכב איש אותה שכבת זרע, ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה”. פסוק יד ממשיך: “ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה”. חז”ל מצאו בפסוקים אלה את הקינוי והסתירה, וראו בהם תנאים מוקדמים הנדרשים לקיום ההליך. קינוי הוא אזהרה של הבעל לאישה, לבל תיסתר עם איש פלוני. סתירה היא ייחוד של האישה עם האדם שהוזהרה לגביו. על הקינוי והסתירה להיות בנוכחות עדים (משנה תורה, הלכות סוטה, פרק א, א-ב). ייתכן שקריאה זו “סוטה” במספר עניינים מפשוטו של מקרא: ראשית, הביטוי “ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו”, מתאר לכאורה את מצבו הנפשי של הבעל, ולא קובע אזהרה הנדרשת מצדו. הביטוי “קנאה” במשמעות דומה אינו מוכר במקומות אחרים. כמו כן, הפרשנות ההלכתית מקדימה את הקינוי לסתירה, ואילו בתורה פסוק יג העוסק בסתירה קודם לפסוק יד הדן בקינוי. בנוסף, לפי פירוש חז”ל, המלים בפסוק יד “ועד אין בה” מתייחסות למלה “ונטמאה” בלבד, ולא לסתירה, שם נדרשת עדות של שני עדים. (על פרשנות אפשרית שונה, ראו בספרי על אתר). מילוי הדרישות שבאו לידי ביטוי בפרשנות חז”ל מביאות לכך שלחשדו של הבעל יש בסיס איתן בעובדות. האישה הוזהרה לא להתייחד עם פלוני, וקיימת עדות כי עברה על האזהרה והתייחדה עמו. פתיחת ההליך המשפיל מובנת יותר לאור חשדו המבוסס של הבעל.
(ע”כ)

ומתוך עוד ניתוח (מודרני פסיכולוגי)  בנושא ב –
http://ruth-golan.com/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%94/%D7%A7%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%95%D7%94/

מה אומרת האשה בכל פרשת הבדיקה וההשפלה הזו? אמן אמן. את סודה היא אינה מגלה. צריך להשקות אותה במים המאררים כדי שהם יגלו אותו. אם בגדה תצבה בטנה, ואם לא, תזכה בהריון ובבן זכר

בהמשך ההיסטוריה, מרגע שהבדיקה מאבדת את האקטואליות שלה והופכת לדיון תאורטי בין חכמי המשנה או התלמוד או אלה שבאו אחריהם נעלם ממד הבדיקה והטקס הופך לטקס השפלה וענישה של מידה כנגד מידה כיד הדמיון וההתענגות הטובה על הגברים.

הדיון עובר מבדיקה דתית אלוהית לעונש חברתי, מהעמדה לפני אלוהים להעמדה לפני הקהל והשפלה. מאשה שחטאה בסתר לאשה נוטפת מיניות. הגברים הדנים נסחפים אחר ההתענגות המילולית שלהם בלי מעצור.

למשל בתוספתא א’2 מנסים החכמים לקבוע מה נחשב כיחסי מין:

“וכמה היא טומאה כדי ביאה, וכמה היא כדי ביאה כדי העראה (חדירה) וכמה היא כדי העראה ר’ליעזר אומר כדי חזרת דקל, ר’יהושוע אומר כדי מזיגת הכוס, בן עזיי אומר כדי מזיגת הכוס לשתותו, ר’עקיבא אומר כדי לצלות ביצה, ר’יהודה בן פתירה אומר כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו, ר’לעזר בן ירמיה אומר כדי שיקשור גרדי נימה, חנן בן פנחס אומר כדי שתשוט אצבעה לתוך פיה, פלימו אומר כדי שתפשוט ידה ותטול ככר מתו הסל אע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם…”

זה נשמע כמו בדיחה, וויץ, הגחכה, מטאפורות של גברים שעומדים חסרי אונים מול הדלת הסגורה. אנו חשים את ההתענגות של חכמי התורה – הדחף המציץ דרך המטאפורות. ההיסחפות בתוך הדיבור על מנת להשתיק את קולה של האישה. האיום הולך וגדל ככל שמגדרים ומגבילים. כשדנים החכמים במידה כנגד מידה בטקס הסוטה, הם מתייחסים רק  לחטא הגופני, לא לבגידה הרגשית או הרוחנית. למשל בתוספתא ג’4,5 מתואר תהליך הפיתוי במקביל לתהליך הטקס.

