הקדמה כללית
“התרגלנו – בפרשות = דברים, ואתחנן, עקב, לשמע את משה רבנו נואם על — כמה רעים היינו ואיזה עונשים (וגם הבטחות לעתיד טוב, אבל עונשים בעיקר ש) צפויים לנו בעתיד שרובם – אם לא כולם, התגשמו לעומת הברכות שעדיין אנחנו מחכים שיתגשמו.
והנאום (פרט למספר סטיות “קלות” – מי הנואם?) ממשיך וגם פרשת ראה מתחילה או יותר נכון ממשיכה באותו גל “ראה אנוכי נותן לכם היום ברכה וקללה…”, אבלממשיכה רק קצת. כ -4 פסוקים , ומשנה כיוון, ומשה רבנו עובר לדבר על מצוות שחלקן קשור לכניסה לארץ והתנחלות בה, למשל בחירת מקום למגורי א-להים, וחלקן חוקים שונים, כולל מצוות אכילת בשר טהור ומצוות שלושת הרגלים (ללא הזכרת א’ תשרי ויום הכיפורים).
המשך רשימת המצוות והחוקים, שרובם ידועים לנו מחומשים קודמים, תופש את פרשות = שופטים, כי תצא, ומייד לאחריהן משה רע”ה חוזר שוב להטיח מעט ברכות והרבה קללות, מה קרה למה ההפסק?
לעורך משנה תורה ולחז”ל כמובן פתרונים. אבל אפשר גם לדמיין ולשאול –
האם
1. משה, בן 120, קצת סנילי, התליף נושא בלי לשים לב
2. משה שם לב שהשומעים “נרדמים” או איבדו את כושר הריכוז שלהם
3. משה נזכר שהוא שכח משהו, אז כדי לא לשכח שוב, הוא דיבר על זה מיידית
ומעניין לעניין – משהו על סגנון ועריכה – יחיד ורבים, (וקצת ז”ונ)
תוך כדי קריאת פרשות חומש דברים, צץ לפתע במוחי הגילוי, שמשה רבנו ע”ה, בפנייתו — ישירות לעם, הוא מדבר אליהם (כנראה רוב הפעמים) בלשון רבים “אתם” ופעמים בלשון יחיד, — גוף שני נוכח
דוגמאות
פרק ב פסוקים ו’-ז’
אוכל תשברו מאיתם… ואכלתם…… כי ה’ ברכך… בכל מעשה ידך ידע לכתך
פרק פרק ד פסוקים טז’, יט.כ’
פן תשחיתון ועשיתם _ז. ונ.) ….. ופן תשא עיניך השמימה וראית… והשתחוית..ואתכם לקח ה’..
פרק ו’ פסוקים טז’= כ’ ועוד
לא תנסו…שמור תשמרון…ועשית הישר למען ייטב לך ובאת וירשת
“ולמדתם אותם את בניכם… בשבתך בביתך….”
וגם (בעיקר) השימוש במילת היחס “לך” פעם עם ך קמוצה (יחיד זכר) ופע 0עם ך שוואית (יחידה נקבה) בדרך כךך “לך” או “בך” בלשון נקבה, מופיע בסוף פסוק או משפט (עם טעם אצנחתא) אבל לא תמיד.
למשל בעשרת הדברות
לא יהיה לך (ז) למען ייטב לך (נ)
גיגלתי בגוגל אם יש היכן שהו, איזה נסיון להסביר את צורת הפנייה והשינוי התכוף לעבור מגוף שני יחיד לרבים וחזרה? או המעבר מגוף זכר לנקבה? ולא מצאתי.
ועוד שאילה, האם ומתי היו בני ישראל טובים ב – 40 שנות הנדודים במדבר?
ת. לעיתים רחוקות, אם בכלל
פסוקי השבוע
אשר תשמעו
אשר תשמרון
אשר אתה בא שמה
אשר ברכך ה’
(כמה פעמים מופיעה המילה “אשר” בפרשתנו?)
ערב שבת שלום
פתיחה
בפרשת ראה יש תפנית משמעותית בנאומו של משה לעם הוא עובר מהתוכחה, הטפת מוסר והמטרת קללות, לסדרת ציוויים ומצוות, ומוסיף מדריך להתנהגות טובה בארץ
“והיה המקום אשר יבחר ה'”. כבר כתבתי על זה לפני שנתיים, רק מעניין שהמשכן לא הוזכר כאן.ובכלל משה בנאומו מתעלם מבניית המשכן. האם הקריבו קורבנות במדבר? אם כן, אין לזה זכר בתורה. אם לא, למה ניתן כל הפירוט של המשכן? 39 שנים, המשכן נודד, עם המזבח, המנורה וכו’ ללא פעילות?. למה אם כן ניתן כל הפירוט בפרשות הראשונות של חומש ויקרא, או בפרשת פנחס? האם כל זה “כאילו”?
וכבר כתבתי על פרשת ראה בשנים קודמות, לכן גם אני יכול פה לומר “ראה/ראי ב –
(נושאים עיקריים בסוגריים)
פרשת ראה תשע”ג
פרשת ראה תשע”ד
(היתר אכילת בשר ואיסור אכילת דם, המקום אשר יבחר, מסית ומדיח)
פרשת ראה תשע”ה
(ברכה וקללה, פסוק ראשון, התגשמות נבואות, אכילת בשר, ה’ מנסה בנביא שקר, בהמה כשרה,)
מעניין המעבר בין הקטע על ברכה וקללה לשטף המצוות.
מתחיל ב –
“ועברתם את הירדן וישבתם בארץ
עובר ל –
“והיה המקום אשר יבחר ה’….שמה תביאו… עולותיכם וזבחכם
והפתוי
“”בכל אוות נפשך תאכל בשר…”
אבל
רק הדם לא תאכלו, על הארץ תשפכנו כמים
ושוב
חזק לבלתי אכול את הדם…”..על הארץ תשפכנו..
(ציווי כפול)
ואז – למען ייטב לך….
