From:
Sent: Saturday, September 17, 2016 7:56 PM
To:
Subject: כי תצא.. כי ייקרא….כי תבא …
הקדמה כללית
עם ישראל הוא עם שבע מלחמות. אם נוציא מתולדות עמנו את תקופת הגלות, העם היה לעיתים קרובות (או אפילו כמעט רצוף) במצב של מלחמה, מלחמת קיום או מלחמת כבוש,
המלחמה הראשונה – לפני כ – 3,500 שנה, הייתה של אברהם אבינו, המלחמה האחרונה (בארץ ישראל – הייתה המרד של בר -כוכבא לפני כ- 1870 שנה.
כמה מלחמות עבר העם העברי/ישראלי/יהודי מיציאת מצריים עד לחורבן ביתר, תקופה של כ – 1,400 – 1.500 שנה?
לפני שבוע, בפרשת שופטים, כבר נאמר “”כי תצא למלחמה וראית סוס..
פרשתנו מתחילה ב – “כי תצא למלחמה … וראית…אשת יפת תואר.
לפני שבוע המלחמה עוד לא התחילה, הצבא נערך לקרב, ואז “והיה בקרבכם אל המלחמה… וכו’
השבוע המלחמה בעצם הסתיימה, “וראית בשבייה… ולקחת” הכתוב מניח שהמלחמה הסתיימה בהצלחה ויש שבויים – אופס – שבויות.
פרשתנו השבוע “כי תצא” מממשיכה לדבר ולהדריך כללי התנהגות והפעם לא על היציאה למלחמה או על הקרב עצמו, אלא מה אפשר לעשות עם אישה שבוייה חשוקה. איך אומרים, דיברה תורה בלשון בני אדם. כידוע א-להים רואה לנפש האדם, ויודע גם יודע שלפעמים היצר גובר. (ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות.) האם אין לא-להים מעשי אנוש יותר חשובים למחשבה? האם זה באמת מה שא-להים חושב או חשב כאשר בני ישראל ניצבו ליד הירדן, אחרי 40 שנות נדודים? כמה נשים לפי א-להים היה מותר לשבות?
וכללית, מה התורה מספרת לנו על מלחמות? ויש הרבה מלחמות בתורתנו.
למה א-להים לא ניסה להשליט שלום עלי אדמות מלכתחילה? למה א-להים יצר את האפשרות האנושית להילחם? לא-להים פתרונים.
אז להזכיר – המלחמה הראשונה שנזכרת בתורה הייתה של ה-4 מלכים נגד ה – 5
השנייה – אברהם מציל את לוט (כמה נהרגו באותה מלחמה?)
השלישית – ? לא בדיוק מלחמה, אלא רצח עם, שמעון ולוי הורגים את אנשי שכם (מה הם עשו עם הבתולות?)
הרביעית – בני ישראל נגד עמלק (מלחמה מדברית גברים מיל גברים – כנראה שלא היו שם נשים)
החמישית – מלחמת מדין, שם נשבו 32 אלף בתולות. אז היה על משה להכריז “כי תצא למלחמה… וראית בשבייה…” אבל כנראה שפרשתנו מתייחסת לאישה בכלל, לא רק בתולה. (מצחיק???)
ועוד ועוד, נצחונות על סיחון ועוג, כיבוש חלקים גדולים של עבר הירדן המזרחי, בקיצור, תוך 40 שנות נדודים במדבר,עם ישראל עבר כ -5 מלחמות, הממוצע – מלחמה כל 8 שנים. לא רע.
אם היה לי זמן ומרץ) מתאים לזה, הייתי מנסה לכתוב חיבור על ” התורה והמלחמה”
ובינתיים מרבנו גוגל סיכום כללי על “מלחמות בתנ”ך” ניתן ב –
| קטגוריה:מלחמות בתנ”ך – ויקיפדיה
he.wikipedia.org דפים בקטגוריה “מלחמות בתנ”ך” דף קטגוריה זה כולל את 20 הדפים הבאים, מתוך 20 בקטגוריה כולה. |
ויש עוד.
ואחזור למלחמה השבועית שלי – פרשת “כי תצא למלחמה…”
פסוקי השבוע
כי תבא בכרם רעך
כי יקח איש איש אשה X2
כי יימצא גנב
כי יהיה ריב
ערב שבת שלום
פתיחה
כי תצא למלחמה
כי = כי משמש בארבע לשונות — אי, דילמא, אלא, דהא, איזו לשון המתאימה כאן ביותר? “אם” ??? למה לא “כאשר”? אבדוק בהזדמנות.
כהרגלי בשבועות האחרונים להלן סיכום מקוצר מויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9B%D7%99_%D7%AA%D7%A6%D7%90חל
| פרשת כי תצא – ויקיפדיה
he.wikipedia.org פרשת כי תצא היא פרשת השבוע השישית בספר דברים. היא מתחילה בפרק כ”א, פסוק י’ ומסתיימת בפרק כ”ה … |
“כרגיל בחומש דברים, חלק מהמצוות מוזכרות כבר בחומשים הקודמים. על פניו קשה למצוא את החוקיות שלפיה מסודרים הדינים, והפרשנים השונים עסקו בכך רבות. בין הדינים:
- דיני מלחמה: אשת יפת תואר, סדרי מחנה צבאי, הפטורים משירות צבאי
- דיני משפחה: משפט הבכורה, בן סורר ומורה, מוציא שם רע, ניאוף, דיני אונס ומפתה, איסור על זנות, דיני גירושין, דיני ייבום וחליצה
- דינים שבין אדם לחברו וצדק חברתי: השבת אבידה, מצוות טעינה, איסור על ריבית, היתר אכילה בכרם, איסור גניבת נפש, דיני לקיחת משכון, איסור הלנת שכר, מתנות עניים, דיוק במידות ומשקלות
- דיני כלאיים: כלאי הכרם, איסור חרישה בשור ובחמור יחד, איסור שעטנז
- אחרים: מצוות קבורה, איסור לגבר ללבוש בגדי אישה ולהפך, מצוות שילוח הקן, מצוות מעקה, מצוות ציצית, דיני ביאה בקהל לממזר ולבני העמים השכנים: עמונים, מואבים, אדומים ומצרים, דיני נדרים, עונש מלקות
| מצוות בפרשה ע”פ ספר החינוך | ||
|
למעלה מ – 10% של תרי”ג המצוות נדחסו לפרשה אחת. ואכן יש לנו מגוון רחב של מצוות וחוקים, חלקן מענינות ונחמדות, ויש אם רצון ללמוד אותן ועליהן, וחלקו “מענינות ונחמדות”, שהן יותר משעשעות מאשר פותרות בעיות מלחמה. להלן אעיין בכמה מהן.
וכבר כתבתי על פרשת השבוע בשנים ב –
כי תצא תשע”ג
כי תצא תשע”ד
(נושאים = מצוות מעקה לגג, בתולי הנערה, וקצותה את כפה, להציל נרדף)
כי תצא תשע”ה
(נושאים עיקריים = כבוד האדם, בן סורר, תלייה)
אבל מסתבר שעדיין לא הכללתי את רשימת מצוות הפרשה והרי הן להלן – מתוך
http://www.ateret4u.com/online/f_01644_all.html#HtmpReportNum0035_L99
כי תצא
תקלב. לדון דין יפת תאר ככתוב בתורה.
תקלג. שלא למכר יפת תאר.
תקלד. שלא להעבידה אחר שבעלה.
תקלה. לתלות המחיב לתלות.
תקלו. שלא להלין התלוי.
תקלז. לקברו בו ביום וכן כל המתים.
תקלח. להשיב אבדה לישראל.
תקלט. שלא להעלים עיניו ממנה.
