…בפרשה ממשיך משה רבנו בנאום שנשא לבני ישראל לפני מותו. לקראת פירוט המצוות שיהיה בפרשות הבאות, הוא עוסק בפרשה זו בנושאים עקרוניים ורוחניים שהם בבחינת מבוא למצוות:
–ההתגברות על עמי ארץ ישראל וסילוק עבודת האלילים.
–שבחה של ארץ ישראל ואזהרה מפני שכחת עזרת האלוהים בהצלחה והסתמכות על “כוחי ועוצם ידי”.
— סקירת חטא העגל ושאר חטאי בני ישראל.
— תורת הגמול: שכר על קיום המצוות ועונש על אי-קיומן.
בפרשה נמצאת פרשיית “והיה אם שמוע” הכלולה בקריאת שמע, וכן נמצאים בה הציווי על ברכת המזון ותיאור שבעת המינים. (ע”כ)
וגליונות קודמים שלי על פרשת עקב, נמצאים ב –
פרשת עקב תשע”ג
פרשת עקב תשע”ה
בקיצור –
עוד פרשה קצת מעצבנת, שכוללת הבטחות ועונשים, הטפת מוסר וכדומה, ואפילו הצהרות מעליבות.
למשל – רק בפרק ט’
“לא בצדקתך וביושר לבבך
“אל תשכח את אשר הקצפת את ה’
“ממרים הייתם..” (X2)
“עם קשה עורף..”
הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם…”
“מקציפים הייתם”….
(ועוד)
פשוט מרגיז ומתסכל לקרא כמה רעים היינו ב – 40 שנו הנדודים במדבר, ואם כמו שציינתי לעיל, נוסיף את כל רשימת החטאים של ספרי התנ”ך, אז נשאל – מתי היינו טובים? לפפני ואחרי ורבן שני בתי המקדש. – אפילו שלמה המלך החכם מכל אדם, בונה ביתה מקדש, ואהוב על א-להים כידוע, היה חוטא לא קטן בערוב ימיו.
“עקב”
שמעתי מאן דהו שמנסה להסביר את המילה. אז חשבתי
המילה “עקב” מהשורש ע.ק.ב, משמעותה לעקוב, כלומר לפסוע בעקבותיה, כמו שהגשש עוקב אחרי סימנים בשטח. והיה עקב תשמעו – ויהיה כאשר תעקבו אחרי מה שאתם שומעים
נושאים ופסוקים לעיון ודיון
1. הברית
— ושמר ה’ את הברית … אשר נשבע לאבותיך… פרק ז’ פסוק יב’)
— למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך.. _פרק ח פסוקיח’)
— ולמען הקים את הדבר אשר נשב לאבותיך(פרק ט פסוק ה’)
וגם
בסוף פרשת אתחנן (פרק ז פסוק ט’) “וידעת כי ה’… האל הנאמן שומר הברית והחסד לאהביו…”
ובתחילת פרשת עקב (פרק ז פסוק יג’) ושמר ה’ … לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך ואהבך…”
למען הקים את בריתו
יפה
הברית מאוד מוכרת לנו, בעיקר לזכרים. וכבר שאלתי כמה פעמים וגם לפני שבוע, “האם הברית שכוללת ברכות וקללות, אכן קוימה על ידי שני הצדדים?”
והברית בין ה’ לעם ישראל = בעיקר שבועת ה’ לאבות, וזכרת פעמים רבות במקרא.
מה היא מהות ומשמעות הברית הזאת?
מתוך
“פרשה עקב מעוררת כמה שאלות:
הפרשה פותחת: “וְהָיָה…אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ”.(ז:יב) מה הם הברית והחסד, ומה היחס ביניהם?
