Sent: Sunday, 25 September 2016 3:09 AM
To:
Subject: כי תבוא…כי תשמע בקול…. כי לא שמעת
תרח: מצוות לא תעשה – שלא לאכול מעשר שני באנינות
תרט: מצוות לא תעשה – שלא לאכול מעשר שני בטומאה
תרי: מצוות לא תעשה – שלא להוציא דמי מעשר שני בדברים שאינם מאכילה ושתיה
בספר דברים פרקים כו – כז עולים ומצטיירים שלושה טקסים: טקס “הבאה “מראשית כל פרי האדמה” (כ”ו, א – יא); טקס הבאת “כל מעשר תבואתך” (כ”ו, יב – טו); וטקס בו,” נהיית לעם לה’ אלהיך” (כ”ז).
מאמר זה יתמקד בטקס השני, היינו: בטקס הבאת “כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר” (כ”ו, יב). ליתר דיוק, נתייחס אל אותו חלק של הטקס העוסק באמירתו של מביא המעשר, המכונה אצל חז”ל בכינוי: “וידוי מעשר”.
טקס (RITUAL) הוא בראש ובראשונה אירוע מובנה שיש בו אמירה ועשייה ושניתן לצפות בו. במפורש אין הוא אירוע ספונטאני, אלא אירוע מבוים וערוך היטב על-פי מרשם קבוע וידוע מראש, בדרך כלל, לכל משתתפיו. הטקס קשור לסדר מסוים, למקום מסוים ולזמן מסוים התוחמים אותו. “אין הוא מתרחש באופן סתמי ומקרי, אלא קשור בטבורו לנסיבות שבתוכן פועלים בני אדם. הטקס נערך במסגרת חברתית המספקת תמיכה וביטחון, ובכך הוא מאפשר התמודדות עם סיכונים וסכנות … כך גם מתאפשרים מבעים תרבותיים שבמסגרות רגילות היו אסורים …” (חזן, 1992). שני רכיבים לו לטקס: האמירה והעשייה…..
ואכן, טקס הבאת המעשר נערך בשער העיר, בנוכחות קהל ועדה, לרבות הלוי, הגר, היתום והאלמנה. מפריש המעשר אומר בטקס זה אמירה מסוימת לפני ה’. השחזור הארכיאולוגי בתל-דן, במיוחד שחזור שער העיר והמזבח אשר בשער העיר, יכול לשמש אילוסטרציה נאה לנאמר כאן. המזבח בשער העיר הוא מקום קדוש. לפיכך אמירתו של מביא המעשר לפני ה’ בשער העיר היא אמירה במקום קדוש לפני כהן ששירת במזבח שבשער העיר.
אנחנו מבקשים להוכיח כי אמירתו של מביא המעשר כפי שהיא מוצגת בפנינו בטכסט המקראי, היא אמירה רטורית המנוסחת כשירה. ….
החלק השני של ההצהרה, החלק המנוסח בלשון שלילה, בנוי לכאורה כיחידה ספרותית מושלמת, שכן כל חלקיו של קטע זה קשורים זה לזה באמצעות האנאפורה:
לא עברתי ממצותיך
ולא שכחתי
לא אכלתי באני ממנו
ולא בערתי ממנו בטמא
ולא נתתי ממנו למת
האנאפורה היא חזרה על מלה או על ביטוי, בתחילת הצלעות שבאה להדגיש ו/או להבליט את הניגוד בין המוכר ובין החדש, בין הביטוי שאותו אני מבקש לחזור ולהדגיש, לחזור ולהבליט, לבין הדברים האחרים. בכל תקבולת שירית המשתמשת באנאפורה קיימים שני אלמנטים: האחד קבוע ובלתי משתנה. במקרה שלנו, המלה “לא”. והאלמנט השני, חלקו השני של החרוז, משתנה ….