תקמ. שלא להניח בהמת חברו נופלת תחת משאה.
תקמא. לטען המשא שנפל עם חברו.
תקמב. שלא תלבש אשה עדי איש.
תקמג. שלא ילבש איש מלבושי אשה.
תקמד. שלא לקח אם על בנים.
תקמה. לשלח האם אם לקחה על הבנים.
תקמו. מצות מעקה.
תקמז. שלא להניח מכשול.
תקמח. שלא לזרע כלאים בכרם.
תקמט. שלא לאכל כלאי הכרם.
תקנ. שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות.
תקנא. שלא ללבש שעטנז.
תקנב. לשא אשה בכתבה וקדושין.
תקנג. מצוה שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם.
תקנד. שלא יגרשנה כל ימיו.
תקנה. מצוה על בית דין לסקל המחיב.
תקנו. שלא לענש האנוס בחטא.
תקנז. מצות על האונס שישא אנוסתו.
תקנח. שלא יגרשנה כל ימיו.
תקנט. שלא ישא סריס בת ישראל.
תקס. שלא ישא ממזר בת ישראל.
תקסא. שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם.
תקסב. שלא לדרש שלומם במלחמה.
תקסג. שלא להרחיק אדומי דור שלישי מלבוא בקהל.
תקסד. שלא להרחיק מצרי דור שלישי.
תקסה. שלא יכנס טמא להר הבית.
תקסו. מצוה להתקין מקום להפנות בו.
תקסז. מצוה להתקין יתד לחפר בו.
תקסח. שלא להסגיר עבד שברח אל אדוניו.
תקסט. שלא להונות עבד הבורח אלינו מחוצה לארץ.
תקע. שלא לבעל אשה בלא כתבה וקדושין.
תקעא. שלא להקריב אתנן זונה ומחיר כלב.
תקעב. שלא יתן הלוה רבית לישראל.
תקעג. להלוות לנכרי ברבית.
תקעד. שלא לאחר נדריו יותר משלשה רגלים.
תקעה. לקים מוצא שפתיו כמו שנדר.
תקעו. מצוה להניח השכיר לאכל מהמחובר שעושה בו.
תקעז. שלא יקח הפועל בידו יותר על אכילתו.
תקעח. שלא יאכל הפועל בשעת מלאכה.
תקעט. הרוצה לגרש את אשתו שיגרשנה בגט.
תקפ. שלא יחזיר גרושתו משנשאת.
תקפא. שלא יצא החתן מביתו כל השנה אפילו לצרכי צבור.
תקפב. מצוה שישמח החתן עם אשתו שנה אחת.
תקפג. שלא ימשכן בחובו כלים שעושים בהם אכל נפש.
תקפד. שלא לתלוש סימני צרעת.
תקפה. שלא למשכן בעל חוב בזרוע.
תקפו. שלא למנע המשכון מבעליו העני.
תקפז. להחזיר המשכון לבעלים בעת שצריך לו.
תקפח. לתת שכר שכיר ביומו.
תקפט. שלא יעיד קרוב זה אל זה.
תקצ. שלא להטות משפט גר ויתום.
תקצא. שלא למשכן בגד אלמנה.
תקצב. להניח לעניים השכחה.
תקצג. שלא ישוב לקחת השכחה.
תקצד. מצוה להלקות לרשע.
תקצה. שלא להוסיף להכותו.
תקצו. שלא לחסם בהמה בשעת מלאכתה.
תקצז. שלא תנשא היבמה לאחר עד שתחלץ.
תקצח. מצות יבום.
תקצט. מצות חליצה.
תר. מצוה להציל הנרדף בנפשו של רודף.
תרא. שלא לחום על הרודף.
תרב. שלא להשהות משקלות ומדות חסרות.
תרג. לזכר מה שעשה לנו עמלק.
תרד. למחות זרעו מן העולם.
תרה. שלא לשכח מה שעשה לנו.
וללימוד נרחב, נא לעיין באתר לעיל.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף (עיון במספר מצוות מענינות)
1.הפרדה מינית – לא יהיה כלי גבר על אישה
(פרק כא פסוק ה’)
מתוך
| תקמב | איסור לבישת בגדי איש לאישה | לא ילבש | ||
| תקמג | איסור לבישת בגדי אישה לאיש |
או לפי ספר החינוך
תקמב. שלא תלבש אשה עדי איש.
תקמג. שלא ילבש איש מלבושי אשה.
בטח כבר נכתב רבות על המין בתורה, נושא מעניין, לא אכנס אליו.
כבר בתחילת הפרשה מדובר על הסיפוק המיני של החיילים, ולעומת זאת, התורה מצווה על הפרדת זהות מינית, כל מין וזהותו, הזכר והנקבה, חייב ללבוש בגדים שמזהים את המין אליו היא או היא משתייכים. ולמין אחד אסור ללבוש את כליו ו/או בגדים של המין השני.
מעניין גם השימוש במילים לא כל כך מקבילות “כלי גבר” — “שמלת אשה”.
מתוך ויקיפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%90_%D7%99%D7%9C%D7%91%D7%A9
“לא ילבש הוא כינוי מקוצר לאיסור הלכתי מדאורייתא על נוהגי לבוש המיוחדים לבני המין השני. כינוי זה מתייחס למעשה לשני איסורים, אחד על גברים ואחד על נשים, למרות שלשון זו מופיעה רק באחד מהם. נספחים לאיסור זה מגבלות מדרבנן גם על נוהגי הופעה שונים המיוחדים לבני אחד המינים, כגון הסתכלות במראה, הסרת שיער בית השחי או צביעת שיער לגברים (במקום שבו אלו מנהגי נשים בלבד)…
הרמב”ם מנמק את האיסור בשני אופנים; האחד – לבישת בגדי המין השני מובילה לגירוי מיני, והשני – לבישת בגדי המין השני היא מנהג של עובדי עבודה זרה, וכלשונו:
“ודע שזאת הפעולה, כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי האנשים או האנשים בתכשיטי הנשים, פעמים תיעשה לעורר הטבע לזימה כמו שהוא מפורסם אצל הזונים, ופעמים ייעשה למינים מעבודת עבודה זרה כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה.”[6]
לא יהיה כלי גבר על אישה
האיסור “לא יהיה כלי גבר על אשה” כולל, מלבד האיסור ללבוש בגדי גברים, גם איסור ללבוש “עדי” (תכשיט) של גברים, או לגלח את הראש כפי שגברים מגלחים את ראשם (איסור מדרבנן).
לפי רבי אליעזר בן יעקב איסור זה כולל: “שלא תצא אשה בכלי זין (כלי נשק) למלחמה”, כיוון שכלי נשק הוא “כלי גבר”[7]. כך גם מתרגם אונקלוס את הפסוק “לא יהיה כלי גבר על אשה”: “לא יהי תקון זין דגבר על אתא” (לא יהיה כלי נשק של גבר על אשה). עם זאת, פוסקים בני זמננו התירו לנשים באזורי ספר להצטייד בנשק לצורך הגנה עצמית[8], ויש שהתירו זאת אף לחיילות[9].
לגבי מכנסיים לנשים, אסור לאישה ללבוש מכנסיים שמיועדים לגברים בגלל איסור “לא ילבש”, אף אם מדובר במכנסיים שנחשבים צנועים. לגבי מכנסיים שמיועדים לנשים קיימת מחלוקת בין הפוסקים. הרב עובדיה יוסףוהרב מרדכי אליהו כתבו שהם מותרים כיוון שהם מיוחדים לנשים, ומכל מקום ללא חצאית מלמעלה אסרו אותם מטעמי צניעות[10]. לעומתו, הרב יצחק יעקב וייס סבור שמכנסיים מעצם טבעם נחשבים כ”כלי גבר”, אף־על־פי שהם “משונים קצת”, ולכן אפילו אם הם מיוחדים לנשים חל עליהם איסור “לא ילבש”, ואסורים אפילו “היא בעצמה בביתה”[11]. למעשה, לבישת מכנסי פיג’מה לנשים מקובלת מאוד גם בציבור הדתי והחרדי.