וקופץ לעניין אחר
כי יכרית ה’…. את הגויים… השמר לך
ועובר ל-
כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום (והעסק הולך ומסתבך, בלבול של נביא אמת ונביא שקר. וכתבתי על זה לפני שנתיים)
וממשיך להמטיר מצוות. ארשום אותם (במקום תוכן) שוב, מתוך
דברים, פרשת ראה
תלו: מצוות עשה – לאבד ע”ז ומשמשיה
תלז: מצוות לא תעשה – שלא לאבד דבר שנקרא שם יתברך עליו
תלח: מצוות עשה – להביא כל הקורבנות ברגל ראשון לבית המקדש
תלט: מצוות לא תעשה – שלא להעלות שוב קורבן חוץ לעזרה
תמ: מצוות עשה – להקריב כל הקורבנות בבית המקדש
תמא: מצוות עשה – לפדות קודשים שנפל בהם מום
תמב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול דגן מעשר שני חוץ לירושלים
תמג: מצוות לא תעשה – שלא לשתות תירוש מעשר שני חוץ לירושלים
תמד: מצוות לא תעשה – שלא לאכול יצהר מעשר שני חוץ לירושלים
תמה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בכור תם חוץ לירושלים
תמו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ק”ק חוץ לירושלים
תמז: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בשר עולה
תמח: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בשר קודשים קודם זריקת דמים
תמט: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ביכורים חוץ לירושלים
תנ: מצוות לא תעשה – שלא לעזוב הלוים
תנא: מצוות עשה – מצוות שחיטה
תנב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול אבר מן החי
תנג: מצוות עשה – להטפל להביא קורבנות חוץ לארץ למקדש
תנד: מצוות לא תעשה – שלא להוסיף על מצוות התורה
תנה: מצוות לא תעשה – שלא לגרוע ממצוות התורה
תנו: מצוות לא תעשה – שלא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה
תנז: מצוות לא תעשה – שלא להסית יחיד מישראל לעבודה זרה
תנח: מצוות לא תעשה – שלא לאהוב את המסית
תנט: מצוות לא תעשה – שלא לעזור השנאה מן המסית
תס: מצוות לא תעשה – שלא להציל את המסית
תסא: מצוות לא תעשה – שלא ללמד זכות על המסית
תסב: מצוות לא תעשה – שלא למנוע מללמד חובה על המסית
תסג: מצוות עשה – לדרוש ולחקור העדים היטב
תסד: מצוות עשה – לשרוף עיר הנדחת
תסה: מצוות לא תעשה – שלא לבנות עיר הנדחת
תסו: מצוות לא תעשה – שלא להנות מכל ממונה של עיר הנדחת
תסז: מצוות לא תעשה – שלא להתגודד על המת
תסח: מצוות לא תעשה – שלא לקרוע שער ראשו על המת
תסט: מצוות לא תעשה – שלא לאכול פסולי המוקדשין
תע: מצוות עשה – לבדוק בסימני העוף
תעא: מצוות לא תעשה – שלא לאכול שרץ העוף
תעב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול נבלה
תעג: מצוות עשה – להפריש מעשר שני
תעד: מצוות עשה – להפריש מעשר שני וליתן לעניים
תעה: מצוות עשה – להשמיט הלואה בשמיטה
תעו: מצוות לא תעשה – שלא לתבוע חוב שעבר עליו שמיטה
תעז: מצוות עשה – לנגוש את הנכרי
תעח: מצוות לא תעשה – שלא לאמץ לב מליתן צדקה
תעט: מצוות עשה – ליתן צדקה כפי יכולתו
תפ: מצוות לא תעשה – שלא למנוע מלהלוות מפחד השמיטה
תפא: מצוות לא תעשה – שלא לשלוח עבד עברי ריקם
תפב: מצוות עשה – להעניק לעבד עברי בצאתו לחפשי
תפג: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד בבהמת קודשים
תפד: מצוות לא תעשה – שלא לגזוז צאן קודשים
תפה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול חמץ ערב פסח עד חצות
תפו: מצוות לא תעשה – שלא להותיר מקורבן חגיגה עד יום השלישי
תפז: מצוות לא תעשה – שלא להקריב קרבן פסח בבמת יחיד
תפח: מצוות עשה – לשמוח ברגלים
תפט: מצוות עשה – להראות בעזרה ברגלים
תצ: מצוות לא תעשה – שלא להראות בלא קורבן
(רק 45 מצוות מסוגים שונים, ללא קשר מיוחד ביניהן, מהם כ – 17 שקשורות לבית המקדש, ובכלל מגוון של מצוות == אמונה = איסור עבודה זרה, אכזריות = הוצאות להורג, חברתיות = צדקה והתנהגות עם עבד, מדריך לאכילת בשר = בירושלים וכו’, וכאלה שקשורות לשלוש הרגלים כולל מצווה תפח “לשמוח…”)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. (פרק יא פסוק כו’)
מתוך “בעל הטורים” הייתי קורא בעל הטורים שלהמספרים)
“ראה אנכי. אמר לשון יחיד ופי’ ראה אמר לכ”א ואחד וי”מ ליהושע אמר ראה אנכי והזהירו לברך את ישראל כשיעברו את הירדן וי”א לפי שקללות וברכות שבמשנה תורה כולם נאמרו בל’ יחיד. ד”א ראה אנכי ראה עשרת הדברות שפתח באנכי ותקיים אותם כי כל המצות כלולות בהם. ד”א ראה אנכי פי’ ממני תראו וכן תעשו. ד”א ראה ל’ יחיד לפניכם ל’ רבים והיינו דאמרינן כיצד סדר המשנה משה שונה לאהרן פרקו ואחר כך נכנסו בניו וכו’ כדאיתא בעירובין. ד”א לעיל כתיב לכם וסמיך ליה ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה כלומר לכם אני אומר שתבחרו בברכה. ד”א ראה כי המפיל גורל עם חבירו מכסה הגורלות והחלקים שלא יברור חבירו חלק היפה אבל אתה ראה הגורלות וראה החלקים ובחרת בחיים וזהו אתה תומיך גורלי שאתה תומך בידי ליתנ’ על גורל הטוב ולברור אותו:
את הברכה. בברכה אמר את לשון רבוי כי לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב ובקללה לא אמר את אלא והקללה. ד”א את הברכה מאל”ף ועד תי”ו מאם בחקותי עד קוממיות ובקללה מוי”ו ועד ה”א מואם לא תשמעו עד ואין קונה ובקללה אמר אם לא תשמעו ובברכה אמר אשר תשמעון ולא אמר אם בלשון ספק ואמר אשר מלשון אשרי שנאמר אשרי אדם שומע לי: (ע”כ)
ברכה וקללה = הגזר והמקל.
