קרח – תשע”ו

 

From:
Sent: Sunday, 3 July 2016 1:15 AM
To:
Subject: ויקח קרח.. ויחר משה…ויעש משה


הערה – ידועה האימרה, (בהתיחס לפרשת השבוע) “קורח שפקח היה מה ראה לשטות זו .
 אינני יודע אם אני מספיק פיקח, גם אינני יודע להחליט אם הכתיבה השבועית שלי היא סימן לפקחות או לרוח שטות (ר”ל)  אלא ש
—…..
העיקר – השבח לא-ל יתברך שזיכני באנרגיה (אקרא לה חיובית) ואולי בעקשנות יתירה שהתבטאה בשלוש שנים ברציפות שבועית (כ – 150 + שבועות) של הוצאת גליונות פרשת השבוע, והשבוע – פרשת קורח – לפי הקריאה בארץ הקודש) אני מתחיל בס”ד את הסבב הרביעי. (מפורט להלן
וזה גורם לי לחשוב מה אני רוצה לעשות גם עם מה שכבר כתבתי ושלחתי וגם בעתיד – האם אמשיך לכתוב?
בהתחלה וגם במרוצת שלוש השנים לא הייתה לי ועדיין אין לי תוכנית עבודה. “סתם” עיינתי כל שבוע בפרשה, פשפשתי בגוגל ובשניים שלושה ספרי פירושים והעליתי את מחשבותי יחד עם ציטוטים ממקורות רבים שונים ומשונים.
כידוע לכולנו, עיון בתורה, זה כמו שייט בים – באוקינוס שמשתרע מאין-סוף עד אין סוף. אותי זה מעניין ומגרה להמשיך, אז ברשותכם (ושתיקה כהודאה) אמשיך. (ואשתדל לקצר.
אגב 1 – כתגובה להערה שקיבלתי על אריכות החומר, אומר – שאין צורך לקרא את כל מה שאני כותב מתחילה ועד סוף ברצף אחד. גם את פרשת השבוע עם מפרשיה למשל בהוצאת מקראות גדולות, אי אפשר לקרא בסוף שבוע אחד. אבל כאמור – מעתה אשתדל לקצר
 אגב 2 – – כל הגליונות של השנתיים הראשונות הועלו לאתר שלי באינטרנט
ב –
 כך שאפשר להיכנס לשוטט ולבחור
ואני מקווה בעה”ית להעלות במהרה באתר שלי גם את גליונות השנה השלישית (ועוד ועוד כל עוד היד והראש עובדים בצוותא)  ואף להוציא דף “תוכן” = קטלוג.
הקדמה כללית
אז קורח שפקח היה… ???..לדעתי (וגם לדעת חכמים) קורח “ראה ברוח הקודש” ולא פלא שהוא הצליח לשכנע 250 א.ח.מים להצטרף אליו) והוא עקרונית גם צדק, כי בסיכומו של דבר יש משהו עובדתי בהאשמת משה רבנו בנפוטיזם. אלא “שכנראה אירע משהו לא צפוי וקורח נכשל ומת אי לכן הוא הפך לחוטא” שוטה.
לעומת זאת דוד המלך הצליח יותר (נא לעיין ב- מלכים ג
אם קוראים את התורה קצת באוביקטיביות והרבה בעיון עם דמיון מפותח, יכולים לשאול שאילה דומה על כמה גיבורים בתורתנו, קודמים לקורח
למשל,
אברהם אבינו שפיקח היה למה הוא  – — שיקר לפרעה  – — גירש את הגר פעמיים ועוד
יעקב אבינו שפיקח היה למה הוא העדיף את בנו יוסף המלשין, בצורה כה בולטת
אהרן שפיקח היה למה הוא ביקש שיביאו לו את הזהב כשמשה נעלם ל – 40 יום
ועוד ועוד
כמובן שהנ”ל, לא נענשו, לכן חז”לינו – בהתאם לעיקרון של החטא ועונשו ובמקביל המעשה והפרס – היו חייבים למצא הסברים מתאימים שמצדיקים את מעשי ה”שטות” (וכבר כתבתי לפני שבוע על הפיל שמועבר בחור המחט
פסוקי השבוע
ויקח קרח
ויקח אהרן
וקח מאיתם
לקחתי את אחיכם הלוויים
כי תקחו מאת בני ישראל
ערב שבת שלום
פתיחה
אז שוב תודה להקב”ה שזיכני באפשרות לעיין בפרשת השבוע מזה שלוש שנים ואני מתחיל וממשיך בפרשת קורח בסבב הרביעי
אז בשלוש השנים שזה עתה עברו עיינתי והעליתי את קשקושיי לאיטרנט כדלקמן ב –
פרשת קרח תשע”ג
פרשת קרח תשע”ד
פרשת קרח תשע”ה
וכנראה ש”הקומץ לא משביע  את הארי”. טוב סתם, אינני מתימר ח”ו
.פרשת קורח מענינת ביותר. היא מתחילה בעלילה – או אוסף עלילות נהדרות ומותחות (משהו בסגנון הארי םוטר – אהרן רץ עם מחתה, מקל פורח בין לילה) שמסתיימות במיתת ה”רשעים” ומסתיימת.בסדרה  ארוכה של מצוות “מיסוי” = מתנות כהונה, תרומות ומעשרות
אכן, התורה מצד אחד מענישה את “החוטאים” ומצד שני “דואגת”  לכהנים וללוויים.