המלה “באני” פירושה, לפי ההקשר, “באבלי”: “… וטעם אני כמו אבלי[1]…”. בלשון חכמים “באוני” הוא מי שמת עליו בן משפחה, שעליו הוא חייב להתאבל, ואסורה עליו אכילת קדשים ביום המיתה (פסחים פרק ח’ משנה ח’). בספר ויקרא י’, טז , יט מסופר שאהרון ובניו לא אכלו את בשר שעיר החטאת ביום מותם של נדב ואביהוא. והשווה גם הושע ט’, ד’: “ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים להם כל אכליו יטמאו”.
את המלה “בטמא” יש לפרש “בהיותו טמא”, כמו “בחזק” בישעיה מ’, י (ציפור, 1994 עמ’ 199). כלומר זוהי ב’ המהות (ב’ ESSENTIAE), ובהקשר זה הכוונה לטומאת המת (רופא, שם).
ההצהרה: “ולא נתתי ממנו למת” משמעותה: חל איסור לתת מן המעשר למת. היינו: לשים מן המעשר על קברו של מת, בעת הקבורה, או לאחריה, או בימי הזיכרון, או לאכול אצל קבר המת מן המעשר. כל מצב העשוי להתפרש כהקרבת קורבנות או אכילת זבחים אצל או ליד קבר המת, במיוחד כשמשתתפי הסעודה חושבים את המת כמשתתף בסעודה, או כנוכח בה, אסור (ליכט, תשי”ד). כך היה מקובל אצל עמים עובדי אלילים. וראה תהילים ק”ו, כח: “ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים”. רופא (שם 32-31) סבור כי שורשו של המנהג העממי לתת מן המעשר למתים או לאכול עם המתים בסעודה משותפת, ככל הנראה, על קבריהם, נעוץ ברעיון שהמת הרעב והעויין את החיים יאכל את הזרע הנזרע בקרקע. לפיכך מוטב לתת למת חלק מן היבול הקודם כדי שלא יטרוף מן היבול הבא. אכילה משותפת עם המת היא מעין כריתת ברית אמונים עם המת.
לפי ביאור אחר, הנתינה למת, כוונתה לסעודת תנחומים ששולחים אל האבלים (ראה: ירמיה ט”ז, ז; יחזקאל כ”ד, יז) וכיוון שהאבלים טמאים למת גם סעודה זו טמאה (ציפור, 1994 עמ’ 199).
ליכט (שם, 904) סבור שבמקרא לא נחשבה סעודת האבלים כזבח לכבוד המת, כי אם כמנהג דומה לו. טעמה המפורש הוא ניחום האבלים ולא כיבוד המת במזונות. לפיכך אין המקרא מתנגד בחריפות לסעודה זו… (ע”כ)
לא-אכלתי באני ממנו (כ”ו י”ד)
הרמב”ם בהלכות יו”ט פסק: וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר וליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר: זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. היינו, כשם שהאונן אוכל לבדו בלי מסיבת מרעים, אך מי שאוכל ביו”ט לבדו בלי לתת לעניים, לאלמנות וליתומים, הרי אכילתו כלחם אונים להם. לפיכך המתוודה בווידוי מעשרות אומר תחילה: וגם נתתיו ללוי לגר וליתום ולאלמנה ומוסיף: לא אכלתי באוני ממנו, היינו, לא אכלתי לבדי כאילו היה זה לחם אונן.
למען ילמד ליראה
מצות אכילת מעשר שני ונטע רבעי בירושלים נראה מהתורה שהיא מצווה חשובה עד מאוד שלא מצינו כיוצא בהם בשאר מצוות והוא עניין שצריך להתוודות לפני ד’ שקיים המצווה בשלמות בכל פרטיו וכמפורש בתורה ובמשניות (מעשר שני פ”ה מ”ו – מי”ד). עיקר המצוה להתוודות על קיום מצות מעשר שני וכמו שכתוב במשנה: “ביערתי הקודש מן הבית – זו מעשר שני ונטע רבעי” (משנה מעשר שני פ”ה מ”י). יש להבין למה החשיבה התורה מצווה זו כ”כ, וגם מה שפירטה תורה: “לא ביערתי ממנו בטמא” – שלא אכלו בטומאה. “לא אכלתי באני ממנו”- שלא אכלו באנינות. “ולא נתתי ממנו למת” – לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת (שם מי”ב). יש להבין טעם הדבר שהזהירה תורה בזה וגם מה מקום להתוודות. שמא יש לחוש שלא קיים מצוות אלו שצריך להתוודות על זה.