כבר ראינו לפני שבוע “כאשר ייסר איש את בנו”. אז היה לנו מצד אחד – “עקב תשמעון” >>> ברכה, “והיה אם שמוע” >>>> ונתתי מטר”. ומצד שני – אם לא תשמעו, קללות. ממש איומים נוראיים ומפחידים? (זכורני בילדותי, אחד הדברים שאבי ז”ל לימד אותי, היה על האש הבוערת בגיהנום ואם לא אומר את קריאת שמע על המיטה, אז פרט לסטירה הפיזית באותו רגע, התוסף גם האיום שאם לא אומר את שמע, ואם אשרב על המיטה ללא כיסוי ראש, אז יום איד אשרף באישה של גיהנום = גירסא דינקותא. שנאמר “חוסך שבטו שונא בנו”.
למה כל האיומים? למה א-להים היה צריך להפחיד את אברהם “כי גר יהיה זרעך…. ועבדות ועינו אותם”? ושלמה המלך, בפרק ח’ מטיף ומוכיח את בני ישראל, ובפרק יא’ הוא עצמו חוטא ואז א-להים אומר לשלמה החוטא הגדול שאותו הוא לא יעניש _עקב אביו דיד, שגם הוא חטא) אבל את בנו כן?? איזו גישה א-להית מוזרה??
אז כאמור לעיל הפרשה מתחילה בהצהרה — “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ….” והפרשה ממשיכהף :והיה כי יביאך ה’ … אל הארף, ונתת את הברה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל”
יופי של פסוקים, קצתת מעורים צמרמורת, אבל מה זה בדיוק – ולמה זה כאן? כל התיאור חוזר על עצמו עם פירוט נוסף בפרשת כי תבוא. האם באמת יש פה תופעה של סניליות.
מתוך, מדרש אור החיים ב –
“ראה אנכי נותן וג’. צריך לדעת למה אמר לשון ראיה על הדברים?
עוד אמרו
אנכי?
עוד למה אמר לשון יחיד כיון שכל הפרשה כולה בלשון רבים נאמרה?
ונראה שהכוונה היא כי לפי שבא להבחירם בעולם העליון, ולהמעיט כל טובות עולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים צריך שהמוכיח יהיה בו ב’ עניינים:
א’ שיכיר הכרה חושית בטוב העליון,
והב’ שהשיג השגת טוב עולם הזה וקנייניו,
כי אם המוכיח יהיה מושלל מקנייני עולם הזה לא יאמנו דבריו למשיגי טובת עולם הזה. כי יאמרו אין אומרים למי שלא ראה יבא ויגיד, שאם היה טועם טעמי הנאות גדולת העולם הזה וקנייניו ותענוגיו לא היה ממאיסו ובוחר בזולתו, ובזה לא יטו אזנם לקבל דבריו, גם הבא להפליג בטוב עולם הבא לא יוצדקו ולא יאמנו דבריו לשכל הטבעי, כל שהוא עצמו אין דבריו אלא מפי האמונה, והוא לא ראה ולא ידע, ולזה אמר מושיע ורב האיש משה.
ראה אנכי פירוש אלי תראו ותצדיקו ותשכילו להצדיק הדברים, כי הוא השיג להכיר טוב עולם הזה, כי היה גדול מאוד וגבור ומלך ועשיר גדול כאומרם ז”ל (שבת צ”ב.), ויפה דודי אף נעים גם בטוב העליון הכיר, כי עלה שמים וטעם טעם עליון, ואחר שהשיג הכרה חושיות הכרת ב’ דברים והשגתם. אמר להם הדברים האמורים בענין כאשר אבאר. ואומרו ראה לשון יחיד, כי ראיה זו כלן שוים בהכרתה כאיש אחד, שגלוי לכל השגת משה בעולם הזה ובעולם הבא.
עוד ירצה במאמר ראה אנכי על דרך אומרם ז”ל (רמב”ם הל’ תשובה פ”ה)
יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו,
והוא מה שהעירם כי אליו יראו להדמות אליו, כל הבא ליקרב לעבודת הקודש עבודת ה’, ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהם, ויהיו בעיני עצמן כי כביר מצאה ידם, ואמר לשון יחיד, אולי שלא אמר רמז זה אלא ליחידי עם, אשר יכינו עצמן להשגה עליונה, כי מי ומי הראוי להשיג השגה זו להיות כמשה, וכנגד שאר כללות ישראל אמר נותן לפניכם.
ובדרך רמז ירמוז על פי דבריהם ז”ל שאמרו (זוהר ח”ג רע”ג) שכל בני תורה יש להם ניצוץ ממשה, ואין צריך לומר הדור ההוא ששמעו מפיו שהם חלק ממנו, והוא מה שרמז במאמר זה, ראה אנכי פירוש כאלו מדבר עם עצמו ואומר לו אנכי, כי כל ישראל יתיחסו אליו וכשהוא מדבר עמם כאלו מדבר עם עצמו, ולזה גם כן אמרראה לשון יחיד כשיעור אנכי שהוא לשון יחיד יאמר עליו ראה.
עוד ירמוז על ה’ שקרא ואמר אנכי וזה הוא שיעור הכתוב ראה כי אותו שקרא ואמר לכם אנכי הוא נותן לפניכם וגו’, ואומרו ראה לשון יחיד, כי בערך דבר זה כלן יהיו שוים כאחד לדעת כי ה’ הוא הנותן לפניהם ברכה וגו’.