ושאילה שטותית – האם משה רבנו קיבל משכורת, או בתור לוי קיבל מעשר? מה נעשה ב”אוצר מס ההכנסה”, = הכסף שנאסף במפקדים השונים, פרט לאדני הנחושת.
ושאילה נוספת – האם בני ישראל יצאו ממצריים עשירים? (לא פלא שהמצרים רדפו אחריהם) אם כן, אז למה הם התלוננו הרבה פעמים? ומה הם עשו עם כל הכסף והזהב? היו יכולים לקנות אדמות היכן שהו.
אז לפרשתנו –
“ויקח קרח בן …ודתן ואבירם בני… ואון בן פלת … ויקומו…ואנשים…  ויקהלו…..”
יש לנו פה סיפור “מקורי” על הקשיים והמריבות פנימיות שאירעו בזמן שבני ישראל עוד היו שבטים נודדים. יש להניח שאין זה סיפור שכולו דמיוני, “מצוץ מן האצבע”. החיים של שבטים נודדים, אינם רצופים ב”חלב ודבש” או ב”מן ושליו” שיורדים מן השמיים. אפשר לבנות תמונה, אולי מציאותית ואולי פשטנית על חיי אבותינו לפני ההתנחלות בא”י. וכנראה שיש דבר כזה אי שם באוצרות הספרות היהודית/ישראלית. יש לחפש.
אפשר לעיין במדרשי חז”ל ולדלות מתוכם את ה”צימוקים” = מה באמת, או קרוב לוודאי מה אירע לאבות אבותינו ב -,1000 השנים הראשונות להתהוותם.
אז
שני הפסוקים הראשונים מעוררים כמה שאילות להבנה, ובמיוחד, אין שום פירוט מה קורח לקח.
ואני הייתי מתקן קצת את הפסוק וקורא “ויקח קורח את דתן ואבירם”… אלא שהרבה יותר מעניין לשאול שאילות ולדרוש עליהן
“קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זאת?”
הוחלט לפני אלפי שנים שקורח היה גם פיקח ום עשיר
למה החליטו שהיה פיקח? ולמה הוחלט שקורח היה עשיר? ואיך קורח התעשר?
מסתבר וכבר כתבתי על זה מספר פעמים, למרות שבני ישראל התלוננו הרבה פעמים על רעב וצמא, בכל אופן היה להם הרבה מקנה והרבה כסף וזהב (וגם שמלות וכו’) ש”שאלו” משכניהם המצריים,
מתוך
(ולא חמור אחד מהם נשאתי (פרק טז פסוק טו
וכי מדוע היה לו למשה רבנו לדרוש מבני ישראל חמור, עד שמשתבח ואומר שלא לקח חמור זה? מבאר החיד”א, שבני ישראל נעזרו בחמורים רבים כדי לשאת את רכושם מארץ מצרים, עד שאמרו חז”ל שאין לך אדם מישראל שלא הוציא ממצרים אוצרות במשוי של תשעים חמורים לוביים. ודרשו חז”ל )דב”ר יא, ז(, שבשעה שבני ישראל היו עסוקים בביזת מצרים, היה משה רבנו עסוק בארונו של יוסף, להעלות את עצמותיו ממצרים. וכשסיים משה רבנו לטפל בעצמות יוסף, נוכח לראות שלא נותר ולו חמור אחד עבורו, כדי לקחת עליו את רכושו ומטלטליו הדלים. לכן, למרות שעסק משה רבנו בעצמות יוסף לתועלת כלל ישראל, שהרי כולם היו מחוייבים לטפל בארונו, כפי שנשבעו לו טרם פטירתו. ואם כן, מן הראוי היה שמשה רבנו יבקש מכלל הציבור חמור כדי לשאת את חפציו, אך למרות זאת לא בקש. לכן אמר משה
“לֹא חֲ מוֹר אֶ חָ ד מֵהם נָ שָאתִ י”…
(ע”כ. יפה)
ועוד (בפרשת פקודי) ציטטתי
ושאילה אחרת מהיכן כל הזהב והכסף והנחושת? גם לזה יש תשובה “הגיונית” – אצטט
ובכן, ידוע כי דור המדבר התברכו בעשירות מופלגת. ביזת הים וביזת מצרים העשירו את אותו הדור, עד כדי שאמרו חז”ל במסכת בכורות (ה ע”ב) “אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים (!) חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים”.