והנראה בזה כך. שהינה עצם מצות מעשר שני ונטע רבעי אינו מובן מה טעם יש במצוות אלו. שהנה כל ענייני מעשרות ותרומות ומתנות עניים כמו לקט שכחה ופאה, כל אלו טעמם נגלה שהם מצוות שציוותה תורה להטיב עם עניים לגר וליתום ולאלמנה לכהנים ולווים שאין להם חלק בארץ, וגם עובדים בבית המקדש ציוותה תורה לתת להם חלף עבודתכם. אבל מעשר שני ונטע רבעי ומעשר בהמה שהכל נאכל לבעלים חוץ מחזה ושוק של מעשר בהמה מה טעם יש למצוה זו? אמנם התורה עצמה כתבה טעם מע”ש ונטע רבעי: “למען תלמד ליראה את ד’ אלוקיך כל הימים” (דברים יד, כג). …
שכתוב “כי מציון תצא תורה” היא גופא צריך טעם למה יוצא תורה דווקא מציון? ועל זה הביאו תוס’ מה שכתוב בתורה לאכול מעשר שני על “מקום אשר יבחר ה’ אלקיך לשום שמו שם” (דברים יד, כד), “למען תלמד ליראה” (שם כג) ופירוש בסיפרי לפי שהיה עומד בירושלים עד שיגמור לאכול כל מעשר שני שיש לו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה.
ולענ”ד נראה להוסיף בזה שהנה הכהנים היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות כל משמר עבד בבהמ”ק. נמצא שמשמר אחד עבד שני שבועות בשנה, שבשנה חמישים שבועות ושני שבועות היתרות על ארבעים ושמונה משמרות היו חגים שבהם אין משמרות כמפורש בתורה והמשמרות היו מחולקין לשישה בתי אב נמצא שכל בית עבד שני ימים בשנה וגם שני ימים אלו היו מפייסין בפיוס ויתכן שלא זכה לעבודה אפילו פעם אחת. ומטעם זה כתב רש”י (ברכות לז ע”ב) שכהן המקריב מנחה מברך שהחיינו שהיא מצוה הבאה מזמן לזמן. ומעתה מה עשו הכהנים והלווים כל שאר השנה שלא עבדו בבית המקדש? תשובה עסקו בתורה. ..
מעתה ברור שעיקר תפקידיהם של הכהנים ושל הלוים ללמוד וללמד ולהורות דברי תורה. וזה טעם מצות מעשר שני ונטע רבעי שכל אדם מוכרח להפריש עשירית מכל היבול ולבא לירושלים ולשבת ולאכול עד שיגמור כל הכסף שהביא מפדיון מעשר שני וזה שכתבה תורה למען תלמד ליראה על ידי אכילת מעשר שני.
