Sent: Sunday, 19 Junae 2016 12:39 AM
To:
Subject: בהעלתך את…והנפת אותם…. אל נא תעזב אותנו
http://www.aspaklaria.info/030_LAMED/%D7%9C%D7%90%D7%9E%D7%A8.htm
www.aspaklaria.info
לאמר זהר: מהו לאמר, ומשיב לאמר פירושו לומר ולהכריז בכל לשון (שהקב”ה דבר עם אברהם), שלא יהיה …
|
..מכילתא:
לאמר, צא ואמור אליהם מיד, דברי רבי ישמעאל, שנאמר ויצא ודבר, רבי אליעזר אומר צא ואמור אליהם והשיביני דבר, שנאמר וישב משה את דברי העם אל ה’… שמעון בן עזאי אומר בקול שאתה שומע בו בו למד, רבי עקיבא אומר, לאמר, צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר עמי… (בא הקדמה)
רבי שמעון בן יוחאי אומר, כל מקום שהוא אומר לאמר ואמרת אליהם, הרי זה לדורות, וכל מקום שאינו אומר לאמר ואמרת אליהם, הרי זה לשעה. רבי אומר אפילו בכל מקום שאינו אומר לאמר ואמרת אליהם הרי זה לדורות, חוץ משלשה… (בשלח פרשה א)
ומתוך
http://midreshetbeer.co.il/UploadFiles/MidreshetBeer/192-1132013_ויקרא- דיני.docx
בדיקת הופעת הביטוי “וידבר ה’ אל … ” בתנ”ך עולה ש יש מס’ פעמים בודדות שנאמר וידבר ה’ / אלוהים אל מישהו מלבד משה רבנו . מכאן יוצא ש יש מעט דיבור בין האדם והאל, ומשה הוא הי וצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל . ניתן ל ו מ ר ו בצדק שישנן עוד מילים בתנ”ך שמציינות דיבור ובעיקר אמר/ ויאמר. בספר בראשית למשל זו מילה נפוצה מאוד, וה’ אומר דברים לאדם, לקין, לנח, לאברהם, ליצחק, ליעקב ולרבקה (אם כי לא ניתן להשוות זאת מבחינה כמותית לדיבור אל משה, ולפי המדרש גם לא מבחינה איכותית) .
נחזור ל פסוק נו ונשאל מהו ההבדל בין ‘ ויאמר ‘ ל ‘ וידבר ‘ , בהתייחס לדברי ה’ לאדם?
אציין שני הבדלים : המילה דיבר מציינת את המעמד/המצב שבו נמצאים שני אנשים או האדם ו האל, הם מתכוונים אחד כלפי השני – האחד אומר משהו לשני (מתוך ידיעה שהשני מקשיב) והשני מקשיב (מתוך ידיעה שהאחד אומר משהו ספציפי אליו). בדומה לדרך שהמילה דיבור משמשת אותנו היום בשפה המודרנית: גם כמציינת את הדיבור הפיזי, הוצאת המילים מהפה, אך גם כציון לקשר(כמו בביטוי הסלנג: יש לי/אין לי דיבור איתו). כל זאת מבלי שנדע מה היה תוכן הדברים. לכן הפסוק מסתיים במילה ‘ לאמר ‘ , שפותחת את תוכן הדברים, כמו שאומרים היום “אמירה” (הביטוי: מה האמירה שלו וכד’ ). הביטוי: דיבר עם … מציין את המעמד ששני האנשים היו בו, בלי קשר לנושא ולתוכן השיחה, ואילו אחרי המילה: אמר … צריך לבוא תוכן .
הבדל נוסף הוא שהמילה ‘ וידבר ‘ ( שברובה מופיעה בספרי ויקרא ובמדבר) באה לפני נאום מסודר , כאשר ה’ רוצה למסור למשה או ל אהרן ציוויים לגבי מעשים שצריכים לעשות במשכן ובכלל או שאסור לעשות, ואילו המילה ‘ ויאמר ‘ , כאשר היא באה ללא ‘וידבר’ לפניה , מופיעה בהרבה תגובות מיידיות , כלומר יש איזו בעיה, תלונה של ישראל וכד’ וצריך מיד לאמר משהו כתגובה .