לא ילבש גבר שמלת אישה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיסור “לא ילבש גבר שמלת אשה” כולל אף הוא פרטים נוספים, מלבד לבישת בגדים ותכשיטים המיוחדים לנשים. כך לדוגמה, אסור מדרבנן לגלח את שער בית השחי והערווה, כיון שגילוח שער זה הוא פעולה מיוחדת לנשים;[12] אך אם מקובל במקום מסוים שגם גברים יגלחו שער זה – הדבר מותר. בכל מקרה, אם הדבר נעשה מתוך צורך רפואי – הדבר מותר. כמו כן, אסור לגבר לצבוע שערות לבנות בשחור, לתלוש שערות לבנות מתוך השחורות, או להסתכל בראי[13]. שכן גם פעולות אלה מיוחדות לנשים; ברם בזמננו שדרך האנשים להסתכל בראי – הדבר מותר..
(ע”כ. מוזר ביותר)
ומתוך
www.biu.ac.il/JH/Parasha/kitabo/reg.html
אחת ממצוות התורה על שמירת ההפרדה בין המינים גם בלבוש ובתפקידים שכל אחד מן המינים צריך למלא, באה לידי ביטוי בפרשת ‘כי תצא’:]1[ “לא יהיה כלי גבר
על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה’ א-להיך כל עשה אלה” )דב’ כב, ה(. נשים לב שלגבי האישה נאמר …”לא יהיה כלי”, ואילו לגבר נאמר “לא ילבש”. רש”י
ילבש גבר שמלת אשה.
ר’ אברהם אבן עזרא מקשר את הדברים למה שנאמר בתחילת הפרשה – עניין המלחמה. אין דרכה של האישה לצאת למלחמה כיוון שתפקידה הוא בבית – ללדת ילדים ולגדלם, “להקים
הזרע”. אישה שיוצאת למלחמה זאת אישה שאינה יכולה למלא את תפקידה וייעודה, אולם אינה משנה את מינה. וכיוון שהאיש אינו יכול להתנזר ממין ובפרט בהיותו
במלחמה, כך גם האישה, ועל כן לפי ראב”ע “תבא בדרך לידי זנות”. וכן, הנער הצעיר “שלא נתמלא זקנו” וקל לו להתערב בין הנשים, ינאף. ראב”ע מצביע על המנהג
הנכון שהיה בעם ישראל כדי למנוע אפשרות כזו, ומציין שאותו מנהג רווח גם בשאר המלכויות – הפרדה בין המינים בלבוש וממילא גם בתפקוד….
אברבנאל מעלה בפירושו שתי סיבות עיקריות לאיסור הזה. האחת היא בדומה לעיל – הזנות והחטא, והסיבה האחרת היא – שמירת טבע הבריאה כפי שנבראה על ידי ה’ מבלי
לשנותה. שינוי טבע הבריאה הוא כאשר המין האחד רוצה להדמות ולהיות כמו המין השני הן בלבושו והן באורח חייו, גם אם מבחינה פיסית הזכר אינו הופך לנקבה )אז
לא היה ידוע עדין על ניתוח לשינוי המין( ולהפך. עצם ההתנהגות והלבוש כמו המין השני מורה על רצון לשינוי, ואולי בסופו של דבר הנוהג כך יטמיע בתוכו את התנהגותו
של המין השני, וזהו שינוי בבריאה כפי שכותב אברבנאל:..
ר’ משה אלשיך מסביר בפירושו על אתר את האיסורים הללו כסייג וגדר כנגד תקלות אפשריות במה שקשור למצווה הקודמת – המצווה לסייע לזולת כאשר חמורו רובץ תחת
משאו. בעל החמור עלול להתחפש לאישה על ידי לבישת בגדי נשים, וכשיראה אישה בדרך יפיל את חמורו כדי שהאישה תבוא לסייע לו ויתקוף אותה. או להפך – האישה
תלבש בגדי גבר כדי למנוע היטפלות אליה בדרך מצד גברים שאינם רגילים לראות אישה נוהגת בחמור עם משאו. ואז, כאשר החמור ייפול תחת משאו יבוא גבר לעזור לה )בחשבו
שהיא גבר לפי לבושה(, ותוך כדי עזרה יתברר לו שהיא אישה ולא יוכל להתגבר על יצרו. התוצאה בשני המצבים הללו היא שמצווה גוררת עבירה ולכן כדי להישמר מן
העבירה יימנעו מלעשות מצווה. לכן בא האיסור של לבישת גדי המיבן השני, כדי שאפשר יהיה לקיים את המצווה הראשונה ללא חשש. (ע”כ)
ומתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/dm-22-05.html
…המלבי”ם הסביר, שהמחלוקת היא בפירוש המילים “כלי” ו”שמלה”: לפי פירוש 1 כלי = שמלה = בגד, והאיסור על שני המינים זהה (אסור ללבוש את בגדי המין השני); לפי פירוש 2 כלי = נשק, ו שמלה = תכשיט, והאיסור על שני המינים שונה (לנשים אסור ללבוש בגדי מלחמה ולגברים אסור להתקשט בתכשיטי נשים).
(ע”כ. פשוט וללא הסתבכויות)
ואוסף מאמרי חז:ל בנושא, ב –
http://www.aspaklaria.info/020_KAF/%D7%9B%D7%9C%D7%99%20%D7%92%D7%91%D7%A8.htm
(לא אצטט)
ודיון הלכתי בנושא ניתן ב –
http://olamot.net/shiur/%D7%9C%D7%90-%D7%99%D7%9C%D7%91%D7%A9
(לא אצטט)
ומתוך דיון על צניעות ולבישת מכנסיים ב –
http://www.responsafortoday.com/vol4/6.pdf
אין לקבוע כללים אוניברסליים המתאימים לכל מקום ומעמד. נראה בהמשך תשובתנו שריבוי השיטות והכללים המופיעים אצל הפוסקים משקפים נסיון להתאים את ערך הצניעות לנסיבות והקשרים משתנים. יש נסיון לגשר בין הצורך לשמור על הצניעות, והצורך להתיר ניהול חיי חברה תקינים. בחברה שלנו בוודאי שלא ניתן ולא רצוי לסגור את האשה מאחורי סורג ובריח ויש להמליץ על דרך שתכבד את ערך הצניעות מבלי לפגוע בנוחיותה של האשה המודרנית בחברה. ישנם ארבעה איסורים שיש לדון בהם בקשר לשאלה זו ואלו הם: 1″ (לא תקרבו לגלות ערוה” (ויקרא י”ח:ו’). 2″ (והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר” (דברים כ”ג:ט”ו). 3″ (לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלה אשה” (דברים כ”ב:ה’). 4″ (ובחוקותיהם לא תלכו” (ויקרא י”ח:ג’). 58 1″ (לא תקרבו לגלות ערוה” (ויקרא י”ח:ו’) מצווה מן התורה להתרחק מכל דבר ערוה. פרשו חכמים את האיסור הזה, שעל האדם להיזהר מלהביט בכל דבר ערוה, או כל דבר המעורר אצלו תאוה מינית. כמו כן אסור לו להביא את עצמו למצב שהוא מהרהר על אשה או בתאות בשר, ועליו להמנע מכל דבר המביא לידי הרהור כזה. את מהות האיסור מסביר בעל ספר החינוך כך: כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה ולא בדיבור, ולא שום רמז לקרב דעת האשה . . . עם דעתו אלא באשתו בלבד . . . ואין באיפשר להגיד פרטי העניינים . . . ולכן הזכירו זכרונם לברכה קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמו עצמו לפי מה שימצא . . . כי ה’ יראה ללבב (ספר החינוך, מצוה קפ”ח, מהד’ שעוועל, עמ’ רס”ח). חז”ל הבינו שקשה לגדור גדרות ליצר, ואין לתת לו שיעורים ומידות. כל התקרבות אל הערוה עלולה לפרוץ גדר, ולכן הקפידו להתרחק ממנו ככל שניתן. את הכלל המרכזי בענין זה אנו מוצאים בדבריו של רב ששת, המובאים בתלמוד הבבלי (שבת ס”ד ע”ב): “אמר רב ששת . . . כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאילו מסתכל במקום התורפה”. וכן נפסק להלכה בספרי הפסק. וכך לשון הטור (אבן העזר סימן כ”א): צריך אדם להתרחק מן הנשים מאוד מאוד. אסור לו לקרוץ בידיו וברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מן העריות, ואסור לשחוק עמה או להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה, ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל אפילו בבגדי צבועין של אשה שהוא מכירה….