ב. להרבות בלימוד תורה
ומעתה מובן מאוד מה שהזהירה תורה “לא נתתי ממנו למת” ופירש הרמב”ם שכל מה שקונים ממעות מע”ש חוץ מאוכל זהו מת. אוכל הוא חי, שמחיה את האדם אבל כל שאר דברים כבגדים תכשיטים וכלים הם נקראים מת. והר”ש כתב שהכוונה שאפילו למת שיש מצווה אסור לקנות ממעות מע”ש וק”ו בגדים לחי. והנה זה היה ניסיון גדול לא לקנות דברים אחרים ממעות מע”ש שהאריך מאוד את ישיבתו בירושלים ואינו יכול להתעסק בפרנסתו ואילו יכול היה לקנות שאר דברים היה קונה בגדים וכלי כסף וגומר מעות מע”ש. אבל המקים דין תורה לא נתתי ממנו למת האריך זמן ישיבתו בירושלים הרבה יותר מעשירית זמנו
(ע”כ. מעניין האם זה היה בימי בית שני או אפילו ראשון, כאשר רוב במלכים והעם חטאו. אשרי המאמין)
2. את ה’ א-להיך האמרת…
מילה יחידאית
לפי המילון
https://milog.co.il/האמרת
,,,,,,
מילת המפתח שיש בה לסייע בידנו בהבנת הפסוקים היא “האמרת” במקביל ל”האמירך”. על ייחודיות המלה הזו בתורה עמד רש”י: “אין להם [=למילים אלה] עד מוכיח במקרא”. ולדעת רש”ימילים אלו הנן לשון הפרשה והבדלה, ה’ הבדיל את עם ישראל משאר העמים להיות עם סגולה, ואנו – עם ישראל – הבדלנו את ה’ מאלוהים אחרים [=עבודה זרה] וייחדנוהו כאל יחיד לנו. לדעת התלמוד יש בפסוקים אלו חידוש הברית בין ה’ לעם ישראל: “מכאן שנשבענו להקב”ה שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואך הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת” [גיטין, נ”ז,ב].
לפי התרגום הירושלמי האמרת ה’ ע”י ישראל היא :”ית מימרא דה’ אמליכתון עליכון..”. לפי פירוש זה עם ישראל אינו יכול להמליך עליו את ה’, שכן מלכותו של ה’ קיימת באופן בלתי תלוי בעם ישראל, ועם ישראל ממליך על עצמו את דבר ה’, דהיינו בקיום החוקים המשפטים והמצוות מאדיר עם ישראל את דברי ה’ ומתחייב לקיימן כדברי מלכות החשובים ביותר. אולם הרשב”ם סבור שלהאמיר משמעו לגרום למישהו לומר משהו, ולכן האמרת ה’ ע”י ישראל משמעה שעם ישראל – בעצם קבלה וקיום התורה והמצוות – גורם לכך שה’ אומר על עם ישראל שהוא עם סגולה. ואילו האמרת ה’ את ישראל משמעה שה’ גרם לכך – ע”י ניסים וגבורות שעשה לעם ישראל – שעם ישראל נתרצה להיות עם סגולה לה’. פרוש זה של הרשב”ם מתאר יחס של גרימה, הפעלה בחידוש הברית שבין עם ישראל לה’, ושם את הדגש על פעולת הצד האחד הגורמת להסכמת הצד השני.
והמדרש הגדול – בעקבות התלמוד – פירש את ההאמרה ההדדית בפסוקינו כך: “אמר להם הקב”ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב: שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד, ואף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”. דהיינו, עם ישראל גרם לכך שאלוהותו של ה’ הפכה להיות אחידה וניכרת לעין כל, לפיכך ה’ מציג את עם ישראל בפני כל העולם כעמו היחיד. (ע”כ. נו – אתה בחרתנו…)
http://www.areshet.org.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc
הרכות וקללות
והיה אם שמע תשמע… ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך (פרק כח פסוק ב’) (והשיגך כתיב חסר)
והיה אם לא תשמע … ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך פרק כח פסוק טו’)
קטע ראשון בפרק כח (כ- 14 פסוקים) כולל רשימה של ברכות עתידיות, הבטחה לעתיד “ורוד.
לעומת זאת הקטע השני של פר כח’ עד סוף הפרשה , כ – 55 פסוקים) כולל רשימה “ארוכה כאורך הגלות” של קללות עתידיות.
יחס לא רע – מצחיק, אבל עם מבט קצלר להיסטורי של 2,000 – 2,500 שנה של העם היהודי אין מה לצחוק, והשמחה היחידה
בעצם תיים שכרוכות זו בזו, הן, שעם ישראל שרד, וחלקו בגדול מתגורר בארץ כנען לשעבר. אבל אינני פוליטיקאי, או הסטוריון, אז חזרה לפסוקים שבנדון
מתוך מאמר שמשווה מילולית בין שני הקטעים ב –
http://tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/dm-28-1545.
