From:
Sent: Saturday, 16 July 2016 11:32 PM
To:
Subject: וירא בלק… ויוסף עוד בלק…ויעש בלק
Sent: Saturday, 16 July 2016 11:32 PM
To:
Subject: וירא בלק… ויוסף עוד בלק…ויעש בלק
הקדמה כללית
חומש במדבר מכיל הרבה (10 ++ סיפורים שונים) סיפורים – בנוסף לסיפורי חומשי בראשית ושמות – שהם בחזקת ההיסטוריה של עם ישראל וה”גרעין” של היהדות)
בעולמנו – כוכב ארץ – יש עולם חדש ויש עולם ישן. העולם החדש כולל את ארצות אמריקה ואוסטרליה, בארצות אלה המתישבים “החדשים” = הלבנים בעיקר, ההיסטוריה שלהם התחילה רק לפני מאות שנים, וגם היא תערובת של עובדות, הגזמות ויצירות דמיוניות.
לעומתם קיים העולם הישן, עם ארצות ועמים בעלי היסטוריה של אלפי שנים שאף היא כוללת אוסף היסטורי כנ”ל.
עד כמה ההיסטוריה היא דמיונית = מיתולוגית, או עובדתית, לא כל כך חשוב בזמננו כיום, היות וההיסטוריה של העם היא חלק בלתי נפרד מתרבותו. כך גם תוכן סיפורי התנ”ך שהם חלק מהתרבות היהדות. אז אפשר לשאול האם הסיפורים כמו על קורח, על בלעם ועוד חשובים לנו ?? ולמה? – תשובה אולי בפעם אחרת, בינתיים זה מה יש.
התורה כחלק החשוב ביותר של התנ”ך היה מאוד חשוב – לפחות בימי בית שני ועוד יותר לדור של חורבן בית שני, לדור של מרד בר-כוכבא ומספר דורות שלאחריהם, וונעשה לבסיס של היהדות העיקשת במשך 2,000 שנה,
וכיום אנחנו או מספר “תאים” בתוך היהדות שבויים קפואים ב”חשיבות הקדושה” של סיפורי התורה, ולדוגמה – חיפושים אחרי הפרה האדומה, והרצון להשיב “עטרה ליושנה”, למשל קורבנות מצד אחד, והויכוח “הפוליטי-דתי” על מקומם של גאים בצבא, או הופעת זמרת לפני חיילים ר”ל.
ואלה חלק מהמחשבות שמתרוצצות במוחי הפנסיונרי, כאשר אני קורא את סיפורי חומש במדבר, את המצוות המפוזרות בתורה, את התוכחות וכדו’. לעומת זאת אני מניח שלרוב העם היהודי בארץ ובתפוצות, הטרוד בחיי היום יום ובקשיים מבית ומחוץ. השאילות האלה אינן מטרידות, ומה שלא נפתר ב – 2,000 שנות, גם לא ייפתר בעוד 2,000 שנות.
טוב אינני נביא וגם לא פילוסוף, אז אחזור ל –
פסוקי השבוע
ויגר מואב מפני העם כי רב הוא
ויכס את עין הארץ
וישב ישראל בשיטים
והמה בוכים
ערב שבת שלום
פתיחה
פרשת השבוע בלק – יופי של פרשה. רובה מכילה עלילה נהדרת. 4 פואמות נהדרות. אתון מדברת. (מעין הארי פוטר של המאה ה -17 (?) לפנ”הס) ולסיום “לפתן”, אירוע מיני – אורגיה עממית במדבר -, שמסתיים ברצח בדם קר, ובמגפה, כמובן כעונש, שבה מתים 24,000 איש. (ואולי נהרגו כאמור ” קח את כל ראשי העם והוקע אותם מול השמש”… “הרגו איש אנשיו” (פרק כה’ פסוק ג’ ה’. דיון קצר להלן)
. (וכמובן שחז”ל קשרו בין הסיום המצמרר לבלעם “הרשע” (פרשת מטות) ו”עצתו”. עיצה שלא כתובה בתורה, אבל ברור כי זו תשובה פשוטה לשאילה – למה נסמכה… וכידוע לכל שאילה מסובכת יש תשובה.
ובעצם קטע הסיום בפרשה שייך יותר לפרשה הבאה, פרשת פנחס בה הרוצח זוכה לפרס נצחי
וכבר עיינתי בפרשה 3 רגלים (פעמים) כדלהלן
תשע”ג
תשע”ד
|
toratami.com
From: To: Subject: FW: וירא בלק…וירא בלעם… וירא פנחס Date: Fri, 4 Jul 2014 15:36:51 +1000. פסוקי השבוע. וירא בלק בן צפור
|
תשע”ה
(מאמר ארוך אבל לדעתי הצנועה ולא רק מפני שאני כתבתי אותו, מומלץ, למי שיש זמן וסבלנות.)
פסוקים ונושאים לעיון ודיון
1.ויאמר א-להים אל בלעם…. ויפתח ה’ את פי האתון… וישא משלו ויאמר
יופי של סיפור ולא חשוב אם זה עובדתי או דמיוני.
כבר קשקשתי על זה לפני שנה ושנתיים וגם שלוש, אבל הנושא הזה מגרה ומתסכל כאחת. סיפור נהדר. א-להים מדבר ישירות עם בלעם, אבל ה’ מדבר דרך האתון. שתי רשויות??? האם א-להים מתעתע בנו? ברור שיש לזה הסברים מכאן עד להודעה חדשה. הייתי אומר שאילו היה לחז”ל אומץ, הם היו מוציאים את דבור האתון, או משנים כמה מילים פה ושם. א-להים בטח לא מתביש, אבל הייתי נותן את הפרק הראשון בפרשה לפסיכולוג שינתח את האופי של א-להים לפי הגישה של האנשת הא-להות.
כבר הזכרתי לפני שנה את כתובת בלעם, אוסיף מתוך ויקיפדיה צילום, מתוך
.
תעתיק של כתובת בלעם
ומתוך
(שני המקורות לעיל מומלצים לעיון)
ומתוך
…מאז גילוי הכתובת של מישע מלך מואב לפני למעלה ממאה שנה, אף היא בעבר הירדן המזרחי, לא היה כדבר הזה. אמנם, בכתבי אוגרית אנו פוגשים דמויות מיתולוגיות המוכרות לנו בחלקן מהמקרא – כגון: בעל-צפון (הוא “הדד”), ענת, אל (שדי) ואשרה, וכן דמות אגדית בשם דנאל שגם הנביא יחזקאל (י”ד 14; 20) מזכירה. אך אישיות היסטורית (כביכול) שהמקרא מתאר אותה בפרוטרוט ובהרחבה עד כדי הפיכתה לדמות מרכזית בסיפור – את זאת טרם חווינו, עד לתגלית של כתובת בלעם בעמק סוכות בסוף שנות השישים….