…..עוד אמרו ברכה וקללה שלא היה צריך לומר אלא את הברכה וגו’ והקללה וגו’ כמו שאמר אחר כן, אכן יתבאר על דרך אומרם ז”ל (ספרי):
אמר להם משה: אתם רואים הרשעים מצליחים ב’ וג’ ימים וסופם לידחות, ע”כ,
והוא אומרו היום ברכה וקללה פירוש ברכה שהיא גם כן קללה, והוא שלוות הרשעים בעולם הזה, שאינה אלא בזמן מועט. שעולם הזה יקרא יום אחד, על דרך אומרו (לעיל ז’ י”א) היום לעשותם (עירובין כ”ב.) והוא מה שדקדק לומר היום סמוך לזכרון ברכה לומר שאינה ברכה אלא היום ולא למחר ואדרבה קללה היא, נמצאת טובת עולם הזה מועטת וגוררת קללה.
(ע”כ)
ומתוך
…את הברכה אשר תשמעו אל מצות ד’ אלוקיכם והקללה אם לא תשמעו אל מצות ד’ אלוקיכם וסרתם מן הדרך וצ”ע דלמה כאן אצל הברכה אמר סתם אשר תשמעו ואצל הקללה אמר אם לא תשמעו ”וסרתם” וכו’ וי”ל דאולי הכוונה היא דהרי ידוע דמחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה ולפיכך גבי הברכה די בזה שתשמעון אל מצות ד’…
אלוקיכם אבל גבי הקללה בעינן נמי וסרתם מן הדרך ממש דמחשבה לא מצטרף למעשה (ע”כ. יפה)
ומתוך
….
בפסוקים כט-ל’ חוזר
הכתוב לדבר על הברכה והקללה בקשר לכניסתם לארץ ישראל:
“ונתת את הברכה על הר גרזים וגו”. המפרשים נבוכו
בביאור הכפילות הזאת, מה גם שאין בפרשה כולה ברכות
וקללות, הכתובות, כידוע, בפרשת כי תבוא, שם מפרטת
התורה למעשה את הנאמר כאן.
פעמיים בתורה ישנו מקבץ של ברכות וקללות: פעם אחת
בסוף פרשת בחקתי בספר ויקרא, ופעם אחת להלן בפרשת
כי תבוא. כידוע, בשני המקרים הללו מהוות הברכות והקללות
כעין חתימת ברית בין ה’ וישראל, וזאת לאחר שנמנו
המצוות אותן צריך לשמור ולקיים: ספר ויקרא הוא סיכום
של מצוות הקורבנות בחלקו הראשון, בהמשכו מפורטות
מצוות אחרות ובסיומו באה הברית ברכות למי שמקיים
את המצוות, וקללות לעוברים עליהן. בספר דברים קיים
סדר זהה לגבי פרשת כי תבוא. באופן כללי ניתן לומר,
כי שלושת הפרשיות הראשונות של הספר עיקרן הוא סיפור
המאורעות, שלושת הפרשיות הבאות ותחילת פרשת כי תבוא
עיקרן הוא אזכור מצוות שכבר ניתנו בעבר ופירוט של
מצוות חדשות שלא נזכרו קודם לכן, ולאחריהן, בפרשת
כי תבוא, באה שוב הברית ברכות למי שיקיים את המצוות
וקללות לעובר עליהן. על כן אין זה ברור מדוע פותחת
פרשתנו במעין ברית כזו, ללא הקדמה מפורטת של המצוות
שצריך לשמור.
חלק מן המפרשים זיהו בין שתי קבוצות הפסוקים הללו,
וראו בהם עניין אחד המרמז למה שיבוא בעתיד בפרשת
כי תבוא……
היא בשמיעת או אי שמיעת המצוות, כמו שאומר הרמב”ן
“אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה”. הברכה כאשר
תקיימו את המצוות והקללה אם לא תקיימו אותם. אין
אלה הברכות והקללות שנאמרו בפרשת כי תבוא, אולם כאשר
יכנסו לארץ יאמרו את הברכות לאלה שמקיימים את התורה,
והקללות לעוברים עליה. כל זה יאמר באותו מעמד מול
הר גריזים והר עיבל, כאמור להלן בפרשת כי תבוא.
….
ר’ משה אלבילדה )ארטה, מאה ט”ז( מחלק בספר דרשותיו
“עולת תמיד” בין שני מצבים: בין היות עם ישראל במדבר
או בחו”ל לבין היותם בארץ ישראל. יש, לדעתו, קשר
מיוחד בין התורה ובין ארץ ישראל, כך שעל חטאים בארץ
ישראל באה תגובה גם על הארץ עצמה. במצב האחד, העכשוי,
ישראל מצויים במדבר, והמצוות הם הברכה והקללה, בדומה
לפירושו של אברבנאל. אולם כאשר יכנסו בנ”י לארץ,
המצוות מצטרפות לארץ )גם בדמות המצוות התלויות בארץ(,
וקיום המצוות יגרור שפע כלכלי שהארץ תתן, והיא הברכה
שתחול גם על הארץ. אי קיום מצוות יגרור את הקללה
האישית של העובר עליהן וגם קללה לאומית של הארץ,
עד למצב של גלות מן הארץ ושממתה:
ומתוך
במקרא, כמו בכל המזרח הקדום, רווחה האמונה בכוחה של המילה המדוברת בכלל, ושל הברכה והקללה בפרט. בפרשת “ראה” מסופר בין השאר שבני ישראל הצטוו לקיים טקס של “נתינת” ברכה וקללה. לא נאמר במפורש אילו ברכות או קללות צריכות להינתן, לא על ידי מי ולא כיצד. מתיאור פרטי הטקס שיופיע אחר כך בספר דברים (פרקים כז-כח) ובספר יהושע (ח, ל-לה) מתברר שהיה זה טקס דרמטי רב רושם שבו השתתף העם כולו, על נשיו וטפו. היחידה הספרותית המוקדשת לברכה ולקללה בדברים יא, כו-לב מתמקדת בשלושה היבטים בלבד של הטקס: במיקומו, בעיתויו ובתכליתו. היחידה בנויה כך שבמרכזה ישנו תיאור נרחב ומפורט של מקום הטקס (סוף פסוק כט ופסוק ל). תיאור המקום עטוף בנושא העיתוי, הבא לפניו ולאחריו (בראש פסוק כט ובפסוק לא) ונושא העיתוי עטוף על ידי ציון התכלית, שגם פותח וסוגר את היחידה כולה (פסוקים כו-כח, לב)….
