Sent: Sunday, 24 July 2016 1:25 AM
To:
Subject: פנחס בן אלעזר… בנות צלופחד…הושע בן נון
 |
milog.co.il
מילוג, מילון עברי עברי. תוצאות חיפוש לערך פרשה
|
|
התקבלו 18 פירושים במילון לפרשה
סיכום השיטות מתי נתכהן פנחס
מתוך סוגיית הגמרא בזבחים קא: עולה מחלוקת מתי נתכהן פינחס
רבי יהודה ורבי שמעון סוברים שפינחס נתכהן עוד לפני מעשה זמרי
ורבי נחמיה סובר שפינחס נתכהן אחרי מעשה זמרי ונחלקו רבי אלעזר אמר רבי חנינא ורב אשי מתי לאחר מעשה זמרי נתכהן פינחס רבי חנינא סובר שנתכהן מיד לאחר מעשה זמרי ורב אשי סובר שרק לאחר כיבוש וחלוקת הארץ.
קושיית הרא”ש כיצד פינחס הרג את זמרי למרות איסור להיטמא למת
לרא”ש בפירושו לתורה הוקשה למ”ד שפינחס נתכהן עוד לפני מעשה זמרי כיצד פינחס הרג את זמרי והרי לכהן אסור להיטמא בטומאת מת
ומתרצים האחרונים כי לרא”ש לשיטתו לא קשה דהרא”ש בנזיר ד: ד”ה ודילמא כתב כי יש לחלק בין גוסס בידי אדם לגוסס בידי שמים דהאיסור להיכנס לבית שיש בו גוסס הוא דווקא בגוסס בידי שמים אך בגוסס בידי אדם מותר וא”כ מובן מדוע פינחס לא חשש להיות מיד לאחר שהיכה את זמרי בבית שבו הוא שהה מפני שזמרי היה גוסס בידי אדם. (ע”כ. יפה)
2. שאו את ראש כל עדת בני ישראל.. מבן 20 שנה ומעלה … כל יוצא צבא
יש להדגיש שהמניין הכללי אמנם דומה, אך במניינם של השבטים כשלעצמם יש שינויים בין המפקדים – חלקם גדולים. למשל, שבט שמעון פחת בכשני שלישים (מ-59,600 ל-22,200). שבט מנשה גדל בכ-20,000 איש (מ-32,200 ל-52,700).
ד”ר יצחק מייטליס מעלה השערה לגבי הסיבה להבדל: במפקד הראשון פקדו רק את הגברים בני עשרים ומעלה ואילו במפקד השני פקדו את ראשי המשפחות. המונח “כל זכר בהם” לא מופיע במטרת המפקד השני ולכן בנות צלפחד שהן ראשי משפחות יכולות לבוא ולתבוע נחלה.
המסקנה היא שמספר בני ישראל במדבר התמעט במידה ניכרת. להערכת יצחק מייטליס “מספרם הכולל ( של בני ישראל) במפקד השני היה כרבע מהמספר במפקד הראשון”. אם נסקור את האירועים במדבר אכן היו שורה של אסונות שגרמו לאבדן בנפש: בתבערה, בקברות התאוה, בחטא המעפילים, במגפה בעקבות מחלוקת קורח, במעשה הנחשים והשרפים ובעקבות הזנות של בנות מואב. בנוסף, דור המדבר (כל האנשים שהיו בני עשרים ומעלה בשעת חטא המרגלים), נמחה כולו, חוץ מיהושע בן נון וכלב בן יפונה.
החוקר מוצא לממצא שלו תמיכה ממקור נוסף: המלחמות הראשונות שערך יהושע בארץ ישראל. אם היו 600,000 יוצאי צבא הרי היה מדובר בצבא ענקי. בקרב על העי מדובר על 30,000 איש.אפילו דבורה הנביאה מדברת על: ” מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל”.[מסכם עורך הכתבה במקור ראשון: עיון בשני המפקדים שבספר במדבר מעלה שאלות רבות, שהתשובה עליהן מפתיעה, ומעידה על ירידה דמוגרפית דרמתית.