(הדגשה במקור)
(רק אני הקטן שואל מהיכן הם לקחו 54,000,000 חמורים לוביים?)
אז לא רק קורח היה עשיר, כל בני ישראל במדבר היו עשירים “כקורח”
אז יש על קורח ותומכיו יופי של מדרשים וניתוחי אופי וכדומה.
מתוך
…הנטייה המיידית והאינטואיטיבית היא לקשר בין עושר למידות רעות ולראות בעושר מקור להשחתת המידות. אלא שאין הדברים כמשמעם. אמנם במדרשים מוצאים דברי גנות על עושרו של קורח ויחס שלילי למקור צבירתו שהיה כבר במצרים: “קרח היה ממונה לביתו של פרעה והיו בידיו מפתחות האוצרות שלו” (במ”ר יח טו). עליו נאמר שהיה עושה לביתו ולנפשו שלא כמשה ואהרון שלא ניצלו גדולתם למען ביתם, אלא הקדישו את מרצם בשליחותם למען העם גם על חשבון האינטרס האישי שלהם. ועוד מסופר במדרש על מקורו הפסול של אותו עושר (במ”ר כב ז):
שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם… קרח מישראל… ושניהם נאבדו מהעולם. למה? שלא היתה מתנתן מן השם, אלא חוטפין אותה להם.
משמעות הכתוב במדרש היא שמקור עושרו של קורח היה שלא ביושר, אך לא זו בלבד, אלא שהפסול מתמקד גם במחשבה הפסולה שהבעלות על העושר היא בידי אדם ולא בידי הבורא. ביסוד רדיפתו של קורח אחרי העושר הייתה המחשבה השגויה שכל אשר הוא משיג שלו הוא, ומכאן שייחס משמעות לא נכונה לצבירת כוח ועושר המנותקים מההשגחה…..
עמדתו של קורח הושוותה לא פעם לעמדת הנצרות המבטלת את הצורך בקיום מצוות ורואה בכל אדם קדוש ונבחר, ולכן די לו שיצהיר על אמונתו כדי להבטיח את עתידו בגן עדן. לכן היו מדרשים שאמנם נאמרו על קורח, אך מצד תוכנם נראה שכֻּוונו נגד הנצרות. ומסביר הגר”א (ספר הגר”א לרב מימון, קצא): “מדרשין רבים כוונו לנצרות והוסבו על קרח מאימת הצנזורה וכיוון שחֵטא קרח וחֵטא הנצרות דומים, בחרו חז”ל הסתרה זו”. להדגמה מביא הגר”א את המדרש הזה שתוכנו אינו תואם את תקופת המדבר, אלא תקופה מאוחרת שבה היו שדות מעובדים וכלכלה מפותחת. (ע”כ)
וקצת מהקבלה – מתוך
שכל הטענות של קורח הן על מינוי תפקידים, והטענה שלו היתה – שהרי משה ואהרון היו בני עמרם שהיה הבן הראשון של קהת, ומובן מדוע הם קיבלו את ההנהגה והכהונה, אבל הנשיאות היתה צריכה להיות אצל בני יצהר, דהיה הבן השני של קהת, ובנו הגדול של יצהר הוא קורח, ומדוע קיבל את התפקיד אליצפן בן עוזיאל, הבן הקטן של קהת. אבל אליבא דאמת אין ניתן להסביר את התנגדותו בגלל שרצה לקבל תפקידים, שהרי הזוהר הקדוש אומר שמדובר כאן באנשים גדולים מאוד, כפי שיתבאר לקמן, ועוד כתוב בספרי חסידות – שכל מי שמוזכר בגמרא היה אדם גדול, והיה יכול להחיות מתים, ק”ו לגבי האנשים המוזכרים בתורה שבכתב, ולא יכול להיות שהיתה כאן מחלוקת בגלל מינויים.