קצת עיונים בנושא ניתנים ב –
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1412653&forum_id=771
(לא אצטט)
- 1.1 עבודת המקדש
- 1.2 פסח ופסח שני
- 1.3 ענן וחצוצרות בתנועת המחנה
- 1.4 מסע המחנה
- 1.5 קברות התאווה
- 1.6 האישה הכושית ומרים
- ואחזור שוב על מצוות הפרשה, לפי
שפ: מצוות עשה – לשחוט פסח שני בי”ד באייר
שפא: מצוות עשה – לאכול פסח שני ליל טו’ באייר
שפב: מצוות לא תעשה – שלא להותיר מפסח שני עד בוקר
שפג: מצוות לא תעשה – שלא לשבור עצם מפסח שני
שפד: מצוות עשה – לתקוע בחצוצרות במקדש ולהתענות על כל צרה שלא תבוא
משקל המנורה וכל חלקיה – כיכר זהב טהור (57.6 ק”ג). גובה המנורה – 18 טפחים, אורך המנורה (למעלה בין הנרות הקיצוניים) – 12 טפחים. (לדעת “שלטי הגיבורים” – 9 טפחים).
המנורה כללה במקשה אחת: ירך (בסיס), קנה אמצעי, 6 קנים, 22 גביעים, 11 כפתורים, 9 פרחים, ושבעה נרות. לצורך הטבת המנורה נוספו אביזרי עזר: מלקחיים, מחתות, מדרגות, כוז, כד שמן, שמן זית זך ופתילות (שנעשו מבלאי בגדי הכהנים
שם המידה | הגדרה הלכתית על פי יחידה אחרת | ערך ביחידה המטרית | ||
רב חיים נאה | חזון אי”ש | הרמב”ם | ||
אצבע, אגודל | (יחידה בסיסית) | 2 ס”מ | 2.4 ס”מ | 1.9 ס”מ |
טפח (טפחא), פשך | 4 אצבעות | 8 ס”מ | 9.6 ס”מ | 7.6 ס”מ |
סופו של שיקום שהתארך ונמתח
“דבר אל אהרון ואמרת אליו – בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” נצטווה משה רבנו בתחילת פרשתנו, והקורא אינו יכול שלא לתמוה ולשאול את עצמו מה לענין הדלקת המנורה על ידי אהרון ולמקום שאנו אוחזים בו כעת – לאחר שכבר הוקם המשכן ונחנך המזבח. מה פשר האיחור הזה?
תמיהה זו מהווה חלק ממערך הציוויים הקשה והמורכב הקשור להדלקת הנרות המנורה: בשלב הראשון, בציווי על עשיית המנורה, נאמר מפורשות שידליקו במנורה נרות (“והעלה את נרותיה” (שמות כה, לז)) אך לא כתוב מי יעשה זאת. בשלב השני, בפרשת תצווה (שמות כח, כ), במסגרת הציווי בענין שמן הזית, צוין אהרון הכהן ובניו כמי שיערכו את השמן במנורה (“יערוך אותו אהרון ובניו”), אך, בפועל, לא נמסר הציווי לאהרון, ואף חמור מזאת, שבעת הקמת המשכן (שלב שלישי!), היה זה משה אשר הדליק את הנרות במנורה (“וידבר ה’ אל משה לאמור: ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד… והבאת את המנורה והעלית את נרותיה” (שמות מ, א-ד)). בשלב הרביעי, אשר במסגרתו ניתן הציווי להכנת השמן לדורות, שוב צוין שאהרון יהיה זה שיערוך את הנרות על המנורה (“על המנורה הטהורה יערוך את הנרות” (ויקרא כד, ג)), אך שוב נוצר נתק בין ציון העובדה שאהרון יערוך את הנרות לבין הוראת הביצוע לאהרון לעשות זאת. לשם כך היה צורך בשלב נוסף – החמישי במספר ! – כדי להביא את הדברים לסיומם, ולהורות לאהרון להדליק את הנרות, כמתואר בפרשתנו: “דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”.
מדוע ניתן ציווי הדלקת הנרות באופן כל כך מורכב ומפותל? מדוע התעכב הציווי לאהרון להדליק את הנרות כל כך הרבה זמן?
