Sent: Sunday, 21 August 2016 2:31 AM
To:
Subject: ואתחנן אל…ויקרא משה אל…דיבר ה’ אל…
(כמה פעמים מופיעה המילה “כי” – בפרשה?)
בסיום הנאום הראשון:
- האיסור על משה להיכנס לארץ ישראלוהעברת ההנהגה ליהושע
- אזהרה על שמירת המצוות והזכרת מעמד הר סיני
- משה מזהיר את העם שאם לא ישמרו את המצוות יתחייבו גלות
- אזכור ראשון של מושג התשובה
- חתימת הנאום ההיסטורי – הנסים שעשה אלוהים לישראל ומשמעותם הדתית
בין סיום הנאום הראשון ותחילת הנאום השני מסופר כיצד הבדיל משה שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי.
בנאום השני – נאום המצוות:
- חזרה על עשרת הדברות
- פרשת שמע ישראל – יסודות האמונה וזכירתם
- אזהרה על השמדת עבודת האלילים בארץ ישראל
על פרשת ואתחנן – תשע”ד
פועל התעבר בלשון המקרא (בניגוד ללשון התלמוד) משמש בשתי משמעויות שונות:
1. התעבר = כעס שוב ושוב, מלשון עֶבְרָה (=כעס, זעם):
-
-
- (דברים ג כו): “וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי ‘רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה'”- משה התחנן והתפלל שוב ושוב שה’ ייתן לו להיכנס לארץ, ובכל פעם ה’ כעס עליו מחדש ואמר לו שלא ישמע בקולו…..
-
התעבר = חלף שוב ושוב, מלשון עָבַר (סר וחלף):
-
-
- (משלי יד טז): “חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע, וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ”
( פירוט ) – הכסיל אינו ירא מהרע, ולכן אינו סר ממנו אלא עובר שוב ושוב על כללי הזהירות ( פירוט ופירושים נוספים ). - (משלי כ ב): “נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ, מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ”- מי שעובר את גבול האימה, ה”דיסטנס” שיש לשמור בין אדם פשוט לבין המלך, עלול לחטוא, לפגוע בכבודו של המלך ולגרום נזק לחייו ( פירוט ופירושים נוספים ).
- (משלי יד טז): “חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע, וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ”
-
ויש שפירשו, שהמשמעות המקורית היא המשמעות השניה – עבר שוב ושוב, וכשמשתמשים במילה במשמעות של כעס, הכוונה היא לכעס שעובר את הגבול, כעס שפוגע גם באנשים חפים מפשע (מלבי”ם)
-
-
-
- וגם מתוך
- “וּבְאַהֲרֹן, הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד- לְהַשְׁמִידוֹ; וָאֶתְפַּלֵּל גַּם-בְּעַד אַהֲרֹן, בָּעֵת.” (דברים, ט’, כ’)
אני מבקש לשאול, מדוע התנגד הקב”ה לכניסתו של משה רבינו לארץ ישראל בצורה כה חריפה? האם באמת לא היה מקום לסלוח למשה רבינו “ו”לוותר” לו על העונש החמור?
המדרש בדברים רבה, פרשה ז’ , שופך מעט אור בעניין שאלה זו:
” ד”א: ‘ולא נתן לכם לב לדעת’ – א”ר שמואל בר נחמני: בשביל עצמו א”ל משה את הדבר הזה. כיצד? שני דברים גזר הקב”ה, אחד על ישראל ואחד על משה. אחד על ישראל – בשעה שעשו אותו מעשה (העגל), מנין? שנאמר: (דברים ט‘) ‘הרף ממני ואשמידם’. ואחד על משה – בשעה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב”ה: ‘לא תעבור את הירדן הזה’. ומשה ביקש מן הקב”ה לבטל את שתיהן. אמר לפניו: רבש”ע! ‘סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך’, ובטלה של הקב”ה ונתקיימה של משה. מניין? שנא’ (במדבר י”ד): ‘סלחתי כדברך’. כיון שבא ליכנס לא”י, התחיל אומר: (דברים ג‘): ‘אעברה נא ואראה את הארץ הטובה’. אמר לו הקב”ה: משה! כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך, אני אמרתי ‘ואשמידם’, ואת אמרת ‘סלח נא’, ונתקיים שלך. ואף עכשיו, מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך, א”ל הקב”ה: משה! אין אתה יודע מה לעשות? אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין? א”ל: אם ‘אעברה נא’ אתה מבקש לקיים, בטל ‘סלח נא’, ואם ‘סלח נא’ אתה מבקש לקיים, בטל ‘אעברה נא’. אריב”ל: כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבש”ע! ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק צפורנו של אחד מהם“.
משה רבינו מבקש, א”כ, מהקב”ה למחול על שני חטאים: ראשית הוא מבקש מהקב”ה למחול לעם ישראל על חטא העגל. בנוסף לכך, משה מבקש מהקב”ה למחול לועל חטא מי מריבה ולהכניסו לא”י.
הקב”ה עונה למשה, כי דבר זה איננו אפשרי והוא נחשב כאילו משה אוחז את החבל משני קצותיו. לאחר חטא העגל, ביקש משה מהקב”ה למחול לבנ”י ואכן, הקב”ה נעתר לבקשתו ואומר לו: “סלחתי כדבריך”. אך כעת, משה מוסיף ומבקש למחול גם לו על חטאו ולהכניסו לארץ ישראל. אמנם, יש לברר, מדוע נחשבת בקשתו של משה רבינו להיכנס אל ארץ ישראל, כאילו מחזיק הוא את החבל בשני הקצוות?