אביא רק את הפיתוי שנעשה ללא מלים: “היא עמדה לפניו כדי שתהא נאה לפניו /היא פירסה לו סדין /היא קולעה לו שערה /היא קישטה לו פניה /היא כחלה לו עיניה /היא הראתה לו באצבעה /היא הראתו את בשרה /היא חגרה לו בציצים /היא פשטה לו יריכה /היא קבלתו על כריסה /היא האכילתו מעדנים /היא השקתו יינות משובחין בכוסות משובחין /היא עשתה בסתר”.

בפרשת הסוטה אנו מוצאים את בניית הסיטואציה הארוטית והפיכת האישה לגוף מלא יצרים – ללא דיבור. מה קורה לסוטה? נראה שהחטא העיקרי שלה הוא הסוד. הסוד הופך אותה ליצור ארוטי שמשגע את הגברים. ראינו במשנה ובתלמוד כיצש הם נסחפים בתיאורים פלסטיים. המצב הארוטי האניגמטי של האישה מאיים לפרק את הסדר הסמלי שבנוי על חוק האב. מהו עונשה אם כן? לחשוף את המעבר בין האזורים הארוטוגניים לגוש הבשר, את הדחף להפוך לאינסטינקט חייתי, לרוקן את הגוף הנשי מהסדר הסמלי ולהחזיר אותו למצבו האובייקטלי, הלא סובייקטיבי…..(ע”כ.מומלץ)

מספיק להיום עם הסטייה

3. איש או אישה כי יפליא לנדור נדר.נזיר להזיר..

פסוק קצת תמוה. ומה בעצם קורה כאן? והדבר החשוה לחז”לינו הוא (כשיש הסבר נאה לזה) למה נסמכה…
מתוך (מצטט את רש”י)
http://sodtorah.co.il/pirush.php?book=&perek=%E1%EE%E3%E1%F8%20%F4%F8%F7-%E5&pasuk=%E1&trans כי יפלא. יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, ^[ג] לומר לך שכל הרואה סוטה ^[ד]בקלקולה יזיר עצמו מן היין (סוטה דף ב.), שהוא מביא לידי ניאוף: נדר נזיר. אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין: להזיר לה’. להבדיל עצמו מן היין לשם שמים:

שפתי חכמים [ג] דק”ל היה לו להסמיך לפרשת נדרים כי הוא מקומה הראוי לה והרא”ם פירש שאין לו דמיון וערך עם פרשת סוטה שזו עברה על י’ הדברות וזה קדש עצמו במותר לו משום הכי [כך]פריך [הֵקְשָה קושיה] למה נסמך אף שאין זה סדר של .רש”י זכרונו לברכה: [ד] כלומר היאך שמנוולין אותה כדכתיב ופרע את ראש האשה:

….

כלי יקר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה’. אע”פ שכבר השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, מ”מ פרט כאן אשה כי לכך נסמכה פר’ נזיר לפר’ סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, (סוטה דף ב.) וזה שייך יותר בנשים מבאנשים כי מסתמא הנשים יזירו מן היין. וא”ת הל”ל [היה לו לומר] כי יפליאו שהרי עם שניהם הוא מדבר כדרך שנאמר (ה, ו) איש או אשה כי יעשו וגו’ [וגומר] . אלא לפי שהיין מזיק יותר לנשים תשושי כח מלאנשים גבורי כח ואם אשה תזיר מן היין אין הדבר פלא כל כך כי בנקל לה לבא לידי מכשול של ערוה כארז”ל (כתובות דף סה.) ד’ אפילו חמור תובעתה כו’, אבל האיש ודאי מפליא לעשות אם יזיר מן היין כי חזק הוא ממנו לכך נאמר כי יפליא.

(ומתוך מסכת כתובות לעיל)

אין פוסקין יינות לאשה ואם תאמר (הושע ב, ז) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי דברים שהאשה משתוקקת עליהן ומאי נינהו תכשיטין דרש רבי יהודה איש כפר נביריא ואמרי לה איש כפר נפור חיל מנין שאין פוסקין יינות לאשה שנאמר(שמואל א א, ט) ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה שתה ולא שתת ….