אין זאת אלא משום שמשהו בדרך השתבש, ולא רק פעם אחת, כפי שמיד נספר……
לאחר הקמת המשכן הגיעו ימי המילואים שאמורים היו להחזיר את אהרון הכהן למעמדו. ימים אלו, אשר אירעו להבנתנו לאחר הקמת המשכן (בהתאם לסדר הפרשיות, וראו גם בדברי האבן עזרא במספר מקומות), היוו גם תהליך של שיקום מעמדו של אהרון הכהן. ימים אלו, שעברו טרנספורמציה משמעותית ותפקידם הועצם אל מעבר לכוונה המקורית, כפי שפורשה בפרשת תצוה, עוד לפני חטא העגל, שמשו לא רק כחלק מתהליך הכנסת הכהנים לתפקידם, אלא היוו, כאמור, גם תהליך של שיקום מעמדו של אהרון הכהן. בשל כך הוקהלה כל העדה אל פתח אוהל מועד כבר בתחילת שבעת ימי המילואים (אלמנט שהוכנס רק לאחר חטא העגל, ואינו מוזכר בציווי המקורי של שבעת ימי המילואים), כדי שהכל יחזו בהכנסת אהרון הכהן לתפקידו. בשל כך גם הועמד היום השמיני בשיאם של ימי המילואים – יום שכל כולו נתהווה וגובש לאחר חטא העגל – ובמהלכו העלה אהרון הכהן עגל (!) לחטאת, ואש ה’ ירדה מלמעלה להראות כי קיבל ה’ את קרבנו של אהרון…. (ע”כ. מומלץ לעיין. ולי עדיין לא ברור למה אהרן במקום להיענש, זכה לשיקום?)
כל המקומות האלה מראים לנו שמשה רבנו לא היה מושלם; הוא לא ידע הכל ולפעמים טעה. כל המקומות האלה מראים על סדקים בדמותו המושלמת של משה. אפשר להתייחס לסדקים האלה כאל חלונות לעתיד – מכל אחד מהם אפשר ללמוד לקח חשוב לעתיד:
- בסיפור על שעיר החטאת רואים שמשה לא התבייש להודות שהוא טעה. על הפסוק
וישמע משה וייטב בעיניו
אמרו במדרש רבה:העביר משה קול במחנה שטעה
, ופירש בעל ‘הרחב דבר’:וטעם העברה זו – ללמד לחכמי הדור ולדורות הבאים, שלא יהיה אדם גדול בוש ונרתע טעות הוראה. שהרי משה רבנו ג”כ טעה.
- בסיפור על המקלל רואים שה’ לא ציווה בפירוש מה לעשות למי שיקלל (לכן היו צריכים להניח אותו במשמר – “
לפרוש להם על פי ה’
“; לא ידעו בכלל האם הוא חייב מיתה); הוא כאילו אמר: “אני סומך עליכם שלא תעשו דבר כל-כך נורא; לא צריך להגיד מה יקרה למי שכן יעשה את זה…” מכאן אפשר ללמוד שלא תמיד צריך לפרט את העונש על עבירות חמורות; צריך לתת לאנשים אשראי שהם לא יעברו עבירות חמורות. - בסיפור על פסח שני אומר משה: “
עמדו ואשמעה מה יצווה ה’ לכם.
” כל בני ישראל עומדים ורואים שמשה שומע את דבר ה’. הסיפור בא ללמד אותם שכל הדברים אכן נאמרו למשה מפי ה’. - (ע”כ. שיהיה כך)
נראה לענ”ד להסביר שהתורה לא פירטה את התלונות כדי שנבין שהבעיה היא לא בתלונה זו או אחרת, אלא בהלך הרוח. הבעיה היא באווירה הכללית, אווירת ההתאוננות, אווירת הקיטורים והתלונות.
האדם יכול לבחור בחייו שתי דרכים: האחת, דרך התלונות והקיטורים. דרך זו מובילה את האדם להיות קורבן ומסכן. בדרך זו רווחים רבים- כולם מרחמים עליו, הוא לא מחויב לעשות שום דבר שהרי הוא מסכן והמציאות בה הוא חי קשה ומורכבת. הדרך השניה היא דרך היוזמה והעשייה. גם בדרך זו יש צדדים שונים. מצד אחד דרך זו מכריחה לפעול, ליזום, לקחת אחריות, ליצור ולעשות- וכמובן שמי שעושה לעיתים נתקל במורכבויות ונכשל. מאידך מאפשרת דרך זו להשפיע, ליצור את האושר במו ידיו ולהיות מנהיג.
כשעם ישראל מתחילים את דרכם במדבר הם בוחרים בדרך ההתאוננות, ולענ”ד דרך זו הובילה אותם לכל הקשיים שהיו להם בהמשך הדרך.
הרמב”ן מעמיק להבין את חטאם של ישראל וכותב: “והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון, היו מצטערים בעצמם לאמר: ‘מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה? ומה נאכל ומה נשתה? ואיך נסבול העמל והעינוי? ומתי נצא ממנו?…. והיה רע בעיני ה’, שהיה להם ללכת אחריו ‘בשמחה ובטוב לבב מרוב כל’ טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין, מתאוננים ומתרעמים על עניינם”.
ההתאוננות היא אם כל חטאת, שהרי אם אדם בוחר להיות קורבן הוא לא יוכל להשפיע ולשנות שום דבר. הנסיבות ינהלו אותו במקום שהוא ינהל את הנסיבות.