דעתי בנדון, המתבססת הן על נתונים היסטוריים (מקראיים ואחרים) והן על המצוי בכתובת והמשתמע ממנה, היא ש”כתובת בלעם” הוא ספר על בלעם, שחובר ופורסם לאחר מותו של החוזה והמנהיג הרוחני של העדה הארמית שישבה בעמק סוכות (החל משנת 900 בקירוב), וזאת לאחר כיבוש העמק (והאזור כולו) על-ידי חזאל מלך ארם-דמשק (מחברה של הכתובת מתל-דן), בסביבות שנת 835 לפנה”ס. בלעם עצמו נפטר זמן-מה קודם לכן, לקראת סוף תקופת בית-עמרי (840), בעוד שהוא ועדתו נתונים עדיין בידי מלכי ישראל בשומרון, ופטירתו מתוארת בפרוטרוט באותו חלק של הכתובת המכונה “צירוף ב’ “. יוצא, אפוא, שבלעם בר-בעור הוא בן-זמנם של אליהו התשבי (המבוגר ממנו), בית-עמרי, ומישע מלך מואב (הצעיר ממנו). ולא בכדי מפגיש הסיפור המקראי את מיודענו בלעם עם מלך מואב, המכונה “בלק בן-צפור”. כי קרוב לוודאי שאותו “בן-צפור” איננו אלא כינוי למישע, וביצירה המקורית (ללא ניקוד וללא אם-הקריאה וי”ו), “בן-צפ[י]ר” (= בן-תיש), רמז להיות מישע “נקד” (מלכים ב ג’ 4. והשווה גם כתובת מישע, שו’ 29: “[ורעו. תשע] מאת בקרן אשר יספתי על הארץ…”). ואל יתמה הדבר בעיניכם. כבר מזמן עמדו החוקרים על הקרבה הלשונית שבין הסיפור המקראי בבמדבר כ”ב-כ”ד לבין הכתובת (צירוף א’), וסברה רווחת היא שבעל הסיפור המקראי הכיר את הכתובת וכתב את אשר כתב כתגובה פולמוסית עליה.. (ע”כ)
וניתוח ארוך ומעניין של החלק הסיפורי והחלק השירתי בפרשה ניתן ב –
הוראת סיפור בלעם על רקע מבנהו האמנותי
(במדבר כ”ב – כ”ד)
יחידה זו שייכת מבחינת סוגה הספרותי ל”ספרות המילואים”, משום שהמסגרת הסיפורית בפרוזה מקושטת על ידי פרקי שירה, שהם מילואים לה. כדוגמתה אנו מוצאים גם בפרק כ”א, י-כ ברשימת מסעות:
שיר הלכת (יד-טו); שיר הבאר (יז-יח) שיר ניצחון ישראל (כז-ל). האחרון הושם בפי “המושלים”, בדומה לשירי בלעם המכונים “משל”. כאן המקום להעיר, כי המלה “משל” במקרא הרבה הוראות לה. אפילו נצטמצם רק בהוראתה בצורה ספרותית, גם אז מסתעפת למשמעויות משנה רבות. לענייננו נסתפק בהגדרה כללית: נאום שירי בעל תוכן מדיני חברתי.
בסיפור כולן שני חלקים בלתי שווים: הראשון (כב, א-לה) כולו פרוזה ואינו אלא הכנה לחלקה השני (כב, לו-כד), שהוא העיקר ובו “שירי המילואים”.
בחלקה הראשון, מלבד הפתיחה (כב, א – ד), המספרת את הרקע – פחדו של בלק מלך מואב מפני ישראל – שלושה שלבים: המשלחת הראשונה (ה-יד), המשלחת השנייה (טו-כ), הליכתו של בלעם עם שרי מואב (כא-לה) .
….
המשל בנוי שבעה טורים דו-צלעיים עם כותרת.
המשקל הוא שלישי בתקבולת נרדפת או משלימה. מבחינת סדר המלים:
הראשון סדר כיאסטי חסר: אבג || ג-א: היתר סדר צולב (חסר); השני אבג || אבג (עם אנאפורה); השלישי : אבג || אבג (עם אנאפורה); הרביעי: א2 ב || אב; חמישי: אבג || א-ג (חסרה ניגודית); ששי: אבג || אבג (על דרך השאלה); שביעי: אבג אבד (על דרך ההשלמה).
ז. וישא משלו ויאמר
|
מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם: “לכה ארה לי יעקב, ולכה זעמה ישראל”; |
ט: כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו: הן עם לבדד ישכן, ובגויים לא יתחשב. |
תמת נפשי מות ישרים,
ותהי אחריתי כמהו!
האמת היא, שאין כאן לא ברכה ולא קללה. בשלושת הטורים הראשונים מספר בלעם על השתלשלות העניינים כיצד הגיע למצב זה. ברם נגד רצון ה’ אין הוא יכול לפעול. בשלושת הטורים הבאים הוא מרמז במשהו על אופיו של העם שנראה לו ממרומים. ראשית זהו עם השוכן לבטח (בדד- דברים, לג, כח) ואינו זקוק ליתר העמים; שנית, אף שהוא רואה רק את קצה העם (כב, מא), מספרו רב כעפר הארץ, ואין למנות אותו. הסיום הוא קריאה אישית בנימה של משאלה; הלוואי וגורל עתידו ומנתו יהיה כזה של אנשים ישרים. … (ע”כ. ולמרות שהוא מאמר ארוך – מומלץ)
2. וישלח מלאכים … ויוסף עוד שלוח שרים רבים ונכבדים (פרק כב’ פוקים ה’ טו’)
מסתבר שהמלאכים הם בדרגה יותר נמוכה מהשרים. – דורש עיון. כבר פעם דנתי בנושא “מלאך”. אחפש מתי והיכן, אבל לא להיום, אשאיר את הנושא לסבב הבא בע”ה.
3. ויחבש את אתונו…. ויחר אף א-להים … ויפתח ה’ את פי האתון
ממש סיפור עלילתי קסום. וכבר דיברתי כל זה רבות בשלושת גיליונתי בסבבים הקודמים, לעיל.