יש לבאר, כי שני הדברים הללו – הסליחה לעם ישראל על חטא העגל ובקשת משה רבינו להיכנס אל הארץ, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אך מדוע?!
אני מבקש לומר בזהירות, כי יש כאן נימה של ביקורת מסויימת של הקב”ה כלפי משה. משה הנהיג את העם גם בזמן חטא העגל וגם בזמן חטא המרגלים. משה אמנם, מבקש מהקב”ה לסלוח לעם ישראל לאחר חטא העגל ואכן ה’ סולח, אך האם בכך תם העניין?! לא ולא! (ע”כ)
קשה שלא להזדהות עם משה, שקיבל עונש בלתי מידתי, קשה כל כך. אך בכל זאת, משהו בדבריו צורם מאוד באוזניי.
בדבריו, משה מאשים פעם אחר פעם את העם בעונש שקיבל. “וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם”, כלומר בגללכם, ובפרק הבא הוא יאמר: “וַיהוָה הִתְאַנַּף-בִּי עַל-דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת-הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה”. ניתן לצפות ממנהיג דגול כמשה, לבחון את עצמו, לבצע חשבון נפש, ולא להאשים את העם בעונש שהוא קיבל. ודאי שניתן לצפות לכך ממי שהוגדר בתורה כ”ענו מכל אדם” (ענווה שבהחלט באה לידי ביטוי בנאומי ספר “דברים”). מי יודע? אולי אילו נמנע מלהאשים את העם, אלא היה לוקח אחריות אמתית, אלוהים היה נענה לתחינתו? (ע”כ)
ומתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parash
פרשנים שונים ניסו להשיב על השאלה מדוע לא נענתה בקשתו של משה. ספורנו מפרש (ג:כו):
אעברה נא – להכרית כל יושבי כנען, כדי שלא יִגלו ישראל ממנה. ואראה את הארץ הטובה – אתן עיני בה לטובה בברכתי, שתהיה טובה לישראל לעולם. ויתעבר ה’ בי למענכם – מפני שהייתי מתאווה לקיים אתכם בה שלא תיגלו ממנה לעולם, והוא כבר נשא ידו להפיל זרעכם בגויים.
בעל “העמק דבר” על “וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי”, מפרש:3 “למענכם” לא בגללכם אלא לטובתכם, לטובת העם. מילוי בקשת משה יכלה לפגוע בטובת העם כולו, וטובת העם עדיפה על טובת משה, גם אם לפי שעה לא ברור מהי טובת העם כאן, אבל לעתיד לבוא כולם יבינו. משה, שכל ימיו נלחם לטובת העם, לעתים גם באמצעות ויכוח עם ה’, קיבל את גזר דינו בהבנה.
בספר “ילקוט מאיר על התורה”4 מופיעה רשימת תירוצים לשאלה שהעלינו. נביא כמה מהם: א) ה’ מדקדק עם צדיקים כחוט השערה ומענישם גם על חטאים קטנים וגם על השגגות הנחשבות להם כזדונות, כי הם מכירים בגדלות ה’, ולכן גם העונש חמור יותר; ב) ללמד את העם שכל המדבֵּר בגנות עם ישראל עונשו מרובה. אם משה נענש בעונש כה חמור, על אחת כמה וכמה שמנהיגים או אנשים אחרים ייענשו בעונשים חמורים; ג) אילו נכנס משה רבנו לארץ והיה בונה את בית המקדש, לא הייתה יד אויב שולטת בו (בביהמ”ק), וכך היו ישראל מתכלים בעונותיהם, כי ה’ לא היה שופך את חמתו על עצים ואבנים אלא על העם.
גישה אחרת וייחודית לאי-היענותו של הקב”ה לבקשת משה רבנו, מוצגת ע”י הרב אביגדור הלוי נבנצאל.5 חז”ל אומרים שמשה רבנו התפלל תקט”ו תפילות כמניין “ואתחנן” (515) 6 כדי לשנות את הגזֵרה. משה פתח את בקשתו במילים “בעת ההיא” – רש”י: לאחר “שכבשתי סיחון ועוג”, בט”ו באב, כי ביום זה כלו מתי המדבר. אז גם נודע למשה רבנו שלא ייכנס לארץ ולכן החל להתפלל.7 רק בתפילה האחרונה אמר ה’ למשה: “רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה” (ג:כו). והשאלה היא מדוע רק עכשיו? ועוד יש לשאול: מדוע התנגד ה’ שמשה רבנו ימשיך להתפלל, ומדוע הקדים משה לומר: “אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ”.
