Torat Ami

הערה, שוב באים ל”צומת דרכים” משתנה,  פעם הדרך ממשיכה ישירות ושתי הפרשות מחוברות, ופעם הדרך מתפצלת ושתי הפרשות נפרדות. ופעם אחרת, כמו השנה, השבת קוראים את פרשת מטות בארץ ואת פרשת פנחס בחו”ל. מילא עוד שבועיים זה יסתדר, ו”הדרך” תתאחד,

מתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9E%D7%98%D7%95%D7%AA

בדרך כלל קוראים את פרשת מטות ביחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מסעי, רק בשנים מעוברות, (בשנים מסוג בשז וגכז (רק בארץ ישראל), ובשנים השג והחא (גם בחוץ לארץ)), הן נפרדות,  בחוץ לארץ זוהי תופעה נדירה. החשבון מכוון לכך שפרשת דברים תיקרא בשבת שלפני תשעה באב..

או טו טו, עוד שבוע, גומרים סבב נוסף של חומש במדבר. כבר כתבתי משהו בכיוון לפני שבוע, אבל כאמור “אין הקומץ משביע…” בינתיים קראנו הרבה על  הרפתקאות שבטי ישראל בנדודיהם במדבר. יש לנו הרבה פרטים,על אכילה, שתייה, בניית מקדש זמני, חגים (???), אורגיות, כוהנים ולוויים, שריפות, מלחמות, חקיקה, התארגנות  וכו’ יש להניח שלשבטים במדבר היו עוד ועוד הרפתקאות שרק חלק קטן מהן נכנס לסיפורי התורה.

יהיה מעניין לבנות היסטוריה של הנדודים. להציץ לתוך המערכת הזו של נדודי שבטים שיש להניח שהיכן ומתישהו נעשו גוף/עם פחות או יותר הומוגני. בספר יהושע השבטים היו מאוחדים במלחמות השונות. יהושע מת ונוצר פילוג שבטי כלשהו, עם אנרכיה שבטית כ – 300 שנה, עד לימיו של שאול המלך. אינני היסטויון. אז אחזור למדבר. איך  חיו בנ ישראל:במדבר מה הם עשו בחיי היום?. סתם הכתוב.

פסוקי השבוע

אלה החוקים ,,, בין איש לאשתו

נקום נקמת בני ישאל

ויתן משה את הגלעד

ערב שבת שלום

לרענון הזכרון להלן תקציר תוכן הפרשה מתוך המאמר שהובא לעיל

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9E%D7%98%D7%95%D7%AA

פרשת נדרים: פרשה הלכתית קצרה העוסקת בדיני נדרים והפרתם.

מלחמת מדין: בני ישראל יוצאים למלחמה מול מדין כדי לנקום את חטאי מדין כנגד ישראל. לאחר תיאור המלחמה מפורטת באריכות חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה’. כאן בא גם הציווי על טבילת כלים והגעלתם, על מנת להכשיר אותם.

פרשת בני גד ובני ראובן: בני שבט גד ובני שבט ראובן מבקשים ממשה לקבל נַחֲלָה בעבר הירדן המזרחי ולא בארץ ישראל שממערב לירדן. למרות הסתייגות ראשונית מקבל משה את בקשתם לאחר שהם מתחייבים להשתתף במלחמת כיבוש ארץ ישראל מידי עמי כנען ומצרף אליהם את חצי שבט מנשה.

ומפת חלוקת הארץ מתוך המאמר לעיל

 

נחלות השבטים – גד וראובן בעבר הירדן המזרחי

(מעניין להשוות בין מה שהובטח למה שיש כיום. מעניין גם לראות ששבט שמעון נבלע בתוך שבט יהודה. אם כך  לא הייתה גלות 10 שבyים אלא רק   9.???)

עיוניי בפרשת מטות בשנים עברו מובאים ב –

פרשות מטות + מסעי תשע”ג

http://toratami.com/?p=191

פרשת מטות תשע”ד

http://toratami.com/?p=193

פרשת מטות תשע”ה

בקיצור, יש בפרשה מספר נושאים רובם מענינים/עלילתיים – אבל אינם קשורים זה לזה.