מיתיבי רגילה נותנין לה רגילה שאני דאמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל רגילה נותנין לה כוס אחד שאינה רגילה נותנין לה שני כוסות מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר רגילה בפני בעלה שני כוסות שלא בפני בעלה נותנין לה כוס אחד אינה רגילה בפני בעלה אלא כוס אחד שלא בפני בעלה אין נותנין לה כל עיקר ואי בעית אימא רגילה נותנין לה לציקי קדירה דא”ר אבהו א”ר יוחנן מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לע”ש אמרה להן כך תפסקו לבנותיכם תנא שומרת יבם היתה ולא ענו אחריה אמן תנא כוס אחד יפה לאשה שנים ניוול הוא שלשה תובעת בפה ארבעה אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת אמר רבא לא שנו אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה לית לן בה … (ע”כ)

ומתוך מאמר הלכתי ב –

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=31219

“איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'”

נזיר ה ע”ב

הגמ’ עומדת על כפל הלשון “נזיר להזיר”, אומרת הגמ’: מלמד, שהנזירות חלה על הנזירות, הגמ’ כאן בנזיר וביתר אריכות בנדרים י”ז מבארת: שהחידוש של התורה מתייחס לאופן בו אמר אדם הריני נזיר היום, הריני נזיר היום, והרי כל נזירות זוקקת הנהגת נזירות של 30 יום, כאשר אדם אמר הריני נזיר היום, חלה עליו כבר נזירות למשך 30 יום, הנזירות האחרת מתייחסת אף היא להיום, ואין נזירות יכולה לחול על אותה נזירות, אדם לא יכול להיות נזיר באותם 30 יום פעמים, אילולא חידוש התורה היינו אומרים שהנזירות השניה אותה קיבל, אין לה שום תוקף ושום חלות, הרי”ז כאדם שאמר: קונם ככר זה עלי, ושוב אמר: קונם ככר זה עלי, ואנו יודעים על פי הגמ’ בנדרים ובשבועות: שאין נדר חל על נדר, והנדר השני מוגדר כפיטומי מילי בעלמא (דבר שטות), אבל כיון שהתורה גילתה במה שכפלה את לשונה לאמר “נזיר להזיר לה’ “, אנו לומדים שבנזירות, נזירות אחת כן חלה על השניה, ז”א, שאחר 30 יום יאלץ הנוזר לנהוג שוב 30 יום. וכך פסק הרמב”ם …

הבדל גדול יש בין חיבורו של הרמב”ם היד החזקה, לבין חיבורו של רבי יוסף קארו השו”ע, בעוד שהרמב”ם כותב את כל ההלכות המופיעות בתורה כולה, בין ההלכות הנוהגות בזמן הזה, ובין ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה, בשו”ע הושמטו כל ההלכות שאין להם נפק”מ הילכתית בזמן הזה, ארבעת חלקי השו”ע עוסקים אך ורק בהלכות כאלו שיש להם נפק”מ בזמן הזה כשאין בית המקדש קיים. השו”ע מביא כמה דיני נזירות, והש”ך בסי’ רל”ט בסעיף כ”ח כותב כך: “ודע דנזירות נוהג בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, ולכן רבינו המחבר הביא דיני נזירות, הש”ך מונה את כל הל’ נזירות המופיעים בשו”ע יור”ד. שואל ע”כ החידושי הרי”ם קושי’ עצומה ומעניינת: אם שאר ההלכות מהל’ נזירות המופיעים בשו”ע אמנם תקיפים גם בזמן הזה, הל’ זו של הריני נזיר היום, הריני נזיר היום, אין לכאו’ שום היכי תימצי במציאות בזמן הזה. נכון שגם בזמן הזה אדם שמקבל עליו נזירות הרי הוא נזיר לכל דיניו, ולמרות שאנו כולנו טמאי מת, מ”מ הנזירות חלה, וכבר נחלקו הראשונים: כיצד על הנזיר לנהוג למרות שהוא ממילא טמא מת, …. (ע”כ)

ולסיום נושא הנזיר, מתעוררת השאילה האם הנזיר קדוש אן חוטא?  שהרי בסיום תקופת נדרו הוא מביא קורבן “וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש…”
מתוך דיון מעמיק בנושא ב –
http://www.mayim.org.il/?parasha=%D7%A0%D7%96%D7%99%D7%A8-%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9-%D7%90%D7%95-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%90

…. מסכת נדרים דף ט עמוד ב

אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?12 אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר: “איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'”.