בטבלה הבאה מפורטות ההקבלות הניגודיות בין הברכות בפרשת “כי תבוא” לבין המחצית הראשונה של הקללות באותה פרשה, לפי הסדר בקללות.
בעניין השינויים בסדר בין הברכות לבין הקללות המנוגדות להן — ע ‘ רמב ” ן, כלי – יקר ורש ” ר הירש.
הקללות הכתובות בכתב כזה הן קללות שאינן מנוגדות לאף אחת מהברכות; נדון בהן בנפרד לאחר הדיון בפסוקים כה – לה.
לאחר הטבלה נתייחס לחלק מהניגודים בפירוט רב יותר.
|
|
|
|
[ והיה אם לא תשמע בקול ה’אלהיך, לשמור לעשותאת כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום …] |
טו1 |
וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם– וּנְתָנְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ.. |
א |
|
טו2 |
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ |
ב |
ארור אתה בעיר, וארור אתה בשדה. ארור טנאך ומשארתך. ארור פרי בטנך ופרי אדמתך, שגר אלפיך ועשתרת צאנך. ארור אתה בבאך, וארור אתה בצאתך. |
טז-יט |
בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה.
בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ, וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ–שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. בָּרוּךְ טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ. |
ג-ו |
ישלח ה’ בך את המארה את המהומה, ואת המגערת,בכל משלח ידך אשר תעשה, ידבק ה’ בך את הדבר יככה ה’ בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון |
כ-כב |
יְצַו ה’ אִתְּךָ, אֶת- הַבְּרָכָה, בַּאֲסָמֶיךָ,וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ; וּבֵרַכְךָ–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
|
|
והיו שמיך אשר על ראשך נחשת; והארץ אשר תחתיך ברזל. יתן ה’ את מטר ארצך אבק ועפר: מן השמים ירד עליך, עד השמדך. |
כג-כד |
יִפְתַּח ה’ לְךָ אֶת-אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת-הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר-אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, וּלְבָרֵךְ, אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יָדֶךָ; |
יב1 |
יתנך ה’ נגף לפני איביך – בדרך אחד תצא אליו,ובשבעה דרכים תנוס לפניו; והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ. והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ; ואין מחריד. (כה – כו) יככה ה’ בשחין מצרים ובטחורים ובגרב ובחרס יככה ה’ בשגעון ובעורון ובתמהון – לבב . * * * והיית משגע ממראה עיניך אשר תראה. (כח – לד) יככה ה’ בשחין רע על הברכים ועל השקים |
כה-לה |
יִתֵּן ה’ אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ: בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ.
|
|
יולך ה’ אתך, ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי ,אשר לא ידעת אתה ואבתיך; ועבדת שם אלהים אחרים, עץ ואבן. |
לו |
יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לָךְ: כִּי תִשְׁמֹר, אֶת-מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ, בִּדְרָכָיו
|
ט |
והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה’ שמה. |
לז |
וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ.
. |
י |
זרע רב תוציא השדה; ומעט תאסף, כי יחסלנו הארבה.כרמים תטע, ועבדת; ויין לא תשתה ולא תאגר, כי תאכלנו התלעת. זיתים יהיו לך בכל גבולך; ושמן לא תסוך, כי ישל זיתך. בנים ובנות תוליד; ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי. כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל. |
לח-מב |
וְהוֹתִרְךָ ה’ לְטוֹבָה, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ –עַל, הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ, לָתֶת לָךְ.