מקריאה ראשונית של הפרשה נראה שהרבה כפילויות לפנינו. הפרשה הראשונה אומרת: אם תשמור את משפטי ה’, ה’ ישמור לך את הברית ואת החסד, ומכאן גם מובן הפכו של דבר. אמירה זו חוזרת בווריאציות שונות, ובייחוד הפועל שָׁמַר מופיע רבות בפרשה “כָּל-הַמִּצְוָה… תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן…וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ” (ח:א), “הִשָּמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ… והיה אם שכֹח תשכח…כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן” (ח:יא), “וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה …לִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת ה'” (י:יב), “וְאָהַבְתּ…וְשָׁמַרְתָּ אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ”(יא:א), “כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה…וְהוֹרִישׁ ה’ אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה”. (יא:כב)
ברור שיש הבדלים בין האזהרות השונות, אבל רוח הדברים שווה בכולן. אם כן, לשם מה ריבוי האזהרות?
ברית וחסד – זהים או נפרדים?
…לכאורה, ברית וחסד סותרים זה את זה: ברית היא חוזה בלשון ימינו שמחייב שני צדדים לתת ולקבל, ואילו חסד הוא מעין מתנה שבאה מנדיבות הלב, ללא תמורה. כאן ייתכנו שתי תשובות:
א. הברית והחסד חד הם, כי מה אדם יכול לתת לקב”ה בתמורה למה שהוא מקבל, ככתוב: “אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִּיָּדְךָ יִקָּח” (איוב לה:ז) 2, אלא שחסד עשה עמנו הבורא שכרת עמנו ברית ובזה כביכול כבל עצמו לברית.3
ב. אלו שני מקורות שונים לקיום הבטחת ה’. הברית, ועוד שניתנה בשבועה, מחייבת. וה’ גם אוהב אותנו והבטיח בחסדו להשרות שכינתו בתוכנו ולתת לנו את הארץ. כך ניתן להבין את הפסוקים בסוף פרשת ואתחנן (ז:ו-ח):
(ע”כ)
ומתוך מאמר שנותן משל ונמשל ב –
יש להבין מדוע צריך השם יתברך לשמור להם חסדי אבות, והרי אם הם בעצמם ישמעו וישמרו את המצוות, אינם זקוקים לזכות אבות, ויכולים לקבל שכר בזכות עצמם?
והעניין יובן על פי משל לאדם זקן אחד שהיה לו בן קטן, וחסך עבורו אלף זהובים. קרא האב לאחד מאוהביו ובקשו להיות אפוטרופוס לבנו לגדלו ולהשגיח על רכושו והיות מאוכלי שולחנו. וכן היה, לאחר שהאב נפטר לבית עולמו, לקח אותו ידי את בנו ומינה אותו להיות פקיד בבית מסחרו, ופסק לו שכר קצוב לשנה.
לאחר שעברו כמה שנים שמע הנער כי יש לו אצל בעל הבית שלו אלף זהובים בירושה שנשארה לו מאביו,ואמר בלבו למה לי להתייגע ולסמוך על שולחן אחרים? ניגש אליו הנער ואמר לו: תן לי את כספי ואתפרנס משלי בלי יגיעה. אמר לו בעל הבית: אם רצונך לקחת תוכל לקחת,אבל אם תשמע לעצתי,שמור לך את המעות ולא תיקח עתה מאומה,כי המעות יתבזבזו לך ותישאר ריק מכל וכל,לכן עדיף יותר שתתייגע באיזה עסק ומזה תאכל ותשבע,וכספך יהיה שמור אצלי כפי שהיה שמור עד היום,ובבוא העת יהיה לך את הכסף להשתמש בו לצרכי נישואין וקניית דירה וכדומה.