הרב נבנצאל אומר שהמפתח להבנת הנושא הוא דברי משה רבנו עצמו. משה השתמש בשורש ע-ב-ר: “אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה”, ולא בשורש כ-נ-ס, למשל: ‘אֶכּנס נא ואראה’. מדוע? משה הבין שאחרי כל כך הרבה תפילות שלא נענו, תפילה רגילה נוספת לא תצלח, כי “תפלה” גם היא בגימטרייה תקט”ו, והוא ניצל כבר את המספר המרבי שלהן. אמר משה רבנו: ‘אשתמש בתפילה מיוחדת – אמירת י”ג מידות, שאותה חייב יהיה הקב”ה לקבל’, כפי שאומרת הגמרא8 שקיימת “ברית כרותה שתפילות י”ג מידות אינן חוזרות ריקם”. עפ”י זה מסביר הרב נבנצאל, שכאשר משה אמר “אֶעְבְּרָה-נָּא” הוא כיוון לפסוק “וַיַּעֲבֹר ה’ עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא” (שמ’ לד:ו), כי באותו מעמד כרת ה’ עמו ברית שהמתפלל י”ג מידות אינו חוזר ריקם. ודאי שהעברה זו יש לפרש גם כדברי הנביא “מִי-אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע” (מיכה ז:יח). לכן, אילו התפלל משה את תפילת י”ג המידות, הרי היה נוצר קונפליקט בין הברית לקיומה ובין שבועת ה’ שלא ייכנס לארץ, ולכן אומר לו ה’: “אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה”. (.מומלץ)
כמה תמיהות עולות בפרשה זו. האחת, על הפצרותיו הרבות של משה רבינו להיכנס לארץ, ובניסוחו של אברבנאל:
“למה משתדל משה רבינו כל כך על הכנסתו לארץ, ועל האריכו ימי חייו? האם לא היה יודע גודל מעלת נפשו, ושבהפרדה מן הגוף תדבק בקונה ותהיה לה בעולם הנשמות עונג נפלא בלתי נערך ובלתי משוער עם העונג המושג אליה בהיותה עם הגוף? ולמה אם כן היה בוחר בחיים הגשמיים האלה ובהכנסת הארץ יותר מהתוסף בבית אלקיו בעולם הנשמות”?[3]
תמה האברבנאל על רצונו העז של משה להיכנס לארץ הקודש, ולא נתקררה דעתו עד שהוא עצמו הביא ארבעה תירוצים, שמהם נזכרו בדברי חז”ל. האחת: “מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי”[4]. כלומר, נכספה וגם כלתה נפשו של משה לארץ כדי לקיים את המצוות בה.
ועוד הוסיף וביאר, שמשה רצה להוסיף ולהכניסם ארצה, כדי להשלים את תכלית עמלו ומטרת מעשיו, הלא היא הכניסה לארץ. ובתירוץ נוסף תירץ, כדי לאמת את דברו כנגד המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, והוא רצה להוכיח להם שאכן הארץ טובה, כפי שאמר להם.
ובתירוצו האחרון הוסיף לבאר, כי משה רצה להשתטח בהר המוריה ולהגיד לישראל, שהוא המקום הנבחר שמלבין עוונותיהם של ישראל, כדי שגם אנחנו נלך בנתיב זה. אך אנו רוצים לילך בנתיב אחר.
…מדוע אכן לא נענה הקב”ה לתפילתו של משה רבינו. הן אין דבר העומד בפני התפילה, ובפרט בפני תפילתו של משה רבינו – ומדוע לא נענה משה?
הראשונים תירצו באופנים אחדים. בעל העיקרים והאברבנאל הבינו כי תפילת משה לא נתקבלה, כי תפילה זו עמדה נגד שבועתו של הקב”ה, “לכן לא תביאו”. והר”ן בדרשותיו ביאר, שהקב”ה לא שעה לתפילתו של משה, שכן בחטא מי מריבה משה זלזל גם בכבודם של ישראל, כאשר אמר “שמעו נא המורים”. …
“והיתה הסיבה מפני שבא בכלל חטאו, זלזול בכבודן של ישראל. ואע”פ שלא היה עיקר חטאו על ככה, הראה השם יתברך שלא היה ראוי למחול לו בשום פנים כדי שיהיה דוגמא לדורות שיחמיר כל אדם על עצמו שלא להקל בכבוד הכלל, כי הכלל מצד כללותו משיג מעלה וחשיבות שאי אפשר שתימצא בפרט אחד” (ע”כ. אוי וואי)
2. שמירת הנפש – “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה…”
עוד פסוק קשה להבנה, הן מבחינת המושג, “לשמר נפש” והן מבחינת הקשר עם לא ראיתם כל תמונה. רוב או כמעט כל המפרשים מתעלמים מהגורם והסיבה.
מתוך ויקיפדיה
…https://he.wikipedia.org/wi
“שמירת הנפש הוא שם כולל לכמה פסוקים במקראהמזהירים בנוגע לשמירת הנפש. קיימים פירושים שונים באשר לפשרה של “שמירת נפש” זו, הנפוץ בהם מפרש כי הכוונה היא להישמרות מסיכונים פיזיים. אף ציווי מסוג זה אינו נמנה במניין המצוות כחלק מתרי”ג מצוות, בספרי מוני המצוות….
הרמב”ם פוסק להלכה כי כל מעשה שיש בו סכנת נפשות, מהווה עבירה על מצוות שמירת הנפש.[1] אך המהרש”א כותב כי להלכה אין כל איסור על נטילת סיכונים פיזיים שנובע מפסוקים אלה, מהסיבה שהם אינם עוסקים בנושא זה….
החפץ חיים פוסק להלכה, בהסתמך על חוות דעת של רופאים, כי האיסור בעישון סיגריות נובע מהציוויים על שמירת הנפש.[4] אך לעומתו הרב משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף פוסקים כי הדבר אינו מהווה ביטול ציווי מהתורה, וזאת על פי הפסוק “שומר פתאים ה'” (ביאור:תהלים קטז ו) המבטא אמונה כי אלוהים שומר מפני סיכונים הנובעים מדבר ש”דשו בו רבים” (שנהגו רוב העולם לעשותו). אך גם הם מודים כי על פי רוח ההלכה רצוי שלא לעשן.(ע”כ)
האם ניתן באמת לתאר התגלות אלוקית?