אבל אי אפשר מבלי להתעכב שוב ולעיין, מה עוד היה לחזל”ינו לומר, למשל בויקיפדיה ב –
D7%9D
.
ולפחות ציור של רמברנדט
.4. מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים…. על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים
בלעם מתנהג כמו כל רוכב על בהמה. אבל לפתע התפתחות דרמטית ניסית? (כידוע פי האתון נברא בערב שבת בין השמשות, יום שישי לבריאת העולם). המתח עולה. הדרמטיות ממריאה שחקים. מי שקורא את הסיפור פעם ראשונה מחכה במתח לדעת מה יקרה עם האתון, עם בלעם וכו’.
ושתי שאילות שדורשות בקיאות חז”לית —
1. מי היה/היתה יותר מבוגר/ת, בלעם או האתון? איך יודעים?
2. מה היה סופה של האתון?
האם האתון מדברת עברית צחה? האם המלאך נעשה דובר של אגודת צער בעלי חיים?.
לצערנו ההתעללות בבהמות קימת מאז ומתמיד , (ומה עם כל הקורבנות? היכן כאן צער בעלי חיים??) ודווקא כאן מתערב לו המלאך.
ואכן מסיפור זה קבעו חז”לינו שאיסור צער בעלי חיים זה מהתורה, נא לעיין ב –
…
כפי שפסקו רבותינו ז”ל האיסור שלא לצער בעלי חיים הוא מצווה מן התורה הדוחה מצווה מדברי חכמים… אלה דברי הגמרא במסכת שבת קכ”ח ע”ב; ובניסוח שונה במקצת, במסכת בבא מציעא ל”ב ע”ב: “לעולם צער בעלי חיים דאורייתא”. המקור שמצאו חכמים לפסיקתם מאלף כשלעצמו וראוי לעמוד עליו. על דברי מלאך ה’ לבלעם “על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים” (הכוונה לשלש פעמים – י.ט.) (במדבר כ”ב, ל”ב) נאמר: “אמר ר’ יוחנן צער בעלי חיים דאורייתא, דכתיב על מה הכית את אתונך” (עיין במדרש לקח טוב ובמדרש הגדול). דהיינו, אותה שאלה-תמיהה על הכאת אתונו של בלעם הולידה איסור כללי. דומני שיש בכך כדי ללמד על השקפת עולמם.
בעקבות דברים אלה אמר אדוננו הרמב”ם במורה הנבוכים (תרגום הרב י’ קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק), חלק שלישי, פרק י”ז ….
אבל אמרם צער בעלי חיים דאורייתא ממה שנאמר על מה הכית את אתונך. הנה זה על דרך הבאת השלמות לנו כדי שלא נתנהג במדות האכזריות, ולא נצער לבטלה ללא תועלת, אלא נפעל בעדינות וברחמנות –. (ע”כ)
ומנקודת מבט יותר “חרדית”, מתוך
…משמע, שטענת המלאך היתה על מה שבלעם הכה את האתון; אם כן יש לתמוה, וכי אסור לאדם להכות את חמורו, אם הלה מסרב לפקודתו??
…
בלעם יצא לדרך, אחרי שהקב”ה התנה עמו במפורש: “הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה”… כלומר, לא תהיה אלא שליח בלבד. ולכן היה עליו לעמוד במבחן, אם באמת כוונתו להיות שלוחו של הקב”ה, או שמא הוא משתמש ברשותו של הקב”ה ככסות עינים בלבד, ולאמיתו של דבר הולך כדי לדאוג לבלק. שעת המבחן הגיעה, ברגע שאתונו התנהגה בצורה כל כך משונה…
אילו היה בלעם הולך בתחושה של “שליח , ” היה מיד שם לב: כאן יש אות מן השמים, שמשהו לא כשורה… עליו לעצור ולהתבונן, מה רוצה ממנו הקב”ה. אין טעם לנסות ולדחוף; כי ברור, שאם החמור מתנהג כפי שלא עשה מעולם (“ההסכן הסכנתי לעשות לך כה…”), פירוש הדבר שיש כאן מסר מן השמים. ואם כן, קודם כל עליו לפענח את ה”צופן” של ההודעה, שהקב”ה שולח לו כאן.
מדוע לא עשה בלעם כך? מדוע ניסה בכל מחיר לדחוף את האתון, על ידי המכות שהפליא בה? משום שלא עלה על דעתו כלל שעליו לקבל פקודות, אלא אדרבה – מטרת הליכתו היתה לברוח מה’, כדי להתחמק מפקודותיו.
זו היתה טענת המלאך: לא המכות בעצמן הם החטא, אלא המניעים שמאחוריהן. אם אתה מצליף באתון, סימן שכל מגמתך ללכת ומלאות את רצונך – לקלל את ישראל !.
(עוד פירוש מהסוג של העברת פיל בחור של מחט. הכתוב כפשוטו אומר את ההיפך מהדרש לעיל. אלא שאיכשהו יש צורך להסביר מה משמעות הופעת המלאך עם החרב)
ומה זה שלוש רגלים?