והנמשל,אבותינו הקדושים הפקידו אצל הקדוש ברוך הוא את זכותם שתהיה שמורה בעד בניהם אחריהם,ואם הוא יתברך יתן לנו את הירושה מיד, הלא נאכל אותה פרוטה פרוטה עד תום זכות האבות, לכן אמר “והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה”, ותתייגעו בעבודה, אז יהיה הריוח שלכם “ושמר ה’ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך”
(ע”כ)
ומתוך
הברית
הקשר הזה ראשיתו בברית פורמלית, שהיא הברית השניה בתורה. הברית הראשונה נכרתה עם נח ובניו, ותכנה – הבטחת ה’ שלא יביא עוד מבול לעולם. הברית השניה נכרתה עם אבי האומה העברית (בראשית ט”ו יח): “ביום ההוא כרת ה’ את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת”. מן הראוי להעלות כמה נקודות הבחנה והשוואה שבין שתי הבריתות. הברית הראשונה נכרתה עם האנושות כולה, בכל הדורות, והנושא שלה – העולם כולו. תכלית הברית הזאת – החלת חוקי הטבע = הפיזיקה על היקום כולו. שלא ישבותו לעולמי עד: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” (בראשית ה’ כב). הברית השניה היא עם אדם אחד וזרעו אחריו – לגבי ארץ אחת בלבד, והברית הזאת מבשרת שלגבי הקשר בין העם הזה והארץ הזאת – לא יחולו חוקי ההשתלשלות ההיסטורית, שכן בתוך מסגרת חוגי הסיבתיות של ההיסטוריה אי אפשר למסור ארץ אחת לעם אחד לאחוזת עולם! (בראשית יז, ח). ונקודה להשוואה: קיימת אות הברית בברית הראשונה (הקשת בענן) וכן בברית השניה (ברית מילה). אברהם קיבל על עצמו ועל זרעו אחריו לקיים לעולמי עד את אות הברית. ומכאן – כל המכניס בעם הזה את בנו, או את עצמו, בבריתו של אברהם אבינו, הריהו מכניס את עצמו בברית המטא-היסטורית המקשרת את העם הזה אל הארץ הזאת!
הברית מקבלת את אישורה בחוליה השלישית של האבות – יעקב – בצורת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. פתרון הסולם הוא בדברי יעקב: אכן יש ה’ במקום הזה. הווה אומר: הארץ הזאת היא האשנב, אשר דרכו יביט האדם כלפי מעלה וידרוש את אלוהי הארץ הזאת, שהוא אלוהי העולם.
הברית היא כאמור ברית עולם. “ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה’ אלוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום” (דברים כט, יג-יד). כיצד אפשר לחייב בברית את הדורות הבאים, שאינם פה עמנו היום? ממשותו של החיוב הזה אינה אלא בממשותה של הארץ המהווה גורם מרכזי בברית.
“ואת אשר איננו פה עמנו היום, והם הדורות הבאים, ולפיכך צריך שתודיעם, שמתנת הארץ וזולתה הייתה לכם על תנאי קיום הברית ובאותו התנאי בעצמו יירשו מכם” (בפירושו של ספורנו שם).
העם שאינו רוצה בשום פנים להינתק מהארץ הזאת, הריהו מעיד בכך, כי הוא עדיין קשור לברית.
הקשר שלנו אל ארץ ישראל נובע אפוא מהברית שכרת ה’ את אבותינו ואתנו לכל הדורות. מבחינה זו אין כל יכולת לנתק את הזיקה הפורמלית.
ואוסף מדרשי חז:ל בנושא מובא ב –
(לא אצטט)
ומה אומרים ה”אפיקורסים” (סתם צוחק, לא מנסה להעליב אף אחד) מתוך
…מערכת הבריתות בין אלוהים לאדם
בין המאורעות ההיסטוריים שהתורה נדרשת להם במה ששייך למשמעות הקיום האנושי מצוי הקשר הישיר בין אלוהים לאדם. אם נציב מאורעות אלה על פני רצף שבין האוניברסאלי לפרטיקולארי נוכל להצביע על ארבע תחנות מרכזיות במערכת זו, המתארת את הקשר הישיר בין האדם לאלוהים בדמותה של ברית. מערכת ארבע הבריתות מופיעה להלן על-פי הסדר הכרונולוגי שהתורה מציגה בפנינו, ולכול ברית אות הברית:
סכימה של מערכת ארבע הבריתות של אלוהים עם האנושות
…
.
