https://www.safa-ivrit.org/exp-abc/lamed/%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%97%D7%99%D7%9C+%D7%A4%D7%99%D7%9C+%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%A3+%D7%A9%D7%9C+%D7%9E%D7%97%D7%98עי

מילון השפה העברית – להשחיל פיל בקוף של מחט www.safa-ivrit.org מילון השפה העברית – פירוש הביטוי ‘להשחיל פיל בקוף של מחט’

כך, למשל, קובע המאמר התלמודי בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי”ב, עמוד ב’:

אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים… (ע”כ. מסקנה – אני חמור. בעצם כולנו חמורים. מודה אני. ולסקרנים/ות, מומלץ לקרא על שני הרביים לעיל. ומני אז עד היום הרבה פילים גדולים וקטנים עברו “בהצלחה” דרך חור המחט”)

“טובה הארץ מאד מאד” והיא מבורכת בפירות טובים וגדולים.

ובכל זאת, אינם רוצים להיכנס לארץ.

מה טעם?…

דוקא מצד מעלתם, שהיו במדרגה רוחנית גבוהה מאד, לא רצו המרגלים להיכנס לארץ.

נשיאי העדה של דור המדבר – דור דעה, שהיה במעלה גבוהה מאד –

שבהם בחר משה רבינו, רעיא מהימנא, נשיא הדור,

רצו להישאר במדבר, כי “מדברך נאוה”…

ולא רצו להיכנס לארץ ולעסוק במצוות מעשיות.

עבורם הכניסה לארץ ישראל היתה ירידה,

ולא רצו לרדת ממדרגתם הרוחנית בעסק התורה, ולעסוק בדברים גשמיים.

שורש המרגלים הוא מעולם המחשבה (או הדיבור).

והעבודה בארץ ישראל היא במעשה בפועל –

“שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך”,

שש שנים תמימות של עבודת אדמה, ורק בשנה השביעית שבת לה’.

מצד שורשם לא יכלו המרגלים להשפיל עצמם ולרדת לעולם המעשה –

“אפשר אדם חורש וזורע… תורה מה תהא עליה?…

הרי המעשה מבלבל את המחשבה.(ע”כ)

א.     מה הביא את כלב ליטול מנהיגות במעמד שבו נוכחים משה ויהושע הבכירים ממנו, ומה הניע אותו להאמין שיש בכוחו להוביל לשינוי בדעת הקהל המוסת?

ב.     כיצד יזמתו של כלב לעמוד מול ההמון הזועם קשורה עם משה, כפי שעולה מהכתוב: “ויהס כלב את העם אל משה“?

מן התיאור הקצר של הכתובים הגיעו חז”ל למסקנה שכלב בן יפֻנה נקט תחבולה שרקם מבעוד מועד, ובאמצעותה עלה בידו לסתור את דברי המסיתים ולהעלות על נס את שבח הארץ. וזה לשון המדרש: [2]

 ‘ויהס כלב’, שבתחלה אמר להם אני עמכם בעצה ובלבו היה לומר אמת שנא’ (יהו’ יד:ז-ח) ‘וָאָשֵׁב אותו דבר כאשר עם לבבי. ואחַי אשר עלו עמי המסיו את לב העם’. וכן הקב”ה מעיד עליו שנא’ (במ’ יד:כד) ‘ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו’. כשבאו המרגלים אמרו נאמן עלינו כלב, מיד עמד על הספסל ושיתק את כל ישראל שהיו מצווחין על משה, שנא’ ‘ויהס כלב’ והם היו סבורין שהיה אומר לשון הרע לפיכך שתקו. פתח ואמר ‘עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה’….

במשך הזמן שבו הסיתו המרגלים את ההמון לא נשמע קולו של יהושע על אף מעמדו הרם במשלחת המרגלים והיותו משרתו האישי של משה. גם שתיקתו של משה תמוהה: הלוא לפניו שטחו את טענותיהם על הבטחותיו לרשת את הארץ! אכן היו שפירשו שמשה ניסה להגיב על דבריהם, ורק כאשר ההמון מנע זאת ממנו התערב כלב כדי להגן על כבודו של משה. בדרך זו פירש אברבנאל: [4]  

וראה כלב שהיה רוצה משה לדבר אליהם ולחזקם בה’ כדרך המנהיג השלם ושהם היו צועקים ומתלוננים שלא היו נוטים אזן לשמע דבריו, השתיק העם אל משה רוצה לומר שישמע דברי משה.