א. דיני נדרים, לאיש לאישה לבת וכו’, תסבוכת קצת מבלבלת, אנטי-פמיניסטית, ומזכירה את הנדר של יעקב – נדר על תנאי, “וידר יעקב…אם יהיה א-להים עמדי…” ואת הנדר (הטפשי) של יפתח והטרגדיה (הלא ברורה) של גורל בתו. מה ניתן ללמוד משני אירועים אלו? נושא בפני עצמו.

ב. המלחמה במדין, 12,000 חיילים, מעניין, גם עצם המלחמה וגם פירוט המלקוח והשלל, הרוגז של משה על החיאת הנשים, וחלוקת הבתולות. אותי הסיפור מצד אחד מעודד בני ישראל ניצחו במלחמה, בלי נסים מיוחדים, ומצד שני מטריד. וכבר דנתי בזה בפרוטרוט לפני שנה ב –

פרשת מטות תשע”ה

ג. מצוות הכשרת כלים (לא מתוצרת יהודית) עוד נושא מעניין, ולא אתן לו ציון כרגע.

ד. חלוקת הארץ והתנחלות ראובן גד וחצי מנשה בעבר הירדן המזרחי.

וכבר דנתי בזה בפרוטרוט גם לפני שנה בנ”ל  –

http://toratami.com/?p=421

נושאים ופסוקים לעיון ודיון נוסף

1. וידבר משה אל ראשי המטות …. זה  הדבר אשר ציווה ה’

התחלה משונה –

א. כמעט כל מצווה בחומש מתחילה ב – “וידבר ה’ אל משה…” ופה לפתע, “וידבר משה אל ראשי המטות..”

ב.מכל המצוות החשובות והלא חשובות, דווקא מצוות נדרים זכתה להיאמר לראשי המטות.

תשובה לשאילה הראשונה מוסברת ב –

http://beinenu.com/sites/default/files/alonim/20_42_74.pdf

….ישנם סוג של צדיקים, אשר בשעה, שנשמע הדיבור שלהם, מרגיש השומע, אשר פי ד’ דובר בו, וזה הוא הענין, “זה הדבר אשר צוה ד'”, ומסוג זה היתה נביאתו של

משה, כי באמת, שכינה מתוך גרונו, וכל מי ששמעם, הבין והיה בטוח אשר “זה” הוא דבר ד’. . .וראש”י המטו”ת הם אותם המטים ראשם לשמוע מבני ישראל

החשובים דברי תורה ויראה, דיבר משה אל אותן הראשים המטים אזן, לבני ישראל לאמ”ר [ר”ל שיתבוננו בדבריהם,

אמירה פנימיות בלחישה, כנודע תאר אמיר”ה הוא בחשאי], זה הדבר אשר צוה ה’, שיגיע לו מפנימיות הדבר איזה תועלת לתורה ולעבודה ולתשובה ולא יתבוננו אל

גשמיות ופשוטן של דברים, כי יש בדבריהם אמירה בחשאי לכל נפש מישראל, ואם לא יבין כעת הנה עתיד התבונן וכנ”ל, הש”י יהיה בעזרינו.(ע”כ)

והסבר שונה -מתוך

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=4&mefaresh=ramban&perek=30

…..

מדרשו של בן עזאי שאמר מועדי ה’ נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עימהם, לומר שאין דין המועדות כדין פרשת הנדרים שנאמרה אל ראשי המטות לומר שיחיד מומחה מתיר את הנדר וכן שלושה הדיוטות אבל המועדות צריכין קדוש ב”ד מג’ מומחין, …

וראשי המטות לבני ישראל, הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו, ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (להלן לד יז), או שהיו אחרים, כי שם ידבר הכתוב על העתיד כי בעת חלוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם:

וטעם וידבר משה אל ראשי המטות –

כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט: (ע”כ)

ועוד הסבר וניתוח נוסף ב –

http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1504.asp.