(ע”כ. ומשהו לא ברור = אם ספרו את ראשי המשפחות, איך הגיעו ל600 אלף? האם זה כלל את הנשים?)
3. ושם בת אשר שרח – פרק כו פסוק מו
מה פתאום מופיעה לנו בתו של אשר? עברו למעלה מ – 200 שנה מאז שהיא נולדה כשיעקב ומשפחתו ירדו למצריים, מה קרה איתה? למה היא חשובה לנו?
היות ו- א) התנ”ך תמיד צודק, ו-ב היו מעשי ניסים פה ושם (כי חייבים להסביר ולהתדיק את א), אז יש לנו פה אישה שחיי מאות שנים. בעצם יש לו פה זוג שחי (כל אחד לחוד???) הרבה שנים. כי כידוע – נא לעיין ב –
פיסקה – 4. אבל נחזור לשרח (סרח)
אז סיכום הנושא ניתן בויקיפדיה(שכולל קישורים) ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A8%D7%97
בתנ”ך, שֶׂרַח בת אשר (לעתים נכתב שמה סרח) היא בתו של אשר ונכדתו של יעקב, שבעקבות אזכורה הקצר בספר בראשית ובספר במדבר זכתה למדרשים אחדים בספרות חז”ל. במקורות התנאיים דמותה נקשרת לסיפור יציאת מצרים. יש מסורות הגורסות ששרח היא אחת מהמעטים שנכנסו בחייהם לגן עדן. (ע”כ. זה מזכיר לי את הפיליטון של קישון “יצחק הסוף איננו”.)
ומתוך לעיל
ומתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaygash/haz.html
…..בתרגומו לבמדבר כו מו ‘ושם בת אשר שרח’, מוסיף המיוחס ליונתן פרט
מעניין: “ושום ברת אשר שרח דאדברת בשיתין ריבון מלאכין ואיתעלת לגינתא
דעדן בחייהא מן בגלל דבשרת ית יעקב דעד כדון יוסף קיים”. התרגום –
הוסיף ותיאר את כניסתה לגן עדן בשישים ריבוא של מלאכים, כנגד יוצאי
מצרים, ובכך רמז לאגדה נוספת, שגאולתם של ישראל תלויה הייתה בסרח
בת אשר. לפי שרק היא ידעה מקום ארונו של יוסף, ובזכותה הגיע משה
אל הארון, כדי לקיים את השבועה שנשבעו ישראל ליוסף, כמתואר במסכת
סוטה יג, ע”א ובמדרשי אגדה נוספים. יתר על כן, סוד גאולתם של ישראל….
(ע”כ)
ופירוט נוסך מתוך מאמרי חב”ד ב –
http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2075478/jewish/-.
בין רשימת השמות של בניו ונכדיו של יעקב שירדו למצרים, אנו מוצאים איזכור חטוף של שרח, בתו של אשר. אך דמותה של שרח – או סרח – מוזכרת במדרשים בהרחבה. היא מתוארת כאישה גיבורה וחכמה שאפילו גדולי הדור באים לבקש את עצתה.
מי הייתה שרח (סרח) בת אשר? הבה נעיין במדרשים השונים ואף נפליג עד לאיראן הרחוקה כדי להתוודע לדמותה המיוחדת.
שרח מבשרת ליעקב: עוד יוסף חי!
אולי הסיפור המפורסם ביותר על שרח הוא הסיפור הבא:
לאחר שנים בהם יעקב חשב כי בנו האהוב יוסף נטרף למוות על ידי חיות אכזריות, פגשו האחים את יוסף בתור שליט מצרים. יוסף ביקש מהם למהר הביתה ולהביא עמם את אביו הזקן, וכסימן הוא שלח עמם עגלות.
האחים חששו כי בשורה פתאומית עלולה להזיק ליעקב. הם חיפשו דרך מקורית לעשות זאת, ולבסוף החליטו לבקש מנכדתו שרח לעשות זאת בחכמה.