תיאור מקומו של הטקס הפולחני מופיע בין שתי הקביעות הללו, במרכז היחידה הספרותית: “והיה כי יבאך ה’ אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה” (יא, כט-ל). שיבוץ עניין המיקום בליבה של היחידה הספרותית, ותשומת הלב המוקדשת לו, המתבטאת באורכו של התיאור הגיאוגרפי, רומזים שיש לחלק זה של הכתוב חשיבות רבה. תיאורים גיאוגרפיים במקרא משמשים לא פעם להעברת מסרים אידיאולוגיים. אחרי שנאמר שהברכה צרכיה להינתן על הר גריזים והקללה על הר עיבל, באים פרטים גיאוגרפיים האמורים לסייע לנמענים באיתור מקומם של שני ההרים האלה. ההרים, כך נאמר, מצויים “בעבר הירדן” ו”אחרי דרך מבוא השמש”, שהם ציונים כלליים לעבר הירדן המערבי.
….
כל הציונים הגיאוגרפיים שבדברים יא, כט-ל מורים לכיוון שכם, זולתי הערבה והגלגל. “הערבה” סתם היא בקעת הירדן; “הגלגל” צריך להיות מקום שהוא מן המפורסמות, כי הוא אמור לסייע בזיהוי מקומם של עיבל וגריזים, וגלגל, הידועה מסיפורי הכיבוש שבספר יהושע, היתה בערבות יריחו. נשאלת איפוא השאלה: מה עניין הערבה והגלגל אצל גריזים ועיבל? והרי הגלגל רחוקה מאזור גריזים ועיבל. האם משתקפות כאן שתי מסורות שהאחת ממקמת את הטקס הברכה והקללה באזור שכם והאחרת קושרת אותו לאזור הגלגל שבין הירדן ליריחו? …
מסורת הקללה על הר עיבל והברכה על הר גריזים טופחה בוודאי בממלכת ישראל, שאנשיה ראו בשכם מקום מקודש. המסורת על קריאת התורה עם הברכה והקללה בגלגל, אפשר שהיא נוצרה במקדש מתחרה, בגלגל. דברים יא, כט-ל מנסה לבטל את מסורת הגלגל, בכך שהוא מציג את הערבה והגלגל כמקומות סמוכים לגריזים ועיבל, מקומות שאף מסייעים לאיתורם של שני ההרים, וכך נותרים גריזים ועיבל כמקום המקודש הבלעדי. (ע”כ)
ומתוך
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4849271,00.html
“ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה”. אני נותן לפניכם – שימו לב לעברית: מכיתה א’ אתם רואים שבפסוק הזה יש דבר מה מוזר. “ראה” זה לשון יחיד. לא “ראו”. “אנוכי נותן לפניכם היום ברכה” – “לפניכם” זה לשון רבים.
אז או שייאמר “ראה אני נותן לפניך”, או “ראו אנוכי נותן לפניכם”. מה השוני הזה? “אנוכי נותן לפניכם” – במידה שווה אני נותן לכם את הכישרונות, את ספרי הלימוד, את המורים – הכל אני נותן לפניכם בשווה!
“ראה” – כי כל אחד רואה מהזווית האישית שלו את הדברים. איך הוא בוחן אותם? עם איזה ציוד הוא בא מבית אבא ואמא שלו? מה הרקע המשפחתי? “ראה” זו ראייה אישית. “אנוכי נותן לפניכם היום” – ההזדמנות היא שווה, וההצלחה תלויה אך ורק בך, כי מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, ואם תרצה – היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. (ע”כ)
.2. מצוות תנד ו- תנה – לא תוסיף …ולא תגרע
פעמיים בחומשנו הכתוב חוזר על אותה “מצווה” מצוות לא תעשה
בפרק יג פסוק א’
את כל הדבר אשר אני מצווה…לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו
וכבר ראינו בפרק ד’ פסוק ב’
לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.
דיון מסכם בנושא ניתן בויקיפדיה, ב –
שיטת הרמב”ם (הלכות ממרים, פרק ב’ הלכה ט’) היא שכל מצווה, איסור או דין שאדם מוסיף על המצוות הכתובות בתורה, בין על המצוות שבתורה שבכתב ובין על המצוות שבתורה שבעל פה– עובר באיסור זה (וכגון שיאמר שיש איסור בתורה לבשל עוף עם חלב, בעוד שאיסור זה הוא רק מחז”ל).
רוב המפרשים חולקים על הרמב”ם (ראו ספר החינוך מצווה תנ”ד) וסוברים שאיסור זה הוא רק במצוות עשה. עוברים על האיסור רק כאשר מוסיפים על מצווה קיימת, כגון המניח ב’ זוגות תפילין או היושב בסוכה שמונה ימים (במקום שבעה)…._מה עם יו”ט שני של גלויות?…
לחכמים, ניתן כוח להוסיף מצוות על התורה ולשנות דינים בשעת הצורך (רק בסנהדרין).
דוגמאות:
- דוגמה למצווה שהוסיפו חכמים – החיוב להדליק נר חנוכה.
- דוגמה לאיסור שאסרו חכמים – בישול ואכילה של עוף בחלב
- דוגמה למצווה ששינו חכמים – ביטול מצוות שופר וארבעת המינים כאשר חל בשבת.