נעלה שלוש שאלות:

1) כאמור לעיל, מדוע איננו נפגשים עם פרשת נדרים על פי הסגנון המקובל: “וידבר ה’ אל משה לאמור צו את בני ישראל”? במקום זה אנו שומעים לראשונה על הציווי דרך מסירתו לעם.
2) מדוע משה מוסר את הדברים לראשי המטות, ולא לכלל ישראל, הרי פרשת נדרים נוגעת לכולם?
3) מה עניינה של פרשת נדרים דווקא כאן?

שאלה 1 נשאל הרשב”ם. תשובתו:

וזו תשובתי. למעלה כתב: “אלה תעשו לה’ במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם”, שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום בל תאחר, כמפורש במסכת ראש השנה. הלך משה ודבר אל ראשי המטות, שהם שופטים, להורות לישראל הילכות נדרים, ואמר להם: הקב”ה צווה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם….

ראב”ע רואה את פרשת הנדרים קשורה דווקא לפרשיות הבאות אחריה:

ראשי המטות – לפי דעתי, שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין, על כן היא אחריה, כמו: “ותדבר מרים ואהרן במשה” (במדבר יב, א) אחר: “ויהיו בחצרות” (במדבר יא, לה) , כאשר פירשתי. והכתוב אמר, שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודברו דבריהם. ואחרי כן כתוב: “ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות”, הם נשיאי העדה הנזכרים. ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן: “והיוצא מפיכם תעשו”, על כן כתוב: “וידבר משה אל ראשי המטות”, ושם כתוב: “ככל היוצא מפיו יעשה”.

לדעת ראב”ע, פרשת נדרים נאמרה כרונולוגית לאחר מלחמת מדין, והתורה כתבה קודם את פרשת נדרים ואחר כך את פרשת המלחמה. ראב”ע לא מפרש כאן מדוע שינתה התורה את הסדר,…. (ע”כ)

 

2. וידבר ה’… נקום נקמת… מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמך

 

כבר דנתי ארוכות בנושא המלחמה במדיין ב –

והנושא שוב מאתגר.בשביל המלחמה? בגלל בנותמדיין שהחטיו את ישראל? אםכך למה החיו את הבתולות? האם זאת צורת הנקמה? מה שהיה באיסור הפך להיתר?

ולמה דווקא על משה למות מייד אחרי זה? כל הסיפור מוזר, מאכזב ואף מרגיז. אבל זה מה יש)

מתוך

Vhttp://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=4&mefaresh=tanhuma&perek=31

נקם נקמת
רבי יהודה אומר: 
אילו רצה משה לחיות כמה שנים, היה חי. שאמר ליה הקדוש ברוך הוא: נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף. תלה הקדוש ברוך הוא מיתתו בנקמת מדין. אלא להודיעך שבחו של משה, שלא אמר, בשביל שאחיה אעכב נקמת בני ישראל מן המדיינים….
דבר אחר: 
וימסרו
בעל כורחן, לפי שתלה הכתוב מיתת משה בנקמת מדין.  אמרו: נלך למדין וימות משה?! נמנעו מלילך.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הטיל גורלות על השבטים והם נמסרין מאליהם. (ע”כ)


3. ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד … (.פרק לב פסוק א’ … ויבואו בני גד ובני ראובן… (פרק לב פסוק ב’…..ויתן להם משה…ולחצי שבט מנשה בן יוסף…. (פרק לב פסוק לג’)

הפסוק הראשון לא מסתדר לי עם התלונה “מי יתננו בשר” ובכלל עם הצורך במן מן השמיים. כאשר בני ישראל יצאו ממצריים הם לקחו בנוסף לכסף וזהב ושמלות גם צאן ובקר, קשה לתאר 2 מליון איש ואישה וטף מסתובבים 40 שנה עם  מקנה רב. מילא. לא מצאתי מאמר שדן בצד זה של הנושא
אולם כל הסיפור על התנחלות 2.5 שבטים בעבר הירדן המזרחי אומר דרBH/
מתוך

http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%98_%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%91%D7%9F