|
יא |
הגר, אשר בקרבך, יעלה עליך מעלה מעלה; ואתה תרד, מטה מטה. הוא ילוך, ואתה לא תלונו; הוא יהיהלראש, ואתה תהיה לזנב. |
מג-מה |
יִפְתַּח ה’ לְךָ אֶת-אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת-הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר-אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, וּלְבָרֵךְ, אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יָדֶךָ; וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה.וּנְתָנְךָ ה’ לְרֹאשׁ, וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה: כִּי-תִשְׁמַע אֶל-מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת |
יב2 – יג |
פסוק טו פותח את המחצית הראשונה של הקללות, והוא מקביל לפתיחה של פרשת הברכות (פסוקים א – ב). הפתיחה לפרשת הברכות ארוכה ו ‘ עשירה ‘ יותר מאשר הפתיחה לפרשת הקללות. לעומת זאת, הסיום של המחצית הראשונה של פרשת הקללות (פסוקים מג – מה) ארוך ועשיר יותר מאשר הסיום לפרשת הברכות (פסוקים יב 2 – יג). אך הבדלים אלו אינם פוגעים בהקבלה הכללית בין הפרשות.
בפסוק טו (וכן בפסוקים מג – מה) נזכר הביטוי ” מצותיו וחקתיו “, במקום הביטוי ” מצותיו ” הנזכר בחלקים המקבילים בברכות. לעניין זה ע ‘ בפירוש רש ” ר הירש.
פסוקים טז – יט בקללות מנוגדים לפסוקים ג – ו בברכות – כאשר המילה “ארור
” מחליפה את המילה “ברוך
“. הסדר בקללות שונה מעט מהסדר בברכות; המפרשים (הנזכרים למעלה) מתייחסים להבדל זה בדרכים שונות.
דברי התוכחה שבפרשתנו כוללים 676 מילים, כמנין המילה רעו”ת בגימטריא. אלו אותן רעות – הקללות שפורטו בהרחבה בפרשתינו – שיכולות לבוא על היהודי שאינו מקיים את מצוות ה’.
אך משה הביא גם את המתכון להינצל מהן, והזכיר בתוך דברי התוכחה 26 פעמים את שם הוי”ה שאף הוא שווה ל- 26 בגימטריא. אם עושים רצונו של ה’, ניצלים מן האלות, והרמז לכך היא שמכפלת שם ה’ [26] במספר הפעמים שהוא מופיע בתוכחה [26] אף הוא עולה למנין 676, כנגד 676 מילות התוכחה.
כאשר ניתן מתכון בטוח להינצל מצרות כה קשות, ברי שאין להסתכן בניסיון לחרוג ממנו.
בָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ: (דברים כח ב).
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת תבא דף מח עמוד ב
“והיה אם לא תשמע וגו’ ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך”.1 מלא בוא”ו ולא נכתב בברכות מלא. ומה שנכתב כאן מלא, על שם: “עמו אנכי בצרה” (תהלים צא טו), לרמוז כי ה’ שוכן בקרבם ולא יאבדו בגלות.2
ועוד, אל תקרי והשיגוך אלא והציגוך כי אותיות זסשר”ץ מתחלפות. וכמו שדרשו ז”ל בקמא דברכות מה מלח ממתקת הבשר אף היסורים ממרקים ומקיימים גופו של אדם וג’ מתנות טובות נתנו לישראל וכולם לא נתנו אלא על ידי ייסורים. תורה וארץ ישראל ועולם הבא….