כיון שבחברה שלנו המכנסיים הם לבוש מקובל אצל הנשים , אין מקום לקרוא להם בשם כלי גבר. 2 (ברוב המקרים יש למכנסי נשים צבע או גזרה מיוחדים, השונים מאלו של גברים. מספיק בשינוי זה כדי שהבגד לא ייחשב ככלי גבר. 3 (בגד שהוא משותף לגברים ולנשים כאחד, כגון מכנסי הג’ינס, אינו נכלל באיסור כלי גבר, ועל כך יש סיפור בתלמוד: בבלי נדרים מ”ט ע”ב (הסיפור תורגם מארמית לעברית): אשתו של רבי יהודה יצאה וקנתה צמר ועשתה ממנו גלימה מרוקמת. כאשר היא יצאה לשוק היא היתה מתכסה בה, 65 וכאשר יצא רבי יהודה להתפלל היה מתכסה בה ומתפלל. 4 (האיסור ללבוש בגד המיועד לבן המין השני הוא רק כאשר כוונת המעשה היא להדמות למין השני. כאשר אין הכוונה לכך אין בכך איסור.(וכך נאמר בספרי דברים פיסקא רכ”ו, מהד’ פינקלשטיין, עמ’ 258.( לפיכך אין מקום לאסור לבישת מכנסיים או מכנסיים קצרים בחברה שלנו משום “לא יהיה כלי גבר על אשה”.(ע”כ)
- על זנות – לא תהיה קדשה… ולא יהיה קדש (פרק כג פסוק יח’)
תקע. שלא לבעל אשה בלא כתבה וקדושין.
או
| תקע | איסור זנות | איסור קדשה (קידושין,כתובה, נישואין) |
נושא קצת רגיש – ? למה קדשה, למה לא זונה? ועוד קדש???. האם האיסור הוא רק על זנות כעבודת אלילים? כבר פגשנו את ה”זונה” = קדשה” בפרשת וישב. וקראנו על גילוי עריות בפרשת וירא. תורה לא מתעלמת מהכוח ומהפעילות המינית. להיפץ המצווה הראשונה, פרו ורבו, או במילים אחרות, קדימה למיטה.
מתוך
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=652
להגדרת הזנות
קשה להגדיר את מהות הזנות, ובעיקר להבדילה במדויק ממערכות יחסים אחרות הכוללות יחסי אישות שלא במסגרת נישואין. מקובל להציע הגדרות אחדות, העיקרית שבהן מתייחסת לשלושה מאפיינים. המאפיין הראשון, והוא החשוב שבהם, הוא התשלום. כלומר, מדובר בעסקת חליפין של טובת הנאה כלכלית (בעיקר כסף) תמורת שירותי מין (וההלכה מדברת בפירוש על “שכרה” של הזונה). המאפיין השני הוא שאין בין הצדדים מערכת יחסים כלשהי, רגשית או חברית או עסקית או אחרת, פרט לעסקה פשוטה של מין תמורת כסף. והמאפיין השלישי הוא שהזונה מציעה עקרונית שירותים לכל מי שמסכים לשלם עבורם, והיא מכונה בהלכה “מופקרת לכל”. ..
על הזנות במקרא
מוזר הדבר שהמקרא מתייחס לזנות רק בחמישה פסוקים קצרים. וראוי להעיר שהשורש זנ”ה מציין במקרא ‘בגידה’ ו’מעשים שלא ייעשו’ יותר משהוא מציין תשלום עבור יחסי מין[3]. הפסוק …. היחיד המגנה את התופעה:
אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה (ויקרא יט, כט).
פסוק זה, המדבר באיסור האב להזנות את בתו, מכוון כנראה למנהג שרווח בעולם העתיק, ולפיו יש לאב זכות גם על גופה של בתו. בחוזים אכדיים אחדים מצינו סעיף המדבר במפורש על אב המוכר את בתו ומתיר לקונה להעסיקה בזנות[4].
נוסף על איסור זה, מצינו איסור מפורש לכוהנים שלא לשאת אישה זונה לצד איסור נישואי כוהן עם גרושה או חללה. וזה לשון המקרא:
אשה זונה וחללה לא יקָּחו ואשה גרושה מאישהּ לא יקָּחו, כי קדוש הוא לאלהיו (ויקרא כא, ז).
שני פסוקים נראים כעוסקים בעניין זה, אלא שמשמעותם אינה ברורה לחלוטין:
לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ולא יהיה קדש מבני ישראל. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה’ אלהיך לכל נדר, כי תועבת ה’ אלהיך גם שניהם (דברים כג, יח-יט).
ויש מחלוקת בדבר מהות הקדשה והקדש. מתרגום אונקלוס עולה שאין מדובר בזנות רגילה אלא בנישואי עבד לבן חורין. ובלשונו של אונקלוס: “לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא” – ‘לא תהיה אשה מבני ישראל לעבד ולא ישא איש מישראל אישה אמה’.
ויש מי שגורס שמדובר בזנות פולחנית המשולבת בעבודת אלילים, שהייתה מקובלת בתרבות היוונית, ויש תיאורים רבים שלה[5]. הסברה היא שהייתה תופעה דומה גם בתרבות המזרח העתיק בכללה[6], ומכאן הסבר גם לחטא בני ישראל בשטים[7]. אך יש מי שסבור שאין כל ראיה לזנות פולחנית באזורנו בתקופה זו[8]. מכל מקום, נראה שעם היעלמות עבודת האלילים, היטשטשו ההבדלים בין הקדשה לזונה רגילה….
אמנם חז”ל אינם אומרים בשום מקום שהזנות אסורה מן התורה, אך הם מתייחסים אליה כאל תופעה לא רצויה האסורה הלכתית, למצער מדברי חכמים[1אאא].
…
וראוי לתת את הדעת לעובדה שתהא דעת חכמים אשר תהא, הם לא יכלו לעשות הרבה בעניין. באימפריה הרומית הייתה זנות ממוסדת בגלוי בכל שוק ובכל עיר. רק עליית הנצרות והשפעתה הביאו להפחתת התופעה לאחר מאות שנים[18].
דעת הרמב“ם
הרמב”ם הוא אולי הפוסק המדבר חד-משמעית נגד הזנות, ולאמתו של דבר נגד יחסי אישות שלא במסגרת נישואין. לדעת הרמב”ם, כוונת איסור “לא תהיה קדשה מבנות ישראל” היא שמותר לקיים יחסי אישות אך ורק במסגרת נישואין ואף אומר בהסתמך על התלמוד: “אסור לעבור על פתח אשה זונה, עד שירחיק ד’ אמות, שנאמר: ‘ואל תקרב אל פתח ביתה’ (משלי ה, ח)”[19].