…..
קשר של שבט ראובן עם שכנו הצפוני, שבט גד נושא אופי מיוחד. זאב ארליך, במאמרו: “ערי גד וראובן בכיבוש ובהתנחלות”, מצביע את תופעה מענינית: בני שבט גד בונים, או מבצרים, ארבע ערים בנחלת שבט ראובן.וכך כתוב בספר במדבר: “וַיִּבְנוּ בְנֵי-גָד, אֶת-דִּיבֹן וְאֶת-עֲטָרֹת, וְאֵת, עֲרֹעֵר. לה וְאֶת-עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת-יַעְזֵר, וְיָגְבְּהָה. לו וְאֶת-בֵּית נִמְרָה, וְאֶת-בֵּית הָרָן: עָרֵי מִבְצָר, וְגִדְרֹת צֹאן.” (במדבר ל”ב, לד-לה). ואילו בערי נחלת שבט ראובן לא כלולה הסייפא:”עָרֵי מִבְצָר, וְגִדְרֹת צֹאן” .

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי”ב, בפירושו “העמק דבר” כותב : אמנם “לבני ראובן היה מקנה רב, אבל לבני גד היה – עצום מאוד, על כן נכנסו בעובי הקורה יותר מבני ראובן” (ל”ב, א’).כלומר, את הפסוק יש להבין כך: “ומקנה רב היה לבני ראובן, (אבל=) ולבני גד (היה מקנה) עצום מאד…”

זאב ארליך מניח כי זו הסיבה כי בני גד בקשו לבנות ערים לטף ואת וגדרות לצאן. בני גד, בעלי המקנה העצום מאד, היו בעלי הענין העיקריים. הם בנו את הערים וישבו בגבולות השטח סביב, מוכנים לכל מתקפה מן החוץ ושומרים על כלל השטח ועל המקנה, עד לגמר כיבושה של ארץ ישראל המערבית. (ע”כ)

ומתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/mattoth/kli.html

…ברצוני להתייחס כאן לשתי שאלות:
1)     מדוע כעס משה על המבקשים, עד שהשווה אותם למרגלים, שחטאו חטא חמור ביותר?

2)     מדוע מוזכר חצי שבט המנשה רק בסוף הסיפור?

המדרש [מתאר את בני גד ובני ראובן כך: “היו עשירים ובעלי מקנה וחיבבו את ממונם”. כך אמנם משמע מן הפסוק “ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד” (שם:א), מודגשת החשיבות שייחסו למקנם, שכן ארבע פעמים מופיעה המילה מקנה!
זה היה כנראה חטאם של בני גד ובני ראובן. אין רע בעצם העושר, אולם כשהוא גורם לסדר קדימויות מעוות – הוא הופך להיות בלתי-מוסרי. הרי בהמשך מכריזים בני גד ובני ראובן (שם:טז): “גדרֹת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפֵנו”, ואומר על כך רש”י: “חסים היו על ממונם יותר מבניהם”. לפי פירושו של רש”י לא מדובר כאן בפליטת פה בלבד, אלא בביטוי להשקפת עולם המבכרת את הרכוש על פני הילדים, ולכן משה מתקן אותם: “בנו לכם ערים לטפכם וגדרֹת לצאנכם” (שם:כד). הקדים להם בניהם לצאנם, כראוי.

משה גם חשש שבני השבטים האחרים יבינו שבני גד ובני ראובן אינם רוצים לעבור את הירדן מפחד המלחמה עם עמי ארץ כנען, כפי שנשמע מהפסוק (שם:ה): “אל תעבִרנו את הירדן”.

ניתן לפרש כי עצם הרצון לשבת בעבר הירדן ולא בארץ ישראל היה פסול בעיני משה, מכיוון שקדושת עבר הירדן פחותה מקדושת ארץ ישראל. וכך אמנם אומר המדרש:
וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה וחיבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ ישראל – לפיכך גלו תחילה מכל השבטים: ‘ויגלם לראובני לגדי ולחצי שבט מנשה’ (דה”א ה:כו). ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם.
השאלה השנייה יושבה בדרכים שונות. להלן נסקור את העיקריות שבהן:

*       המדרש מבאר שמנשה נענש ב”מידה כנגד מידה”. משום שהוא היה המתרגם במצרים בין יוסף לאחיו, והוא שגרם לאחים שיקרעו את בגדיהם כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, לכן נקרעה נחלתו לשני חצאים בשני עברי הירדן.
*       ר’ אברהם אבן-עזרא  מבהיר שכבר בהתחלה הם הצטרפו לבקשת בני גד ובני ראובן, אלא שהתורה לא טרחה להזכירם מפני שהיו חצי שבט בלבד.