מתוך ילקוט שמעוני ב –
… והנה ידוע כלל גדול בדיני איסור והיתר שכל איסור בטל בששים היתר, ולפי זה כדי לכפר על שש שעות שחטאו ישראל בעגל, צריך לבטלם בששים פעמים שעות מצד הקדושה שהם ש”ס שעות, לפי זה מחדש היהודי הקדוש כי בשלש רגלים ישנם ט”ו ימים, שבעה ימי פסח, יום אחד של חג השבועות, שבעה ימי סוכות, ובט”ו ימים אלו אשר בכל אחד כ”ד שעות הרי הם בסך הכל ש”ס שעות המבטלים בקדושתם את שש שעות שחטאו ישראל בעגל. אמור מעתה כי זהו שאמרה האתון לבלעם, שביקש לקלל את ישראל על ידי שיעורר עליהם חטא העגל: “מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים”. ופירש רש”י: “רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה”. כלומר הלא על ידי שעתידים לחגוג שלש רגלים שיש בהם ט”ו ימים שהם ש”ס שעות, הם מבטלים בששים את השש שעות שחטאו בעגל, אם כן הרי ברור שלא תצליח לקללם בגלל חטא העגל. (ע”כ)
ועוד פירוש מתוך –
http://www.bkneve.com/#!פרשת-בלק/c13e1/57828d7b0cf250831da2a5b2
עוד ניראה שאפשר שלוש רגלים כנגד ‘שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים’ (אבות א,ב) שאנו מחזיקם את העולם, ולכן יש לנו חשיבות בעולם וה’ לא יחליפנו, לכן ניסה בלעם לקלל שלוש פעמים, כדי לנסות לפגום בחשיבות של הרגלים, שברגע שברגל אחת יוכל להחליפנו, דרכו ינסה לתפוס מקומנו גם בשאר. לכן מרמזת לו האתון על שלושה רגלים, של העולם, שעליהם עומד העולם, שלכן לא יוכל לקללנו. אולי זהו שבראשון אומר “הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב” (כג,ט) שהפירוד בין בנ”י והגוים התחזק במתן תורה, ‘מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעכו”ם עליו’ (שבת פט,א) שהתחזקה השנאה נגדנו. או כפרש”י ‘שנאה לעכו”ם – שלא קבלו בו תורה’ שמשמע שהגוים נעשו שנואים כיון שלא התחברו לתורה (אם כי אפשר להבינו כשנאה נגדנו בשל הקנאה שהם לא קיבלו), מימלא לכן אנו החשובים ומעולים ולא צריכים להתחשב בגוים… (ע”כ. והכל יפה. שיהיה)
והפשט, לפי
מקרא ״שלש רגלים״ = שלש פְּעָמִים ( …מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים״ – במדבר כב, כח), גם המלה ״פעמים״ משתמעת לשתי הפנים, כמו רגל, אבל בתלמוד משמעם של ״שלוש הרגלים״ הוא שלושה חגים, ולכן הם נהפכו מלשון נקבה ללשון זכר.
(מומלץ לעיון)
וכבר הזכרתי לפני שנתיים את הדרך שבה עבר בלעם עם אתונו ואת הלו”ז, לפי
5. בנה לי בזה 7 מזבחות …ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח… אלכה אולי יקרה ה’… ויקר אלהים,,,, וישם ה’ ….ויבן 7 מזבחות.. ויקר ה’… וישם דבר…לכה אקחך אל מקום אחר… בנה לי בזה.. וישת אל המדבר פניו וישא בלעם את עיניו…ותהי עליו רוח א-להים וישא משלו… לכה איעצך…. וישא משלו…
מבלי להיכנס לתוכן ברכותיו ומשליו של בלעם, מעניין לקרא על ה”טרטור” שבלעם ובלק עוברים. בלעם ובלק מחפשים איזה מקום מתאים שממנו בלעם (אולי) יקלל את עם ישראל
יופי של הכנת הרקע לנאומיו של בלעם ולעליית המתח בין בלק ובלעם והתוצאות ההפוכות שמרתיחות את דמו של בלק הכועס ו(כנראה) צועק אל בלעם “ועתה ברח לך אל מקומך…”
לפי הסיפור, א-להים (פעם יש א-להים ופעם יש ה’ – דורש עיון) הבטיח לבלעם שהוא – א-להים ידבר איתו אז בלעם מחכה לשמוע את א-להים, וכידוע ה’ (או א-להים בדרך כלל, או שנותנים לו תודה על משהו שקרה ומקרבים קורבן, או שהוא מופיע או יוצר קשר כאשר מקריבים כמה פרים ואילים. וזה מה שעושה בלעם. שלש פעמים הוא ו/או בלק עושים ומקריבים סך הכל 21 פרים ו 21 אילים, ואכן זה עוזר ובלעם שומע מה עליו לומר או שמדבר מתוך “אקסטזה – ככתוב
משל ראשון – “וישם ה’ דבר בפי בלעם”
משל שני – “ויקר ה’… וישם דבר בפיו”
משל שלישי – “ותהי עליו רוח א-להים”
משל רביעי – ללא השראה כל שהיא.
(ושוב השימוש בשני שמות הא-לוהות)
מתוך אוסף קצר של מדרשי חז”ל
שבעה מזבחות – וכן נשא משלו 7 פעמים – כנגד 7 צדיקי עולם שבנו מזבחות (אדם, הבל, נח, אברהם, יצחק, יעקב, משה) וכדי להציל בהם ארץ 7 עממים. חזקוני
ומדרש מתוך ילקוט שמעוני ב –
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=4&perek=22&mefaresh=shimoni
במשה כתיב: ויקרא אל משה.
בבלעם כתיב: ויקר אלהים אל בלעם.
במשה כתיב: הודיעני נא את דרכך,
בבלעם כתיב: ויודע דעת עליון.
כיון ששלח לו בלק: לכה נא ארה לי, באותה שעה היה שמח שמחה גדולה ואין שינה באה עליו כל הלילה, וכיון שאמר לו הקב”ה קום לך אתם, היה לו שיאמר לפניו: רבונו של עולם, לא איש אתה שתכזב ולא בן אדם אתה שתגעול מעשה ידך, הללו חביביך בני חביביך הם, בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בתורתך. והוא לא עשה כן, אלא היה שמח שמחה גדולה.
אמר לבלק: אביהם של אלו עמד ובנה מזבח והקריב עליו שלש פעמים בשנה, כ”א שור כ”א איל אבל אתה בנה לי בזה שבעה מזבחות וגו’, באותה שעה היה הקב”ה יושב ושוחק עליו, שנאמר: האתן בכורי פשעי וגו’ זכר נא מה יעץ וגו’. …
ומתוך
… בלעם משתכנע בחשיבות השירות הנעלה, שהוא מתכונן לבצע למען האנושות הנאורה והסובלת, ומכין את עצמו בריכוז נפשי עצום לקלוט בראי לבו את קרני השמש הנבואיות, שיבעירו למענו את האש הרצויה לו להשמדת העם.
בלעם מבקש מבלק: “בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים… אולי יקרה ה’ לקראתי” (במדבר כ”ג, א’-ג’).
אולי יקרה נס, לטעמו, אולי יניח לו ה’ לעשות בעם הזה כרצונו.
ואז – “ויקר אלוקים אל בלעם” (שם ד’).
האלוקים נראה אליו. נפשו של בלעם זכתה לנבואה. ומה היו מילותיו הראשונות של בלעם אל הקב”ה?
“ויאמר אליו, את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח” (שם ד’).