כמו כן יש הסוברים שמשה נזקק גם להגנה פיזית מפני ההמון הזועם. מן הטעם הזה ברור לנו שאם משה לא יכול להגיב, הרי עוזרו האישי, יהושע, קיבל יחס דומה. [5] אף על פי כן יש דעה בחז”ל (סוטה לה ע”א) שיהושע ניסה להשמיע את קולו, אולם זעם ההמון מנע ממנו לממש את כוונתו:

אמר רבה: פתח יהושע דקא משתעי, אמרי ליה: דין ראש קטיעה ימלל? אמר אי משתעינא אמרי בי מילתא וחסמין לי, אמר להן: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? סברי בגנותיה קא משתעי, אישתיקו, אמר להו: הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים.

לפי דעה זו, יהושע אכן היה הראשון שניסה להגיב על דברי המרגלים, כיאה למעמדו וכמצופה ממנו, אולם ההמון מנע זאת ממנו על ידי מתקפה אישית ודמגוגית שהביכה אותו. הטענה הייתה שחשוך ילדים אינו יכול להטיף ליציאה למלחמה, בייחוד כאשר מלחמה זו מתרחשת נגד עמים חזקים ולמודי קרבות כמו יושבי הארץ. כששמע זאת כלב, מיהר ליטול יזמה ולהתערב, לאחר שהבין שלא נותרה בידו ברֵרה, ומשימת ההגנה רובצת על שכמו בלבד. [6]

פירוש מעַניין אחר מציע ר’ שמחה מדווינסק למילת היחס “אל משה” (בפירושו “משך חכמה” על אתר), ובשל חשיבות דבריו נביא אותם במלואם:

הענין דהמה מתפחדים מפני ששמעו מאלדד ומידד מתנבאים (במ’ יא:כז) משה מת ויהושע מכניס לארץ (סנה’ יז ע”א). וראו כי משה לא מיחה בהם ולא גזר עליהם ואם כן, להיכנס בארץ מבצר ולהילחם בהם עם עמלק אשר כבר נכשלו בו, ועם ענקים, בלא משה הלא יפלו כולם לפי חרב! ולכן השתיק כלב את העם במה שיחסו את כל המופתים אל משה. כי אדרבא גדולתו תלוי בכם! שכל זמן שהיו נזופים במדבר לא נתיחד הדיבור למשה, ולכן אמר “עלה נעלה” – בעצמנו, בלא משה, כי אין משה סיבה אצל השם להנהגה הנסית. רק האומה הישראלית בעצמה היא ראויה להשגחה האלוקית הפרטית… במה שמיחסים הכל אל משה… ולא יעלה על לבכם שרק במשה תלוי הנצחון והנסים.

פרשת המרגלים שבספר במדבר פרק יג’, ופרשת ניסיון החדירה אשר בפרק יד’ מד’-מה’, מרמזים על מורשת הקשורה יותר בשבט אפרים, ולו מהטעם הפשוט שמי ש”יוצאים טוב” מהפרשה הם יהושע בן-נון (אפרים) וכלב בן-יפונה (קניזי, אשר כבר נאמר מקודם שאף הוא חי כנראה בארץ-גושן). כנראה שארץ-כנען נכללה בקווי הנדודים של בני אפרים (וראה להלן טקס הברכה והקללה) ,הקניזי והעמלקי, אולם אלה נהדפו או חזרו תמיד לארץ-גושן או לקדש-ברנע עד ל”כיבוש” הסופי, ומכאן מורשות הריגול שקדמו לכיבוש. (וראה הנאמר על אברהם “וילך למסעיו מנגב ועד בית-אל…” (ברא’ יג’ ג’)).  גם המדקדקים בניתוח פרשת המרגלים כולל הגרסה של ספר דברים, ונספחי הפרשה, משערים שמדובר כאן בשתי גרסאות שונות המשולבות זו בזו. זאת של בית-כלב עם גרסה כלל ישראלית. ההצעה שהעליתי לעיל דומה בעיקרה, והיא שונה רק בפרט שבמקום גרסה כלל ישראלית, משולבת בגרסת בית-כלב גרסת שבט אפרים.