ונסיון לתארך את האירוע ניתן ב –
אפשרי ותארוך הפרשה הוא לקראת הכניסה לארץ, את הסיפור ההוא במדבר כבר שכחו מזמן, כהנים חדשים נכנסים לעבודה (למשל פינחס ובודאי יש עוד בנים) אהרון כבר זקן מאד ובודאי זה הזמן לבצע מהפכות.
ראייה כפולה זו נכונה גם לטענות דתן ואבירם, משה לא מצליח להביא את בני ישראל לארץ ישראל וגזירה נגזרת לשהייה ארכוה במדבר. בנקודה זו הטענה להמיתינו במדבר נראית נכונה וטבעית. האם עם שלם יכול לחיות 40 שנה במדבר? ברור שבאופן הטבע לא, שבטים נודדים יכולים לחיות כך אבל עם צריך אדמה קבועה ונחלה. מצד שני מאחר והגזירה נגזרה איזה טעם יש להחליף את משה עכשיו בתחילת הזמן הארוך הזה? שישב וינהיג ויעשה כלום במשך 38 שנה – כפי שכנראה קרה שהיו שנים סטטיות לחלוטין ואף רוח הקודש לא נגלתה אליו) ויותר הגיוני לחולל מרידות ולתפוס את ההנהגה לקראת הכניסה לארץ, מה גם שבשלב זה עדיין לא יודע שמשה לא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל (למרות הרמזים שהופיעו בפרשת בהעלותך).
אפשרי גם כי הפרשה התרחשה באמצע התקופה. למשל בשנה השמונה עשרה או העשרים ושבע. זוהי טענה קשה שכן אין לה שום יתרון והסבר. על כורחינו עלינו לדחות אפשרות זו כסבירה פחות. חיזוק לדעה זו נביא בשבוע הבא, וננסה להוכיח כי למעשה לא קרה דבר במשך 38 השנים.
מאחר ושאלה זו נותרה בלתי כריעה במישור הפשט נשים עוד לב לעובדה שלשתי הקבוצות יש עונשים שונים, במועדים שונים וקרח לא מוזכר באף אחד מהם! האם נבלע או נשרף? גם לזה אין תשובה,
(ע”כ)
2.
ויאמר ה’ אל אהרן … (פרק יח פסוק א’)…     וידבר ה’ אל אהרן … פרק יח פסוק ח
פעמיים בפרשתנו ה’ מוצא לנכון לדבר ישירות אל אהרן, ולא דרך משה.למה השינוי בהידברות? האם זה כתוצאה של פריחת המטה? או של ריצת אהרן עם המחתה לעצור את המגיפה
אלא שפעם אחת “ויאמר” ופעם אחת “וידבר”. לדעתי ההבדל, הן בשימוש במילה שונה והן בפנייה לאהרן ישירות (ולפעמים  למשה ואהרן, או למשה שיאמר לאהרן  , וברוב הפעמים למשה בלבד)  הוא קטן, סגנוני ולא משמעותי.
אבל לרש”י הדיבור הישיר לא מתקבל, ו”שפתי חכמים” מסבירים.  מתוך
[רש”י (א) ויאמר ה’ אל אהרן – למשה אמר שיאמר לאהרן [ע] להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש:
[אות [ע
דזה אחד משלש עשרה מיעוטים, כמו שפירש רש”י בריש פרשת ויקרא שנאמר למשה ולאהרן. והרא”ם דחה פירוש זה. דשמא לא באו מיעוטים אלו למעט אהרן, לפרש שהקדוש ברוך הוא אמר למשה שיאמר לאהרן, אלא היכא שנזכר שמו של משה עם שמו של אהרן. אבל היכא שלא נזכר שמו של משה, שמא לאהרן נאמר ולא למשה, והרא”ם הביא הספרי, אבל היא שנויה בפרשה שלאחריה, על שם כי האריך. ולי נראה, דהוכחת רש”י מדכתיב לעיל מיניה: ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר, דקשה לרש”י לאמר למה לי? אלא ודאי שאמרו למשה שישאל להקדוש ברוך הוא על זה, ומסתמא שאל משה להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא השיבו על זה. כי אין דרך ארץ שמשה ישאל להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא ישיב לאהרן. אלא ודאי למשה אמר שיאמר לאהרן. כן נראה לי, ולא כמו שעלה על דעת (הרא”ם).