בספר מדרש הגדול מובא כי היא חיכתה עד שיעקב החל להתפלל ואז עמדה לפניו ושאלה בחרוזים: “יוסף במצרים? יולדו לו על ברכיים – מנשה ואפרים?” הדברים נכנסו לליבו וכאשר הוא ראה את העגלות ששלח יוסף, הוא הבין כי בנו יוסף אכן חי.
יונתן בן עוזיאל מביא בתרגומו על התורה את המשפט הבא: “בזכות שבישרה שרח ליעקב שיוסף חי, זכתה להיכנס בחייה לגן עדן.”
גירסה ציורית יותר מובאת בספר הישר לפיה שרח ניגנה בכינור ושרה לפני יעקב שיוסף חי ומלך במצרים, ויעקב בירך אותה שהיא תחיה לעד.
כשמשה ואהרון מזדהים כשלוחי האלוקים, זקני ישראל הולכים לשאול את שרח
הפעם הבאה בה אנו מוצאים את שרח היא כאשר משה ואהרון באים לפני בני-ישראל ומכריזים כי הם שלוחי האלוקים וכי הם עומדים לגאול את ישראל ממצרים. המדרשים מספרים כי זקני ישראל לא ידעו האם לדבריהם או לא.
הם ידעו כי שרח קיבלה מאשר אביה – שקיבל מיעקב אביו – את סוד הגאולה, ולפיכך הלכו לשאול לדעתה…. (ע”כ. יפה. מומלץ)
ומתוך מאמר מקיף בנושא
http://bkiovnhroh1.com/PAGE315.asp
סרח בספרות הבתר-מקראית כאמור, התמוה בהופעתה של שרח בתנ”ך גירה את היצר הפרשני וגרם להיוצרותו של חומר במקורות הבתר-מקראיים העוסק בשרח. הציון הגניאולוגי התנ”כי בצד הקשריו זכה לפיתוח סיפורי בתרגומים, בתלמודים, במדרשים וכו’. בדמותה של שרח כפי שהיא מצטיירת בספרות זאת יש לעתים משום הסממנים המכשירים אותה למעמדה כאישה קדושה בתקופה מאוחרת יותר. כפי שכבר נאמר, שורשה של דמות שרח כאישה מיוחדת במינה ארינו באמונה העממית. יחודיותיה לא התפתחה בקרב העם באפן עצמאי. הצורך ליישר הידורים בהקשרים המקראיים שבהם היא מופיעה הצמניח חומר פרשני, וחומר ז\ה זכה לתפוצה בקרב העם ולטיפוח עממי והוא שהצמיח את האמונה העממית אודות שרח. ילדותה של שרח שרח מוזכרת במקרא כאחות בני אשר והיא האישה היחידה הזוכה לציון שמה ברשימות הגיניאולוגיות של צאצאי יעקב, למעט את דינה. הופעתה זו עוררה את הפעילות הפרשנית. הרמב”ן בפרושו אמר שאונקלוס מתרגם “ושום בת אחת (אשת) אשר שרח”. כנראה שהיתה לפני הרמב”ו נוסחה שאינה קיימת לפנינו. בתרגום המצוי כיום נאמר “ושום בת אשר שרח”. על פי הרמב”ן שרח לא היתה בת אשר. היו לאשר בנים זכרים אך שרח היתה בת יורשת כי היתה “בת אשתו ולא בתו והיא מוזכרת כבנות צלופחד. לו היתה בת אשר עצמו לא היתה יורשת כי בנים זכרים היו לו אבל היתה בת אשתו מאיש אחר”. ובהמשך מפרש הרמב”ן שכיון שלא היתה בת אשר היא מצויינת כאחות בני אשר ולא כבתו. כנראה שהמב”ן ידע את המסורת המופיעה בספר הישר פרשת וישב: “וילך אשר ויקח את עדון בת אפלל בן חדד בן ישמעאל לאישה ויביאנה ארצה כנען. ותמות עדון וילך אשר אל עבר הנהר ויקח את הדורה בת אבימאל בן עבר בן שם לו לאישה והנערה טובת מראה ובעלת שכל. ותהי למלכיאל בן עילם בן שם לאישה: ותלד הדורה למלכאיל בת ויקרא את שמה סרח. וימות מלכיאל אחרי כן ותלך הדורה ותשב בית אביה. ויהי אחר מות אשר וילך ויקח את הדורה לאישה ויביאנה ארצה כנען. ויבא גם את סרח בתה עמה והיא בת שלש שנים ותגדל הנערה בבית יעקב. והנערה טובת מראה ותך בדרכי בני יעקב בקדושים לא חסרה דבר ויתן לה ה’ חוכמה ושכל. ותהר הדורה אשת אשר ולד לו ימנה וישוה וישוי ובריעה בנים ארבעה”. סיפור זה מופיע בספר הישר כשהוא מנותק מהקשרו הפרשני ויש בו משום נופך עממי בציון גילה של שרח בעת בואה לבית יעקב. כנראה מקורו בסיפור פרשנית עלומה שדרשה את המקרא
…..