בהמשך העבודה נראה את תפקיד האמהות החשובות ונציע שתפקידן להצביע על מוצאו של שבט או של משפחה. גם בשבט יהודה (ועל בת-שוע ידובר בנפרד) ישנה דמות נשית בשם אפרת שהיא אשתו השניה של כלב (דה”א ב’ יט’) שהייתה אימן של מספר משפחות וישובים, לפי הדיון בעבודה זו מצביעה אפרת שבשבט  יהודה  ישנו גם מרכיב משבט אפרים. שיוכו של כלב לשבט יהודה פשוט הרבה יותר שכן משפחת כלב מופיעה במפורש בהרכבו של שבט יהודה.

מהסבר זה עולה שחלק מהמשפחות שחיו בנגב בתקופה שקדמה להתנחלות כלל לא השתתפו במסע אל ממזרח לירדן, במאורעות מזרח-הירדן ובכיבוש הארץ, אלא עלו ישירות מהנגב והתנחלו בהר-חברון. ובסיכום נראה שפרשת המרגלים במקורה הייתה פרשת ריגול של הר- חברון (בלבד) על ידי משפחות שחיו בנגב, ולימים התנחלו בהר-חברון (משפחת כלב ומשפחות נוספות משבט אפרים). ולימים הוצאה הפרשה מהקשרה המקורי וקיבלה משמעות של ריגול כל הארץ על ידי כלל העם.

אשתורי הפרחי, בספרו “כפתור ופרח“, כותב: “ונחל אשכול לצפון ההר, ששם היה חברון ומערת האבות הקדושים”^[2] בהערה לפסקה זו נאמר: “נחל קרוב לחברון. יש כמה ואדיות סביב חברון, ואין הסכמה איזה מהן נקרא בפי המרגלים נחל אשכול”.

אולם מתוך

benyehuda.org/yaffe_yitsxak/mexkarim_bamikra.html

והנה נדמה לי שמצאתי את השם העברי הקדמון של נהר ליטני במקרא.  ולא עוד אלא הוא נזכר פעמים רבות גם בשמו הפרטי וגם בשם “נהר” סתם כראוי לו לפי ערכו הרב בגלל שפע מימיו, זרמו המהיר ומציאותו בסביבת הלבנון הנהדר על הגבול בין הישוב הישראלי העקרי ושכניו הצפונים העזים.  סופרינו המקראיים הכירוהו יפה והחשיבוהו הרבה ושמו נתעלם ממנו בגלל מבארי המקרא העתיקים והחדשים.  סבת התעלמות השם עוד בימי קדם תתברר בהמשך הדברים.

שם נהר ליטני במקרא הוא – לבוא (יחזקאל מז, 15) ועל פי רוב: לבוא חמת.

האות ל’ במלה “לבוא”, אינה שמושית הנוספת על השרש “בוא” כי אם היא שרשית.  השם לְבוא נרדף עם השם לָביא.  ונקרא הנהר ליטני בפי הישראליים הצפונים והארמים בשם זה בגלל מרוצתו המהירה ומפלי מימיו הגדולים, והשם הזה נתרגם בתקופת שלטון היונים בסוריה ליונית ונקרא בשם ליונטס שנשתבש בפי הערבים לליטני, כדרכם בשמוש שמות יוניים.  כידוע היו היונים נוהגים להסב את שמות הנהרות והערים הקדמונים בארצות כבושיהם לשמות יוניים לכבוד מלכיהם ואליליהם וגם ע”י תרגומים פשוטים ליונית.