כה אוויל היה בלעם באותה שעה, כאשר האמין שניתן לקנות את האלוקים באמצעות שוחד! אולם שנאתו לעם ישראל היתה כה עמוקה וכה תהומית עד שכדי לממש אותה, הוא ניסה הכל…
בעומדו על אחד מהרי מואב בעודו צופה בעם ישראל השוכן לשבטיו, שאלה רוחו של בלעם את ה’: “מדוע אינך מעניש את העם שמרד בך, עם שיצר עגל זהב והשתחווה לו? הלא גזרת עליו כליה בעטיו של חטא זה! מדוע אינך ממצה איתו את הדין בהזדמנות הפז העומדת בפנינו? …
גם כאשר נוכח לראות פעם ופעמיים (במדבר כ”ד א’): “כי טוב בעיני ה’ לברך את ישראל”, הוא המשיך לחפש בעם ישראל פגם שעליו תוכל עינו הרעה להיתפס כדי להטיל את המארה. בנסיונותיו הנואשים הגיע עד חטא העגל, ובו חשב למצוא בקעה להתגדר בה. (ע”כ)
(וזה אולי נראה מוזר לקורא הפשוט, כי בתוכן הסיפור בפרשה, בלעם לא כל כך רוצה ללכת לקלל את עם ישראל, והוא מבקש מה’ הנחיות, כמה וכמה פעמים. אלא שחז”ל החליטו לעשות אותו רשע, וזהו )
ואם בלעם היה רשע, למה בכל אופן הוא זכה להיות נביא: הסבר “פשוט” מהבעש”ט על “”נאום הגבר שתום העין”, מ –
בכל רמ”ח איבריו בלעם חטא. את איבריו כולם מכף רגל ועד ראש הוא הספיק לטמא. אך איבר אחד הוא לא טימא. היתה זו עינו העיוורת. איתה, מה לעשות, לא יכול לחטוא, משום שלא יכול היה להשתמש איתה.
עין עיוורת זו נשארה קדושה. איתה הוא לא חטא כי היא לא ראתה מעולם שום דבר טמא. דרך איבר זה הוא זכה שהשכינה תשרה עליו. כי מעלת שמירת עיניים גדולה כ”כ עד שגם שמירה בעין אחת כבר מקדשת את כל האדם כולו ומרימה אותו לפסגות רוחניות גבוהות. בכוונה תחילה השאיר אותו הקב”ה עיוור בעין אחת כדי שיוכל להתנבא. (ע”כ)
וגישה יותר מדרנית לפשוטו של מקרא תוך נסיון לגישור בין בלק לבלעם – מובאת ב –
(ציטוט ארוך ממאמר יותר ארוך)
…..
הרקע לסכסוך הסיפור מתחיל כאשר בני ישראל היוצאים ממצרים מגיעים סמוך לגבול ארץ מואב. בלק מלך מואב פונה לבלעם ומבקשו לקלל את עם ישראל, תמורת תשלום. בלעם משיב לו שאין הוא יכול לעשות צעד כלשהו מבלי לקבל את רשותו של הקב”ה, ואכן, כאשר הקב”ה אומר לו שלא ללכת עם אנשי בלק, מציית בלעם להוראות, ומסרב לצאת נגד עם ישראל. בלק מפרש את סירובו של בלעם כתכסיס שנועד להעלות את המחיר, ובהתאם לכך הוא שולח אל בלעם שרים נכבדים יותר, המציעים לו תשלום גבוה יותר, ובלבד שבלעם יסכים לקבל על עצמו את המשימה. ואולם, בלעם כועס על ההצעה החדשה של בלק, ועונה לשריו “אם ייתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבר את פי ה’ א-להי לעשות קטנה או גדולה” . ולא רק במקרה הזה, לאורך כל הפרשה, בלעם אינו עושה דבר או חצי דבר מבלי לבקש קודם לכן רשות מהקב”ה. בלעם מדבר וגם מתנהג ממש כמו צדיק! צדקתו של בלעם מגיעה לשיא בסוף הסיפור, כאשר בלק כועס עליו ואומר שהוא לא יקבל אף פרוטה עקב סירובו לקלל את עם ישראל. תגובתו של בלעם נאמרת אף היא בכעס כאשר הוא מזכיר לבלק את שאמר לו מהרגע הראשון “אם ייתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבר את פי ה’ לעשות טובה או רעה מלבי. אשר ידבר ה’, אתו אדבר” . במילים אלו חוזר בלעם על קביעתו שהוא מקיים אך ורק את דברי הקב”ה ואינו סוטה מציווי ה’ כהוא זה, לא ימינה ולא שמאלה….
בלק מלא זעם מגרש את בלעם, אך לא לפני שהוא מאיים כי יגיש תביעה משפטית על נזקי ממון ועגמת נפש. התביעה הוגשה לבית המשפט אך המנ”ת (מחלקת ניתוב תיקים) מוצאת כי התיק מתאים לגישור והתיק מופנה אל המגשרים: גשרן ופשרן. הגישור התובע : בלק בן ציפור הנתבע: בלעם בן בעור המגשרים : גשרן ופשרן. ישיבת פתיחה – משותפת – הצגת נקודות הריאות ע”י הצדדים (לאחר שכולם מתיישבים סביב השולחן העגול .) גשרן: “שלום לכולם, אנו שמחים שהסכמתם מרצונכם החופשי להגיע לכאן ולעבור את הליך הגישור, אנו נסביר את הליך הגישור אך לפני כן אנו מציעים שכל אחד יציג את עצמו “….