לאחר תקופת ספרות התלמוד והמדרשים המסתיימת במאה ה-13 בערך חלה הפסקה של כ-400 שנים ושרח בת אשר נעלמה כלא היתה מהחומר הכתוב. והנה במאה ה-17 הייא צצה שוב ומופיעה ביצירתו של בבאי בן לוטף, משורר יהודי פרסי שחי בראשית המאה ה-17 בכאשאן. ביצירתו “כאתב אנוסי” מתאר המשורר ב-83 פרקים את תקופתו 1617-1656. בפרק 7 של הכרוניקה מוזכר מקום קדוש על שם שרח בת אשר. המקום על שמה חוזר ונשנה בכרוניקה מספר פעמים. בהתאם לכתוב זה היה המקום הקדוש על שם שרח בת שרח בת אשר מקובל כמקום מקלט ליהודים בעת רדיפותיהם. הכרוניקה מעידה שיהודי פרס היו רגילים לקבץ נדבות כדי לטפח את המקום וכי היו תלונות על המחיר הגבוה שנדרש עבור הכניסה למקום ועל כך שלעתים הכסף הכסף נוצל שלא כראוי.
את קרבני לחמי לאשי ריח ניחֹחי תשמרו להקריב לי במועדו.
הביטוי “קרבני לחמי”, כביכול הקב”ה זקוק לקרבנות כדרך שהאדם זקוק ללחם, דורש ביאור להבנת משמעותו העמוקה.
חז”ל במדרש מדגישים נקודה זו2:
‘את קרבני לחמי לאשי’ אמר לו הקב”ה למשה אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות, כל העולם כולו שלי הוא, הבהמה שאתם מקריבים אני בראתי אותה, וכן הוא אומר (תהלים נ) ‘אם ארעב לא אומר לך’ אין לפני אכילה ושתיה.
ננסה לעמוד על משמעות הענין.
בספר הכוזרי מבקש מלך הכוזרי ביאור לענין זה3:
ועתה אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו, למשל מה שנאמר ‘את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי’, האין פרוש הדברים כי הקרבנות קרבנות לה’ הם, והם לחמו וריח ניחוח לו.
ותשובת החבר:
מה שאמר הכתוב ‘לאשי’ מתרץ כל קושיה, כאילו אמר הקרבן ההוא, והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי, אינם כי אם ‘לאשי’, זאת אומרת האש הנפעלת לפי דבר האלוה – הקרבנות הם לחמה, ואת שייריהם יאכלו הכהנים. והכונה במצוה זו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש – לא שכינת מקום כי אם שכינת מעלה. וקח לך כמשל לענין האלוהי את הנפש המדברת השוכנת בגוף טבעי בהמי. גוף כזה לאחר שנשתוו כחותיו הטבעיים וסודרו כחותיו הנפשיים הראשיים והמשועבדים להם, סדור אשר הכינו לקראת מצב שלמעלה ממצב הבהמות, נעשה ראוי לשכון בו השכל כמלך, להורותו ולהדריכו ולהיות עמו, כל עוד יתמיד הסדר ההוא. וכאשר יפרע הסדר – יפרד השכל ממנו. והנה הכסיל סובר כי השכל זקוק למאכל ולמשקה ולריחות נעימים, הואיל והוא רואה את השכל מתמיד כל עוד אלה מתמידים, ונפרד בהפרדם, ….