השם “לבוא” נסמך כמעט תמיד אל “חמת”, חוץ מפעם אחת (יחזקאל מז, 15) ששם הוא כתוב בצורת שם נפרד באותו המובן.  ומלבד זה נמצא השם “לבוא” שתי פעמים בדה”י לא במובן ליטני, ועל המקרים האלה נדון להלן.

תופעה זו – קריאת שמות בעלי חיים לנהרות – תדירה היא בארצות שם: למשל טגריס – לחדקל, מי נמרים, ירמוך – נגזר משם הרמכים.  וגם בימינו אלה יש נהרות שנקראים בפי הערבים בשמות בעלי חיים.

השם “לבוא חמת” מקביל עפי”ר לשם נחל מצרים או שיחור מצרים.  וכשם שהנחל שיחור המשמש גבול דרומי לארץ כנען נזכר בצורת סמיכות אל שם המדינה הדרומית שהוא משמש לה גבול צפוני – שיחור מצרים, כך גם הנהר “לבוא” המשמש גבול צפוני לארץ כנען, נזכר בצורת סמיכות, על שם המדינה הצפונית שהוא משמש לה גבול דרומי, לבוא חמת.  וחמת, כידוע, היתה מדינה גדולה בתקופת בית ראשון… (ע”כ)

ומתוך מאמר שנוקט גישה מענינת ב –

https://www.facebook.com/465648786878899/photos/a.465650033545441.1073741827.465648786878899/542593345851109/?type=1&theater

הבחירה בפועל ‘כרת’ לתיאור הבציר אותו עשו המרגלים במקום בפועל מתאים יותר כמו ‘קטף’ או ‘בצר’ היא חריגה ומחייבת התייחסות.

לפועל ‘כרת’ במקרא ישנן שתי הבנות הפוכות לחלוטין –

ברוב האזכורים הפועל ‘כרת’ משמש לתיאור מעשה ברית – יצירת זיקה בין שתי ישויות נפרדות.

הבנה נוספת והפוכה של הפועל ‘כרת’ – היא בהקשר של חיתוך העץ וניתוק זיקתו לבסיסו, מופיעה פעם אחת בתורה 

“כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא *תִכְרֹת*

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר” (דב’ כ,יט).

עץ המאכל משווה ל”אדם” וגדיעתו היא הפרה של הברית אותה כרת ה’ עם נוח בצאתו מן התיבה ובה נאמר 

“שופך דם ה*אדם*, באדם דמו יישפך: כי בצלם אלוהים, עשה את-ה*אדם*”.

הבחירה בפועל ‘כרת’ לתיאור גדיעת עץ המאכל היא מעין לשון סגי נהור ובאה להדגיש את הפרת הברית שבפעולה זאת…..

ייתכן והברית אותה ביקשו המרגלים להפר היא הברית עם מי מעמי הארץ שהיה מעוניינים בקשר עם בני ישראל. 

הדבר מתחדד מאוד כאשר עומדים על שמו המקורי של המקום – ‘נחל אשכֹל’ . 

אשכֹל, מתושבי ארץ ישראל הגויים, מתואר בספר בראשית כ’בעל בריתו’ של אברהם (בר’ יד,יג) שסייע לו במלחמתו להצלתו של לוט. 

המרגלים בזים לאותה ברית עם אשכֹל וקוראים מחדש לנחל על שם הפרי אותו קטפו שם . (ע”כ)