נחלקו המפרשים, האם כוח זה של חז”ל סותר את איסור בל תוסיף ובכל זאת ניתן להם כח זה, או שכח זה אינו כלול באיסור, ומה שכלול באיסור- נאסר גם על החכמים להוסיף
(ע”כ. מומלץ)
ומתוך
http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/174-2.htm
האיסור הנקרא בפי חכמינו “בל תוסיף” מיוסד על דברי המקרא בשני מקומות בספר דברים: בפרשתנו, “לא תסִפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו, לשמר את מצות ה’ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם” (דברים ד, ב); ובפרשת “ראה”, “את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות, לא תסֵף עליו ולא תגרע ממנו” (דברים יג, א). ומצינו בהלכה שני פירושים שונים לאיסור זה5: הפירוש הכללי, הוספת מצווה חדשה על מצוות התורה, בין מצוות עשה בין מצוות לא תעשה; והפירוש המצומצם, הוספה במעשה המצווה, בין הוספה על כמותה של מצווה בין הוספה על זמנה, כגון שאין להוסיף על ארבעת המינים הניטלים בחג הסוכות מין חמישי ואין לשבת בסוכה בארץ ישראל גם ביום השמיני של החג6, כמובא בפירושו של הרמב”ן לתורה7. לדעת הגר”א, האיסור נכפל בתורה כדי לכלול בו את שני הפירושים הללו. ואלה דבריו: |
לא תסף עליו… וקשה, הרי כבר נאמר לעיל בפרשת ואתחנן: “לא תוסיפו”… ויש לומר ששם הכוונה לבל להוסיף מצוות חדשות על מנין התרי”ג מצוות, וכאן הכוונה על המצוות עצמן לקיימן בלי תוספת… וזה שכתוב: “את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות”… כפי הציווי: “לא תסף עליו”8.
|
וכשם שלא יעלה על הדעת לפרש את איסור “בל תגרע” לפי הפירוש המרחיב, ולומר שכוונת התורה לאסור ביטול מצווה שלמה, ויש לפרשו פירוש מצומצם, איסור לבטל אחד מפרטי המצווה, בין גריעה מכמותה בין גריעה מזמנה, כך יש לפרש גם את החוליה השנייה שבצמד, איסור “בל תוסיף”, שאין להוסיף על המצווה לא על כמותה ולא על זמנה. …
אחרית דבר
הפיתוי לטשטש ביודעין את הגבול בין סמכויות שונות במערכת המשפט ולפגוע בטוהרו, קיים במיוחד במערכות משפט דתיות, שבהן המניע משובח תמיד, האדרת הדת. אך צריכים אנו להיזהר מאוד בשעה שאנו באים להצדיק פגיעה מעין זו, משום שמחירה כבד, הן מן הבחינה העקרונית של שמירת האמת ההלכתית הן מן הבחינה התועלתנית של האדרת הדת, כי לרוב אין היא משיגה את התוצאות הרצויות…..
הערה 12
לפי הרמב”ם השאלה קשה במיוחד משום שהתורה סותרת כאן את עצמה לכאורה, שהרי לדעתו סמכות החקיקה של חכמים מעוגנת גם היא בתורה, בפסוק: “על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל” (דברים יז, יא), ומי שאינו מציית לחקיקת החכמים, מבטל מצוות עשה ועובר על מצוות לא תעשה (הלכות ממרים, פרק א, הלכה ב). הרשב”א מיישב סתירה זו על ידי הבחנה בין חכמים לבין אדם פרטי. לפי הרשב”א, אין תקנות חכמים וגזרותיהם בגדר “בל תוסיף”, משום שהתורה הסמיכה אותם לחקוק חוקים, ואין להניח שהתורה סותרת את עצמה. לדעתו, איסור “בל תוסיף” חל רק ביחידים המוסיפים מצוות על דעת עצמם, ולא על חכמים המוסמכים כאמור לעשות כן (ראה חידושי הרשב”א, ראש השנה טז ע”א, ד”ה למה תוקעין).
יש לציין שלפי הרמב”ן, סמכות החקיקה של חכמים אינה מן התורה אלא מדרבנן (השגות הרמב”ן לספר המצוות להרמב”ם, שורש א). לדידו השאלה היא אפוא על החכמים ולא על התורה עצמה.
(ע”כ. מומלץ. ובינתיים לא ברור, האם התורה סותרת את עצמה? האם חז”ל עושים מה שהם רוצים? למשל לפי התנור של עכנאי. ועדרי הפילים עוברים בסך בחור של המחט, עד לימינו)
והכוזרי מנסה להסביר את השינויים שחלו בהוספת מצוותוכדו’ף מתוך
תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, או יוצאת מן המקום אשר יבחר ה’: “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”, במעמד שופטים ושוטרים וכהנים וסנהדרין. ואנחנו מצווים לשמוע אל השופט הממנה בדורו, כמו שאמר הכתוב: “ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה’, ושמרת לעשות ככל אשר יורוך”… וכל זה בזמן שסדר העבודה והסנהדרין וכל שאר המשמרות ששקדו על שלמות אורח החיים של העם, נשארו בהווייתם ודבק בהם העניין ה-להי ללא כל ספק, אם דרך נבואה או באמצעות סיוע ממרומים והארה עליונה, כמו שהיה הדבר כל ימי בית שני… כך נתחייבנו במצוות מגילה ופורים ובמצוות חנוכה. ויכולנו לברך “וציוונו” על מקרא מגלה, ולהדליק נר חנוכה, ולגמור את ההלל, ולקרוא את ההלל, ועל נטילת ידיים, ועל מצוות ערוב וכדומה. כי אילו נולדו דינינו אלה אחרי הגלות, לא היו נקראים “מצוות” ולא היו מחייבים אותנו בברכה. אך היה נאמר עליהם כי תקנה הם או מנהג. אכן רוב מצוותינו נסמכות אל משה “הלכה למשה מסיני”. כי איך ינהג עם אשר ארבעים שנה… הייתכן כי לא ישאל לפרטיהן פעם בפעם ולא יימסר בקבלה את פירושיהן ופירוטיהן שיאמרו לו? ואנחנו הלא שמענו את דברי משה: “והודעתי את חוקי ה- להים ואת תורותיו”… אחדות ממצוותינו מקורן מן “המקום אשר יבחר ה'” ובתנאים המוזכרים. וידוע כי הנבואה נמשכה עוד כארבעים שנה בימי בית שני… ראינו גם מצוות שחודשו אחרי משה ונעשו תורה. כך למשל שלמה – קדש את תוך החצר, והעלה עולות מחוץ למזבח, ועשה את החג שבעת ימים ושבעת ימים. וכן תקנו דוד ושמואל את סדר המשוררים בבית, סדר שנעשה למצווה קבועה. וכן מה שעשה שלמה במקדש, אשר החסיר ממה שעשה משה במדבר. ומה שהטיל עזרא על הקהל בבית שני, לתת שלישית השקל. ומה ששמו במקום הארון אבן רצפה, ותלו פרוכת לפניה מדעתם, כי שם נגנז הארון. אמר הכוזרי: ואיך יתכן לישב כל זה עם אזהרת “לא תסף עליו ולא תגרע ממנו”? אמר החבר: לא נאמרה אזהרה זו כי אם להמון העם לבל יחדשו מצוות מדעתם ולא יתחכמו לקבע אותן תורה לפי סברותיהם ולכן הזהירם הכתוב, כי יקבלו רק מן הנביאים אשר יקומו אחרי משה ומן הכהנים ומן השופטים. 1 בלבד, כמעשה הקראים. באומרו על אודות הנביא: “נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך וגו’ ודבר אליהם את כל אשר אצוונו”. ואשר לכהנים ולשופטים, גם הראב”ד בהשגות (הלכות ממרים ב, ט) הבין שניתן לב”ד לחדש מצוות שיש להם תוקף של תורה. אלא שלדעתו איסור בל תוסיף נאמר גם צווה לשמור לעשות “ככל אשר יורו”. מאמר “לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם היום ולא תגרעו ממנו” וגו’ – זאת אפוא כוונתו: לא תוסיפו על הדבר אשר צויתיכם על ידי משה, או על ידי נביא מקרבך מאחיך – לפי התנאים אשר נקבעו לנבואה, או לא תוסיפו על הדבר אשר הסכימו עליו הכהנים והשופטים – מן המקום אשר יבחר ה’. כי הללו מקבלים סיוע מן השכינה… וכן לא תתכן אצלם הטעות בהיות חכמתם רבה, אשר חלקה בא להם בירושה, חלקה מפאת כושרם הטבעי, וחלקה נקנה להם בעמלם… בייחוד מאחר שרק מעט מאד נסתייעו בנבואה או בבת קול העומדת במקומה וכדומה. …
(ע”כ. ואלי אף זה העברת הפיל)
3. מצוות תסד – תסו, מצוות עיר הנדחת (פרק יג פסוקים יג – יט’)
יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו…. הכה תכה את יושבי העיר
פרשיה מוזרה ואפילו מרגיזה ושערורייתית. מומלץ לקרא
(המשך דיון בנושא, אי”ה בשנה הבע”לט)
4. תעט: מצוות עשה – ליתן צדקה כפי יכולתו (לאביון)
פרשתנו נותנת תשומת לב רבה לנושא של עזרה לנדכאים. ועם כל הפירוט בנושא בפרק טו מופיעים מספר פסוקים שכביכול סותרים זה את זה
פסוק ד’ – אפס כי לא יהיה בך אביון
פסוק ז’ – כי יהיה בך אביון
פסוק יא’ – כי לא יחדל אביון מקרב הארץ
מה קורה כאן?
מתוך
בפרשתנו ישנה סתירה בין שני פסוקים. מחד גיסא נאמר: “אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה’ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה” (דברים טו,ד), ומאידך גיסא, בהמשך נאמר: “כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ’ (שם, שם,יא). פסוק אחד מתאר אוטופיה שאין בה מציאות של עוני, והאחר מתאר עוני נצחי בלא הפסקה. רש”י מיישב את הסתירה: ‘אפס כי לא יהיה בך אביון – ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון – אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום – אביונים בכם’.
שמא נוכל להציע אפשרות אחרת ליישוב הסתירה: ייתכן שהפסוקים משקפים שתי מציאויות כלכליות. האחת סוציאליסטית ושואפת לצמצם את תופעת העוני, ואחרת קפיטליסטית ודוגלת בתחרות המובילה למציאות שיש בה עוני. איזו מהתפיסות נכונה? האם הכוונה בתורה היא ששתי התפיסות הללו לגיטימיות? “אפס כי לא יהיה בך אביון” – נאמר סמוך לדין שמיטת כספים. במצווה זו שאיפה לגישור על הפערים ולחילוץ החלש מידי המלווה העשיר: להפסיק פעם בשבע שנים את התביעה להשבת החוב. ואולם התורה יודעת שאי-אפשר לקיים צורת חיים מעין זו לנצח. כיוון שאז יופסקו ההלוואות לאלתר, ולכן מערכת היחסיים בין חלש לחזק; בין עני לעשיר – תתקיים תמיד, ועל כן מנוסח הפסוק האחר: “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ”.
ייתכן שנקודה זו קשורה לשאלה יסודית יותר: האם תופעת העוני היא מעשה ידיו של הקב”ה או מחדל אנושי? האם יהיה נכון לחשוב שאם עם ישראל היה חי בצורה חיים כלכלית מסוימת לא היו בקרבו עניים? האם הבחירה בשיטת חיים קפיטליסטית היא היוצרת את תופעת העוני?
רש”י מבקש ליישב את הסתירה בין הפסוקים בתליית הדבר במעשינו – בשעה שנעשה רצון ה’ לא יהיה עוני. ייתכן שלדבריו לא מדובר בשכר על המעשים הטובים אלא בתוצאה ישירה של מערכת כלכלית חברתית נכונה.
ומתוך
http://www.e-mago.co.il/news/125.htm
לכאורה סתירה במישור העובדתי: לא יהיה אביון [לפי פסוק ד’] – או שלבטח יהיה אביון בקרב הארץ [לפי פסוק י”א]? וגם במישור ההלכתי יש סתירה – האין זאת שלאור ההבטחה כי לא יהיה אביון בקרב הארץ, אין כל צורך בציווי של פתיחת יד לאביוני הארץ?