ומתוך פירוש המלבי”ם על”התורה והמצווה”
 (א) א ויאמר ה’ אל אהרן, כבר התבאר בהתו”ה (ויקרא סי’ ד’) שכ”מ שכתוב וידבר ה’ אל אהרן פי’ שדבר אל משה שיאמר לאהרן, וכמ”ש בספרי לקמן על פסוק וידבר ה’ אל אהרן, אבל במקום שכתוב ויאמר ה’ אל אהרן, אמר אל אהרן בעצמו לא ע”י משה והם בג’ מקומות, ויאמר ה’ אל אהרן יין ושכר אל תשת ועוד לקמן בארצם לא תנחל, שכ”ז אמר לאהרן עצמו, ופי’ ר’ ישמעאל מפני שהם מהלכות כהונה שמסורים לאהרן לכן הזהיר אותו בעצמו [ומ”ש בפרש”י כאן למשה אמר שיאמר לאהרן מקומו הוא לקמן על וידבר ה’ אל אהרן]:
כבר התבאר התו”ה … שלשון דבור לא בא מה’ לשום נביא זולת משה, ובאו יג’ מיעוטים… (ע”כ)
3.
אתה ובניך ובית אביך תשאו את עוון המקדש … תשאו את עוון כהונתכם … והזר הקרב יומת
 שוב עוד פסוק תמוה שמתחיל בדיבור הישיר של ה’ אל אהרן. ה’ מטיל על אהרן ועל הכהנים אחריות כלשהי בעיקר לדאוג .
שזרים = לא כהנים, לא יתקרבו (וכנראה גם שלא יתערבו בעבודת הכהנים) אל המשכן, ומסתיים בעונש חמור = עונש מוות  למתקרבים
 איך דבר זה קויים? לא ברור לי
מה שנראה לי הוא שמישהו מהעלית הכהנית, החליט לתת לכהנים כח חוקי למנוע התערבות בעבודתם והשתמש באירוע קורח כתמיכה..
מתוך מאמר מעניין בנושא ב –
…הדברים, בפשט, קשים לי.
מהו “עוון המקדש”?
מהו “עוון כהונתכם”?
איך כהונה יכולה לשאת עוון? ובכלל, איך מקדש יכול לשאת עוון?
ההקשר לפסוק מאפשר לרוב פרשני המקרא לעקוף את בעיית המילים הפשוטות ולהסביר כי מדובר בעוון של אחרים כנגד המקדש וכנגד הקודשים.
בית אבי אהרון – הקהתים בני לוי – אחראים להוות חייץ ולמנוע מהעם הזר, המוזהר “והזר הקרב – יומת” [במדבר י”ח, ז’], מלשאת עוון פגיעה בקדשים.
אהרן ובניו הכהנים – אחראים להוות חייץ ולמנוע מבני לוי עצמם, אנשי התיווך והביניים, מלגעת בקדשים אשר לא להם.
כך לפי רש”י.
ובכל זאת, האם נוכל לדרוש מהמלים להיות כנים עם עצמם?
האם נוכל לבוא ולאמר שאכן יש באופן מובנה עוון לכהנים? עוון למקדש?
נדמה לי כי בפיקוד או בניהול, קיים עוון מובנה והוא – פרישה מהציבור.
קרח, בתחילת הפרשה, מניף את נס הטענה הזו.
…לפני הבטחת מתנות הכהונה בהמשך פרק י”ח,
על כל כהן להכיר בעוונו המובנה אותו הוא נושא ללא בחירה שלו בשל עצם הבחירה בו.
(ע”כ. נראה שיש פה מעין המקל לפני הגזר)
והסבר מעמדי לנושא ניתן ב –
“אתם תישאו את עוון המקדש”
במה המקדש חטא?
 “אתם תישאו את עוון כהונתכם”
במה אהרון ובניו חטאו בזה שהם כוהנים?