במעמד הר-סיני נאמר דבר מתמיה (שמות כ, יד): “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים”. לא ברור אילו לפידים ראו בדיוק, אך לפחות אנו מבינים מהם לפידים, אותם אפשר לראות. אך כיצד נראים קולות?
מסופר שהמעמד היה כה מבהיל בעוצמתו, עד שעם ישראל פנה למשה רבינו בבקשה שה’ יחדל להתגלות אליהם בצורה ישירה כל כך פן ימותו מעוצמתו (שמות כ, טו): “ויאמרו אל משה, דבר אתה עימנו ונשמעה, ואל ידבר עימנו א-לוהים פן נמות”.
המעמד האלוקי מתואר כמשהו עוצמתי, ולא מוסבר במהותו הפנימית. רק החיצוניות של המעמד מתוארת כהר בוער באש וקולות שופר וברקים.
דמיינו לעצמכם עם שלם יושב בתחתיתו של הר-געש בוער עד לב השמים, ולא נפגע. וזה רק היה המראה החיצוני של ההתגלות!
קשה לתאר התגלות אלוקית, ומן הסתם אף בלתי אפשרי, והתורה משתמשת בכוונה בדימויים שנוכל להבין. אנו רואים שגם כאשר משה רבינו מבקש לראות את “פניו” של הקב”ה, אין הוא מבקש לראות פנים כמו של אדם אחר, אלא (שמות לג, יז): “ויאמר (משה): הראיתי נא את כבודך”. כשעל כך משיב לו הקב”ה: “אני אעביר כל טובי על פניך, וקראתיך בשם ה’ לפניך… לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי… ושכותי כפי עליך עד עברי, והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו”. צורת הלשון חובנת בכוונה רעיונות מופשטים, גבוהים ונסתרים, כדי לציין שמדובר במושגים רוחניים שאין בהם תפיסה.
כאשר הקב”ה נגלה לזקני העם, התורה בכוונה משתמשת בביטויים גבוהים ומיוחדים כמו “לבנת הספיר” ו”עצם השמים” בכדי להבהיר לקוראים שהתגלות רוחנית לא ניתן לראות אלא רק להמשיל (שמות כד, ט): “ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל, ויראו את א-לוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, ועצם השמים לטוהר”.
גם לעיני עם ישראל מתואר רק “כבוד ה'” בצורה של אש, כפי שנאמר (שמות כד, יז): “ומראה כבוד ה’ כאשר אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה”….
במעמד הר-סיני חזו בני ישראל שאין הקב”ה מתגלה אליהם בגוף, דמות או צורה, וידעו שאין כל סמל או צורה בשמים או בארץ שמסוגלים לתארו או להמחישו. לא אדם ולא חיה ואפילו לא הכוכבים יוכלו להידמות אליו, ולכן נאסר לציירו או להמחישו בצורה מוחשית על ידי פסל או דמות. ופעם נוספת מתואר כיצד כל עם ישראל שמע את קול ה’ מדבר.
גם בתוך המעמד הנשגב, אומר משה בשם ה’ את האיסור לעשות פסלים, בזכות שראו כיצד ה’ מדבר מן השמים – אך לא ראו אותו בדמות. (שמות כ, יח): “ויאמר ה’ אל משה, כה תאמר אל בני ישראל, אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עימכם, לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם”. (ע”כ. פשוט)
והסבר נוסף מתוך
http://www.nrg.co.il/online/15
…משה פונה אל העם ומזכיר להם את מעמד הר סיני. הוא מדגיש מספר פעמים את העובדה שנשמע קול אך לא נראתה כל תמונה: “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה…פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל ותמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה… הישמרו פן תשכחו את ברית ה’… ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר ציווה ה’ אלוהיך”. הצורה הכי קלה לאדם לעבוד איתה זה דימויים, אך למרות שתמונה אחת שווה אלף מילים, אלוהים מעדיף להשאיר לנו קולות ומילים. משום מה, על טקסטים יש ויכוחים פרשניים ויש זרימה, זה לא מקבע. אך אם היה דימוי היינו נאחזים בו ולא מצליחים לדמיין משהו אחר או מופשט שעומד מאחוריו. זו הסיבה שספרים מפעילים את הדמיון ועשיית סרט על אותו הספר בוחרת עבורנו פרשנות אחת. הקיבעון המחשבתי שלנו בעקבות דימויים מתבטא בזה שאחרי שראינו את הסרט יהיה לנו קשה מאוד שלא לראות בדמיון את הדימויים של הסרט בזמן קריאת הספר, אפילו אם קראנו כבר פעם אחת את הספר לפני כן! …
פוטנציאל הקיבעון המחשבתי של תמונה הוא עמוק ו”מסוכן” יותר לתודעה מאשר היאחזות במילים וקולות, כך נראה. והאלוהות נותנת לנו תורה שהפרשנות לה אמורה להתחדש מדי יום, היא