ריה”ל מדמה את הקרבת הקרבנות לאכילת האדם. נשמתו של האדם מצויה בגופו ותלויה באכילתו, אף שברור לנו שאין הנשמה אוכלת את האוכל הגשמי. כך הקרבנות – השראת השכינה בעם ישראל “ניזונת” מהקרבנות, אף שברור כי הקב”ה איננו “אוכל” את הקרבנות, אלא האש היא האוכלת אותם, וזהו שכתוב “לאִשַׁי”.
ננסה להעמיק בדברי ריה”ל בכמה עניינים.
ראשית, עצם הדימוי של הקרבנות לאכילת האדם טומן בחובו משמעות עמוקה:
“האדם – עולם קטן, והעולם – אדם גדול”.
גוף האדם, על איבריו ועל התהליכים הבונים אותו, הוא “מודל” שעל פיו בנוי העולם. העולם כולו בנוי מעגלים ההולכים ומתרחבים, הולכים ומתעלים, וכולם בנויים בדמות אדם…..הכוזרי מלמד אותנו, שמה שפועלת האכילה באדם הפרטי, פועלים הקרבנות בהשראת השכינה בעולם.
האכילה היא פלא גדול8. האדם אוכל אוכל גשמי, ומזה חיה הנשמה – הרוחנית. הכיצד?
הכתוב אומר9:כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם.
וביארו בתורת החסידות10 שהנשמה חיה ממוצא פי ה’ שבלחם.
בלחם הגשמי, יש חיות רוחנית, “אותיות רוחניות”, שהן המחיות את הנשמה. אף כי הנשמה תלויה באכילה, אין היא ניזונת מהצד הגשמי שבאוכל, אלא מהצד הרוחני שבו.
וכך גם בנשמת העולם. את החלק הגשמי שבקרבן אוכלת האש, אך לא זהו מה שפועל את השראת השכינה. הצד הרוחני העליון שבעולם מקבל את הצד הרוחני שבקרבנות.ענין נוסף העולה מן הדברים יוסיף ביאור בענין הקרבנות.
העולם הרוחני והעולם הגשמי אינם מנותקים זה מזה. כשם שבאדם האוכל מקשר את האדם אל העולם והופך את העולם והאדם לאורגניזם אחד, כך בעולם כולו. הקרבנות מקשרים את העולם הגשמי אל העולם הרוחני והופכים אותם בכך ליחידה אחת.
הקישור בין שני החלקים נעשה, בין השאר, על ידי הקרבנות. הקרבנות, הבאים מעולם החי והצומח, ומוקרבים על גבי המזבח לריח ניחוח לה’, מעלים את העולם כולו, ומקשרים אותו אל העולם הרוחני…. (ע”כ. ואשרי המבין)ועוד נסיונות – דרכים להסביר את הצורך בקורבנות מובאים ב –
http://www.yeshiva.org.il/midrash/5
מהו הטעם שנצטווינו להקריב לה’ קורבנות?….
ראשית יש להפריד בין עצם הצורך לעבוד את ה’ לבין צורת העבודה. הצורך לעבוד את ה’ הוא עניין מובן. ברור שיש לעבוד את ה’ באופן כל שהוא. מה שתמוה בדיני הקורבנות הוא צורת העבודה, מדוע ציווה ה’ לעובדו באופן זה של שחיטת בהמות והקרבתם לו?