*       הרמב”ן מסביר שאחרי הסכמת משה לבקשת בני גד ובני ראובן, התברר שהשטח שהיה מיועד להם היה גדול מדי עבורם, ולכן הוא צירף לשבטי גד וראובן את חצי שבט מנשה. (ע”כ)

מה שכן , מה פתאום שבט מנשה “קצת” התפלג?. כי לפי המפה, שבט מנשה זכה (לפחות תיארטית בשטחי אדמה הגדולים ביותר בהשוואה לשבטים האחרים, וגם השתרע על שתי גדות הירדן. כך שהייתה לשבט רציפות טריטוריאית.

לפי פרשת במדבר, אוכלוסית שבט מנשה הייתה יחסית קטנה, אז למה הם קבלו אחוזה גדולה? האם היה להם הרבה יותר מקנה ממה שהיה לשבטים האחרים?
מתטך נסיון להסביר את הבעייה, ב –

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/mattoth/mena.html

…
הנחלת עבר הירדן המזרחי לשני שבטים וחצי (ל”ב) משלימה את כיבושו מידי שני מלכי האמורי (כא:כא-לה). כיבוש זה לא תאם את התכנית הראשונית, דהיינו שיוצאי מצרים יכבשו את ארץ כנען מצד דרום, בעלותם דרך הנגב אל הר חברון, כדי שינחלו תחילה את ארץ ישראל המערבית, שבה עיקר קדושת הארץ, ויוכיח חזון יחזקאל (מז:יג-מח:כט), שלפיו גבולות הייעוד הם “עד הנהר הגדול נהר פרת” (דב’ א:ז) והם כוללים את עבר הירדן המזרחי ואת המדבר מזרחה לו. למה הם נועדו? לפתרון רומזת סוף נבואת עובדיה (א:יט) “וירשו הנגב את הר עשו… ובנימין את הגלעד”, כלומר שבטי ארץ כנען בהתרבותם יתפשטו לשטחי עבר הירדן. כך יישאר הכלל שכל שבט צמוד אל עיקר הקדושה שבצד המערבי.

עתה נשאל: כאשר בתום 40 שנות נדודים הגיעו ישראל לבסוף אל עבר הירדן ונאלצו לכבוש שם שטח של האמורים כדי להתקרב דרכו אל ארץ כנען (המערבית), מה סבר משה לעשות באותו שטח? הלוא האמורי משבעת העממים הוא, שישראל נצטוו להורישם,  האם להשאיר את השטח כשטח כיבוש ריק מתושבים, עד אשר ירבו השבטים ויפרצו שם? הלא שטחים ריקים מתושבים מזמינים פולשים. אולי חשב משה שמיד אחרי כיבוש כנען יקבעו השבטים לעצמם שטחי מרעה ושטחי עתודה חקלאית בעבר הירדן?
……….
אחרי סיכום המשא ומתן בין משה לנציגי שני השבטים גד וראובן (כט-לב) מפתיע פסוק לג: “ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחון” וגו’. כאן משתמע פתאום שגם חצי שבט מנשה כלול בהסכם, אולם רק בהמשך הפרשה נשמע מה עניינם כאן. אחרי שפסוקים לד-לח מונים את הערים שבני גד ובני ראובן יקימו וייַשבו, מספרים פסוקים לט-מ: “וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה. ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה וישב בה”. פסוקים מא-מב החותמים את הפרק מוסיפים שגם משפחות יאיר ונֹבח משבט מנשה כבשו חלקים בבשן והתיישבו בהם.