ממה מגיעה התנועה הנפשית של ההתאוננות? היא מגיעה מחוסר אמונה בכך שהמציאות הולכת ומתקדמת, חוסר אמונה ביכולת התיקון של האדם, ביכולת השינוי וההשפעה. לכן, דווקא כשעם ישראל מתחיל לנוע ולהתקדם יש בתוכו כוחות שמתלוננים ומקטרים, יש כוחות שמתלוננים ואומרים: למה כל ההשקעה והמאמץ הזה, הרי זוהי תנועת סרק- תנועה סיבובית שתביא אותנו לאותה נקודה ולאותו מקום, ולא תשנה דבר בעולם הפאסימים, המתלוננים והמבקרים המקצועיים, היא תנועה הרסנית לכל שינוי התקדמות והתפתחות.
(ע”כ)
ומתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kitabo/yael.html
…
במדבר יא:א-ג:
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה’ וַיִּשְׁמַע ה’ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה’ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה’ וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי-בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה’ .
במקור זה יש לשים לב לא רק לכל מילה, אלא גם לכל אות. ר’ עובדיה ספורנו מפרש את כ”ף הדמיון במילה “‘ כְּמִתְאֹנְנִים ‘: “ כ מתאוננים. על טורח הדרך, לא מתאוננים בלבם באמת, כי לא הייתה אצלם שום סיבה ראויה לזה שיתאוננו, אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות”.
על המילים “רע באזני ה'” כותב רש”י: “תואנה שהיא רעה באזני ה’, שמתכוונים שתבוא באוזניו ויקניט. אמרו: אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה, שלושה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך”.
העם מתלונן כנראה על הדרך הקשה, אך כפי שמסבירים רש”י וספורנו, לא העניין הספציפי מעסיק אותם אלא הרצון להשמיע באוזני ה’ תלונות והצקות; “לקטר” בלשון העם. המצב מזכיר ילד קטן המיילל ומתאונן, וכל מבוקשו הוא לגרום להורים לרחם עליו ולבטא כלפיו יחס של אהבה ופינוק. ואלו דברי הרמב”ן על אתר:
ואמר כמתאוננים, כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים, והיה רע בעיני ה’ שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין, מתאוננים ומתרעמים עלענינם.
חשוב לראות את כעסו הנורא של הקב”ה, כעס שמתבטא באש. זוהי מילה מנחה המופיעה בשלושה פסוקים אלה שלוש פעמים. האש בוערת ואוכלת, והיא שוקעת רק לאחר צעקת העם ותפילתו של משה רבנו. מתברר שאף שבעיני הורים בשר ודם התנהגותו של ילד מפונק מתקבלת לעתים כחלק מייסורי גדילתו, הרי מעַם ישראל אין הקב”ה מוכן לקבל התנהגות כזאת. (ע”כ)
ומתוך גליוננות נחמה ב –
http://www.nechama.org.il/pages/358.html
…ספרי (פ”ה):
“כמתאוננים” – אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום, שכן הוא אומר ביורם בן אחאב (מלכים ב’ ה’) “דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי”, וכן הוא אומר בשמשון (שופטים י”ד) “כי תואנה הוא מבקש מפלשתים”.
ר’ אליעזר אומר: אין “כמתאוננים” אלא כמתלהמים, וכן הוא אומר (משלי כ”ו) “דברי נרגן כמתלהמים”, וכן הוא אומר (דברים א’ כ”ז) “ותרגנו באהליכם”…
ר’ יהודה אומר: אין “כמתאוננים” אלא כמדוים את עצמם, שנאמר (דברים כ”ו) “לא אכלתי באוני ממנו”.
רבי אומר: “כמתאוננים רע” – אין רע אלא עבודה זרה, שנאמר (דברים ל”א כ”ט) “כי תעשו את הרע בעיני ה’ להכעיסו במעשה ידיכם”.
תרגום אונקלוס: – כמתאוננים – והוה עמא כד מסתקפין ביש קדם ה’.
תרגום יונתן:- כמתאוננים – והוו רשיע עמא כמצטערין.
רש”י: – אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשין עלילה, היאך לפרוש מאחורי המקום, וכן הוא אומר בשמשון “כי תואנה הוא מבקש”.
ראב”ע: – ד”ה מתאוננים: מגזרת און, וכן (ירמיהו ד’ י”ד) : “מחשבות אונך”.
רמב”ן: – ד”ה ויהי העם כמתאוננים: אמר ר’ אברהם: מגזרת און (עיין לעיל) שדברו דברי און, ואינו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות?