מנסה למנוע את ההתקבעות. התבוננות שטחית אל האורתודוכסיה של ימינו תעיד כי מצאנו את הטריק גם איך להתקבע על פרשנות של מילים ועשינו את מה שהאל הכי ביקש שלא נעשה “פסל תמונת כל אשר ציווה ה'”, לקחנו את כל המצוות והתורה והחלטנו בדיוק מה זה והפכנו את זה לסוג של פולחן ויאללה, דת ממוסדת. במקום הזה שבו האל אמר שעדיף לא לראות כדי לא ליצור תבנית, כדי שהתודעה תישאר משוחררת ליצור בכל פעם דימויים חדשים בזמן הווה, קיבלנו נתיב אחר לעצמנו: לשמוע. להקשיב לעצמנו ולמציאות ולאל שמדבר דרך שניהם. שמע ישראל, כי קול אחד מדבר אלינו מתוך כל מה שנחווה כפירוד בסביבתנו הפנימית והחיצונית. והסיבה שהתחלנו לקבע גם את המילים והטקסטים של התורה היא שהפסקנו להקשיב לקולות. …
“תנורו של עכנאי” הוא סיפור מפורסם בתלמוד שבו החכמים התווכחו אם תנור אחד כשר או לא ובסוף התערבה בת קול אלוהית שהכריעה בדבר, אך חכמי התלמוד לא קיבלו את הדין ואמרו שהם כבר לא משגיחים בבת קול עכשיו כשיש תורה והלכה כתובה והסמכות עברה לסגנון אחר. במקום הזה שבו הפסקנו להקשיב לבת קול האלוהית (ושימו לב, זוהי בת…) ואיבדנו את מידת הענווה, הכול התחיל להתעוות. (ע”כ)
והשאילה העיקרית מופיעה בתחום האמנות, מתוך
http://www.ynet.co.il/articles
תיאורי האל באמנות היהודית תמיד טעונים מתח: האם אותה ישות ניתנת לתיאור במגבלות תודעתו וכושר יצירתו של האדם? האם זה שבמהותו הוא חסר ייצוג מוחשי ניתן לייצגו בצורה מוחשית? כיצד אפשר לתאר את האל שמצד אחד בצלמו נברא האדם, ומצד אחר הוא מופשט ובלתי מושג? איך מתארים ישות כל כך מהותית בחיי האדם, יעד לכמיהה, התרסה והודיה, נוכח האיסור המקראי לייצר כל פסל ותמונה, ועל אחת כמה וכמה תמונת האלוהים? כיצד השפיעו השינויים שהתחוללו בתפיסת האל במהלך הדורות על דרכי ייצוגו באמנות? (ע”כ)
ושתי תמונות מתוך
רישום מיכלאנג’לו המופיע לצד שירו. ברישום, נראה מיכלאנג’לו כשהוא מצייר את דמות האל על גבי התקרה.
כשעם ישראל מתעצל לעבוד את ה’ בארץ ישראל, הוא עלול להגיע לגלות ולעבוד שם עבודה קשה יותר. כך מתארת התורה את עונשם של בני ישראל בגלות:
דברים ד28: “וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, עֵץ וָאֶבֶן, אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן
”
הפסוק מעורר שאלה: הרי החטא העיקרי שהתורה מזהירה מפניו, בעשרות מקומות, הוא עבודת אלילים; גם הפרשה שלנו מתחילה מכך שבני ישראל עובדים אלילים, דברים ד25: “כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ
“. מכאן שבני ישראל מאד נמשכו לעבודת אלילים. אם כך, מה הטעם לאיים עליהם, שאם יחטאו, יעבדו אלילים? והרי זה בדיוק מה שהם רצו לעשות ממילא!
כמה תשובות:
1. ייתכן שבני ישראל לא רצו לעבוד אלילים כל הזמן, אלא רק מדי פעם, לשם גיוון, “לשבור שגרה”. הכתוב מאיים עליהם, שאם יעשו כך ייצאו לגלות ויצטרכו לעבוד אלילים כל הזמן, בלי הפסקה: “אחר שעבדתם אלילים לרוע בחירתכם, תגלו בין האומות, ותעבדו אלילים אחרים – לא ברצונכם אלא בהכרח
” (שד”ל בשם אברבנאל). זה כמו לאיים על מישהו, שאם יאכל שוקולד, יצטרך לאכול כל החיים אך ורק שוקולד – דבר שגם אוהבי שוקולד מושבעים לא היו רוצים. “וידוע כי מה שאדם עושה בעל כרחו יהיה לו לזרא וימאסהו, לפיכך אמר אחר זה: ובקשתם משם את ה’ אלקיך. וכן מצאנו, כי אחר שגלו לבבל והוכרחו להשתחוות לצלם דהבא, בטל מהם יצר עבודה זרה, ולא זנו עוד אחרי אלהים אחרים, זולתי קצת בני אדם בבית שני, שהלכו אחרי אלילי היונים, לא מהיות עבודת האלילים חביבה להם, אלא למצוא חן בעיני המלכים והשרים
” (שד”ל).
בארץ ישראל יש אפשרות ליצור קשר ישיר עם ה’, בורא כל העולמות, אבל זה דורש השקעה. הכתוב מאיים על בני ישראל, שאם יזניחו את הקשר עם ה’ ויבזבזו את זמנם על פסלים, ייצאו לגלות, שם יהיה להם הרבה יותר קשה ליצור קשר עם ה’,
והם יוכלו לעבוד רק אלילים דוממים מעץ ואבן…. (ע”כ
ומאמר מקיף על הגלות, ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/daat/tan
לפנינו נושא מקראי, אך תמיהני אם יכולים אנו כאן להיזקק למדע המקרא ולשיטותיו. הפרובלימטיקה של תולדות חיבור הספרים לא תתרום הרבה לדיוננו זה. התיאוריות הרבות על דבר המציאות החברתית-המדינית, שהולידה נבואה פלונית ודעה אלמונית וההיפותיזות המופלגות על השתלשלותן של הללו וגלגולי צורותיהן וניסוחיהן לתקופותיהן – אינן במקומן במסגרת של כינוס למחשבת היהדות.