נראה לי שהפסוקים האלה , שמתחילים את החצי השני של הפרשה שלנו (חלק פרשת “מתנות כהונה”) בא כתשובה לחלק הראשון של הפרשה (פרשת קרח ועונשו):
לכל אדם במעמד גבוה, יש פיתוי להשתמש במעמד הזה כדי לשלוט, להפעיל כוח, להעליב את האדם שמתחתיו. היחס המתוח בין הכהן והלוי, רק בא להמחיש הבעייתיות שבכל יחסי אנוש:
 הלוי אמור לשרת את הכהן. הכהן יכול להשתמש במעמדה הזאת כדי להעליב את הלוי או לשעבד אותו. הלוי יכול אפילו להרגיש אי נוחות רק מעצם המעמד השונה, אפילו אם הכהן לא הפעיל שום כוח.
 בכל “כהונה” יש סכנת ניצול המעמד. לכל “כהונה” יש עוון. או פוטנציאל של עוון. ורק הפוטנציאל מהווה כבר “עוון”, כלומר על בעל המעמד לדאוג , רק מעצם המעמד שלו, לעשות פעולות, לקחת אמצעי זהירות והרגעה, כדי לנטרל את סכנת הניצול של העליונות! על הכהן לדאוג על זכויות הלוי!! אי אפשר לפעול בהעלם עין ולהגיד שהלוי (כסמל למי שיש מעמד פחות) צריך לדאוג לזכויותיו, או שהוא לא צריך להיעלב…אלא בעל המעמד( כאן הכהן) חייב לדאוג לבעיה הזאת.. (ע”כ. משהו נראה לי הפוך על הפוך אעיין שנית במאמר)
וניתוח הנושא (ממבט עכשווי) מקיבוץ שער הגולן ב –
“הפרשה היא פרשת קורח, ויש נושא אחד שאני לא מתכוון לדבר עליו: הדו”ח על אסון הכרמל. לא שאין לי מה לאמר. לא שאינני שותף לרצון להדיח את השרים, להעיף את מפקדי המשטרה, לאמר משהו חד משמעי לממונים על כיבוי האש. אפילו למבקר עצמו יש לי כמה מילים רעות לאמר. אבל אני אתאפק. כל מי שנגע לסיפור הזה, של השריפה בכרמל,  צריך היה לתת את הדין. איש אינו קדוש: השר שלא תיקצב, השר שלא פיקח, מפקדי הכיבוי והמשטרה. אפילו המבקר שלא טיפל בשורש הרע יוצא לא טוב מהסיפור. כולם יוצאים כל כך רע שקשה להאמין. רק צה”ל יוצא בסדר. מזל שלא מדובר במלחמה. כי אם היה מדובר במלחמה יש לי הרגשה שגם הצבא היה מתגלה בקוצר ידו. אבל אמרו כבר הכל, למעט המשפט המרגיז מכולם: הכלבים (במקרה הזה כלב ארחד) נובחים – והשיירה עוברת.
ובכן אעבור לפרשה.  לאחר תיאור מרידתם של קורח ועדתו במשה מסתיים  – אנו עוברים לחלק השני: “ויאמר ה’ אל אהרון: אתה ובניך ובית אביך איתך תישאו את עוון בית המקדש. ואתה ובניך איתך תישאו את עוון כהונתכם.” כלומר: בני שבט לווי, מסכנים שכמותם, יישאו בכל צרכי המקדש. ובני אהרון מתוכם יישאן בעול הכהונה. הם לבדם רשאים לקרוב אל המשכן, כל אחר שיעשה זאת יומת. ומובן שכך אינם יכולים לרעות צאן ולעבד את האדמה, ועל כן “ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל המועד”. התיאור המלא ארוך יותר, אך תמציתו ברורה: בני לוי הם שעובדים את עבודת השם. על כן לא יוכלו לפרנס את עצמם והם יקבלו את המעשר משאר בני ישראל והוא יהיה נחלתם ומקור פרנסתם.