…שאלה זו העסיקה רבים מן הפרשנים, וחלקם נתנו טעמים שונים ולפעמים אף סותרים לאותו עניין. במאמר זה נתרכז בעיקר בהסבריהם של הרמב”ם, הרמב”ן והכוזרי.
הסבריו של הרמב”םהרמב ” ם התייחס לעניין זה בשלושה מקומות, כאשר בכל מקום הוא נותן טעם שונה לשאלה מדוע ציווה ה’ לעובדו על ידי הקרבת קורבנות, בבית מיוחד לו ועל ידי כהנים המיוחדים לעניין זה.
אי אפשר להשתנות בקיצוניות
הרמב ” ם בספרו מורה נבוכים מבאר שישנה תכונה הנוהגת בנפש האדם והיא, שאדם לא יכול להשתנות בבת אחת, ולעזוב ברגע אחד את כל מה שהוא היה רגיל אליו. וזה לשון הרמב”ם :”אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך (הקצה אל הקצה) פתאום – ולזה אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום” (מו”נ ח”ג, פ”לב).
מנהג העולםהרמב ” ם מבאר כי בזמן יציאת מצרים מנהג העולם היה, שאת האל עובדים על ידי הקרבת קורבנות בבית מיוחד שייחדוהו לעבודת אותו אל, ועם כהני דת מיוחדים שיוחדו לעבודתו: “היה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילים בו, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, והפרושים (כהני הדת) היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם” (שם).
העתקת צורת העבודה זרה והפנייתה כלפי ה’כאשר בא ה’ לצוות את בני ישראל על עבודתו, לא רצה ה’ הטוב לצוותם על עבודה שהיא שונה בתכלית מצורת העבודה שהם היו רגילים לראות אצל עובדי העבודה זרה. כיוון שאם היה מצווה אותם על עבודה שהיא שונה לגמרי, הם לא היו יכולים להבין ולקבל עבודה זו , על פי הכלל שביארנו לעיל שאדם לא יכול לצאת מדבר שהוא רגיל בו אל דבר אחר לגמרי. לכן ציוה ה’ את בני ישראל שיעבדו אותו באותה צורה שעבדו עובדי האלילים את אלוהיהם (דהיינו על ידי הקרבת קורבנות בבית מיוחד עם כהני דת), רק שציוה אותם שכל העבודה תהיה לשמו ולא לשם שום עבודה זרה אחרת. ….
…
נמצינו למדים לפי הסבר זה של הרמב”ם כי הסיבה שציווה ה’ לעובדו על ידי הקרבת קורבנות בבית המקדש היא מפני שרצה ה’ לעקור את העבודה זרה, ובד בבד הוא לא רצה לצוות על דבר שהוא נגד הרגילות בעבודת האל שהייתה נהוגה אז. ומכיוון שבזמן ההוא היו נוהגים לעבוד את האלילים על ידי הקרבת קורבנות במקום מיוחד על ידי כהני דת, לכן ציוה ה’ לעובדו באותה צורה, רק שעתה ציווה שיפנו את העבודה אליו ולא לעבודה זרה. …אין ערך עצמי
מהסבר זה של הרמב”ם עולה כי אין ערך בעצם עבודת הקורבנות, אלא בכך שעוקרים את העבודה זרה ועובדים לה’ באופן כל שהוא. דבר זה קשה להבנה, וגם הרמב”ם עצמו הרגיש בקושי זה וכתב: “ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי, איך יבואו מצוות ואזהרות ופעולות עצומות ומבוארות מאד, והושם להם זמנים, והם כולם בלתי מכוונות לעצמם ” (שם).
ה’ מתחשב במצב המצווים
אך הרמב”ם מבאר בהרחבה כי ה’ מתחשב במציאות ובכוחות הנפש של המצווים לפני שהוא מצווה עליהם ציווי מסוים. ולפעמים, בגלל חולשה אצל המצווים, הוא מצווה ציווי שבו עצמו אין תכלית על מנת להגיע לתכלית אחרת בהמשך.
ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתיםדוגמא לדבר: בצאת ישראל ממצרים לא נתן ה’ לבני ישראל לעבור דרך ארץ פלשתים כיוון שהוא ידע שעם ישראל יירתע ברגע שהוא יצטרך להילחם עם הפלשתים וישוב מצרימה. על אף שהתוכנית המקורית הייתה לצעוד ישר לארץ ישראל, כביכול שינה במקצת ה’ את תוכניתו בגלל שבני ישראל לא היו בנויים נפשית להילחם באומה אחרת. …
הסבר ב’ של הרמב”ם
במורה נבוכים במקום אחר (ח”ג פ”מו) מבאר הרמב ” ם הסבר קצת שונה: נאמר בתורה שצריך להביא קורבנות מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. שלושת מינים אלו בעצמם, היו בזמן ההוא סוגי העבודה זרה. המצרים היו עובדים לטלה והיו אוסרים לשחוט צאן, כיתות אחרות עבדו לשדים והיו חושבים שלשדים יש צורה של שעירים ולכן היו אוסרים לאכול עזים. שחיטת הבקר הייתה מאוסה בזמן ההוא על רוב עובדי העבודה זרה “כמו שאנו מוצאים אצל אנשי הודו שעד היום לא ישחטו הבקר כלל” (שם).
ומבאר הרמב”ם כי “בעבור שרצה הקב”ה, שיימחה זכר הדעות הללו אשר אינם אמיתיות, ציוונו להקריב אלו השלושה מינים לבד. עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית האיסור (דהיינו שחיטת הבהמות הנ”ל), בו יתקרבו אל האלוה, ובמעשה ההוא יכופרו העוונות” (על ידי הקרבת הקורבנות) (שם).
כלומר הקרבת הקורבנות באה לקרוא תיגר ולמחות את זכר העבודה זרה שהייתה נהוגה באותו זמן, במקום לעבוד לבהמות הנעבדות, ציווה ה’ לשוחטם ולהקריבם לשמו.למה צריך למלוח את הקורבנות
בתורה נאמר כי עם כל קורבן המוקרב לה’, צריך להקריב מלח . “עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח” (ויקרא ב, יג). עוד נאמר בתורה כי אסור להקריב שאור (דהיינו חמץ) ודבש “כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'” (ויקרא ב, יא).
הרמב”ם מבאר כי ציוויים אלו באו אף הם כנגד דרכם של עובדי העבודה זרה, שהיו רגילים לשים במנחותיהם חמץ ולערב בהם דבש ולא היו מקריבים מלח בקורבנותיהם, “ומפני ש’עובדי עבודה זרה’ היו מקריבים שאור, ומלחלחים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר האלוה מהקריב “כל שאור וכל דבש”, וציוה בהתמדת המלח, “על כל קרבנך תקריב מלח” (שם). …(ע”כ. קשה לי להמשיך לקרא, ולאלה שיש להם/ן כושר הבנה יותר ממני, מומלץ לעיין במאמר))
(או שרמב”ם חשב שכולנו טפשים, או שהוא היה קצת טיפש או מסומם באותו זמן או שלדעתו א-להים ח”ו קצת טיפש. העובדה ההיסטורית היא ש-
א) כשבני ישל נלחמו בעמלק ומשה הרים ידיו… בני ישראל גברו. אז האם הידים של משה לא הכילו מספיק אנרגיה להילחם בפלישתים?
ב) אם ההבדל בין עבודה זרה לעבוקת א-להים מתבטאת במרכיהים של הקרבן, חמץ מלח ודבש לעמת יין ושמן, אז מה היא בעצם ההבדל?טוב אינני בא כאן להתוכח עם המפרשים, רק להראות איך פירשו. ואני נהנה לראות איך הפיל עובר, בעצם לא פיל אחד אלא אוסף פילים עובר דרך קוף = חור המחט.