1. הרימון הוא אחד משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל (דברים ח’ 8). זהו עץ או שיח גבוה ממשפחת הרימוניים, שפריו מבשיל לקראת תשרי והוא נשמר על העץ עד סוף חג הסוכות. הפרי עטוף בקליפה עבה ובתוכו יש גרגרים (שבתוכם זרעים) הערוכים במגורות המופרדות בקרומים דקים. אומנם עץ הרימון אינו נותן ריח, אולם יש לו פרי יפה עם כתר על הראש. בשיר השירים הרעיה נמשלת לפרדס רימונים עם פרי מגדים (פרק ד’ 13). המרגלים הביאו איתם מארץ כנען רימונים, תאנים וענבים כדי להראות שהארץ טובה ופורייה. “ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים וישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים (במדבר יג’ , כג’). 
   הרימון מופיע בהרבה פסיפסים עתיקים בארץ בגלל יופיו הדקורטיבי. בראשית המאה העשרים גידלו בארץ אלף דונם עצי רימון מזנים מקומיים והבריטים הכניסו לארץ את הזן הקליפורני החמצמץ “וונדרפול” והגדילו את שטחי המטעים. 
   בשנות השבעים עשו מחקר בנוה יער עם הרבה ניסיונות גידול של זני רימונים שונים שהם אספו בכל חלקי הארץ. היום מגדלים 6000 דונם של זנים מתוקים וזנים חמוצים (מהנגב עד לגליל) שמהם יש יבול של 9000 טון.
   הזן המרשים ביותר שיש בהרבה גינות ובמטעים הוא “ראש פרד” בעל פרי גדול שגרגריו ענקיים ומתוקים. מגדלים גם עצי רימון רבים עם פרי חמוץ מתוק וגם שיחי רימונים נמוכים עם פרות קטנים שאינם למאכל אלא רק לנוי.
   מיץ הרימון ידוע בערך התזונתי והבריאותי הרב שבו והוא עשיר בויטמינים, במינרלים ובפחמימות (הוא מכיל 80% מים, 16% סוכר, ובמאה גרם יש 60 קלוריות), גם מקליפתו מכינים תרופות. למיץ הרימונים הטבעי יש ביקוש רב בעולם הרפואי ואפשר לשמר אותו בקירור לחודשים רבים. גם גרגרי
2. הרימון משתמרים לאורך זמן כשהם עטופים בקליפה העבה של הפרי. …),ע”כ)

“וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה” – הפרשה הזו סתומה במשמעה, ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג. ודבריהם דברי רוח, שאם כן יהיה חיוב קרבן בכל מצות עשה שבתורה כשלא קיים את כולם ושגג באחת מהם, ויהיה חיוב כרת בכל מי שאינו מקיים את כולם כשיעבור על אחת מהן במזיד! כי הכתוב אומר … (פסוק כד) והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, כי שגגתם במעשה שעשו, לא שישבו ולא עשו … אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שציוה השם אבל תעשו הופכו … כי המניעות בלא תעשה יקראו מצות כמו שאמר (ויקרא ד ב) כי תחטא בשגגה מכל מצות ה’ אשר לא תעשינה.והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם …

…

(ע”כ. והנה הפיל נכנס)

ופירוט יותר נרחב של מדרשי חז”לינו ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/100_QOF/%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%9F%20%20%20%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94%20%D7%96%D7%A8%D7%94.htm

(לא אצטט)

ומתוך מאמר עכשווי (כנראה של חוזר בתשובה) ב –

prdupl02.ynet.co.il/ForumFiles_3/30497816.docx

העולה מכאן:

כמי שגדל בבית ציוני חילוני אני מעיד כי המציאות הרוחנית והאוירה החינוכית בה חונכתי וגדלתי היא כדברי הרמב”ן –

“…ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם.”

מדינת ישראל מגדלת את בניה למציאות רוחנית בה הקיום המעשי של תורה ומצוות על כל פרטיה ודקדוקיה הוא עניין השייך לעבר ו”למורשת התרבותית”, ואיננו עניין מעשי קיומי המוטל על כל יהודי באשר הוא בכל זמן ובכל מקום.

אוירה חינוכית כזאת לה שותפים כל הקשורים למדינה ולמוסדותיה דהיינו רוב מוחלט של הצבור כולו, וכידוע רוב ציבור קובע לעניין הלכה, וגם אם בגוף המושל חברים שומרי תורה הרי הם חלק מהשלטון עצמו ונושאים באחריות לא רק לחינוך ילדיהם ברשת תורנית מיוחדת אלא גם ללימוד תאוריית דרווין ושאר חינוך שלא רק שהוא  מנוגד לדעת תורה, אלא אף מכיל בתוכו דברי כפירה ותוהו בחינוך הממלכתי והדברים ברורים… (ע”כ)

ומתוך הרחבה נוספת בנושא (שכוללת דיון בשלושת מצוות הפרשה) ניתנת ב –