שלישית: בכל ברית-חוזית, אישית או קבוצתית, מופיעה לא רק מחוייבות של כל צד למשנהו, אלא גם מוזכרות הסנקציות שינקטו נגד מפר התנאים. וראה זה פלא: ב’ברית’ זו שבין אלוהים לעמו מצויינות רק הסנקציות שתינקטנה נגד העם, אם יפר את הברית. אלוהים אינו נזכר, כמובן, כמועמד לאופציה כזו של הפרת ברית. אפשרות כזו אינה עומדת כלל על הפרק, וזאת – למרות ש”העם הנבחר” כקבוצה וכיחידים במהלך אלפי שנות ההיסטוריה שלו סבל מגזירות, פרעות, גלויות, השמדה ושואה – גם כאשר שמר על חלקו בברית.
הקשר בין התנהגותו של העם לגורלו ההיסטורי הוא כל-כך אמיץ, עד כי מנהיגיו הרוחניים של העם – גם בעצם ימינו אלה – מסיקים מגורלו מסקנות על התנהגותו. התגובות של רבנים לאחר השואה הם הדוגמה המובהקת ביותר לגישה א-היסטורית זו.
אין ספק שהמושג ‘ברית’ שנועד עבור שניים שהם שווים, או שווים כמעט, אינו יכול לחול על מין חוזה כזה, הדומה הרבה יותר לחוזה כניעה, או למערכת יחסים שבין שליט כל-יכול לבין הווסאלים שלו….(ע”כ)
2. נסויים וייסורים
— … הוליכך ה’…40 שנה… למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך
— … ויענך וירעיבך…. כי כאשר ייסר איש בנו ה’… מייסרך (םרק ח פסוקים ב ו’)
— …..המאכילך מן….למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך
קטע עם פסוקים קשים שמאתגר את הקוריא ומציב סימני שאילה מטרידיםץ מה א-להים רצה ויש להניח שעדיין רוצה.
כבר כתבתי על נושא זה לפני שנה אבל עיון נוסף בפרשה הנושא התעורר ועדיין הוא תופש את מחשבותי
בקיצור א-להים, בחר את בני ישראל, בעצם את אברהם אבינו. מסיבות שונות, ולא ברורות. בין השאר “כי אותך ראיתי צדיק…” (וגם על זה “הצדיקות” של אברהם דיברתי ) טעכשיו במשך 40 שנה במדבר ה’ מנסה את בני ישראל. מרעיב אותם, מייסר אותם…. “לדעת את אשר בלב…” ומסקנותיו בעצם שלישיות
(מעניין שספר דברים לא מזכיר את בניית המשכן ןאת “ההתלהבות של בני ישראל לתרום מזהבם וכספם וכו’)
אז למה הייסורים ולמה הנסיון
מתוך
בפרשתינו -פרשת עקב – מציינת התורה שה’ נתן את המן “למען ענתך לנסתך”. והקשו המפרשים: איזה ניסיון היה במן? והרי נתינת המן מידי יום היתה חסד גדול ולא ניסיון? [אברבנאל]. רש”י סבר שהניסיון היה בקיום המצוות בקשר למן: שלא יותירו ממנו ולא ייצאו ללקוט בשבת. ואילו הספורנו סבר שהניסיון מגולםם ביכולת לדבוק בה’ מקום שאין דאגות לפרנסה, שהלחם והשמלה מושגים ללא צער. הסבר הספורנו אינו מתיישב עם תאורי התורה את ההליכה במדבר כטורח,, עינוי ולא כתענוג [נ.לייבוביץ]. ננסה להאיר מבחן אחר שהיה לבני ישראל באכילת המן במדבר בעקבות דברי חז”ל בתלמוד…..