מסכת נדרים דף י עמוד א14

אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור’ אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן, דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון – הא דאמרן.15 ורבי אלעזר הקפר ברבי – דתניא: ר’ אלעזר הקפר ברבי אומר: “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש”. וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא.16

(ע”כ)

וכנראה שלא כל כך ברור למה הנזיר חייב להביא קורבן על “חטא”. הסברים לכך מתוך

http://www.daat.ac.il/he-il/tanach/iyunim/tora/bamidbar/maamarim/eisenberg-nazir.htm

(כו) וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזיר בקדושתו לעבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם,ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלקיו, כענין שאמר “ואקים מבניכם לנביאים מבחוריכם לנזירים” – השווה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב “כל ימי נזרו קדוש הוא לה'” – והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם.

רמב”ן

(כז) טעם הקרבן הזה בנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כולה קרבן כי אם על עוון שקדם לשעבר. וזה שקדם וזכה לעשות מצווה, והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם, ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבנו תורה להביא קרבן – הנה זה ענין נפלא ומחודש. וכן אמרו חז”ל … חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר. והרמב”ן נתן טעם על דרך הפשט (לעיל מקור כו). ועם כל הטעם הזה, לא יצא קרבנו של נזיר מן החידוש. כי היכן מצינו קרבן על העתיד? אבל טעם הקרבן והחידוש איננו מתבאר אלא על דרך הקבלה …

רבנט בחיי..

(ע”כ)

ניתוח מקיף של הנושאים סוטה ונזיר נמצא ב –

http://www.biu.ac.il/JS/tannaim/sifrei/Sifrei%20Bam%20Dev%20EdPrincep.pdf

(לא אצטט. מאמר קשה אבל מומלץ)

ומתוך דיון מקיף בנושא “הפרישות” ב –

http://old.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/m0571/m0571071a.html

אחת השאלות השנויות במחלוקת בין חכמים בישראל והוגי הדורות היא מהו יחסה של התורה אל הפרישות, בין שהיא פרישות מלאה או חלקית, מכל מקום פרישות מרצון לצורך דבקות בקב”ה. כאשר מדברים על פרישות מתכוונים להתנזרות מהנאות העולם הזה, אפילו מדברים המותרים לאדם על-פי דין. האם זו דרך שראוי לו לחסיד לדבוק בה? האם זו דרך רק ליחידים או גם לרבים? שאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מתבוננים באורחות חייהם של חסידים ראשונים ושל כתות האיסיים שחיו בשלהי הבית השני, שגזרו על עצמם סיגופים וחומרות שדעת חכמים הפרושים לא הייתה נוחה מהם. כתות אלה ראו עצמם ללא ספק כיהודים וכמגשימים את רוחה של היהדות הצרופה, וכמגלמים באורחות חייהם את דרך ההידבקות בקב”ה. תופעת הסגפנות לבשה ממדים גדולים במיוחד אחרי כישלון מרד בר-כוכבא.
מאוחר יותר דרכם של האיסיים פשטה בצורות מצורות שונות בקרב הנצרות לפלגיה, תוך שרבים מאבות הכנסיה ורועיה הרוחניים מנשאים דרך חיים זו כאידיאל שאין למעלה הימנו. דעה רווחת היא שהיהדות ביסודה אינה מטיפה לחיי פרישות (מה שמכונה “אסקיזם”)…

פילון האלכסנדרוני – מעלתה של האסקיזה:

לדעת פילון האלכסנדרוני, הנזירות היא הקרבה וביטוי לאהבה הגדולה של הנזיר לבוראו. גידול השיער של הנזיר משמעו דבקות בנדרו. פילון מפרש את שרפת השיער של הנזיר על גבי המזבח כהקרבה מחלק מגופו (ליתר דיוק, הנזיר מסתפר וזורק את שערו תחת דוד השלמים).¹ מבין השיטין של דבריו ניתן להבין שפילון משבח את הנזירות, ורואה בה מעלה יתרה של אדם הפורש מתענוגות העולם כדי לדבוק בבורא. ייתכן שגישה זו הושפעה במידה זו או אחרת מהעולם היווני-רומי ואולי גם מאבות הכנסיה.²

יצחק בער – האסקיזם ביהדות ושורשיו

לדעת ההיסטוריון יצחק בער, החכמים והחסידים בימי הבית השני ובתקופת החשמונאים ואף קודם לכן נטו לחיי פרישות ואפילו לסיגוף,³ אולם מאוחר יותר נדחתה דרך חיים זו ביהדות, ולא נותרו אלא שרידים ממנה. לדעת בער, קיים היה רקע משותף בין תורת הסטואה לתורת חכמי ישראל בזמנו. על כן יש צדדים משותפים למגמה המוסרית של חוגים אלה מישראל ומן העולם היווני. הסטואה הטיפה להסתפקות במועט וכן לוויתור על תענוגות העולם הזה, ובמקביל הטילה על החכם להתמיד בהתקדמותו המוסרית. לדעת בער, החסידים הראשונים שמבין חכמי ישראל חתרו מבחינה מוסרית להמשיך את המסורת של תורת משה והנביאים, והסתייעו בתכנים מן התרבות ההלניסטית שתאמו את עולמם. החכמים החסידים הראשונים הם אב טיפוס של הנזירים הנוצרים המאוחרים, ….⁴

(ע”כ.. מומלץ)

4. ושמו את שמי על בני ישראל

פסוק יפה, אבל מה משמעותו?

מתוך

https://faculty.biu.ac.il/~barilm/vesamu.html

בספר במדבר ו,כב-כז כתובה ברכת כהנים המוכרת לכל מתוך הופעתה בתפילה המסורתית.

לאחר הברכה כתוב כך: ‘ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם’, ונפתח, אפוא,

בפירוש פסוק זה.

נתקשו המפרשים במשמעות ‘ושמו את שמי’, ואין מלים אלו מחוורות כלל. אחד מאחרוני

מפרשי הפסוק, י’ ליכט, לא ציין אלא זאת ששונה משמעות הפועל ‘שים’ בפסוק זה

ממשמעותו שבדברים יב,כא ‘לשום את שמו שם’, אך עדיין לא התברר העניין, שכן אין

אנו יודעים כיצד שמו את שמו של ה’ על בני ישראל.¹

א. הפירוש ה’קונקרטי’

בשנת 1979 נתגלתה ברכת כהנים על גבי שתי לוחיות כסף מימי בית ראשון, לערך

מאמצע המאה השביעית לפני הספירה. ² נוסח הברכה כפי שהוא מופיע שם, שונה בחלקו

מהנוסח המסורתי, אך אין זה נוגע לענייננו כאן, וטעון הוא מחקר בנפרד. והנה,

לאחרונה, בעקבות גילוי זה, הציע א’ דמסקי פירוש חדש לפסוק הקשה.³ נראה, לדעתו,

שבעלי לוחיות הכסף פירשו את הפסוק הנדון כאן באופן מילולי וממשי. כלומר, בעלי

לוחית הכסף קיימו את ‘ושמו את שמי’ בכך ששמו על גופם (יד או צואר), את ברכת

כהנים הכתובה על כסף, מעין קמיע, או תפילה המוצמדים לגוף באמצעות רצועת עור או

פתיל. הווי אומר, ‘ושמו את שמי’ מתפרש לנו עתה כשימה בפועל של ברכת כהנים

הכתובה על לוחית כסף על הגוף.

ואכן, מה שקוסם בפירוש זה הוא דמיון המנהג המשתקף בו, לשים את ברכת כהנים על

הגוף, למנהג קשירת התפילין על הגוף,….

לאחר הברכה, מה עשו הכהנים? כתבו הם את שמו של ה’ על גופם של המתברכים.

