אם סיפור בחירת השופטים אינו טומן בחובו סתירות קשות, הרי שהסיפור הבא שבו מתמקד משה הוא מן הסתירות הידועות – פרשת המרגלים.

            נצביע על עיקרי השינויים בין תיאור הסיפור בפרשת שלח לבין התיאור שמתאר משה בפרשתנו:

1.  משה פותח ואומר: “ותקרבון אלי כלכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ … וייטב בעיני הדבר” (דברים א’, כב-כג).  על-פי דברי משה, היזמה לשלוח מרגלים לארץ כנען באה מאת העם.

            לעומת זאת, בתחילת פרשת שלח אנו קוראים: “וידבר ה’ אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען” (במדבר י”ג, א-ב), כלומר- זוהי יזמה א-לוהית.

2.  הוויכוח האם לרשת את ארץ כנען, המתנהל, בפרשת דברים, בין משה לעם (“ואמר אליכם, לא תערצון ולא תיראון מהם …” – א’, כט-לג), חסר לחלוטין בפרשת שלח.  שם נראה כי משה אינו נוטל חלק בוויכוח, המתנהל בין המרגלים לבין עצמם (כלב ויהושע מול שאר המרגלים).

3.  ההבדל החשוב והמרכזי באתר הוא, כי בעוד שחטאם של המרגלים ברור ומפורש בפרשת שלח, שהרי הכתוב מאריך בדבריהם על אודות דיבת הארץ, בנאום משה המרגלים מוצגים אחרת לחלוטין: “וישבו אותנו דבר ויאמרו: טובה הארץ אשר ה’ א-להינו נתן לנו.  ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה’ א-להיכם” (א’, כה-כו).  מתוך נאום משה נראה, כי המרגלים אך שיבחו את הארץ ואמרו שהיא טובה.  משה אינו אומר על הארץ שום ביקורת בשם המרגלים, ואת ההכרעה שלא לעלות ולרשת את הארץ מטיל משה על כתפי העם, שהם שהמרו את פי ה’!

 (ע”כ. וכידוע כשרוצים מאוד אז הפיל עובר, והכל ברור ומתקבל)

5. ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה’… ותחגרו איש את כלי מלחמתו (פרק א  פסוק מא’)

יופי של פסוק, וקצת מעצבן/מתסכל. בני ישראל, לא מפחדים, לא מתבישים, מודים על טעותם ומנסים לעלות לארץ ולהלחם. ומשום מה א-להים מתעקש ולא מקבל את התנצלות העם. למה?

שוב יש לנו את הגישה של החטא ועונשו, לעומת העונש וחטאו. אם עם ישראל מצליח – כיוון שא-להים נרצה ורצה. אם עם ישראל נכשל, א-להים לא רצה ולא נרצה. תמיד אפשר למצא איזה חטא שבגללו “גם בי התאנף ה’…”

ויש לזכור את הסיפור הדומה מפרשת שלח —

“וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר, הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה’ כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה’, והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה’ בקרבכם, ולא תנגפו לפני אויביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב, כי על כן שבתם מאחרי ה’ ולא יהיה ה’ עמכם. ויעפילו לעלות אל ראש ההר, וארון ברית ה’ ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החרמה. (במדבר יד מ)

ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה’ אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה’ אלקינו, ותחגרו איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלות ההרה. ויאמר ה’ אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם, ולא תנגפו לפני אויביכם. ואדבר אליכם ולא שמעתם, ותמרו את פי ה’ ותזידו ותעלו ההרה. ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים, ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה. ותשובו ותבכו לפני ה’, ולא שמע ה’ בקולכם ולא האזין אליכם. (דברים א מ)

(כנראה שלא תמיד החרטה מתקבלת)

מתוך

www.tora.co.il/parasha/14_tuvya/dvarim_73.doc

לכאורה, אין הדבר מובן. מדוע סרב הקב”ה לקבל את תשובתם , כמו, למשל, שעשה כשסלח להם על חטאם כשקצרה נפשם בדרך: “וידבר העם באלוקים ובמשה: למה העליתונו במצרים למות במדבר” וכששלח ה’ בהם את הנחשים, “בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים (ראש השנה ג:ח)?