והנכון בעייני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון, היו מצטערים בעצמם לאמור: “מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה? ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והעוני? ומתי נצא ממנו? מלשון (איכה ג’ ל”ט) “מה יתאונן אדם חי גבה על חטאיו”, שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, (ע”כ)
4. נון הפוכה – פרק י’ פסוקים לה’ לו’
מתוך ויקיפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%95%22%D7%9F_%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9B%D7%94
ו”ן הפוכה (׆) או נו”ן מנוזרת (מובדלת) היא סימן בטקסט המקראי, כמן נ‘ הפוכה, ככתב ראי, המופיע במהדורות נוסח המסורה של התנ”ך בתשעה מקומות.
- פעמיים בספר במדבר. בפרק י’, לפני ואחרי שני הפסוקים ל”ה-ל”ו.
- שבע פעמים בספר תהילים. במזמור ק”ז, (בכתר ארם צובא ובמהדורות שלפיו: לפני כל פסוק ופסוק מששת הפסוקים כ”ג-כ”ח ולפני פסוק ל”א, בכתב יד לנינגרד: לפני כל פסוק ופסוק משבעת הפסוקים כ’-כ”ו).
רש”י בפירושו למקרא מציין עוד מופע של נו”ן הפוכה בספר בראשית י”א, ל”ב, אולם סימון זה אינו מופיע בשום כתב יד של המסורה שיש בידינו.
חוקרי מקרא מציינים כי סימון זה הוא סימון סופרים מקובל בעת העתיקה, ובמקורות היוונים הוא מכונהἀντίσίγμα (אנטיסיגמה, סיגמא הפוכה).[1] הסיגמא(Σ)והאנטי-סיגמא שמשו את סופרי העת העתיקהכדי לציין את תחילתה וסופה של גרסה שיש להשמיטה או שאיננה במקומה. מסימון יווני זה התפתח גם הסימון המודרני של הסוגריים [2]. סימון זה מופיע גם במגילות ים המלח כדי לציין פסוקים שמופיעים שלא במקומם הנכון.
(ע”כ. מומלץ)
ומתוך מאמר מומלץ על המסורה של כתיבת התנ”ך ב –
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8906
…..נון הפוכה באה במקרא תשע פעמים. בספר במדבר י, לה-לו סגורה פיסקה בת שני פסוקים “ויהי בנסע הארן” בתוך שתי נונין הפוכות. הסימן הזה מופיע עוד שבע פעמים בתהלים קז, כג-מ, והוא נקרא במקורות בשם נון מנוזרת, סימניות, נקוד ועוד. לא נתבאר תפקידם של הסימנים הללו בתהלים, אבל את שתי הנונין ההפוכות שבספר במדבר פירשו שהן באו לסמן ריווח בין הפרשיות, או שהפרשה באה שלא במקומה: “ויהי בנסוע הארון: נקוד עליו מלמעלה ומלמטה מפני שלא היה זה מקומו. רבי אומר מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו” (ספרי). כלומר, לדעת רבי (= רבי יהודה הנשיא) פרשה זו, שיש בה פ”ה (= 85) אותיות חשובה במיוחד ונחשבת ספר תורה בפני עצמו. לפי דעה זו נחלק ספר במדבר לשלושה ספרים וכלל ספרי התורה הוא שבעה, כמו שנאמר: “חצבה עמודיה שבעה” (משלי ט, א) ופירשו: אלו שבעה ספרי תורה. והשווה שבת קטו ע”ב – קטז ע”א: “ת”ר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה. פרשה זו עשה לה הקב”ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה, רבי אומר… מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו… רשב”ג אומר עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות… לפורענות…”. באמת נראה כי לדעת רשב”ג מקומה הראוי הוא בפרשת הדגלים – במדבר ב, כמו שפירש רש”י. ועיין בעל הטורים לבמדבר י, לה-לו הטוען, כי הנון ההפוכה מרמזת על מקומה האמיתי של הפרשה – חמישים (נ) פרשיות לפניה.
5. האישה הכושית
הטקסט הקצר הזה, מתוך פרשת בהעלתך, מעורר לא מעט שאלות. לפי הפרשנים, אשה כושית הוא כינוי לאשה נאה. אז מה פתאום מנהיג העם, האיש הענו מכל אדם, לוקח את האשה הכי יפה? משה מזכיר לנו פה את סרקוזי, שהתחתן דווקא עם הדוגמנית קרלה ברוני ולא עם רואת חשבון מן היישוב.