כך עולה מן המקרא שלפנינו, ואם מטילים אנו ספק במנהג המתואר כאן, כי אז צריכים

אנו לשוב ולעיין בדברי יחזקאל הכהן והנביא. הנביא צווה על ידי ה’ לאמור (שם,

ט,ד ואילך): ‘והתוית תו על מצחות האנשים… והכו על (קרי: אל) תחס עיניכם ואל

תחמלו… ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו’. הווי אומר, התו על

מצחות האנשים נועד לציין את דבקותם בה’ ושיוכם לו מחד גיסא, ולשמור עליהם מפני

(המלאך) המשחית מאידך גיסא…

(ע”כ. מומלץ)

ואוסף מדרשי חז”ל בנושא ברכת כהנים ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/002_BET/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA%20%20%20%

D7%9B%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%9D.htm

(לא אצטט)

וכך גם מאמרה של נחמה (מומלץ)

http://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/printitem.asp?item=20575

(אצטט קטע)

אברבנאל מביא שלוש דוגמאות של ברכות המוכרות לנו מן המקרא:

בראשונה ה’ מברך את נבראיו כפי שהוא ברך את אברהם שזכה לרווחה וכל טוב.  בשנייה האדם מברך את אלוהיו בשבח ובהודיה כפי שכתוב על דוד ב דברי הימים א’ כ”ט, י.  ובשלישית הכהן מתפלל לה’ שיזכה לברכתו, “שיהיה עניינם אמריה ותפילה עליהם בלבד”, כלומר הכוהנים אינם מברכים את בני ישראל אלא מתפללים שיזכו לברכתם.

אברבנאל מתנגד לתפיסה המעצימה את כוחם של הכוהנים או של המשרתים בקודש הסבורים שיש להם סגולה יתרה.

במקום אחר נחמה מסכמת את הדיון בדבריהם של חז”ל מן התלמוד:

התורה הזו דומה לשני שבילים: אחד של אור (אש) ואחד של שלג. היטה בזה – מת באור (נכווה באש), היטה בזו –

מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע. (ירושלמי מסכת חגיגה, פרק ב, הלכה א)

נחמה מסבירה:

הרואה את הכוהנים כאנשים שיש בידם כוח עצמאי להיטיב או להרע, הריהו כרואה את הברכה כאמצעי מגי ושוב

אין לו חלק בתורת ישראל, כי כבר נכווה באש של עבודה זרה, של אמונה בקסמים

ובכשפים, באישים בעלי סגולות על-אנושיות היודעים לפעול פעולות בעלות כוח השפעה להכריח את הקדוש ברוך הוא

לרצונם, חס ושלום, ועליו ייאמר: “מת באור”. ואולם המבעט בברכת הכוהנים

וטוען שאין לו צורך בה, בעט באחת ממצוות התורה ועליו ייאמר, שהוא “מת בשלג”. (עיונים בספר במדבר, עמ’81)

(ע”כ)

וסתם לשעשוע –

מוסיקה בבית המקדש

– מתוך

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2480685/jewish/-.htm

הלויים בני שבט היו אלו שהופקדו על המוזיקה. הלויים נחלקו לשנתי פלוגות: חברי המקהלה (“משוררים בפה”) וחברי התזמורת (“משוררים בכלי”), ובתלמוד1מובא דיון איזו משתי המחלקות היתה חשובה יותר.

כל לוי היה צריך להשלים חמש שנים של לימודים באקדמיה למוזיקה2 , אקדמיה שמנתה בזמנו של דוד המלך לא פחות מעשרים ושמונה אלף לויים3 !

מתי היו מנגנים?

הלויים היו שרים ומנגנים פעמיים בכל יום – בקרבן ‘תמיד’ של שחר ובקרבן ה’תמיד’ של בין הערביים, וביום שיש בו גם קרבן מוסף (שבת ראש חודש והמועדים) – שלש פעמים. השירה היתה מתבצעת לקראת סיום תהליך הקרבת הקרבן, ברגעים של ניסוך היין ע”י הכהן.

המשנה  מתארת כי שירת הלויים המופלאה היתה נשמעת מבית המקדש שבירושלים עד ליריחו. נדמה, שזוהי המוזיקה העתיקה ביותר שנשתמר ממנה תיעוד מפורט על סדריה והליכותיה במקורות.

טוב – עוד פעם הארכתי – טוב לתיקון שבועות

אז

שבת שלום – חג שבועות שמח – ושבוע טוב

להת