(ע”כ)
ומתוך
http://tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/qdja.html
כמו שבלשון ימינו “נערת ליווי” היתה במקור נערה שתפקידה רק ללוות, במשך הזמן התחילו גם לקיים יחסים עמה, עד שבימינו המושג “נערת ליווי” הפך שם נרדף לזונה; כך גם לגבי המושגים “מכון עיסוי” או “מכון בריאות”; כך ייתכן שקרה גם למושגים ” קדש ” ו” קדשה “:
- במקור הם היו א/נשים שהקדישו את עצמם לשירות במקדש לאל כלשהו (ראו בהמשך פירוש 2);
- במשך הזמן, בעקבות המפגש המתמשך עם א/נשים רבים שבאו למקדש, התחילו גם להציע “שירותי מין” (ראו בהמשך פירוש 3);
- עד שהמושג הפך שם נרדף לזנות (ראו בהמשך פירוש 1).
- להבין את הפסוקים שבהם יש הקבלה בין “קדשה” לבין “זונה”. אפשר גם לפרש שיש הבדל בין המושגים, למשל:
- ייתכן ש זונות הן נשים שמפקירות את גופן רק מדי-פעם, ו קדשות הן נשים שמפקירות את גופן באופן קבוע ו”מקצועי”; (ראו גם הנשים חוטאות באשמת הגברים);
- ע”פ ההלכה, זונה היא אישה שקיימה יחסים, אפילו פעם אחת, עם אדם שאסור לה להינשא לו (ראה בפירוש השורש זנה), וקדשה היא אישה שמקיימת יחסים באופן מופקר, גם עם אנשים שמותר לה להינשא להם.
- הגיינה – ויד תהיה לך מחוץ למחנה… ויתד תהיה לך…על אזנך
(פרק כב פסוק יג’)
| תקסו | מצוות התקנת יד במחנה | והיה מחניך קדוש | ||
| תקסז | מצוות נשיאת יתד במחנה |
מתוך ספר החינוך
תקסו. מצוה להתקין מקום להפנות בו.
תקסז. מצוה להתקין יתד לחפר בו.
להיות לכל אחד מבני החיל, יתד תלויה עם כלי מלחמתו, או כלי אחר שראוי לחפר בו, כדי שיחפר בו מקום בארץ לעשות בו צרכיו בדרך המוכנת לזה (עי’ ספהמ”צ להרמב”ם עשה קצג ובהל’ מלכים פ”י), ועל זה נאמר (דברים כג יד) ויתד תהיה לך על אזנך. פרוש אזנך כלי זין.
ושרש מצוה זו, וכל ענינה במצוה הקודמת לה. וזה הפסוק הואיל ובא לידינו נכתב עליו המדרש שסמכו לו זכרונם לברכה בגמרא שאמרו (כתובות ה, ב), למה אצבעותיו של אדם עשויות כיתדות, כלו מר שהן משפות ? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יתן אצבעו לתוך אזנו, שנאמר ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא אזנך. (ע”כ)
ומשהו קצת רוחני בעניין קצת (הרבה)גשמי מובא מתוך
“מנין נלמד איסור הוצאת שם רע? מנין נלמד האיסור על דיבור לשון הרע? דיני צניעות – היכן מקורם? אין להסתכל באשה ואפילו פנויה – מנין? שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, מהו המקור לכך? לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאבק שעל רגליו. מנין? לא יהרהר אדם בד”ת בבית המרחץ, מנין? אם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באוזניו, מהיכן למדה הגמ’ בכתובות דין זה?
מפתיע מאד, אך לא אחרת מאשר פרשת המחנה הצבאי מהוה מקור לכל עניינים אלה. וגם הלכות תפילה ונקיון בית הכנסת ובית המדרש נלמדים דווקא מפרשיה זו. הייתכן שדווקא המחנה הצבאי המוכר לכולנו יכול ללמדנו הלכות אלה? אם ננסה מעט להעמיק בפרשייה זו – נוכל אולי להבין את התמיהות הנ”ל!
העובדה הראשונה … היא שפרשתנו, פרשת כי תצא, פותחת בענייני מלחמה – “כי תצא למלחמה… וראית אשת יפת תואר”, מסיימת בענייני מלחמה – מחיית עמלק, ובמרכזה ממש סוגיית המחנה הצבאי. “כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל תוך המחנה ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך כי ידוד אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך” (כג’ י’ – טו’)
מתחילת הפרשה עד פרק כ”ג פס’ ט’ – 52 פס’
פרק כ”ג פס’ י’ – ט”ו – 6 פס’
פרק כ”ג פס’ ט”ז – סוף הפרשה – 52 פס’
עובדה זו יש בה אולי להצביע על מרכזיותה וחשיבותה של פרשיה זו, ביחס לשאר הפרשיות שבפרשת כי תצא ולפרשיה עצמה!
המילה מחנה חוזרת על עצמה 7 פעמים עובדה המעידה על מרכזיותה[1].
- פסוקי’: כי תצא מחנהעל אויבך ונשמרת מכל דבר רע
- י”א: (איש אשר לא טהור) ויצא אל מחוץ למחנה
- (-): לא יבוא אל תוך המחנה
- י”ב: וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה
- י”ג: ויד תהיה לך מחוץ למחנה
- ט”ו: כי ה’ אלוקיך מתהלך בקרב מחניך
- (-): והיה מחניך קדוש
לעניות דעתי אנו מוצאים במבנה זה תקבולת כיאסטית ניגודית.
המסגרת של הפרשה מתארת את המציאות, (1) יציאה של האדם מביתו הקבוע אל מחנה צבאי זמני כאשר בצמוד אליה ההוראה “ונשמרת מכל דבר רע”, ומדוע? התשובה נמצאת בסוף הפרשיה – (7) “והיה מחניך קדוש”. בצאתך למחנה הצבאי – דע לך – שזהו מחנה קדוש. – זוהי המסגרת.