מרים ואהרן באים לדבר עם משה רבנו. אז מדוע כתוב “ותדבר”, ולא “וידברו”? אחד המדרשים מציע כיוון מפתיע – משה פורש מאשתו, ומרים ואהרן מעירים לו על כך. אבל מדובר בסוג של שיחת נשים, ולכן מרים היא זו שמובילה אותה. אבל למה בכלל הגיסים מרים ואהרן דוחפים את האף לזוגיות של משה?
לפי הפרשנות, לא מדובר פה רק בסאגה משפחתית שהסתבכה. משה, מנהיג עם ישראל במדבר, מתנתק לאט לאט מהפיזיות שלו, עד לרמה שהוא אפילו לא בא במגע עם אשתו היפה. אבל העם שמאחוריו סובל מהמצוקות של העולם הפיזי, מקשיי המדבר, ממיעוט האוכל. כיצד יוכל משה להנהיג את העם, אם הוא מנותק מכל צרכיו הגופניים? איזה מנהיג הוא זה, השקוע בקדוש ומתרחק מהארציות בכלל ומאשתו בפרט?
תשובות (חלקיות, מה לעשות) לשאלות אלו ואחרות, בסרטון. (ע”כ. מומלץ לצפייה)
ואולי הסיפור האמיתי הוא כדלקמן, מתוך
www.etzion.org.il/vbm/archive/7-parsha/32behaal.rtf
ה. האישה הכושית היא… מלכת כוש
המחנה השני של פרשנינו הראשונים מצומצם מאוד: בודדים הם הסוברים כי האישה הכושית שבה מדובר איננה ציפורה, אשתו המוכרת לנו של משה, אלא אישה אחרת מארץ כוש (היא סודן או אתיופיה). הקדום ביניהם הוא רשב”ם, התולה את פירושו בחיבור מאוחר יחסית בשם ‘דברי הימים של משה רבנו’. בספר זה מסופר כי בעת שברח ממצרים, עוד בטרם הגיע למדין, הצטרף משה למלך אחד בשם קינקנוס בעת שהלה צר על כוש. כשמת קינקנוס נועצו עבדיו להמליך עליהם את משה, וכאן מסופר: “וייתנו לו למשה הגבירה אשת קינקנוס, ויזכור משה את ברית ה’ א-לוהיו ולא קרב אליה, וישם חרב בינו לבינה ולא חטא עמה… והימים אשר מלך משה על כוש ארבעים שנה”. בסופו של דבר מסופר שם כי משה הוסר ממלכותו, עזב את כוש והלך למדין.
סיפור פנטסטי זה איננו קשור כלל בעניין ‘האישה הכושית’ שבפרשתנו. רשב”ם הוא שקישר בין דברי מרים בפרשתנו לבין הסיפור המוזר ההוא:
הכֻשית – שהיא ממשפחת חם.
כי אשה כשית לקח -כדכתיב בדברי הימים דמשה רבנו, שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה,כמו שכתוב שם, והם [אהרן ומרים] לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו.
נראה שקדם את רשב”ם בקישור הזה התרגום הארמי המדרשי לתורה המכונה תרגום יונתן. וכך נאמר שם (בתרגום לעברית על פי מהדורת רידר):
וידברו מרים ואהרן במשה דברים בלתי-הגונים על אודות האישה הכושית אשר השיאו הכושים למשה בברחו מפני פרעה והרחיקה [משה]. כי לאישה השיאו לו את מלכת כוש והוא התרחק ממנה.
ובכן, מהי הביקורת שיש למרים ולאהרן על משה? בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות, המאמץ פירוש דומה, הושלם הפירוש הזה:
ולכך אמרו: אך במשה דיבר ה’? כלומר, וכי בשביל שדיבר עמו הקב”ה נתגאה שלא רצה ליקח אישה מבנות ישראל, הלא גם בנו דיבר ולא נתגאינו בכך.
ונראה שעל אותה מלכה שלקח היו אומרים כן, כי מציפורה [כלומר: ביחס לציפורה] – בורח היה מפני פרעה, ואנוס היה.
ההבחנה שעושה פירוש זה בין ציפורה לבין מלכת כוש אינה ברורה: אם מסתמכים על ספר דברי הימים של משה, הרי שגם בכוש שהה משה בעת שברח מפרעה! ומלבד זאת אין מובן מה ראו מרים ואהרן בשעה זו לחזור אל פרשה כה רחוקה בחייו של משה: הרי הוא עזב את כוש ואת ‘האישה הכושית’ שנים רבות לפני שבא אל אחיו במצרים כדי לגאול אותם משעבודם, ומדוע עלתה לפתע פרשה רחוקה זו?