ואוסף מדרשי חז”ל על הקורבנות ניתן ב –
http://www.aspaklaria.info/100_QOF/%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%9F%20%20%20%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%93.htm
(לא אצטט)
וגם מתוך
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=14857… הרמב”ן חולק על הרמב”ם ואומר כי נח בימיו הקריב קורבנות בזמן יציאתו מן התיבה ובאותה תקופה לא היו לא מצרי ולא כשדי וזה מצא חן בעיני ה’. שנאמר: “וירח ה’ את ריח הניחוח” וכאשר הבל הקריב מבכורות צאנו נאמר: “וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו” וגם נאמר: “את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוח..” כדי שלא יהיה בהם תועלת ורצון רק שלילה מדעת השוטים שמקריבים לעבודה זרה, ואצל בלעם: הוא אמר:” את שבעת המזבחות ערכתי..” וזאת עשה מהטעם להתקרב אל ה’ כדי שיחול עליו הדיבור. ויותר מזה מן הראוי להסביר: כי מעשה בני אדם היוצאים לפועל נובעים כתוצאה של מחשבה ודיבור.
לכן כאשר אדם מגיע למעשה- לעשיית חטא, עליו להביא קורבן לה’ ולסמוך ידיו על הקורבן וזאת כנגד המעשה הרע שעשה ועליו להתוודות כנגד הדיבור, ועליו לשרוף ולהקטיר את הקרב והכליות שהם מסמלים את כלי המחשבה והכרעיים- הם כנגד ידיו ורגליו שמבצעים את המעשה, ויזרוק את הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו. וזאת שיחשוב שבעבור חטאיו היה ראוי שיישפך דמו ויישרף גופו, וכמה חסדים ה’ נוהג עם החוטא שלוקח ממנו תמורה וכופר הקרבן שישמש נפש תחת נפש- וזה ממש חסדי ה’. ואחרי שיראה בהקרבת הקורבן את כל התהליך הארוך בבהמה, יגיע לידי מסקנה שעליו להתרחק מחטאים. (ע”כ. ועכשיו זה יותר ברור*
ולסיום, משהו לא כל כך שייך ישירות – אולי זו בדיחה, לפי
http://www.bhol.co.il/68017/%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%94-%D7%94%D7%91%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A1%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%9E%D7%9E%D7%9F-%D7%90%D7%AA-%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%A9-.htmlתביעה הזויה: תושב אשקלון תובע בנקים למשכנתאות בשל סירובם להעניק לו אשראי לבניית בית המקדש, כך מדווח הבוקר ‘ידיעות אחרונות’.
תביעה של תושב אשקלון נגד הבנקים כולל: הפועלים, דיסקונט, טפחות ולאומי על שהם מסרבים לתת לו אשראי של 100 מיליון שקל לבניית בית המקדש.
התביעה הגיעה לפתחו של נשיא בית המשפט המחוזי בבאשר שבע השופט יוסף אלון, לאחר שהתובע הגיש בקשה לפטור אותו מתשלום אגרת בית משפט שעמדה לפי החישוב על סך מיליון שקל בקירוב.
השופט אלון שדן בבקשת התובע ציין בהחלטתו כי לטענת התובע “הבנקים הנתבעים על ידו אינם מעמידים לרשותו את הסכום הנדרש למשימתו הנ”ל ומסרבים לפתוח ‘חשבון בנק לתרומות בניית בית המקדש'”.
“תובענה זו נעדרת כל עילה שבדין ולכן אין מקום למתן הפטור המבוקש. אני דוחה את הבקשה ובבניין הארץ ננוחם”. (ע”כ)
אז איך נאמר – בבניין הארף ננוחם, ובינתיים לבהמות בארץ ניתנת ארכה נוספת.
ומותר האדם מן הבהמה איין. החיות טורפות אדם והאדם שוחט בהמה ועד פני כ – 2,000 שנה אפילו הקריבו קורבנות עולה לריח ניחוח..יבוא המשיח יהיה טוב ואז נחליט
שבת שלום
שבוע טובלהת