… “ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך” (חסר וא”ו) ושל והשיגוך של קללות מלא. אמר הקב”ה: אם אין אני מערב את שמי עמהם הם כלים, לקיים מה שנאמר: “עמו אנכי בצרה” ונאמר: “בכל צרתם לו צר”.4 ושל ברכות חסר למה? שאם בקש אדם לעשות עמך טובה הוא פוגע בך ותהא מצוי לו.5
דבר אחר: למה של ברכות חסר? אלא כשהברכות באות, אין” שָׁטוֹת בכל העולם, כענין שנאמר: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. והשיגוך של קללות מלא, למה? שהקללות שָׁטוֹת בכל העולם בצדיקים וברשעים, כענין שנאמר ביחזקאל: “והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע” (יחזקאל כא ח) (ע”כ)
ומתוך ניתוח נושא “קיום הנבואות” ב –
http://www.daatemet.org.il/wap/article.cfm?article_id=88&menuItem=6
על כורחך אין הנביא מתנבא אלא על מה שראוי להיות, אם לא היה חטא. ועיין גם מה שכתבנו בפרשת ויחי בעניין דברי יעקב אל בניו (על אשר יקרה אותם באחרית הימים) שלא נתקיימו או שאינם ברורים כלל. הנה הכתוב מפרט: ידבק ה’ בך את הדבר עד כלותו אתך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה (דברים, כח כא). ובכן, מחלת הדבר תשמיד את העם לגמרי ? נראה, למרות דברי הכתוב, שלא כך, כי מיד ממשיך הכתוב בפירוט מחלות נוספות: יככה ה’ בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון (שם, כח כב) ולא נסתפק האלהים במחלות המפורטות האלה אלא המשיך ונקט עוד כמה מחלות נוספות: יככה ה’ בשחין מצרים ובעפלים ובגרב ובחרס (שם, כח כז) והכתוב גם ממהר ומוסיף מחלת שחין נוספת: יככה ה’ בשחין רע על הברכים ועל השקים אשר לא תוכל להרפא (שם, כח לה). ואם לא די בכל החליים והמדווים הללו נוספו בהמשך הפרק עוד כמה מחלות מן הסווג הכללי: והפלא ה’ את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדולות וחלים רעים ונאמנים (שם, כח נט). וכדי שלא תהיה אי הבנה גם לעתיד לבוא, שאם תרד עלינו חלילה מחלה חדשה לגמרי (כמו האיידס) נמצא שאיננה מפורטת ברשימת הקללות, לכן מקפיד הכתוב לסיים: גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה’ עליך עד הישמדך (שם, כח סא). וזאת לך לאות שלא נתכוון הכתוב לנבואה ממש וגם לא ניבא באמת מה עתיד לקרות אלא קיבץ רשימת קללות רפואיות באופן הכללי ביותר, ומה שיקלע אל אמת עתידית כלשהי, מוטב. עוד יותר ניכרת העובדה כי הכתוב לא ידע בדיוק איזה אסון יפול על העם. האם יפגע העם ממחלה כמצוין לעיל או שמא יובס על ידי אויבים? במקום אחד הוא אומר יולך ה’ אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת (שם, כח לו) והנה אחר שהבטיח הכתוב שיוליכנו כעם אחד (אותך ואת מלכך) לארץ שלא ידענו, הוסיף דבר הסותר את קודמו: והפיצך ה’ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (שם, כח סד) והרי לך נבואה לכל צורך: אם מקובצים נלך – יש פסוק. ואם מפוזרים נלך – יש פסוק. הנה הזכיר הכתוב ארץ נוספת והפעם אפילו הזכיר שמה המפורש: והשיבך ה’ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה. דוקא ארץ מצרים לענייני גלות? ולמה לא ציין את האשורים או הבבלים או הרומאים אשר אל ארצותיהם באמת גלה חלק גדול מן העם? וכאשר הכתוב אומר: ישא ה’ עליך גוי מרחק מקצה הארץ (שם, כח מט) לא הבנו על איזה קצה הארץ נתכוון שהרי לא בבל ולא רומא, האומות המחריבות, בקצה הארץ הם. ומכל אלה הנך רואה שכל סוגי המחלות וכל סוגי הגלויות קיימים בכתוב ואיך אפשר לייחס לדברים אלו דיוק של נבואה לעתיד? על כורחך אין דברי הקללות אלא אמירה כללית המונה מחלות, צרות, גלויות וגזירות, בלא שידע הכותב איזה מהן אכן תתרגש ותבוא. ….