מחשבת היהדות חייבת ללכת בעקבות הוגינו ומפרשינו הקלאסיים ובעקבות חז”ל. הללו תפסו את דברי התורה – ועוד יבוא העתיד ויצדיק אותם ואת שיטתם – בחינת “אתה זוכר מעשי עולם” ולא בחינת יצירה של תקופה מסוימת ילידת מציאות היסטורית חולפת.
עיקרון זה שמתי לי לקו; והריני מבסס את דברי על ההנחה כי דברי התורה בנושא הנדון חובקים זרועות דור ודור. יש לפרשם לאו דוקא על רקע העבר המקראי כי אם גם לאור המציאות החיה של הגלות בכל התקופות, מציאות ששיקפה תמיד במדה מרובה את הייעודים הנבואיים הקדמונים בחינת “בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם”.
הרוצה יכול לראות את המלה “ונושנתם” במובן של תרדימה ושינה. העם אינו ער די לייעודו, מצבו הכלכלי טוב, אויבים לא מציקים לו מבחוץ והתוצאה: “וישמן ישורון ויבעט”. אך הרוצה יכול לראות במלה זו ביטוי להתיישנות ולהזדקנות. כלומר, העם יוצא מתוך הנחה ששנים כה רבות של ישיבה שלוה בארץ – כבר “הרגילו” את הבורא למעשיו השליליים של העם, והוא לא יגיב גם אם יסטה זה מאמונתו ומנאמנותו (דעת זקנים מבעלי התוספות).
בין כך ובין כך מתאר הפסוק את העם כמפנה עורף לה’, משחית, פונה לעבודת אלילים, עושה את הרע ומכעיס את אלוקיו.
המלים “והשחתם”, “ועשיתם הרע”, ו”להכעיסו” מאפשרות להבין שכאן מדובר במעשי חטא שונים המאפיינים התדרדרות כללית והתפרקות ממצוות התורה (ראה אבן עזרא). אולם המעיין במקבילותיהן של מלים אלה במקומות אחרים במקרא ייוכח שהן מופיעות אך ורק בקשר לעבודת אלילים ולבגידה בה’. המלה “והשחתם”, למשל, בכל מקום בו היא מופיעה בהטיותיה השונות, משמעות אחת לה: עבודת אלילים….
ואכן הפסוק הבא (כז) מתאר את ההגליה: “והפיץ ה’ אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגויים”. לכל הדעות – מלים קשות, אך מבין מלות העונש מבצבצת גם הבטחה מעודדת: העובדה שה’, הרחום והחנון, הוא שהפיץ את העם, והעובדה שהפיזור נעשה בתכנון אלוקי בלבד ואין הוא נתון ליד המקרה – מוכיחות ומבטיחות שההליכה לגלות והשהיה הארוכה בין האומות – לא תביא להכחדת העם ולהתבוללותו. (ע”כ. מומלץ בעיקר למאמינים. פסימיות ואופטימיות כרוכים זה בזה. האם זה נסיון בעקיפין להסביר את השואה?)
האמת היא שלא הייתי מגדיר את הדור שלנו כ´דור גרוע´.
נכון הדור שלנו לא מצטיין בשמירת מצוות בלשון המעטה,
אבל יותר נכון שהדור שלנו עובר תהליך של ברור.
הגלות שאליה עם ישראל יצא,
לא רק פגעה בחיים הפיזיים של עם ישראל,
אלא גם ובעיקר בצד הרוחני של עם ישראל.
“והפיץ ה´ אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה אתכם שמה: ועבדתם-שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן ”
המציאות בגלות גרמה לנו להפסיק לחיות את החיים הטבעיים שלנו,
לא היו לנו חיים עצמאיים, תרבות עצמאית,
שאבנו ושתינו ברצוננו או לא מרצוננו את התרבות הנוכרית,
והדבר גרם הרבה עיוותים בתפיסה היהודית, … (ע”כ)
והנה כל הימים אשר ישבו בני-ישראל על אדמתם בשלוה ולא עלה על לבם פחד הגלות – לא זכרו הנביאים את היסוד המדיני והדתי הזה, כי לא היה להם צורך לדבר בו. אך בימי חזקיהו מלך יהודה נשתנה מצב הדברים. בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה הגלו לחלח וחבור (דהי”א ה’, כו) גם יושבי שומרון הגלו (מלכים ב’ י”ז, ו) במספר 28,700 איש (כן יעידו כתבי אשור העתיקים שנתגלו מקרוב, וטעות היא ביד החושבים, כי עשרת השבטים בכלל גלו ואבדו מן הארץ; אך הם נשארו על מקומם והתאחדו אחרי כן עם שבי הגולה מבבל, וע’ ערכין ל”ג). והמרגיז ממלכות, סנחריב, הרגיז גם לבני יהודה (מלכים ב’ י”ח, לב), עד שלא היו בטוחים עוד שישארו על אדמתם. בימים ההם זכרו הנביאים את הבטחת ה’ לעמו ובריתו עם אברהם, יצחק ויעקב, ויהי ישעיה הראשון אשר דבר על אדות המשיח, כלומר על-דבר האיש אשר יושיע את עמו והניחם על אדמתם. ממילא מובן, שהאיש אשר בו ראה הנביא את תשועת עמו, היה המלך הצדיק אשר היה בימיו, הוא חזקיהו, וכמו שהסכימו מפרשים רבים. אך “צפור דרור אחת לא תביא את האביב בכנפיה”, ומושל צדיק אחד לא יוכל לקום בפני המון עריצים, כסנחריב וחביריו. לפיכך לא יכול הנביא לבטוח על חזקיהו לבדו, כי הוא ישים שלום בארץ לימים רבים, להכין ממלכתו ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם (ישעיה ט’, ו), כהבטחת האל לעמו. על כן חזה לו הנביא, כי העריצים עצמם, כסנחריב וחבריו, ייטיבו מעשיהם על-ידי שתמלא הארץ דעה וגר זאב עם כבש וגו’ (שם י”א, א-י). כיוצא בזה נבא גם בן דורו, מיכה המורשתי (מיכה ד’, ב, ד, ח; ה’, א-ח).