כל זאת, כמובן, לשיטתם של הפרשנים הללו, שראו בספר ‘דברי הימים של משה רבנו’ חיבור מוסמך, שניתן להתחשב בדבריו כשבאים לפרש את דברי התורה. אולם באמת אין אנו יודעים מי חתום על ספר זה, מתי בדיוק נתחבר ומה הם מקורותיו, ואף לו ידענו כל זאת, אין הוא יוצא מגדר דרשות רחוקות שאין בינן לבין פשוטו של מקרא דבר.
וכבר דחה ראב”ע בכמה מקומות בפירושיו את הספר הזה בשתי ידיים וכתב (שמות ב’, כד) “ואשר כתוב בדברי הימים דמשה – אל תאמין. וכלל אומר לך: כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו, ואף כי [=וכל שכן אם] יש דברים שמכחישים הדעת הנכונה” (את זאת כתב ראב”ע שם ביחס לאפשרות שהאישה הכושית איננה ציפורה!). וביתר חריפות בפירושו לשמות ד’, כ: “ואל תסמוך אל דברי הימים של משה כי הבל כל הכתוב בו”. ואכן, המעיין בספר זה יצטרף אל הערכתו של ראב”ע כי זהו ספר משובש המלא פנטזיות וסתירות.
והיבט (קצת מוזר) ניתן ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/behaalot/ben.html
ראה שהמפתח להבנת הכתוב נעוץ בפירוש צירוף היחס “על אודות”. בלשון ימינו יש לצירוף זה משמע מושאי: “בעניין” (או: “בנוגע ל-“), ובפסוקנו – דיברו בעניין האישה הכושית. ואולם, במקרא משמש “על אודות” גם במשמע של סיבה: “בגלל”.]
אם בפרשתנו נעדיף את המשמע הסיבתי של “על אודות”, נוכל להחיל אותו לא על משה, כמקובל, אלא על אהרון, ואז נבין את הדברים כך: מרים ואהרון דיברו דברים בגנות משה. מדוע הצטרף אהרון לדיבת מרים? התשובה היא: על אודות, דהיינו בגלל, האישה הכושית שלקח אהרון. ואם תמה אתה מניין לו לאהרון אישה כושית, הלוא בספר שמות (ו:כג) נאמר כי אלישבע בת אבינדב היא אשתו, מיד מוסיף פסוקנו: דע לך, אכן (“כי”) אישה כושית לקח.
לפנינו אפוא סיפור על רכילות נשים במשפחת משה, בפיהן של אחותו מרים וגיסתו הכושית. אישה זאת, היא שגררה את אהרון בעלה לתוך הרכילות המשפחתית. על כן, בפתח הסיפור מוזכרת מרים לפני אהרון, למרות שהוא, ככוהן גדול, חשוב ממנה. ועל כן אהרון, שנגרר אחרי אחותו ואשתו, נענש פחות ממנה. אשתו הכושית של אהרון לא נענשה כלל; אולי משום כך נאמר שהייתה כושית, כלומר בת עם נכרי שהסתפחה לישראל (אולי עם הערב-רב שיצאו עמהם ממצרים), ועל כן מקלים בדינה…. (ע”כ)
ומתוך מאמר קצת אפיקורסי ב –
http://kabalove.org/articles/mosheblack_woman
גם למשה היתה אישה סודאנית
חז”ל אמנם לא אהבו[1] את הקטע הזה של משה עם האישה הכושית שלו, אבל מה לעשות שפשט הכתוב מספר לנו שמשה לקח לעצמו אישה נוספת, חוץ מציפורה, והיא היתה דווקא שחורת עור? משה, כך מסתבר, לקח לו אישה אפריקאית, מאתיופיה, או מסודן, או אולי היא היתה דווקא מאריטרייה?
למען הגילוי הנאות יש לומר שגם ציפורה, למרות שמה הפולני משהו, לא היתה ממש אשכנזיה טובה. היא היתה מבנות יתרו כהן מדיין, ואם ניקח ברצינות את הקשר של הדרוזים ליתרו (נבי שועיב) אז אפשר לומר שציפורה היתה בעצם דרוזית…
והנה לכם דמות של מנהיג עברי למופת: משה, מנהיג העם, נשוי לשתי נשים: אחת דרוזית והשניה סודנית (למה שתים? אישה אחת זה כבר לא מספיק? שואלות הדודות). גם אחותו הגדולה של משה לא ממש אהבה את הטעם שלו בנשים. מה רע לך בבחורה ישראלית חביבה וכשרה? נזפה בו מרים, אבל הוא לא הקשיב.