הנהגת ה’ את עם ישראל במדבר היתה ניסית, עד שכמעט ובטלה מהם בחירה חופשית. הם לא היו צריכים להאמין בשכר ועונש, כיון שראו את ה’ על כל צעד ושעל. כאשר חטא העם קיבל את עונשו לאלתר. הדוגמאות רבות לכך בתורה: חטא העגל הביא למגיפה בעם [שמות, ל”ב, ל”ה]; בחטא המרגלים מתו מהעם במגיפה [במדבר, י”ד, ל”ז]; במחלוקת קרח נבלעו חיים במעמקי האדמה [במדבר, ט”ז, ל”א]. אף שההנהגה הניסית כמעט ולא השאירה תאוות חטא, נקט ה’ אמצעים כדי להשכין את האמונה וההכרה בהיות העולם מונהג ע”י הבורא המשגיח, כדי שידעו לדורות שיש דין ויש דיין. לאחר שנחלו בני ישראל את ארץ כנען פסקה הנהגה ניסית זו, שכן רצונו של ה’ היה כי העולם יתנהל בצורה טבעית. הנהגה טבעית נתונה לכושר שיפוטו של האדם אשר נתון מעתה בבחירה חופשית אמיתית.
(ע”כ)
מתוך
….
פרשתנו מתייחסת התורה לייסורים שמייסר אותנו הקב”ה, ומלמדת אותנו (דברים ח, ה): “וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה’ אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ”. כיצד מייסר איש את בנו? ראשית, מטרת הייסורים אינה להעניש או להתנקם – אלא ללמד ולחנך, שהרי האב אוהב את בנו ומיצר בצרתו. ממש כך אומרים חז”ל שהקב”ה מצטער בצרתן של ישראל, “בכל צרתם לו צר”: כאשר עם ישראל בגלות כביכול ‘שכינתא בגלותא’, וגאולת ישראל היא ‘לאוקומי שכינתא מעפרא’ – להקים השכינה מעפר. שנית, מתוך הגדרה זו של המטרה נובע גם שכאשר האב מייסר את בנו, הוא איננו מכה אותו מכת מוות ואובדן, שכן מטרתו היא לתקנו ולחנכו ולא לפגוע בו. לנו לעיתים קשה לראות זאת, כיוון שהייסורים קשים ביותר, וגובים מאיתנו מחיר קשה מנשוא. אף על פי כן, בצד הכאב הנורא על האבידות האישיות, עלינו לזכור כי במישור הלאומי “לא ייטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב”, הקב”ה לא נטש אותנו וחלילה איננו חפץ בהשמדתנו. עם ישראל הוא עם הנצח – “כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה’, כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם” (ישעיהו סו, כב), ועל כן גם הייסורים שמייסר אותנו הקב”ה הם “כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ”, ואינם אלא צעד הכרחי בתוך התהליך השלם של תיקון וגאולה.
לפני כשלש מאות שנה חזה הגר”א את תחילת צמיחת תהליך הגאולה, ושלח את תלמידיו לעלות ארצה, להפריח את השממה ולגלות רזי תורה. תלמידו ר’ הלל משקלוב – שאף הוא היה אז בין העולים לארץ, כתב ספר בשם ‘קול התור’, המבאר את דרכו של הגר”א בהבנת תהליכי הגאולה. ר’ הלל משקלוב מביא שם את הגזירה המוזכרת בגמרא, שנגזר על משיח בן יוסף לההרג (משמעות הגזירה על פי הגר”א היא שלאחר שהגאולה כבר תתחיל, יהיה שוב חורבן ורק לאחריו יתגלה הקב”ה בגאולה שלמה בבחינת ‘משיח בן דוד’). למרות תחזית קשה זו, “השיטה היסודית של רבנו (הגר”א) היא ‘עוד יוסף חי’, היינו שמשיח בן יוסף חי ויחיה ותתבטל הגזירה לההרג… הגזירה מתבטלת באופן שנחלקת לחלקים קטנים, כמשל המובא במדרש: משל למלך שכעס על בנו ונשבע לזרוק בו אבן גדולה (ולסוקלו). אח”כ ניחם וריחם עליו, ובכדי לקיים שבועתו, שבר את האבן הגדולה לחלקים קטנים וזרק עליו את החלקים האלה אחד אחד. נמצא שלא נהרג, ובכל זאת סובל גם מהחלקים הקטנים. והם חבלי משיח הבאים קמעא קמעא… “ועת צרה היא ליעקב – ממנה יוושע” (קול התור פרק ראשון אות ו’). זהו “כאשר ייסר איש את בנו” – הייסורים הם אכן קשים וכואבים, אך הם באים על מנת להיטיב לנו, “שבטך ומשענתך המה ינחמוני” – לא רק משענתו של הקב”ה מנחמת אותי, אלא גם השבט המכה אותי הוא חלק מהנחמה.