יש מפרשנינו המייחסים למשה את היזמה לצרף את משפחות מנשה אל שני השבטים מיישבי עבר הירדן. אולם נראה שזאת הייתה יזמתן העצמית של משפחות ממנשה: הן כבשו לעצמן שטחים בגולן ובבש מעבר לכיבושיהם של כל ישראל. לא כתוב מה הביאם לנהוג כך, ואין לנו אלא לשער. אפשר שמצוואת יעקב אבינו ליוסף (בר’ מ”ח) ידעו שאיזור שכם מיועד להם לנחלה, כדברי יעקב שם: “ואני נתתי לך שכם, אחד על אחיך” (כב). כלומר העיר שכם שכבר נכבשה בידי בני יעקב (בר’ ל”ד) תינתן ליוסף  כחלק מיוחד בין האחים-השבטים. כיוון שההרים סביב שכם היו מיוערים וקשים לעיבוד חקלאי, כפי שעולה מהשיח בין יהושע לשבטי בית יוסף (יה’ יז:יד-יח), הקדימו משפחות ממשנה וביקשו להן נחלה נוספת בעבר הירדן המזרחי.

סברה אחרת העלה הרב יואל בן-נון:שלושת השבטים – ראובן, גד ומנשה, קופחו בייחוסיהם ונדחו מבכורתם. כך ראובן בכור בני יעקב שאביו ביטל בכורתו (בר’ מט:ג-ד), כך גד בנה הבכור של שפחת לאה (הבכירה שבנשות יעקב), וכך מנשה בכורו של יוסף, שיעקב בברכתו ביכר על פניו את אחיו הצעיר אפרים (בר’ מח:יז-כ). אך נוכל להוסיף שיש בכך גם משום פיצוי לשבט מנשה: אמנם נדחה מכבוד הבכורה ומייחוסה, אך לעניין נחלה זכה לנחלת פי שניים של בכור, דהיינו שתי נחלות, מזה ומזה לירדן. כך עשוי להשתמע מתוך הפתיחה לתיאור נחלת מנשה ביהושע (יז:א-ב):

וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה מְנַשֶּה כִּי-הוּא בְּכוֹר יוֹסֵף לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּה אֲבִי הַגִּלְעָד כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה וַיְהִי-לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן. וַיְהִי לִבְנֵי מְנַשֶּה הַנּוֹתָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנֵי אֲבִיעֶזֶר וְלִבְנֵי-חֵלֶק וְלִבְנֵי אַשְׂרִיאֵל וְלִבְנֵי-שֶׁכֶם וְלִבְנֵי-חֵפֶר וְלִבְנֵי שְׁמִידָע אֵלֶּה בְּנֵי מְנַשֶּה בֶן-יוֹסֵף הַזְּכָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם . ..
בעוד שני דברים שונה חצי מנשה שבעבר הירדן, משני שותפיו ראובן וגד:
1. כיוון שמשפחות מנשה כבשו לעצמן ולבדן את אחוזתן בבשן, לא יהא משום חוסר סולידריות אם לא ישתתפו עם שאר ישראל בכיבוש כנען, וגם לא יהא בכך משום החלשת המורל. אדרבה, הם היו דוגמה ומופת של יזמה וגבורה. אף על פי כן כללם משה בהסכם בני גד וראובן.

2. נחלת מנשה בעבר הירדן, בעיקר חלקו שבגולן ובבשן, באמת איננה “ארץ טמאה”. שלא כנהר הירדן שמדרום לכנרת יובלי הירדן מצפון לה אינם גבול טבעי, והגולן והגליל הם יחידה גיאוגרפית אחת. תחום ארץ ישראל שבחזון יחזקאל כולל את הבשן והגולן (מז:טו-יח)…. (ע”כ)

ומתוך מאמר מעניין במיוחד ב –

www.biu.ac.il/JH/Parasha/devarim/barkai.doc

הרמב”ן מציע נימוק אחר (בפירושו, לבמד’ לב:לג):

ולחצי שבט מנשה בן יוסף – מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם… ואולי בעבור היות שתי המשפחות האלה המכירי והגלעדי המועטות בשבט רצו להפרד משבטם כדי שתהיה להם נחלה רבה מהם כי ילכדוה בחרבם, וכמו שנאמר “כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה וַיְהִי-לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן”(יה’ יז:א). על כן הזכיר בשבט הזה חבלים, ולא הזכיר כן בשאר השבטים.