כן, המהלך כולו מתואר כמעשה הקרבה לא קל: הם, בני לוי, ישאו בעוון בני ישראל מול אלוהים. אך הראו לי שליח ציבור אחד שאינו רואה בעבודתו למען הציבור סוג של קורבן. ולפחות כשמדובר בכוהנים או במנהיגות ברמה האזורית והלאומית – העול הזה מתוגמל היטב. גם כבוד, גם עוצמה וגם כסף. פלא שיש מי שמתקומם?…
דבריהם של קורח ושל דתן ואבירם חודרים ללב: “כל ישראל כולם קדושים ובתוכם ה’, ומדוע תתנשאו על העדה?” כך אומרים אנשיו של קורח, והעלבון הצורב נשמע ברור עד ימינו. ואילו דתן ואבירם אומרים למשה: “המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר? … … העיני האנשים האלה תנקר?” קשה להתמודד עם הדברים. מה גם שהם באים לאחר שמשה ועמו כבר יודעים: המסע לא יהיה קל, והדור הזה לא יגיע אל הארץ המובטחת. משה אינו מתמודד עם הדברים ישירות: וכי מה יוכל להגיד למתקוממים עליו למעט את המובן מאליו, כלומר שהוא נשלח ע”י אלוהים ולא בחר בעצמו. המענה שנבחר לקורח לדתן ולאבירם הוא פשוט ואלים: האדמה פוערת את פיה ובולעת אותם. אבל בואו נאמר את האמת: גם לולא היתה האדמה (פוערת) את פיה קורח, דתן ואבירם מזמן היו בין המתים. אך זיכרם נותר עד היום, כיחידים שקראו תיגר על משה. כל שאר קוראי התיגר, והיו כאלה, נותרו באלמוניותם. וקורח אף זכה וחלק ממזמורי תהילים נפתחים המילים: “למנצח לבני קורח מזמור”.
ואצלנו? כמה טוב שאצלנו יש דמוקרטיה. ובדמוקרטיה, כמו שאמר קישון, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, ואף אחד, כולל השלטון, לא חייב להקשיב. וכך נחיה ממחאת קיץ לחברתה, מדו”ח מבקר לבא אחריו, והארץ תשקוט, עד לפעם הבאה.
(לקוראי אנגלית יעניין לקרא מאמר מסורתי באנגלית ב –
(לא אצטט)
 
4.
הלוויים… לכם מתנה נתונים…, עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת
הייתי מהמר על זה שפסוקים אלו נכתבו על ידי כהן
אוסף מדרשי חז”ל על :כהונה” ניתן ב –
(לא אצטט)
ואיזו מתנה יפה, אז לפי חב”ד ב –
 –
(ליקוטי-שיחות כרך ד עמ’ 1048)
עבודת מתנה אתן את כהונתכם (יח,ז)
“עבודת מתנה” – היינו “אהבה בתענוגים”, שהיא הרגשת תענוג אלוקי נפלא, מעין עולם הבא. עבודה זו קרויה ‘עבודת מתנה’, שכן אי-אפשר לו לאדם להגיע לאהבה זו באמצעות השתדלות ויגיעה, אלא היא ניתנת כמתנה מן השמים.
(תניא פרק יד)
ואני הנה נתתי לך וגו’ (יח,ח)
לפי שבא קורח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו כ”ד מתנות כהונה (רש”י)
“לפי שבא קורח וערער על הכהונה” – קורח טען ש”כל העדה כולם קדושים”, ואינם זקוקים להשפעת והדרכת הכוהנים.
“בא הכתוב ונתן לו כ”ד מתנות כהונה” – כדי להדגיש את תלותם של העם בכוהנים, כיצד הם זקוקים לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.
(לקוטי שיחות כרך יח עמ’ 219)
ברית מלח עולם (יח,יט
מלח מצד עצמו אין בו טעם. לעומת זאת, בשר ולחם יש בהם טעם, ובכל זאת המלח משביח את טעם הבשר. ‘לחם’ ו’בשר’ מסמלים את לימוד הנגלה דתורה, שבה יש לאדם השגת המהות (טעם). ‘מלח’ מסמל את פנימיות התורה, שכאשר היא בפני עצמה אין בה טעם, כי בלימוד פנימיות התורה יש רק השגת המציאות (ולא המהות).
כשם שעל-ידי נתינת המלח על-גבי הבשר מיתוסף לבשר טעם, כן על-ידי לימוד הנגלה והחסידות גם יחד, מיתוספים מתיקות וטוב-טעם בלימוד הנגלה.(ע”כ
ולבני לוי הנה נתתי
טוב — שוב אני מאריך, אז אסיים בע”ה אמשיך בסבב הבע”לט – אמן
שבת שלום
שבוע טוב
להת

Leave a Reply