(ע”כ. ומה היא ההגדרה של מזוכיסט?)
ומתוך
http://storage.cet.ac.il/CetForums/Storage/MessageFiles/6895/38270/Forum38270M4081I0.doc
..
מדוע, אם כן, האל במקרא עושה ניסיונות? מדוע הוא מסתכן בהוצאת “שם רע” לעצמו?
ליכט מעמיק בשאלה זו ומציע תיאוריה מעניינת. לטענתו, בכל מקום שבו נאמר כי האל מנסה מישהו, הניסיון בא כהסבר לקושי תיאולוגי הקיים בטקסט, גדול יותר מהקושי התיאולוגי שבניסיון עצמו. לפי תיאוריה זו, מפרש ליכט את הניסיון שבמן כך-
בפרק ח’ בדברים נאמר כי ה’ האכיל מן את בני ישראל במדבר “למען נסותך” (פס’ 16). לאכילת המן ולתלאות המדבר מוצעים באותה פרשה הסברים אחרים: “למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יהיה האדם” (פס’ 3). ועוד: “כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלהיך מייסרך”(פס’ 5). ליכט מצביע על כך כי ישנם שלושה הסברים לתופעה אחת והשאלה היא מדוע זקוק המספר לשלושה הסברים שונים?
תשובתו של ליכט היא שישנו קושי תיאולוגי גדול יותר בטקסט מאשר הקושי שבניסיון המן.
מהו קושי זה? “מדוע, על אף השפעת ה’ על בני ישראל מטובו, נתייסרו ישראל במדבר? אם אמנם נעשו להם כל כך הרבה ניסים, מדוע האל לא העביר אותם את חוויית המדבר על כנפי נשרים”?
מכאן, מסיק ליכט, הניסיון במקרא מוצע כמענה הבא ליישב קושי גדול יותר מהקושי שבניסיון עצמו.
לסיכום, אצטט את דבריו: “נמצאנו למדים שאין מודיעים במקרא כי האל ניסה את מישהו אלא כדי לסלק איזה קושי. אמנם לפעמים עלול תירוץ הניסיון לעורר קושיות חמורות מן הקושיות שסולקו על ידיו, במיוחד בכתובים תמוהים מעיקרם…אלא שקושיות אלו זרות לחשיבה מקראית, והן נחלת הדורות היותר מאוחרים. הכתוב עצמו מציע כהסבר משכנע את הרעיון, כי אלהים עשה כך וכך כדי לנסות את העם, או את פלוני. לגבי החשיבה המקראית הניסיון הוא תירוץ תופש…”. (ע”כ)
ואכן, דורות רבים אחר כך, ניסו הפרשנים השונים להסביר כי הניסיון אינו עבור המנסה, אשר מצטייר בעייתי ביותר, אלא עבור המנוסה. להראות למנוסה את גבול יכולתו, או להעמידו בדילמה כלשהי מתוך תפיסה כי להכרעה יש ערך.
ומובאות ממדרש תנחומא, מדרשים על הנושא “חושך שבטו…. ניתן (על פרשת “ואלה שמות”) ב —
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&perek=1&mefaresh=tanhuma