{ובסיום המאמר משהו מעניין –
* אם תרצו על דרך הדרש ניתן אולי ללמוד מפרשתנו משהו בקשר לסוגיית שרות בנות בשדה הקרב. פרשיה זו נמצאת בין 52 פס’ שלפניה ובין 52 שלאחריה. א”כ בן (בגימט’) מלפניו ובן (בגימט’) מאחריו ובאמצע הצבא. דבר הלמד מעניינו…(ע”כ. לא הבינותי כל כך}
ומתוך סיכום מפרשים שונים ב –
http://sodtorah.co.il/pirush.php?book=&perek=%E3%E1%F8%E9%ED%20%F4%F8%F7-%EB%E2&pasuk=%E9%E3&trans
ר”א אבן עזרא אל”ף אזנך. נוסף מגזרת והזונות רחצו: וכסית. כי כל דבר נראה לעינים והוא מגונה יוליד דמות גנאי בנפש:
בעל הטורים ויתד תהיה לך על אזנך. רמז שאם שמע נבול פה שיכוף אצבעו לתוך אזנו וזהו ויצאת חוץ שלא לשמוע נבול פה צא חוץ מן הבית או תכוף אצבעך לתוך אזנך. ובמדרש ויתד תהיה לך על זכות האבות שהוא כיתד תקוע לישראל. ויתד. בגימטריא והאבות: ויתד תהיה. לך על אזנך. בגימ’ מדותי תהיה על אזנך. כלומר י”ג מדות יהיו כלי זיין שלך: וחפרת. ב’ במס’ דין ואידך (איוב יא, יח) וחפרת לבטח תשכב. זהו מה שאמרו לעולם יבדוק אדם עצמו לצרכיו קודם שישן וחפרת וכסית את צאתך ואז וחפרת לבטח תשכב:
כלי יקר
והקרוב בעיני שראה לדרוש פסוק זה, אמה שנאמר כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. ודרשו רז”ל (ספרי תצא קיט) דיבור רע דהיינו שישמור עצמו מלשון הרע ובילקוט מביא על זה פסוק בשוט לשון תחבא (איוב ה, כא) וטעמו של דבר פירש הרמב”ן כדי שלא ירבה ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה יותר מן האויבים, והיה קשה לבר קפרא שנאמר ונשמרת מכל דבר רע. דיבור רע, ולא פירש במה יהיה נשמר ממנו ע”כ ראה לומר שפסוק ויתד תהיה לך מבאר מהות השמירה והיא כדרך שנאמר בשוט לשון תחבא. והיינו שיחביא ויסתיר את עצמו כמסתיר פנים ממנו ולעשות עצמו כלא שומע ולהיות מן הנעלבים ולא מן העולבין שומעין חרפתם ואינן משיבים, ובזה ישקיט הריב. כדרך שאמר חכם אחד מעולם לא חרפני אדם כי אם פעם אחד פירוש שלא השיב למחרפיו ועי”ז השתיקו שלא חזר לגלות על ערותו שנית ובזה כיסה את צאתו דהיינו חרפת קלונו שנמשל לקיא צואה בלי ספק וזה הוא עיקר כלי זיינו של אדם כי בשתיקה ינצח ולא כשישיב לו.
ולהנחה זו יהיה אזנך כפשוטו כלי זיין, ובוי”ו של ויתד נרמז כל דרוש זה כי כל וי”ו מוסיף על ענין ראשון לומר לך שהשמירה מכל דיבור רע של לה”ר הוא שיניח אצבעו הדומה ליתד לתוך אזנו וזהו כלי זיינו המצילו משוט לשון, ואמר הכתוב שכדומה לו יש עוד יתד נוסף על סתם כלי זיינו אשר בו יחפור בארץ לכסות צאתו כך הוי”ו מרבה בכיוצא בו אצבע הדומה ליתד אשר בו יחפור באוזן לעשות עצמו כלא שומע ובזה יכסה קלונו וצאתו, כמ”ש (משלי יב, טז) וכוסה קלון ערום. והאצבע הוא כלי זיינו נוסף על סתם כלי זיינו אשר בהם ילחם בסתם מלחמה שבידים, אבל במלחמה הבאה משוט לשון אין טוב כ”א להחבא באצבע וזהו כלי זיינו כנגד פי המדבר בלה”ר ויורו המורים בחץ שחוט לשונם ואין כתריס בעדם כי אם השתיקה, ובדרך זה אין צורך לשנות מילת אזנך כי היא כלי זיין כפשוטו וסמך הצלה זו לפסוק המדבר בכיסוי צואה כי שניהם ענין אחד.(ע”כ)
ומתוך
www.tora.co.il/parasha/meat/ki_teze_64.doc
אם נדמה לנו שהקפדת התורה על דמות המחנה, מצטמצמת לתחום המיני בלבד, הנה באים פסוקים מפורשים בפרשה זו ומלמדים אותנו שיש תחום נוסף עליו מקפידה התורה, והוא נוגע לניקיונו הפיזי וההיגייני של המחנה – פשוטו כמשמעו:
“ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמחה חוץ,
ויתד תהיה לך על אזנך, והיה בשבתך חוץ
וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך” (כ”ב, יג-יד).
כנקודת מוצא להבנת המסר העולה מפסוקים אלה, הבה נדקדק בהם מעט לאור פשוטו של מקרא:
פסוק י”ג מצווה עלינו לקבוע “יד” מחוץ למחנה, לצורך עשיית הצרכים. ו’יד’ זו אינה אלא מקום מוגדר ומסודר: “אתר מתוקן” כתרגום אונקלוס.
שימו לב: התורה אינה מקפידה רק על ניקיון המחנה – מבית, שכן אילו היתה זו כל מגמתה, היתה יכולה להסתפק בציווי לצאת אל מחוץ למחנה לעשיית הצרכים ותו לו.
הדרישה לקבוע ‘אתר מתוקן’ מלמדת אפוא על רצון התורה לשמור על איכות-הסביבה כולה ולמנוע את זיהומה גם מחוץ למחנה.
בפסוק י”ד מציינת התורה כי על החייל להצטייד באת-חפירה (“יתד”) אשר תהיה חלק מחגורו האישי (“על אזנך”) כדי שיהיה מזומן בכל עת לטיפול נאות בצרכיו.
אף כאן עלינו לשים לב לפרטי המצווה:
לכאורה די היה בצווי על כיסוי הצואה כדברי הכתוב בסופו:
“ושבת וכסית צאתך”, ברם התורה אינה מסתפקת בכך ותובעת: “והיה בשבתך חוץ – וחפרת בה…” היינו – עליך לחפור גומה, ולהטמין את צואתך במעבה האדמה ולא מעליה, במגמה להשוות לסביבה – תדמית נאה.
כה אמר הרס”פ!
כדי להמחיש את הדברים, אספר אנקדוטה מתקופת הטירונות בצבא:
היה זה באחת ה’סדרות’ שהתקיימו באזור יערות מנשה, הרחק ממקום ישוב. אך הרס”פ שלנו שהקפיד מאוד על כללי סניטציה והגיינה, אסף אותנו והרעים עלינו בקולו: “המחנה אינו הפקר, ואוי למי שייתפס כשהוא עושה את צרכיו בתחום המאהל. לשם כך נקבעה פינה מיוחדת מחוץ למחנה, ומכיוון שאין שם מבנה שרותים מסודר, אני דורש מכל אחד מכם להיות צמוד לאת חפירה, לצורך כיסוי הצואה. ו…שימו לב לעוד דבר קטן: אני לא רוצה שתשאירו לי ‘גבשושיות’ בשטח… קודם חופרים גומה, עושים את הצרכים ואחר כך מכסים. האם זה ברור?”
לא יכולתי להתאפק וקראתי לעבר הרס”פ:
“המפקד! אתה פשוט תלמיד חכם! נתת לנו כעת שיעור בפרשת ‘כי תצא’ ולימדת אותנו את מצוות כיסוי הצואה על כל פרטיה ודקדוקיה”.
לפי תומי הייתי סבור שהרס”פ ישמח למחמאה שחלקתי לו, אך הלה, שהיה בור ועם הארץ, נתן בי את עיניו ושאל בלגלוג: ” מה באמת? בשטויות כאלה עוסקת התורה שלכם? מוטב היה שתשאיר את הטיפול בזבל – לנו הרס”פים!”
באותה שעה כמובן שלא עניתי לו (…רק זה היה חסר לי, לעצבן את כל הפלוגה שציפתה בקוצר רוח לרגע מנוחה…), אבל עכשיו אחרי ארבעים שנה (בהם עומד החייל על דעת רבו הרס”פ…) אני חש צורך להתמודד עם דברי הלעג שלו ולומר לו:
אכן כן ידידי הרס”פ המלומד! תורתנו הקדושה אינה בוחלת מלעסוק ב’פכים קטנים’ – כגון ענייני נקיון וסניטציה – מפני שהיא תורת חיים, הנוגעת לכל תחומי החיים, ולא רק להשגות עליונות ולסודות נסתרים. ….. (ע”כ)
ומתוך מדריך של משרד החינוך ב –
cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/1983B24A…/AniSvivati1.do
ב. רמב”ם, משנה תורה, הלכות מלכים פרק ו’ הלכות י”ד- ט”ו:
אסור להיפנות בתוך המחנה, או על פני השדה בכל מקום;
אלא מצות “עֲשֵׂה” לתקן דרך שם מיוחדת להיפנות בה, שנאמר “ויד תהיה לך, מחוץ למחנה” (דברים כ”ג, 13).