מתרץ אברבנאל בפירושו לבמדבר (סוף פרק י”ד): “ואין ספק שישראל באמרם “הננו ועלינו” לא עשו תשובה גמורה, כי היה להם לומר למשה: התפלל בעד עבדיך כי חטאנו לה’. אבל בטחו בכוחם ובגבורתם לעשות חיל. ולא בחר ה’ בזה. ולכך לא הצליחו במעשיהם, ולא קיבל הקב”ה תשובתם כמו שקיבל תשובת הנשוכים מהנחשים – לפי שהודו לפשעם ואמרו למשה: “חטאנו כי דברנו בה’ ובך, ולכן התקבלה תשובתם ונתרפאו”.  

וכן כתב הנצי”ב (שם) שאין תשובה מתקבלת “במקום שהתשובה עצמה גם כן נגד דבר ה’ “. (ע”כ)

וכך מתוך מאמר שממשיך בכיוון למה ה’ לא מקבל את התנצלות בני ישראל

http://www.kipa.co.il/jew/pash/78/39341.html

הדבר המדהים הוא המהפך מפחד לגבורה איתנה שנוצר תוך זמן קצר ביותר. לאחר שהעם שומע את גזרת ד’ למנוע מהם את הכניסה לארץ מיד הם נאזרים בגבורה אדירה (שם; מא) “ותענו ותאמרו אלי חטאנו לד’ אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ד’ אלהינו ותחגרו איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלת ההרה”.דברים אלו מעוררים שאלות גדולות:

אם הם יכלו עכשיו להאזר בגבורה מדוע לא יכלו להתחזק קודם בדברי משה?

אם קודם הפחד מוטט אותם, כיצד גזרת ד’ הפיחה בהם אומץ וגבורה מידיים ודחפה אותם לצאת למלחמה?

ממילא עולה גם שאלה שלישית – מדוע מסרב הקב”ה לקבל את התיקון שלהם? מדוע הקב”ה מסרב להיות בקרבם?

נראה לנו שבירור סוגיה פסיכולוגית זו חשוב לכל אחד מאתנו מפני שהוא נוגע בשרשי הכוחות המניעים אותנו לפעול או להרתע מפעולה .

למרות שבמבט ראשוני נראה כאילו המעפילים מבקשים תיקון לחטאם. מבט מעמיק ופנימי מלמד שהם לא עברו כל שינוי. הם לא התהפכו מפחדנים לגיבורים. תגובתם ממשיכה את כניעתם לפחד. השינוי היחיד שעבר עליהם הוא שעתה פחדו מהגזרה האלוקית יותר. אם היו מבקשים באמת תיקון לחטאם היו שואלים את משה מה עליהם לעשות, היו ממתינים בסבלנות לקבל ממנו תשובה. אבל הם מגיבים בדחיפות (שם; מא): “חטאנו לד’ אנחנו נעלה ונלחמנו”… הם לא פועלים מתוך מחשבה ושיקול דעת אלא בבהלה, רק הפחד מפני ד’ דוחף אותם.

כאן מתגלה לנו דרך שגויה בעבודת ד’. דרך שלעיתים גם אנחנו הולכים בה: עבודת ד’ מתוך פחד.

האדם לא באמת שלם עם המעשה שהוא עושה. לא באמת מזדהה עם הדרך, אלא פועל מתוך הבנה שהוא עלול להפגע ולהנזק.

6.אל תתגרו בם…כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר…ונעבר מאת אחינו בני עשו.. מאילת ומעציון גבר _(פרק ב פסוק ה’)

עוד פסוק יפה, שכולל בתוכו איזכור לטובה של “אחינו עשו” וכמה מקומות גיאוגרפיים. גם קצת לא ברור מה היא כוונת הכתוב. כנראה משהו שהיה בזכרון הקולקטיבי/פולקלוריסטי של שבטי ישראל.

מאמר מקיף על הר שעיר, בויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8_%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%A8

(לא אצטט)

ומתוך

http://mg.alhatorah.org/Devarim/2#4

{רמב”ן}

…וטעם אחיכם בני עשו – שיחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים כי כולם הם נמולים וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (להלן כ”ג:ח’) רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ”א:י”ב).

