• הקמת מערכת משפט ואיסור על לקיחת שוחד.
• איסורי עבודה זרה.
• מצווה לשמוע לדברי החכמים שבכל דור ודיני זקן ממרא.
• מינוי מלך ופירוט חובותיו.
• מתנת כהן של הזרוע, לחיים וקיבה וראשית הגז – זכויות הכהנים והלוויים.
• איסור על קיום מכשפים, בעלי אוב וידעונים, ואיסור על נביאי שקר.
• דיני רוצח בשגגה וערי מקלט.
• דיני עד שקר ועדים זוממים.
• דיני מלחמה, מצור ולקיחת שלל.
• פרשת עגלה ערופה: טקס המתקיים כשנמצא הרוג שלא נודע מי הרגו מחוץ לעיר.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

“על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל”,

אומר הרמב”ן:

“אפילו אם [1] אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש”י. ועניינו – אפילו תחשוב בליבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך ציווה אותי האדון המצוה על המצוות שאעשה בכל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו, וזה כעניין רבי יהושע עם רבן גמליאל ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו [2]. והוצרך במצווה הזאת צורך גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות [3] ותֵעשה התורה כמה תורות, וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקיבלו פירושו עד מפי עד עד משה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות התורה או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן להם התורה אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין…”   (רמב”ן, דברים י”ז, יא) [4].

 המדובר במקרה שהיחיד יודע שבית-דין טעו, והולך ועושה על פיהן, משום שהוא מאמין שישנה מצווה לשמוע לדברי חכמים, אפילו למיעבד איסורא. אמונתו זו שמצווה זו חלה אף במצב כזה – היא טעותו והיא שגגתו, לאמור: הוא לא עשה כדין. אם כן, אלמלא טעותו זו, אסור היה לו לעשות כהוראת בית דין, ואילו עשה, היה עובר על איסור דאורייתא.

דברי הרמב”ן עומדים בסתירה מוחלטת למסקנת גמרא זו שהרי הוא אומר:

  “…ועניינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצוותם…”

(ע”כ)

2. ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים… שום תשים אליך מלך… רק…. (פרק וז פסוקים יד’-כ’)

מצוות המלך מתוך

www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601

תצז: מצוות עשה – למנות עלינו מלך
תצח: מצוות לא תעשה – שלא למנות מלך נכרי
תצט: מצוות לא תעשה – שלא ירבה לו המלך סוסים
תק: מצוות לא תעשה – שלא ירבה לו המלך נשים
תקא: מצוות לא תעשה – שלא ירבה לו המלך כסף וזהב
תקב: מצוות עשה – שיכתוב לו המלך ספר תורה

יופי של ציוויים – האם מישהו שם לב למצוות אלה? כמה נשים הם הרבה? 700 כמו שלמה המלך ש”חזר בשאילה בסוף ימיו” כי הוא ל שמר על מצווה תק, לעומתו האבא, דוד המלךהיו לו רק 18 נשים, אז חז:ל עשו לו טובה ואמרו שלהרבות נשים זה החל מהאישה ה – 19. גם זו לטובה.

(הערה – כבר עיינתי בנושא שה לפני שנתיים, אבל הוא נושא מאתגר, אז אחזור במקצת על עיוני ואוסיף כהנה וכהנה)

מה מספרת לנו ויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99_%D7%9E%D7%9C%D7%9A

….המצווה – חובה או היתר?

הסגנון שבו מתארת התורה את מצוות מינוי המלך (“כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך”) הוא דו-משמעי, שכן ניתן להבין ממנו שהתורה מטילה חובה על העם להמליך עליו מלך, אך ניתן גם לראות את הפסוקים כמביעים הסתייגות. מהמילים “ואמרת אשימה עלי מלך” משתמע שהמינוי תלוי ברצון הציבור ואינו חובה, ובמילים “ככל הגויים אשר סביבותי” ישנה הסתייגות, כאילו הבקשה למנות מלך שהוא ככל הגויים היא היסחפות לא ראויה אחרי העמים האחרים. כמו כן, בספר שמואל (שמואל א’, ח’) מתוארת בקשת עם ישראל בימי שמואל למנות להם מלך, בקשה שנתקלה בהתנגדות של הנביא ושל ה’ בגלל שזה מלך ככל הגויים. מסיבות אלו ואחרות מצווה זו שנויה במחלוקת בין המפרשים.

חלק מהפרשנים הקדומים, כמו רב סעדיה גאון ורבי אברהם אבן עזרא מפרשים שהפסוק “שום תשים עליך מלך” אינו בא להטיל חובה למנות מלך, אלא לומר שהדבר מותר; לעומתם, סוברים רוב הפוסקים שמצווה מן התורה למנות מלך. תפיסה זו מבוססת על הברייתא המובאת בתוספתא של מסכת סנהדרין, ובתלמוד הבבלי שלפיה: היה רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.