כפי שהוא סיפר לי, “שוב הוא ביקש רשות מהקב”ה, והפעם הקב”ה הסכים. במקום שימהר להגיע הוא משך את נסיעתו עוד מספר ימים. הוא סיפר לי איזה שטות, שהוא נתקל במלאך בדרך וחרב בידו ושהייתה לו שיחה עם אתונו ולכן התעכב.. אני ממש לא מבין את הזלזול הזה, קיבל את שכרו מראש אבל שירות שהוא נותן .. על הפנים. אני כמלך מואב מחלתי על כבודי ויצאתי לקבל את פניו, רק על מנת לרצותו. הוא ביקש לבנות 7 מזבחות והקריב שבעה פרים ושבעה אלים” ולבסוף במקום לקלל הוא בירך” וכך 3 פעמים עשה לי את התרגיל הזה”…42 קורבנות הקרבתי על לא כלום. היו לי הוצאות כבדות.. למרות שלא חסר לי כסף, החלטתי לתבוע ממנו את עלבוני כמלך, ואת עלבון שרי…. תבעתי אותו על נזקי ממון, ועגמת נפש” אני לא מתכונן לוותר על שקל זהב אחד. גשרן: (משקף את בלק ובסיום )….. האם הבנו אותך נכון? בלעם: כן. הבנת אותי נכון. גשרן : “ובכן בלעם ! בבקשה רשות הדיבור נתונה לך” בלעם:בלק ידידי ביקש את שירותי, זה נכון, ובגדול כל מה שהוא סיפר זה נכון… אך מלך זה חושב שקל להכחיד עם שלם במכה אחת, ועוד כשהקב”ה מגן עליהם”. אתם צריכים להבין דבר חשוב ובסיסי שאני לא יכול לעשות דבר וחצי דבר ללא רשותו של הקב”ה. הקב”ה שאל אותי “מי האנשים האלה עמך” ואני עניתי ” הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ, עתה לך קבה לי אותו אולי אוכל להלחם בו וגירשתיו”. אני אפילו ניסיתי להעלים מהקב”ה את העובדה שאתה בלק (פונה אל בלק) רוצה להשמיד את עם ישראל. אתה מניפולטור לא קטן.. אתה ביקשת ” ואגרשנו מן הארץ ” , הרי אתה יודע שאין להם ארץ משלהם… אז מאיזה ארץ אתה רוצה לגרשם? אלא אתה שואף למחות אותם מעל פני האדמה, אני בכל זאת היתממתי בעיני ה’ ואיך שהוא רציתי לרכך את בקשתך בעיני ה’, וסיפרתי לקב”ה “כי אתה רוצה שהקללה תעזור לך רק להדוף את האויב במקרה שתותקף ע”י בני ישראל וחס וחלילה לא להשמידם . “היה חשוב לי לרצות את הקב”ה שיסכים…
אני לא אחראי למעשיו הנמהרים של בלק, אני ביקשתי שיבנה רק 7 מזבחות, ויקריב 7 פרים ו 7 אלים, אני מכיר את הקב”ה, הוא מאוד מרוצה אם מקריבים קורבנות, ורציתי לרצות אותו… אך לאחר שבלק ראה שברכתי במקום לקלל, לקח אותי למקומות אחרים בכדי לקלל ולכן הצטרך לבנות מזבות חדשים.. אני לא חייב לשאת בנזק הזה… פשרן: לא..לא.. שלא תבין לא נכון , איננו מנסים להפיל את התיק עליך, אנו אובייקטיבים וניטרליים… רציתי לשאול האם היה ניסיון מצדך להסביר לו שאין צורך בזה.. בלעם:לא.. פשוט לא הספקתי, כל פעם הוא טרטר אותי למקום אחר.. פעם ראש הפעור..ופעם שדה צופים.. ופעם ראש הפסגה..ועד שהספקתי להגיע הוא כבר בנה את המזבחות….
סוף דבר עיצות בלעם אכן גרמו נזק רב לישראל בשיטים, בני ישראל נענשו ונהרגו מהם אלפי איש. בזכות 42 קורבנות שהקריב בלק זכה שתצא ממנו רות, שאחד מצאצאיה, שלמה המלך . בשביל 42 קורבנות שהקריב בלק מלך מואב, הובקעו מישראל ארבעים ושניים ילדים מקללי אלישע הנביא. מדין הוכו ע”י בני ישראל. בלעם בן בעור מת בחרב ישראל. =
(ע”כ. מאמר אבל משעשע ומומלץ לקריאה)
6. קח את ראשי העם והוקע אותם לה’ נגד השמש
פסוק קשה ואכזרי. האם כל ראשי העם חטאו? האם הם בכלל ה – 24,000 שמתו במגפה?
מה “באמת” קרה? – דרמה – רצח עם !!
מתוך
….
לאחר שנצמד ישראל לבעל פעור, דרש ה’ ממשה: “קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה’ נגד השמש, וישב חרון אף ה’ מישראל” (כ”ה, ד). ישנה עמימות מסויימת סביב זהות הדמויות הנרמזות במילה “אותם”. את מי נדרש משה להוקיע נגד השמש? הקריאה הפשוטה היא שה’ דורש ממשה להוקיע את ראשי העם, כלומר – לקחת את ראשי העם ולהרוג אותם בפומבי . כך למשל פירש במקום האברבנאל:
“והנכון בעיני הוא שהאל יתברך, בראותו הפשע הגדול הזה שנעשה בישראל בפרהסיא וששרי העם ושוטריו לא היו מוחים בדבר ולא מוכיחים ומענישים את החטאים בנפשותם, אמר למשה – ראוי הוא לעשות על זה משפט גדול, לא לבד (=לא רק) לנצמדים לבעל פעור, אבל (=אלא) על כל שרי ישראל שנעשה בתוכם ולעיניהם ואין איש שם על לב. וכאילו בדרך עיצה אמר למשה: אם תרצה להציל את ישראל מן הכליה המוחלטת – קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה’ נגד השמש… וכאשר תעשה זה בשרים, ישוב חרון אף ה’ מישראל ולא יעניש ויכלה את כל העדה”.
(אברבנאל פכ”ה)
לחילופין, ניתן לפרש את המילה “אותם” לא כמוסבת על ראשי העם, אלא על החוטאים (שאמנם לא נזכרו בפירוש בפסוק). על פי פירוש זה, הוראת ה’ היא לקחת את ראשי העם ולהוקיע את החוטאים בעזרתם .
אפשרות הקריאה השנייה נוחה פחות מהקריאה הראשונה, ובכל זאת – היא זו שמתממשת מיד בסיפור: משה אסף את “שופטי העם” (שהם, ככל הנראה, “ראשי העם” שהוזכרו בצו ה’), וציווה אותם: “הִרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור” (כ”ה, ה). (ע”כ)
ומתוך דיון תלמודי בנושא ב –
סנהדרין ל”ד: דיני נפשות ביום, קח את כל ראשי העם
דיני נפשות דנין ביום וכו’ מנהני מילי אמר רב שימי בר חייא אמר קרא (במדבר כ”ה) והוקע אותם לה’ נגד השמש וכו’ וכתיב (במדבר כ”ה) ויאמר ה’ אל משה קח את כל ראשי העם אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו אמר רב יהודה אמר רב אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה חלק להם בתי דינין.