כלומר מלכתחילה, לדעת הרמב”ן, אכן שבט המנשי לא היה אמור לנחול בעבר הירדן, אלא שהשטח שנכבש שם היה גדול מדי עבור ראובן וגד בלבד, והציעוֹ משה לכלל ישראל, וחלק משבט מנשה רצה בו, ייתכן משום שהוא התאים למקנה הרב שהיה בידו.

עדיין נשארת בעינה שאלת עיתוי כיבוש שטחי משפחות שבט המנשה. י’ קיל בפירושו לספר ‘דברי הימים’4 מביא שני פיושים העוסקים בהיאחזות בני יוסף בארץ ישראל לפני כיבושה. פירוש אחד של פרשן המכונה ‘תלמיד הרס”ג’ [מהמאה העשירית לספירה] ואחד של ר’ יהודה החסיד [ממייסדי ‘חסידות אשכנז’ במאה הי”ב]. להלן המובאה מדברי החכם האשכנזי:

ולישראל היו להן הרבה נחלות בארץ כנען של אביהם, ואף על פי שהיו ישראל בארץ מצרים היו שולחים לארץ כנען לתקן להם שדות וכרמים שלהם. והיו קוצרים ובוצרים ומביאין להם כסף. והיה אבי היה מוכיח מדברי הימים, שכל זמן שהיו ישראל במצרים, או עדיין בימי יוסף, שהלכו זרע יוסף… ובנו כרכים בארץ כנען על נחלותיהם ומושיבים בהם עבדים לפרוע להם מס ולתקן נחלתם, והיו המצרים יראים שמא יצטרפו אילו לאילו להלחם בהם… בחיי יוסף היו בארץ כנען נותנין לבני ישראל המס ולאחר מות יוסף דחקם פרעה ליתן לו, ומתוך כך היה ירא שמא יתחברו ויעשו קנוניא יחד ישראל וכנענים ויעלו מן הארץ.

הפירוש מוסב לשמ’ א:י: “הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ”. וממנו ניתן להבין שלזרע יוסף – מנשה ואפרים, היו קרקעות בארץ כנען שרכשו עוד בחיי יוסף אביהם. הם בנו בהן ערים ונטעו כרמים ועיבדו שדות שהחכירו אותם לאריסים ששילמו להם מס. כל זמן שיוסף חי אישר זאת פרעה מפני כבודו, אך לאחר מות יוסף ניכס פרעה לעצמו את המִסים ששילמו הכנענים לבני יוסף ולכן חשש שמא הכנעני יעלה מארץ כנען ויתחבר לבני יוסף במצרים ושניהם ילחמו בו.

מכאן למדנו כי היו למנשה ערים בארץ כנען עוד לפני כיבושה. ומוסיף קיל:

ואם תשאל, מה עלה בגורלם של יושבי הנחלות דלעיל ברגע שהתחיל השעבוד? כבר השיב על כך תלמיד רס”ג… ‘וכשמת יוסף ואחיו נתחזקו ויקחו גשור וארם שהיו גוים ותפשו את חוות יאיר’ וגו’ ויש להניח שבני ישראל שישבו בנחלות אלה נהרגו, ועבדיהם שעיבדו את נחלותיהם מטעמם נהרגו גם הם עמם, או שנטמעו בין יושבי הארץ. ברם זכר הבעלות של בני ישראל על נחלות אלה לא נשתכח גם בימי השעבוד הארוכים. (ע”כ. מוזר ומומלץ)

ומתוך

http://asif.co.il/?wpfb_dl=4429

…..

פרשה זאת של נחלת מנשה דורשת מספר בירורים:

.א מדוע זכה מנשה בשני חבלי נחלה?

.ב מדוע אחת בעבר הירדן המערבי ואחת בעבר הירדן המזרחי?

.ג מדוע זכה מנשה לנחלה בעלת חבלי ארץ גדולים מאוד?ומתוך

מספיק להיום ואני גם קצת מצונן ואני גם נמצא אי שם בדרום מזרח אסיה וזמני דחוק, אז

אסיים להיום

שבת שלום

שבוע טוב