הרלב”ג בפירושו לתורה עומד על הסתירה ומיישבה כך:
“כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. יאמר זה להודיע שגלגל הוא שחוזר בעולם, ואם הוא נותן עתה לעני, לזמן אחר יעשיר העני ויתן לו או לאחד מזרעו ואולם מה שאמר למעלה “אפס כי לא יהיה בך אביון”, אינו ייעוד שלא יהיה בו אביון. אך הודיע שאם ישמרו כולם דרכי השם יתעלה ומצוותיו, לא יהיה בהם אביון. וזה שאף על פי שהוא אמת, הנה הוא רחוק שיקרה זה, שיהיו העם כולם צדיקים בזה האופן. ולזה אמר על דרך הייעוד הנבואי “כי לא יחדל אביון מדרך הארץ”. (ע”כ. איך אומרים “אוט הער געזוגט”)
ומתוך עוד מאמר בנושא ב –
http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/928/132680739//%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%95
אך בפסוקים הנ”ל, יש סתירה – “אפס כי לא יהיה בך אביון”. “כי יהיה בך אביון”. “כי לא יחדל בך אביון”. אפס כי לא יהיה בך אביון – התורה מבטיחה שלא יהיה אביון בארץ. אח”כ “כי יהיה” – ההבטחה מתחילה להתערער, משהו התפספס בדרך. כי לא יחדל אביון – כנראה, זו מציאות קשה ומרה?. סתירה מארץ הסתירות.
התשובה המציאותית (ולא הדתית) היא: אפס כי לא יהיה בך אביון – שאיפה, ואוטופיה, אשר בעיקר מוטלת על המנהיגים. לצדק חברתי, בעיקר לחלשים. כי יהיה, וכי לא יחדל אביון – מציאות, ופתרונה המוצע בפרשתינו, שהוא: מדי פעם בפעם, לשבע שנים או פחות, לא יזיק אם הלווים יוותרו למלווים. אם העשירים, יתנו לעניים. ולא להעמיס יתר על המידה על השכבה “הבינונית” (כרובנו) המפרנסת גם את העשירים וגם את העניים גם יחד. מעין צדק חברתי ברשות התורה, לקחת מהעשירים ולתת לעניים.
*כוונתי לעניים מכורח מציאות חייהם הקשים והמרים, ולא “לפרזיטים”, לאלה אשר בוחרים לחיות בעוני, וסומכים על “הקב”ה”, אח”כ באים לדרוש כספים בחוצפה, ועושים בכספים האלה, ככל העולה על רוחם…(לא ארחיב מעבר, וד”ל)*.
דרך אגב – בכל חברה מסחרית, כאשר מציגה דוחות כספיים שנתיים, ישנו סעיף הנקרא: “חובות אבודים”. אף אחד לא חקר ובדק, מאיפה צמחו החובות האבודים האלה. אני רק יכול לנחש כי רובם נובעים מפשיטות רגל שפשטו והכריזו חברות אחרות בע”מ על פי החוק הישראלי המעוות”. באישורם של בתי המשפט, כי “הנושים” הקטנים, הם האחרונים. מיעוטם של אותם חובות “אבודים” הבטל בששים, אכן, מאנשים פשוטים, אשר “בנושים” הייתה מידת הרחמים, מחלו ושמטו את החוב. כלומר – שמץ מהשמץ, המוזכר בפרשתינו אכן מבוצע. ואילו עיקרם של “חובות אבודים”, כדי לנקר עוד יותר בעיניים לעניים. הדוגמא הטובה ביותר, היא: נניח ורכשנו איזה מוצר, שילמנו עליו ממיטב כספינו, ואותה חברה הכריזה על “פשיטת רגל” (שמיטת רגל) , הרי אנו הקונים הקטנים, אבדנו את כל כספינו.
לשמיטת החובות המוצעת בפרשתינו, יש מחלוקת מעניינת בתלמוד. ידוע, כי הלל הזקן תיקן את “הפרוזבול” כדי שאנשים ימשיכו להלוות, אף לפני השמיטה, ומפני תיקון העולם. שמואל – לו הייתי יכול, הייתי מבטל את תקנת הפרוזבול. רב נחמן – מתלהב מהתקנה ונותן לה משנה תוקף, על ידי כך שהיה מאפשר להנהיגה גם בלי לכתוב פרוזבול. (בבלי, גיטין ל”ו 2). *שמואל ורב נחמן הראשון, מראשוני האמוראים בתלמוד, לידיעה*.
לדעתי, המחלוקת ביניהם, נובעת מהבנת הפסוק: “אפס לא יהיה בך אביון”. שמואל – צדקה עד הסוף, ויש לוותר על ההלוואות, כך לא יהיו אביונים. רב נחמן – הצדקה האמיתית, היא נתינת הלוואות לעסקים, כדי להרים את האביונים ולתת להם כבוד. אין ספק, כי שניהם שואפים שלא יהיו “אביונים” בישראל. (הרמב”ם “הענק” פוסק לפי רב נחמן – כי דרגת הצדקה האמיתית היא, לתת הלוואות, כדי שהאביון יתרומם, ויצליח בעסקיו, עדיף על נתינת צדקות לסתם עניים. מחלוקת מרתקת ומעניינת, של שתי תפיסות עולם. קפיטליזם רחום, וסוציאליזם עד הסוף. מה עדיף?? איני יודע. (ע”כ)
(וכרגיל לדעתי, כשיש סתירות בין פסוקים, לא צריך להיות מתוסכל. שיהיו. למי שערך את התנ”ך כנראה לא היה איכפת, אז גם לי לא)
5. המקום אר יבחר… במקום אשר יבחר….(ועוד)
הביטוי שכולל את המילה מקום” מופיע מספר רב של פעמים בפרשתנו. מהו ה”מקום” המסתורי הזה?
דנתי בנושא לפני שנתיים ב –
http://toratami.com/?p=232
רק אוסיף מתוך בעל הטורים, (לעיל) (פרק יג פסוק ה’)
(ה) אל המקום. בא”ת ב”ש ת”כ צידפ”י בגי’ זהו ירושלים:
מקום. בגי’ לציון
(ע”כ. יפה)
יופי של בחירה, ובבנין ירושלים ע”הק ננוחם, שרק לא יזרקו אבנים וישתמשו בסכינים וכו’ וכו’
שבת שלום
שבוע טוב
להת