וכן מצות “עשה” להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו -יֵצא באותה הדרך, ויחפור בה, וייפנה, ויכסה: שנאמר “ויתד תהיה לך, על אזנך . . .” (דברים כ”ג, 14).
ואוסף מדרשי חז”ל על הנושא – בית הכסא- ניתן ב –
http://www.aspaklaria.info/002_BET/%D7%91%D7%99%D7%AA%20%20%20%D7%9B%D7%A1%D7%90.htm
(מעניין ומומלץ אבל לא אצטט)
ולהבדיל לגיוון, משהו על המצאת המאה – ההיסטוריה של השירותים, ב –
http://centinvent.blogspot.com.au/2010/04/1.html
(מעניין. לא אצטט)
אם כבר אז גם משעשע לעיין ב –
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3970431,00.html
סליחה – נסחפתי)
ועל המילה :אזניך: -מתוך הסבר על האות ז” ב –
https://groups.google.com/forum/#!topic/lashon-al-kze-halashon/GxNC6je1_xY
…זי”ן: לאורך הדורות התפרש ככלי לחימה. בספר: “תורת המלחמה בארצות המקרא”‘ (שאחי הקטן קיבל לבר המצווה בשנת ה’תשמ”א ואני קראתי בו בשקיקה), יגאל ידין התאמץ להראות, שהיה כלי לחימה שאכן נראה כך. יש לשאר שמדובר בכלי כלשהו הקשור עם תזונה דווקא ומזון ולא מלחמה (אף שהמלים לחם ומלחמה בעלי אותן אותיות שורש, ולא בכדי). אולי כלי עשוי ממתכת העושה צליל זזזז ויש דמיון מסויים לצורת אות זו בעברית העתיקה למחרשה הקדומה (צורתה כאות Z עם הקו העליון והתחתון בולטים מעבר למרכז האות, ושני קווים מחברים ביניהם במקום האחת שבאות האנגלית). אפשרות אחרת באה מכיוון הנגינה: בלועזית – בשפות אירופאיות זינג הוא שירה, ו’זוינג’ בספרי איורונים הוא הצליל המופק מכלי מיתר.
על פי השיטה שאותיות אלו מייצגות את אברי הדיבור, יתכן שזי”ן הינו לעשה ייצוג השיניים בתוך הפה.
אפשרות אחרונה, המתאימה לשיטת שתי הרשימות, וכמקדים את האותיות יו”ד – ידית, וכ”ף – כף איסוף או חפירה, כלי עבודה ששמותיהם שאולים מאברי האדם, יתכן שהוא זי”ן מביעה ידיות צד, הנקראים אזניים, או חגורה התופסת את כלי העבודה, וכפי הפסוק “ויד תהיה לך על אזניך“…
3. עונש מלקות – 40 יכנו לא יוסיף
(פרק כה פסוק ב’)
| תקצד | מצוות בית דין להלקות רשע | מלקות (בית דין) | עשה רכד | |
| תקצה | איסור הוספת הכאת רשע, והכאת כל אדם |
תקצד. מצוה להלקות לרשע.
תקצה. שלא להוסיף להכותו.
למה 40, למה 39 ולמה “ונקלה אחיך לעיניך. והאם בכלל אי פעם בוצע העונש?
מתוך
…ברוב טובו המציא לנו הקב”ה דרכים להיפטר מעוונותינו, ישנם מעשים שבתשובה גרידא הם נמחלים ומתכפרים, וישנם הזקוקים לעונש כי להסירם, כשאחד מהם הוא עונש המלקות.
המקור לחויב המלקות מתבאר בפרשתינו “והיה אם בן הכות הרשע… והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, ארבעים יכנו לא יוסיף”. במסכת מכות ( כ”ב) נחלקו חכמינו ז”ל, לדעת רבי יהודה דברי התורה כפשוטם ועל העבריין ללקות ארבעים מלקות במלואן. לעומתו חכמים סוברים שמספר המלקות אינו אלא שלושים ותשע, ולדעתם כוונת הכתוב על מספר הסמוך לארבעים “כדי רשעתו במספר, ארבעים יכנו”, מספר הסמוך לארבעים והיינו שלושים ותשע.
הרמב”ן מצטט את דברי חז”ל מדוע נקבע מספר הארבעים, כלשונו: וטעם הארבעים כפי מדרשו, לפי שעבר על התורה שניתנה בארבעים יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר לארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשין.
דרשות רבות נאמרו על כך שחז”ל הפחיתו מכה אחת מהארבעים מכות. עוד מובא להסביר בספר ארץ צבי שלימדונו חז”ל שעבירה של יהודי אף פעם אינה מושלמת, גם אם הוא עבר עבירה במזיד, תמיד ניתן למצוא בה צד זכות כלשהי, לפיכך גם העונש לא ניתן במלואו ואנו גורעים ממנו.
ומתוך
https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=7086
הפרק השלישי במסכת מכות, העוסק בחיוב מלקות. בתורה נאמר: “וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ” (דברים כה, ב-ג). לכאורה מפורש בכתוב שהעונש של הרשע הוא ארבעים מלקות. אולם, במשנה (כב עמוד א) מצינו מחלוקת. לדעת תנא קמא אין מלקים אלא שלושים ותשע מלקות, ואילו רבי יהודה סובר שמלקים ארבעים מלקות. עוד מבואר במשנה שאומדים את האדם כמה מלקות הוא יכול לסבול על פי בריאותו. במקרה של אדם שבמצב בריאותו כמות שכזו תסכן את חייו מספר המלקות מופחת. להלכה נפסק כדעת תנא קמא (רמב”ם סנהדרין יז, א).
כיצד ניתן להבין את דעתו של תנא קמא שהיא לכאורה נגד המפורש בכתוב? הגמרא (כב עמוד ב) מבארת כי אילו היה כתוב בתורה ארבעים במספר, ודאי שהיה צריך להלקות ארבעים מלקות. אך כיון שנאמר קודם במספר ורק לאחר מכן ארבעים, יש לקרוא את שני הפסוקים ברצף- “במספר ארבעים”. לפי זה כוונת התורה הוא למנין הסמוך ומשלים לארבעים, דהיינו שלושים ותשע. אך עדיין צריך לשאול מדוע התורה לא כתבה במפורש שלושים ותשע?
הרא”ש (פסחים י, מ) נותן תשובה מקורית לשאלה זו. הוא מסביר שדרך התורה כאשר יש מספר שהוא אחד פחות מהעשירית, לעגל למעלה להשלים את העשירית. בכך הוא מסביר מדוע כתוב לגבי מלקות ארבעים למרות שבאמת מלקים רק שלושים ותשע. כך הוא מסביר גם מדוע לגבי ספירת העומר כתוב “תספרו חמשים יום” (ויקרא כג, טז) למרות שצריך לספור רק ארבעים ותשע יום. לכן גם כתוב שבבית יעקב היו שבעים נפש (בראשית מו, כז) כאשר באמת היו רק ששים ותשע (אולם עיין אבן עזרא בראשית מו, כג שדחה פירוש זה לגבי נקודה זו).