הננו רואים, שהעיקר היה שישב ישראל על אדמתו, והמשיח היה רק טפל לו, כשליח הממלא את דבר ה’, כמו שהרופא מרפא את החולה אך ברצון ה’, כי הרופא האמתי לדעת כל המאמינים הוא ה’ ולא אחר, ושוא תשועת אדם, אם לא ישלח ה’ עזרתו מקדש. ועוד טפל לטפל זה היתה ההבטחה, כי תמלא הארץ דעה.
נבואת ישעיה לא נתקימה וכמו שאמרו חז”ל: “בקש הקדוש-ברוך-הוא לעשות חזקיהו משיח” וכו’ (סנהדרין צ”ד), ומצב ישראל המדיני ירד פלאים מיום אל יום. המלכים היו רֻבם ככלם או רשעים, כמנשה ואמון, או חסרי-כח וחסרי-לב, כבני יאשיהו; וממילא מובן, כי לא באחד מהם יכלו הנביאים לשים את מבטחם, כי יושיעו את ישראל תשועה זמנית וכל-שכן תשועת עולמים. אך זיק אחד של תקוה היה להם בימי יאשיהו, אשר מלבד שהיה מלך ישר, היה, כפי הנראה, מושל גם בערי שומרון ובבית אל (מלכים ב’ כ”ג, טו, יט, וע’ ערכין שם), בלי ספק מפני שכרת ברית עם מלך אשור (כנראה מזה, שלא חפץ לתת את פרעה נכה ללכת דרך ארצו להלחם עם מלך אשור, שם כ”ג, כט), שבימים ההם כבר סר כחו. בימים ההם קוו לתשועת ישראל בדרך שלום, כי מעט-מעט תפשוט ממשלת יאשיהו על כל גבולות ארץ-ישראל, ונדחי ישראל ישובו מארצות גלותם לא בחיל ולא בכח, ולא בקולות וברקים, כמו שהוצרכו לקוות בימי חזקיהו, בזמן תקפה של ממלכת אשור. לפיכך צפניה, שהיה בימי יאשיהו, לא דבר כלום על אדות האיש, המלך, או המשיח, אשר יושיע את ישראל, והעיקר היה אצלו, שהתשועה הטבעית והפשוטה, שקוו עליה בימיו, תהיה שלמה, היינו, שתחדלנה המלחמות ולא ירעו ולא ישחיתו וגו’ ורשעים לא יבלעו צדיקים מהם, כללו של דבר: שתמלא הארץ דעה, כמו שנבא גם ישעיהו, ואת התקוה הזאת הננו רואים באמת בנבואת צפניה: “אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה’ וגו’ מעבר לנהר כוש עתרי בת פוצי יובלון מנחתי” (צפניה ג,, ט,י).
…
לא אאריך דברים על הזמן שאחרי בר-כוכבא עד עתה. דעת האסיים עם דעות שלומי אמוני ישראל על עיקר הענין, היינו על נצחיות ישראל על אדמתו, התבוללו ונתערבו אצל בעלי-האגדות ונסתבכו ונתגשמו עוד יותר אצל בעלי-ההזיה והמקובלים. אך חלום אחד להם, שעשו את העיקר – היינו שבת ישראל על אדמתו – לטפל, ואת הטפל – היינו התשועה על-ידי בן-אדם – לעיקר. המתפלספים והחקרנים בדורנו רואים ימות המשיח בהציוויליזאציה המדומית, והנם כמו האסיים, שאמרו, אין משיח לישראל, אבל לכל העולם כלו, ועיקר הענין חסר אצלם.
באיזו דעה צריכים אנחנו לבחור?
ממילא מובן שאנו צריכים להחזיק בעיקר הענין, היינו, שארץ-ישראל נתונה לנו עד עולם, ועלינו להתקבץ מעט-מעט, כפי האפשרות, ולהתישב בה. אם נשאר שם תחת עול זרים, או יצלח לנו גם להקים מלך מקרבנו, אשר נכנהו אז בשם “משיח”; אם תהיה שם ממלכת משיח, או שלטון מדיני חפשי, כמו שהיה עד המלך שאול; אם תמלא אז הארץ דעה, או לא, – אחת היא לנו. כל אלה הם דברים טפלים, שאין בכחם לשנות את העיקר היקר לנו, כי לנו נִתנה הארץ למורשה ועלינו לשוב אליה, כי לא נופלים אנו מיתר הגוים אשר כל אחד מהם יושב על אדמתו, וכי כל הימים אשר נהיה בארצות לא לנו, נהיה גרים, סחופים, דווים ומטולטלים.