א) עי’ רש”י מגילה י”ד., וכי דנין דיני נפשות בלילה, והא כתיב (ירמיהו כ”א) דינו לבוקר משפט וכתיב והוקע אותם לה’ נגד השמש (במדבר כ”ה). מה שרש”י מביא דברי קבלה אף שיש לימוד מן התורה, נראה שהוא משום שהלימוד מהתורה אינו פשוט, אף שהוא מספיק, לכן הביא דברי קבלה להוכיח שאמנם כך הדין. כלומר קודם מביא ראייה שהדין נכון ושוב מביא את המקור שממנו למדים את הדין.
במדבר רבה פרש’ כ’ אות כ”ג, (ותנחומא בלק אות כ’), ר’ יודן אמר ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם רבי נחמיה אמר לא תלה ראשי העם אלא אמר לו הקב”ה למשה הושיב להן ראשי סנהדריות ויהיו דנים כל מי שהלך לפעור אמר מי מודיען אמר לו אני מפרסמן כל מי שטעה הענן סר מעליו וכו’ ויהיו הכל יודעין מי שטעה ויתלו אותו תדע לך שהוא כן ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו’. (לכאורה לא היה דין אלא העם הרג לבדו כל מי שהענן סר מעליו, ומ”ש “ויהיו דנים” היינו כעניין דן אנכי שפירש”י שהיינו בעשר מכות, כלומר מעניש).
בירושלמי סנהדרין פ”י ה”ב, ויאמר יי’ אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם ליי’ נגד השמש אמר לו הושב את ראשיהם דיינים עליהם ויהיו הורגים בחטאים נגד השמש הדא היא דכתיב ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. בפשטות הירושלמי היינו ר’ נחמיה. ואפילו אם לא, גם לירושלמי שראשי העם היו דיינים, לא נאמר שדנו נגד השמש, אלא שהדיינים הרגו נגד השמש.
ב) עי’ חמרא וחיי, נגד השמש דלא מצינן למימר דקאי אהוקעה בלבד דהיה לו לומר קח את כל ראשי העם ונגד השמש הוקע אותם דאמר קח והוקע נגד השמש גלי דלכולהו קאי.
תוספת הסבר, כיון שאמרו תוס’ בבא מציעא צ”ה. ד”ה אתמר, דאפשר למ”ד מקרא נדרש לפניו או אין נדרש לא אמרינן כן בכל מקום, כלומר בכל מקום יש להסתפק שמא נאמר הדיבור גם על לפני פניו. לכן כאן אילו לא היה “נגד השמש” נדרש לפני פניו היתה התורה צריכה להכתב באופן שאי אפשר לדרוש נגד השמש על “קח”, כמ”ש חמרא וחיי, כפי שמדייקים בכל מקום שיש שני צדדים וצד אחד מהם יכול להכתב בצורה חד משמעית.
אכן עדין צריך לברר למה פשוט כאן לגמרא “אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו”, שאינו כר’ יודן (לכאורה הוא התנא ר’ יהודה בן אילעי) שבמדרש. ועוד ר’ נחמיה שבמדרש סובר שלא היה דין רגיל אלא הרגו לפי הענן…. (ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”ל בנושא חטא “בעל פעור” ניתן ב –
(לא אצטט. מדרשים מענינים. מומלץ. – מעניין אם זה מופיע באיזה סרט?)
ומתוך מאמר שמנתח את מיקום הסיפור ב –
א. סיפור אחד נחלק בין פרשת בלק לפרשת פינחס
קו התיחום שבין פרשת בלק לבין פרשת פינחס מעורר תמיהה: מה ראו המחלקים הקדמונים אשר חילקו את התורה לפרשות שבועיות לצורך מנהג הקריאה החד-שנתי לחצות סיפור אחד בין שתי פרשות שבוע? סיפור חטאם של ישראל בבעל פעור ותוצאותיו חופף את פרק כ”ה על כל שמונה עשר פסוקיו (ומכאן שמחלק הפרקים צדק בחלוקתו). והנה, מחציתו הראשונה של סיפור זה – תשעת הפסוקים א-ט – חותמת את פרשת בלק, ואילו מחציתו השנייה – תשעת הפסוקים י-יח – פותחת את פרשת פינחס! זוהי תופעה חריגה, שפתיחתה של פרשת שבוע תחול באופן כה ברור באמצע סיפור. … שאלתנו נוגעת אפוא להכללת מחציתו הראשונה של סיפור חטא בעל פעור בפרשת בלק. עד לאותו סיפור פרשת בלק אחידה מאוד: כולה סיפור אחד גדול ומיוחד – סיפור ברכותיו של בלעם – המשתרע על פני הפרקים כ”ב-כ”ד. כל שלושת הפרקים הללו, המכילים 95 פסוקים, מהווים פרשת מסורה ארוכה אחת.
ניתן היה אפוא לסיים את פרשת בלק ב’דבר טוב’ – בפיזור הדמויות הראשיות של הסיפור, המהווה חתימה פורמלית שלו:
כ”ד, כה ויקם בלעם וילך וישב למקומו, וגם בלק הלך לדרכו.
את סיפור החטא בבעל פעור ותוצאותיו (כ”ה, א-יח) ניתן היה לכלול בשלמותו בפרשה הבאה, שתתחיל במילים “וישב ישראל בשטים”.
מה ראו אפוא קובעי הפרשות השבועיות להוסיף לסיפור בלק ובלעם תוספת זו של תשעה פסוקים?
(ע”כ. מאמר ארוך מומלץ. לעיון)
ומתוך פירוט יותר נרחב להוצאה להורג שניתן ב –
העובדים לפעור, לא היו אחד או שניים מהעם. כפי שמוכח מדברי חז”ל מדובר בהמון רב, כמעט רבע ממניין יוצאי מצרים. ואין מי שיעצור אותם. אין פלא שהמצב הזה הביא לחרון אף. ‘ויחר אף ד’ בישראל’. הקב”ה שולח בהם מגפה.
כשזה קורה, הקב”ה מצווה את משה ‘קח את כל ראשי העם’ את כולם. שאף אחד מהם לא יישאר בבית. ‘והוקע אותם לד’ נגד השמש’. ‘הוקעה’ זה תלייה, תתלה אותם לעיני השמש. את מי צריך משה להוקיע – לתלות ? מפשטות הפסוק משמע שמשה היה צריך לקחת את כל זקני העם ולתלות אותם. אבל הגמרא מתקשה לקבל פשט זה שהרי: ‘אם העם חטאו, ראשי העם מה חטאו ?’.