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3711

התחנה האחרונה במסעי בני ישראל, לפני חנותם במדבר צן היא קדש (במדבר לג, לו). מוזכרת לרוב יחד עם אילת, כשכנתה הקרובה בעמק הערבה: “ונעבר מאת אחינו בני עשו… מדרך הערבה, מאילת ומעציון גבר” (דברים ב, ח).

בימי שלמה
עציון גבר הייתה נושבת, כנראה, ישיבת ארעי כבר קודם המאה ה-13 שלפני הספירה, אך נודעה לראשונה כישוב קבע בעל ערך רק בימי שלמה. אז הייתה לנמל על חוף ים סוף ולתחנת הצי הממלכתי, ש”עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום” (מלכים א ט, כו; דהי”ב ח, יז). ההוספה “בארץ אדום” מעידה על כך, שעציון גבר הייתה תחילה לאדום, ורק בימי דוד, כאשר הייתה “כל אדום עבדים לדוד” (שמואל ב ח, יד) באה גם עיר זו תחת ממשלת ישראל.

בתקופת שלמה הייתה עציון גבר, לפי הממצא הארכיאולוגי, מרכז לעיבוד הנחושת של מכרות עמק הערבה. היא נבנתה, לדעת נלסון גליק, על גבעה מול הרוחות החזקות הנושבות ויורדות מהרי שפת העמק, כדי שיוכלו לנצל אותן כמפוחים לתנורי ההיתוך. נראה, כי הרוחות שהיו מועילות להיתוך פגעו לרעה באניות העוגנות בנמל. אפשר שרוחות עזות אלה היו לרועץ לאניות התרשיש אשר “יהושפט עשה ללכת אופירה לזהב ולא הלך, כי נשברו אניות בעציון גבר” (מלכים א כב, מט). ויש משערים שכזה היה גם סופן של אניות שלמה, ומשום כך נעלם הצי שלו לאחר מותו, ולא נזכר יותר.

מקומה וחשיבותה
מקומה של עציון גבר היה, ככל הנראה, בחופו הצפוני של מפרץ אילת, כמוכח מדברי הכתוב המוזכר לעיל, הקובע את עציון גבר ליד אילת על שפת ים סוף. בחפירותיו של נלסון גליק משנות 1938 -1940 בקצהו הצפוני של מפרץ אילת נחשפו שרידים של חמשה ישובים, שנבנו זה אחר זה וזה על גבי זה.

עציון גבר התקיימה כ-500 שנה, מתקופת המלוכה הישראלית ועד תקופת פרס, ועונות השפל בא לה “כתוצאה מהשתפלות כללית של חרושת המתכת בערבה בתקופה זו” (שם, עמ’ קב).

ימי גדולתה של עציון גבר
ימי גדולתה של עציון גבר היו בזמן שלטונם של ממלכת ישראל ויהודה בערבה, או בשעת התעצמותה של אדום לאחר מות עוזיהו. רק בימים ששרר שלטון חזק באדום ובערבה – שלטון ישראל או שלטון אדומי – התפתח המרכז של תעשיית המתכות בעציון גבר, והנמל שימש מוצא למסחר בין לאומי. שכבה “ה” של השכבות, שנחשפו בחפירות תל ח’לייפה, מעידה על ימי שפל בתעשייה המתכתית בעציון גבר, אף על פי שיושביה קיימו קשרי מסחר עם עמים קרובים ורחוקים.

אילת הסמוכה הוסיפה (אולי, בהפסקות מסוימות) להיות ישוב מרכזי בחוף ים סוף גם לאחר חורבן עציון גבר, וכנראה משמשת הייתה את הנבטים, עד שהייתה למרכז צבאי-מסחרי חשוב בימי רומי וביזנטיה בשם: איילה. עציון גבר נתגלגלה, לדברי אבות הכנסייה, בישוב חדש בשם Essia, כגרסת הירונימוס, או Aisia כגרסת האונומסטיקון: …(ע”כ)

(ע”כ, מעניין)