הרמב”ם (פירוש המשנה מכות ג, יא והלכות סנהדרין יז, א) מסביר את כוונת המשנה והגמרא בצורה אחרת לגמרי. הוא מסביר כי התורה קובעת בתחילה שיש להכות אותו “כדי רשעתו במספר”, כלומר שיש לקבוע מספר הראוי לו, לפי בריאותו ויכולתו לסבול את המכות. לאחר מכן אומרת התורה “ארבעים יכנו לא יוסיף”, כלומר שלכל היותר יש להלקות ארבעים מלקות ואסור להוסיף על כך. לפי זה, אין חיוב לתת דווקא ארבעים מלקות, אלא זהו המספר המקסימאלי. אך אם שליח בית הדין ילקה אותו יותר מארבעים, הוא יעבור על האיסור להוסיף על הארבעים. לכן, חכמים קבעו שלא להלקות יותר משלושים ותשע, כדי שאפילו אם יטעה שליח בית הדין וייתן מכה אחת נוספת, הוא לא יעבור על האיסור להוסיף על ארבעים.
ואוסף מדרשי חז”ל בנושא מובא ב –
http://www.aspaklaria.info/040_MEM/%D7%9E%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%AA.htm
(לא אצטט)
ומתוך פירוט תהליך הענישה ב-
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=912
סדר המלקות
דיני מלקות בשלושה דיינים (סנהדרין י’.).
הגדול שבדיינים קורא:
אם לא תשמור לעשות וגו’
והפלא ה’ את מכותך וגו’ (דברים כ”ח),
ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו’ (שם כ”ט),
וחותם
והוא רחום יכפר עון וגו’ (תהילים ע”ח)
וחוזר לתחילת המקרא (מכות שם), ר”ל שקורא הפסוק האחרון ג’ פעמים כי יש בפסוק האחרון י”ג תיבות לכל שליש ושליש שמשלשלין במכות, היינו שמחלקים המכות לשלושה חלקים בשווה, ומלקין אותו שליש על החזה, ושני שלישים על גבו, מחצה על כתף אחד ומחצה על כתף השני (סנהדרין י’.).
הדיין השני מונה המכות, והדיין השלישי אומר בכל הכאה: הכה! והשמש מכה בידו אחת בכל כוחו. ואם יראה שיחלש יפסיק. ואומדים אותו מתחילה אם יכול לקבל ל”ט מלקות, ואם אמדוהו הדיינים שאינו יכול לקבל המלקות הקצובות, מלקין אותו פחות ממנין ל”ט כפי כחו, ופוחתים תמיד למספר שיוכלו לחלקו לשלוש.
אין מלקין שנים ביחד (ספרי).
אסור להלקותבשבת (תשובת רב שרירא גאון עי’ פחד יצחק ע’ מלקות).
ומתוך דיון מעמיק בנושא ב-
www.etzion.org.il/vbm/archive/9-parsha/53ki-teze.rtf
פרשת המלקות היא פרשייה קצרה, בת שלושה פסוקים בלבד
“כי יהיה ריב בין אנשים – ונִגשו אל המשפט ושפטום, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע: והיה אם בִּן הכות הרשע – והפילו השֹפט והִכהו לפניו כדי רשעתו בְּמספר: ארבעים יכנו לא יֹסיף, פן יֹסיף להכֹּתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך”. (כ”ה, א-ג)
בכל אחד משלושת הפסוקים ישנו דין המתפרש בתורה שבעל-פה באופן שונה מפירושו הפשוט. נבחן את שלושת הדינים הללו מן הסוף להתחלה.
ב. “ארבעים יכנו לא יוסיף”
ההלכה המוכרת ביותר בפרשה, מן הסתם, שהפכה גם סמל לסמכות חכמים, היא אזהרת התורה בפסוק השלישי: “ארבעים יכנו לא יוסיף”. מפשוטו של מקרא משמע שסכום המכות המקסימלי אינו יכול לעלות על ארבעים, אך ידועים דברי חז”ל בנושא:
“כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנאמר ‘במספר ארבעים’ – מניָן שהוא סמוך לארבעים. רבי יהודה אומר: ארבעים שלימות הוא לוקה “.
ועוד דיון בנושא מתי לוקים ומתי לא ניתן ב –
http://tora.us.fm/tnk1/sofrim/zuckm/lav.html
(לא אצטט)
ומתוך פירוש אברבנאל ב –
https://www.sefaria.org/Abarbanel_on_Torah,_Deuteronomy.25.1.1?lang=en&with=all&lang2=en
… ומצות הגשת שני בעלי הריב אל המשפט כבר נזכרה בפ’ משפטים שנא’ עד האלהים יבא דבר שניהם. אמנם במלקות שזכר כאן חשבו המפרשים שהוא מצוה חדשה ואינו כן. כי הנה בפרשת קדושים נאמר ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה וגו’ בקורת תהיה לא יומתו וגו’. ופי’ חז”ל בשלהי פרק ד’ מחוסרי כפרה שהיא תלקה ברצועה אבל לא תהיה בת מות וכן פרש”י ז”ל והרלב”ג. הנה אם כן בא ענין המלקות שמה. והאמנם לא פורש היאך ילקה האם מעומד או מיושב וכמה מכות ילקה ולכן ראה אדוננו משה לבארו הנה. ואמנם ענין ריב אנשים והגישם אל השופט יראה שאין לו ענין אל המלקות הבא על החייבי לאוין. ומפני זה דרשוהו חז”ל בפרק כיצד בודקין (ד’ ב’) בעדים זוממין וכן הביאו הרמב”ן. ואין זה מחוייב כי כבר אפשר שיהיה הריב ביניהם על דבר שהנתבע חייב עליו מלקות כגון אם תבעו התובע שבא על בתו או אחותו שהנתבע חייב עליה בלאו. כמו שהיתה שומרת יבם. או גרושתו אחרי שנתקדשה לאחר או שהיא ממזרת וכיוצא בו. או שהוא עליה בכרת. ונתברר שעבר במזיד בעדים והתראה שמלקין אותו בבית דין. ומפני זה נסמך המלקות לענין המריבות. ועל דרך הפשט היה המלקות על המריבות. אם לתובע כשיתבע מה שאינו ראוי ואינו אמתי. ואם לנתבע המכחש לאמת, או שנשבע כמו שהיום הוא מנהג פשוט בכל ארצות ישמעאל והתוגר. שאשר ירשיעון אלהים. רוצה לומר השופטים גם בדיני ממונות ילקה כפי דעת השופט כענין רשעתו וילקה בפני השופט לא במקום אחר. ולכן אמר כאן כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט. רוצ’ לומ’ שלא יעשו הכרח המריבות בחרב ובחנית. כי אם על פי המשפט והשופטים יצדיקו מי שיהיה בעיניהם צדיק. וירשיעו את הרשע בדינו לפי דעתה. ומלבד זה ילקה פי דוברי שקר. והוא אמרו עוד והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. רוצה לומר כפי השקר והכזב אשר אמר לפניו. ולא יהיה המלקות דבר בלתי קצוב. כי אם כדי רשעתו במספר ידוע ומוגבל שיצוה השופט כמה מכות יתנו לו אם עשרה או כ’ או ל’ או מספר אחר ובלבד שלא יעבור מספר הארבעים. והוא אמרו ארבעים יכנו לא יוסיף כי הוא גבול התוספת. וממה שאמר והפילו השופט למדנו שלא ילקה יושב ולא מושכב ולא עומד ונצב הקומה כי אם מוטה כדי שילקה על גבו. וממה שאמר במספר למדנו שימנו ההכאות באופן שלא יעבור מנינם מהמספר שגזרה החכמה האלהית. ואמנם חז”ל בספרי אמרו אם בן הכות הרשע. פעמים שלוקה ופעמים שאינו לוקה…
ואסיים בפסוק יפה
“אבן שלימה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך”
שבת שלום
שבוע טוב
להת