משה, אני יכול להניח, נשא נשים שהיו קשורות לשורש נשמתו. לא היה נורא אכפת לו אם הן באות מהשבטיים העבריים הנודניקים אותם הוציא ממצרים, אלו שלא הפסיקו להתלונן, או משבטים אחרים. גם לא היה ממש אכפת לו אם היא נסיכה אקזוטית איזו פליטה סודנית שחיפשה מחסה ויש לה נשמה גדולה. משה מצא לו נשים לפי רמת התודעה שלו, ורמת התודעה של משה לא מפרידה אנשים על פי צבעם.
בפרשת השבוע שעבר התורה מספרת שמרים דברה עם אהרן על האח הקטן שלהם, משה, ואיך לא נראה לה כל העניין הזה עם הכושית שלו. בתגובה מגיע אלהים עם ענן כבוד השכינה, נוזף במרים, וכשהענן זז נותרה מרים מצורעת כשלג:
“וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח… וַיֵּרֶד יְהֹוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם… וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג..” (במדבר פרק יב)
לא ראיתי אף מפרש שכותב את מה שאני הולך לכתוב, אבל בכל זאת זה נראה לי כמו הפשט הכי פשוט של הסיפור[2]: בעיני מרים לא מצא חן הצבע השחור של אשתו השניה של משה, היא העדיפה עור לבן, והבורא, שאוהב\ת את כל הצבעים שברא\ה, מתעצבנ\ת. כתגובה מרים מקבלת עור ממש לבן – היא הופכת “מצורעת כשלג” וצריכה לקחת זמן של שבעה ימים בריטריט כדי לחזור לעצמה ולחזור אל הקהילה.ץץץ
(ע:כ. מומלץ)
וחלק מהסיפור המלא שניתן ב –
..משה היה נסיך מצרים בתקופה בה האימפריה המצרית שלטה על כל האזור מסוריה כולל את כוש, כוש הייתה תחת שלטון מצרי שנים רבות. כוש החלה למרוד במצרים ומשה רבנו נשלח עם גייסות מצרים להשמיד את המרד, משה השמיד את צבאה של כוש וצר על עיר הבירה שבא [היא מרואה]. תוך כדי המצור בתו של מלך כוש ששמה תרביס התאהבה במשה ועשתה עסקה, שניהם התחתנו והעיר תיכנע, וכך היה משה נישא לנסיכה הכושית. את הסיפור הזה מזכיר ההיסטוריון היהודי בן המאה ה-1 יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, עמ’ 62 – 63). ההיסטוריון ההלניסטי סטראבון מספר שמשה היה שליט מצרים התחתונה, ארתפנוס כותב על מערכה כנגד כוש ואף שממשה יסד עיר בשם חירמופוליס. פילון האלכסנדרוני כותב דברים דומים ליוסף בן מתתיהו.
מדרשי חז”ל מזכירים את המאורע, בילקוט שמעוני (שמות רמז קס”ח) נכתב כי משה ברח לכוש לאחר שהרג את העברי ולא למדיין. שמו של מלך כוש היה קוקנוס והוא נלחם כנגד הארמים [ייתכן הכוונה לארם ממלכה עתיקה ששכנה באזור], מלך כוש מינה למושל זמני את בלעם בן בעור אך לא ידע כי בלעם זומם לקחת את המלוכה והצליח לשכנע את העם להמליכו. כאשר המלך חזר צבא בלעם תקף אותו ומלך כוש החליט לצור על העיר ולא ידע איך לכבושה. משה הגיע לאזור וגילה לחיילי כוש איך לכבוש את העיר, משה התחבב על מלך כוש וזה היה יד ימנו, כאשר מלך כוש נפטר משה נהפך למלך כוש ונשא את בתו, לאחר 40 שנה בעקבות גילוי אלוהי הוא עזב את כוש ואשתו. במדרש ספר הישר (שמות, עמ’ קטו-קיח) מופיע סיפור דומה על קוקנוס המעורב עם סיפורו של יוסף בן מתתיהו, שמה של אשתו הכושית לפי אותם מדרשים היא אדוניה. הגיוני יותר שמשה היה נציב על כוש מטעם השלטונות המצרים שהרי כוש בתקופה זו הייתה תחת עול מצרי.
לפי מספר מסורות ואגדות אחרות למשה היה בן מהאישה הכושית שיירש אותו בתור מלך כוש שמו היה אגאוא שמזוהה עם אמנחטופ מלך כוש, לפי הזיהוי אגאוא מזוהים בתור אביו …
(ע”כ. מעניין לקריאה).
ומספיק לרכל. אז
שבת שלום
שבוע טוב
להת