מכוח זה מביאה הגמרא הסבר אחר: אמר רב יהודה אמר רב: אמר לו הקב”ה למשה, חלק להם בתי דינים כדי שישוב חרון אף ד’ מישראל’. ‘הוקע אותם נגד השמש’ מוסב על ההולכים לבעל פעור. אותם צריך לתלות. כדי לעשות זאת צריך לחלק את כל זקני ישראל לבתי דינים שישבו וידונו את כל אלו שהלכו לבעל פעור ויגזרו את דינם לתלייה.
הגמרא בסנהדרין י”ח עושה חשבון שמספר דייני ישראל היה שבעים ושמונה אלף ושש מאות. ואת כולם היה משה צריך להושיב לדון את ההולכים לבעל פעור. לכל אחד מהמון בתי הדין האלו הייתה סייעתא דשמיא מיוחדת לגלות ולברר האם הנידון שלפניהם אכן הלך לבעל פעור. רש”י מביא את התנחומא שלומד מהפסוק: ‘הוקע אותם נגד השמש’ ש’השמש מודיעה את החוטאים, אם הנידון אכן הלך לבעל פעור, היה ‘הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו’. להודיע שאכן חטא. אחרי שהוכחה האשמה נצטוו זקני ישראל: ‘הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור’. על כל אחד ואחד מהדיינים הוטל להרוג שניים מההולכים לפעור. ‘נמצאו ההרוגים’ אומר הרמב”ן ‘חמש עשרה ריבוא ושבעת אלפים ומאתיים’. מאה חמישים ושבע אלף ומאתיים איש. וזה כאשר היוצאים ממצרים היו שש מאות אלף איש. איום ונורא. זה היה אמור להסיר את חרון אף ד’ ולעצור את המגפה.
הגמרא שואלת: למה באמת היו צריכים כל כך הרבה בתי דינים כדי לדון את החוטאים האלו ? הרי בסוג דין כזה, יכול בית דין לדון אפילו כמה נידונים ביום אחד ?. עונה הגמ’ ‘כדי שישוב חרון אף מישראל’. הסיבה שנדרשו כל כך הרבה בתי דין היה כדי להשיב את חרון האף. ומסביר רש”י: ‘כשהקב”ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאים לכבודו’ זה מה שמסיר את חרון האף. (ע”כ. עשיו זה ברור. אוי וואי. לא 24.000 שמתו במגויפה, אלא 157.200. זה מזכיר לי את ההגדה של פסח ומספר המכות שקיבלו המצרים)
ועוד קצת דיון בנושא, מתוך
….
כשאנו מתבוננים על דין “בועל ארמית”, אנו רואים שמבחינת הדין היבש, אין בבעילת גויה שום איסור שמחייב מיתה, ואפילו אם היא הייתה אשת איש. אלא רק החשיבות של המישור הטבעי, גורם כפי שנראה בהמשך, להבלטת החומרה של מעשה זה, עד כדי רשיון לפגוע באותו בועל, בלא הוראת בית דין. (אם כי רק בשעת מעשה).
נראה להבין שהחומרה שבבעילת גויה נובע מכך, שבהיות המציאות הטבעית, הנושאת והמכילה בתוכה את העולם העליון, כשהכלי הטבעי הוא פסול, יורד כל הכוח הרוחני לטימיון. ממילא כשגבר יהודי נותן את זרעו באישה גויה, הוא מאבד לגמרי את כוחו. על כן, אע”פ שמצד המעשה עצמו, אין בבעילת גויה תוצאה ישירה שתביא את העושה זאת לחיוב מיתה, באופן עקיף, מעשה כזה, הוא מן החמורים ביותר, כיון שיש בו מן הסכנה לאיבוד כל ההמשכיות של עם ישראל במציאות הארצית…. (ע”כ. מעניין למי שרוצה לקרא עוד התפלספות בנושא)
ופירוש נרחב ודוגמאות תנ”כיות למילה “נגד” ניתן ב –
(לא אצטט)
(ולדעתי הצנועה, שוב יש לנו סיפור פולקלוריסטי, בדומה לבנות לוט, אברהם ושרה ופרעה, יהודה ותמר וכד’ שתפח עם הזמן. אי שם בהיסטוריה הרחוקה, שבט או חלק משבט ערך אורגיה שכנראה הסתימה במלחמה בין-שבטית. והסיפור צמח למימדים שנכתבו בתורה והורחבו ע”י דרשנים. יפה. מה לומדים מזה? מותר לחייל צה”ל לאנוס גויה יפה שבוייה? מוח כחול זה חלק מהאבולוציה)
ומספיק לעסוק בנושא האכזרי הזה, ובכלל שוב הארכתי
ורק אזכיר ש-מי שרוצה לקרא את ידידנו דרור פויר על הפרשה, נא לעיין ב –
ואצטט קטעים בקצרה
יש לנו את בִּלְעָם, נביא גוי שמדבר עם אלוהים חופשי חופשי, ומסרב לקלל את בני ישראל. על פניו, מדובר באחלה בנאדם, לא ככה?
4.1
מצחיק קצת לגלות שאלוהים מדבר עם בִּלְעָם כמו שהוא מדבר עם אדם הראשון ועם בנו קין. כשבאים שליחי בלק, כתוב: “וַיָּבֹא אֱלֹהִים, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ” (כ”ב, ט). מזכיר קצת את “איה הבל אחיך” מספר בראשית, לא?
אני אוהב שאלוהים משחק אותה תמים. זה מוסיף לו נופך אנושי, הומוריסטי.
5.
אבל הפרשנים, לאורך כל הדורות, עשו כל שביכולתם על מנת להשחיר את דמותו של בִּלְעָם ולהציג אותו כרשע מוחלט. הגמרא (סנהדרין ק”ו ע”ב) מצווה עלינו לגנות כל דבר שקשור בבלעם. המשנה (מסכת אבות) מפרטת את תכונותיו הרעות: “עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה”. אין רשע כבִּלְעָם, הם אומרים לנו כל הזמן.
6.
וכל הזמן הם עושים סלטות מגוחכות באוויר על מנת להוכיח שבִּלְעָם היה מניאק, (ע”כ. מומלץ רק לחילונים/ות)
מספיק ודי
ורק – שאילות ותשובות
למעוניינים בבקיאות תוכן הפרשה, ו/או לשאול את הילדים וכדו’ – אוסף שאילות ותשובות ניתן ב –
בהצלחה
שבת שלום
שבוע טוב
להת