האברבנאל נקט בעמדה ייחודית בשאלה זו. לדעתו מינוי מלך אינו רצוי כלל, שהרי היו ממלכי ישראל, כמו ירבעם בן נבט, שהחטיאו את העם, ולעומת זאת הניסיון של ערי המדינה באיטליה, כמו ונציה, מראה שמדינות יכולות להצליח ולשגשג ללא מלך. לדעתו, התורה אינה מצווה על העם למנות מלך, אלא היא חוזה שהם עתידים לבקש להם מלך לאחר כניסתם לארץ – בקשה שהתורה אינה רואה בעין יפה, ולכן היא אומרת שהבקשה תהיה לשים מלך “ככל הגויים אשר סביבותי”; אלא שהתורה מזהירה את העם שבשעה שיבואו למנות מלך הם יהיו חייבים למנות מלך “אשר יבחר ה’ אלהיך בו” ולא מלך כרצונם. האברבנאל אף משווה את מצוות מינוי המלך למצוות אשת יפת תואר – מצווה שבבסיסה מצב בלתי רצוי הנובע מיצר הרע, אלא שהתורה מצווה כיצד לפעול לאחר שהאדם בחר ללכת בדרך בלתי רצויה. האברבנאל מסתמך על דעת התנא רבי נהוראי, שסבר אף הוא שאין מצווה למנות מלך, וכל פרשת מינוי המלך לא נאמרה אלא “כנגד תרעומתן” של ישראל. (ע”כ)

(בקיצור המצווה היא לא כל כך מצווה, ןחבל שלא מתייחסים לכל או לרוב המצוות באותה גישה “ירצו יאכלו…” ירצו יקיימו, לא ירצו, – גם טוב)

ומתוך

http://tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/dm-17-15.html

..

הבחירות בתורה מתחלקות לשניים – יש בחירות שהן באחריות האדם (ראו בחירות השופטים, השרים והמנהיגים המקומיים – שלב א, שלב ב) אבל יש בחירות שרק ה’ רשאי לעשות. אחת מהן היא בחירת המלך:

דברים יז15: “שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא“.

“והנה, לא ראה ה’ יתברך למסור בחירת המלכים בימיהם ביד ההמון, לשלוש סיבות:

• האחת – לפי שהמלך היה עניין מזיק מאד להמון העם כמו שזכרתי, ולכן אין ראוי שיובחר כי אם להכרח גדול. ולפי שהעם לא יבחין זמן ההכרח הזה כי אם ה’ יתברך, לכן לא היה ראוי להם לבחור מלך כי אם ה’ יתברך.
• והסיבה השניה – שאף על פי שהמון העם יבחר הזמן הראוי אל המלכת המלך, הנה אין ראוי שהעם יבחר בו, לפי שהדבר קשה ועמוק להכיר את יצר לב האדם, ואף על פי שנגלהו נקי, וזך וישר פעלו, אולי בקרבו ישים ארבו, וכמאמר הנביא (ירמיהו טז יב) “עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו”. ולפי שהיה ראוי למלוך מי שיהיה נקי המחשבות, טהור הרעיונים, ירא חטא, שפל רוח, כמו שאמר “ולא ירבה לו סוסים” “ולא ירבה לו נשים”, “לבלתי רום לבבו”, לכן לא היה ראוי לעם שהם יבחרו בו, כי הם לא ידעו ולא יבינו, הזה יכשר?, וכמאמר ה’ לנביא (שמואל א טו) “אל תבט אל מראהו… כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”. אבל אל ה’ יתברך היא הבחירה, שהוא חוקר לב ובוחן כליות.
• והסיבה השלישית, שאף על פי שהעם ידעו הכרח הזמן וצורך השעה להמליך עליהם מלך, ויספיק שכלם לבחור בטוב ולמאוס ברע, הנה עם כל זה אין ראוי להם לבחור המלך, לפי שתהיה בחירתם אותו מחייבת דברי ריבות וקטטות עצומות ביניהם, באמור כל אחד ואחד “אני אמלוך”. אבל בהיות הבוחר הוא יתעלה, מי יאמר לו מה תעשה?
• והנה, מפני הסיבות האלה, ציוותה התורה “אשר יבחר ה’ אלהיך בו” (אברבנאל).

אם ממילא ה’ בוחר את המלך, מדוע יש צורך להגיד שהמלך יהיה “מקרב אחיך“, ולאסור למנות “איש נכרי אשר לא אחיך הוא“? והרי ממילא ה’ ממנה את המלך, והוא יבחר את מי שירצה: “על דעת המפרשים, שיהיה נבחר על פי נביא או במשפט האורים, יצוה הכתוב “תשים עליך מלך אשר יבחר ה’ אלהיך בו”, כי הוא יבחר ולא אתה… אם כן מה טעם להזהיר מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ – לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא, והשם לא יבחר בנכרי?!” (רמב”ן)?

6. “לדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר, יאמר: שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם” (רמב”ן, פירוש ראשון). כיוצא בזה כתב הרב קוק: כשאין נביא, חוזר כוח הבחירה לאומה, והאומה בכללה רשאית לבחור מלך בבחירות דמוקרטיות.

• אולם, לפי פירוש זה, כל חלק מהפסוק שייך לתקופה אחרת (” אשר יבחר ה'” – אם יש נביא, “מקרב אחיך” – אם אין נביא), כאשר לפי הניסוח נראה שהפסוק הוא
• .אחד ואין מקום להפריד אותו.