בוא וראה כיצד בונים ומפרקים נבואות וכיצד יש תרוץ מוכן לכל נבואה שאיננה מתגשמת. מאמר חזל במסכת מכות כד עא: אמר ר’ יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל באו ארבעה נביאים וביטלום, משה אמר ‘וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב’ (כלומר, אימתי ישכון ישראל בטח? כשיהיו צדיקים כעין יעקב – רשי) בא עמוס וביטלה שנאמר ‘חדל נא מי יקום יעקב’ (מי יכול להיות חסיד כיעקב – רשי [כלומר עמוס לא מצריך שנהיה צדיקים כיעקב]) וכתיב ‘ניחם ה’ על זאת’. משה אמר ‘ובגויים ההם לא תרגיע’ דברים כח סה [כלומר שלא יהיה מנוחה בגויים] בא ירמיה ואמר ‘הלוך להרגיעו ישראל’ [שתהא להם מנוחה בגלותן], וכו’ משה אמר ‘ואבדתם בגוים’ ויקרא כו לח בא ישעיהו ואמר ‘ והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול’ [מלמד שלא יהיו אבודים בין העובדי כוכבים]. נמצאת למד שמשה מתנבא מפי הגבורה ובאים הנביאים האחרים ומבטלים. וכבר אמרנו שכך דרכה של תורה דור הולך ודור בא הקבה גוזר והנביאים מבטלים. התורה מנבאת שבני ישראל יאבדו וישעיהו מבטל ואומר עוד יתקע שופר, ורב אשר כנראה לא פירש את נבואתו של ישעיהו כקודמו אמר שם בגמרא: מסתפינא (מפחד אני) מהאי קרא ‘ואבדתם בגוים’ ומגמרא זו יש סתירה לדברי הרמבן בויקרא כו טו שאומר כי הקללות בספר ויקרא הם על חורבן בית ראשון והרי רב היה בגלות אחר חורבן בית שני והוא פוחד לעתיד שבו בני ישראל יאבדו בין הגויים. ובכלל דברי הרמבן תמוהים שכן כתב: אבל הברית שבמשנה תורה ירמוז לגלותנו וכו’ ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עז כלל ולא הבנו דבריו, כי הרי הכתוב מתייחס לקללות שבפרשתנו ושם כתוב במפורש: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה דברים כז טו, ויותר מכך הרי כתוב: ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן דברים כח לו. וכתוב נוסף: ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן דברים כח סד, ולא ידוע לנו כלל איזה מקרה שבני ישראל בגלות שנייה עבדו את העץ והאבן. וראיה נוספת שהרמבן, בפירושו המייחס את הנאמר בויקרא לחורבן בית ראשון בלבד, סותר את דעתם של חזל במסכת מגילה יא עא: לא מאסתים ולא געלתים לכלתם ויקרא כו וכו’ במתניתא תנא: לא מאסתים – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים – בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק , וכו’ לכלתם – בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי איתם – בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות הרי לך שחזל פירשו הפסוק בויקרא במפורש גם על תקופת בית שני! והבאנו דברים אלו להראותך שדברי התורה מתפרשים כיד הטובה על המפרש זה אומר בכה וזה אומר בכה והתורה ודבריה כחומר ביד היוצר. לא רק התורה והנביאים, כשדיברו לעתיד לא נתכוונו באמת שיתקיימו הדברים, אלא אף חזל עצמם נבאו נבואות שלא היו ולא נתקיימו. אף שעליהם נאמר בבא בתרא יב עא: אמר רב אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים הנה כשניבאו על העתיד עסקו בניחושים בלבד. מצינו בגמרא יומא י עא: אמר ר’ יהושע בן לוי אמר רבי: עתידה רומי שתיפול ביד פרס שנאמר (ירמיהו מט כ’): ‘לכן שמעו עצת ה’ וכו’ אמר רבה בר בר חנה וכו’ עתידה רומי שתפול ביד פרס קל וחומר, ומה מקדש ראשון שבנאוהו בני שם והחריבוהו כשדיים, נפלו כשדיים ביד פרסים, מקדש שני שבנאוהו פרסיים והחריבוהו רומיים, אינו דין שיפלו רומיים ביד פרסיים. ומלבד שכל הרואה יצחק על קל וחומר שכזה, הרי לא נתקיימו דבריהם ופרס אף פעם לא כבשה את רומי….(ע”כ. מאמר קשה לקראיה אבל מעניין)