(ע”כ. מומלץ)
4. … כי יביאך ה’ א-להיך אל הארץ {אשר נשבע לאבותיך … + אשר אתה בא שמה לרשתה}{לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית… +ונשל גויים רבים מפניך…}
הבטחות + הבטחות + הבטחות, מה קרה איתן?
אולי בגלל השימוש במילה “כי” כי בין השאר “כי” = אם!!!!!
פעמיים בפרשתנו מופיע הביטוי “כי יביאך”.
ההבטחות בתורה ובעצם בתנ”ך,להביא את בני (עם) ישראל לארץ המובטחת הן רבות. סיכום הרבה מהן ניתן ב –
http://www.hopeways.org/quotes
(לא אצטט)
ומתוך
“זכותנו – חובתנו על הארץ במקורותינו.בכל פעם, שמתקיים שיח שעניינו “זכותנו על הארץ” ומישהו קם ומייחס לכך עניין פוליטי, אני מתקומם פעמיים:
פעם אחת על שום הזכות שלנו שאיננה עומדת למבחן פוליטי. זוהי פשוט זכות.
ופעם שנייה, שזוהי גם חובתנו כעם: במקורותינו, מופיעים עשרות פעמים אזכורי ההבטחה והציווי החד משמעי לעם ישראל לרשת את הארץ.
להלן רק חלק מאזכורים אלה:
• ויאמר ה’ אל-אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך (בראשית יב, א)
• וירא ה’ אל-אברם ויאמר לזרעך אתן את-הארץ הזאת (בראשית יב, ז)
• וה’ אמר אל-אברם אחרי הפרד-לוט מעמו שא-נא עיניך וראה מן-המקום אשר-אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה; כי את-כל-הארץ אשר-אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד-עולם (בראשית יג, יד-טו)
• ויאמר אליו אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את-הארץ הזאת לרשתה (בראשית טו, ז)
• ביום ההוא כרת ה’ את-אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את-הארץ הזאת מנהר מצרים עד-הנהר הגדל נהר-פרת (בראשית טו, יח)
• והנה ה’ ניצב עליו ויאמר אני ה’ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך (בראשית כח, יג)
• ואת-הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את-הארץ (בראשית לה, יב)
• ויאמר יעקב אל-יוסף אל שדי נראה-אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את-הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם (בראשית מח, ג-ד)
• ויאמר יוסף אל-אחיו אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן-הארץ הזאת אל-הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב (בראשית נ, כד) (ע”כ ויש עוד)
והקשר בין קטע זה לסוכות, מוסבר ב –
http://siach-sade.macam.ac.il/
כי בסכות הושבתי את בני ישראל – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם (סוכה יא, ע”ב).
התנאים נחלקו בשאלה באילו סוכות ישבו בני ישראל במדבר, ובהתאם לכך מהי הסיבה לציון מאורע זה כחג. רבי עקיבא סבור כי מדובר בסוכות ממש – היינו סוכות לצל הנפוצות עד היום אצל יושבי המדבר החם, העשויות בדרך כלל ממוצרי דקלים שמקורם בנאות מדבר.
לפי גישה זו, ציווי התורה בא לקבע בזיכרון ההיסטורי-לאומי של הקולקטיב-היהודי את ארעיותם של בני ישראל במדבר סיני השומם, ובעקבות כך להודות על הכניסה לארץ ישראל ולהתיישבות בה בבתים קבועים ונוחים.
דומה כי הרעיון שמבטא רבי עקיבא בא לחבר את רעיון הסוכה לנאומו של משה טרם הכניסה לארץ ישראל. משה מזהיר מפני הניתוק או הבריחה המודעת מן העבר בעקבות עושר, מותרות ותרבות שבעה:
והיה כי יביאך ידוד אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדלת וטבת אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וברת חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת. השמר לך פן תשכח את ידוד אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים (דברים ו, י–יב).
הסוכה אמורה לחבר את העתיד הוורוד אל העבר השחור, כדי ליצור צביון תודעתי-לאומי מאוזן של חיים נוחים מתוך הכרה בארעיות החיים והאמונה בה’ השולט בעולם.
רבי אליעזר סבור אחרת: המדובר בציון של נס שעשה הקב”ה לבני ישראל, היינו הובלתם במדבר עם ענני כבוד שעטפו אותם ושמרו עליהם מפני קשיי הדרך והמכשולים. יוצא אפוא כי שני החכמים מוצאים בנוסטלגיה משמעות. רבי עקיבא רואה בסוכה ביטוי למציאות המדברית הטרום-ארצישראלית, בעוד שרבי אליעזר רואה את הסוכה בממד הנסי-סמלי והמטאפיזי, במשמעות של הכרה בטובו של ה’. …(ע”כ)
5. ועשית הישר והטוב…
מה זה?
מאמר בנידון מובא ב –
http://siach-sade.macam.ac.il/
– אי”ה משהו לפרשת ראה “הישר והטוב”
וכנראה שהישר והטוב בשבילי ברגע זה – זה ללכת לישון, אז
שבת שלום
שבוע טוב