הפרשה ממשיכה את נושא חידוש הברית בין עם ישראל ואלוהים בערבות מואב. לאחר שבפרשה הקודמת, כי תבוא, פורטו הברכות והקללות, בפרשה זו מודגש כי הברית חלה גם על העם כולו כיחידה אחת וגם על כל פרט ומשפחה בו:

…]

בהמשך מוצגת הדרך, שבה ניתן להתגבר על הצרות, אשר יבואו כעונש על הפרת המצוות, היא דרך התשובה. הכתוב מדגיש כי גם לאחר שעם ישראל יצא לגלות, הוא יוכל לחזור בתשובה ואז יזכה לקיבוץ גלויות. התורה מדגישה את הפשטות בקיום מצוות:

התורה מציגה בפני בני ישראל את הבחירה שעומדת בפניהם בין החיים והטוב בקיום המצוות ובין המוות והרע בהפרתן

(וככה זה נמשך כ -3,000 שנה)

ופרשת נצבים כאמור פרשה קטנה במספר פסוקיה, כ -50 פסוקים, ונושאיה הראשיים הם החטא ועונשו, והדרך לכפרה = חזרה בתשובה. אז אין זה פלא שחז”ל בגולת בבל תקנו את קריאת התורה כך שקריאת פרשת נצבים תהיה בשבת לפני רא ש השנה. וכבר דנתי בפרשה בשנים קודמות, אבל  תמיד יש עוד

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

מה אומר הגאון רבי אורי זהר —  צפו ב –

http://www.kikar.co.il/211392.html

(אין תגובה)

2. פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה

יופי של פסוק, רק מה זה ראש? האם הביטוי היה מובן לדור המדבר?

מתוך מאמר מוסרי בנושא  –

http://www.karnash.co.il/index.asp?catID=7035&siteLang=3&action=printPage

והסבר קל, מתוך

http://www.nivsafa.co.il/?niv=shoresh-pore-rosh

גורם המקלקל את הסובבים אותו , דבר מזיק המסוכן לאחרים ( לקוח משמו של צמח הלענה המר.פורה משמע מצמיח,מתרבה.ראש משמע צמח רעלי.לענה משמע צמח בר)- דברים כטי ז:” פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ אֱלֹהֵינוּ ,לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה”. ( החבורה הזאת היא שורש פורה ראש ולענה ויש להרחיקה מיתר התלמידים שלא ילמדו מהם , וכן :” וענף ראש פורה / ישים מאכליו / ושורש רתמיו יתן מטעמיו “- משה אבן עזרא / רוח ששוני , וכן :” והיה הדבר ההוא כזרע פורה רוש ( כך במקור !- ר.ד.) ולענה לתמימי דרך “- אברהם מאפו / עיט צבוע , 16 )

ומתוך

http://ashdodat.org/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%A6%D7%94/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/473-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A9-%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%95%D7%9C%D7%A2%D7%A0%D7%94.html

בפרשת ניצבים, עומד משה רבינו ומתרה בעם ישראל, ואומר: “פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה”.

שורש – טמון עמוק באדמה, אין כל זכר ממנו על פני האדמה. זמן רב לוקח עד שהוא גדל ומתחיל לנבוט מתוך האדמה, ועדיין לא ידוע מה טיבו. האם גדל כאן עץ פרי לתפארת, או יפרח ממנו ראש ולענה (שורש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם, עכ”ל רש”י)

השורש יכול להיות קטן מאד, אין לו כל השפעה ניכרת בתחילתו, אבל לאט לאט דור אחרי דור הולך ומתפתח השורש הרע, ואם לא ינקטו אמצעיים למגר אותו, בסופו של דבר הוא ינבות ויבצבץ ויגדל לאילן מר מלא רשע, עד שיוולד רוצח.

הרוצח של היום, לא נוצר רק היום. השורש שלו היה כבר לפני דורות, שהזניחו עצמם ולא דאגו לבטל את גרעין הרשע, ולכן צריכים כפרה המתים עד יוצאי מצרים. כי מי יודע, אולי מהם כבר התחילה הרעה, גרעין קטנטן של רשע ששכן בהם, נהיה “פורה ראש ולענה”, והוליד את הרוצח.

לכן כל הדורות, מיום היותינו לעם, צריכים כפרה.

זה מה שאמרו חז”ל (ערכין י’:), “אמר ר’ אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה, רבש”ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה (הלל) לפניך בראש השנה ויום הכיפורים? אמר להן, אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני??!!

כלומר, ספריהם של החיים שנידונים בר”ה ויוהכ”פ, וכן ספריהם של המתים שנידונים גם הם אז, אע”פ ש”במתים חפשי”, אינם בני מצוות ולא בני עבירות, אבל דנים אותם על תוצאות שנולדו לאחר מותם, מכח אותו שורש פורה ראש ולענה, שקינן בהם בחיים חיותם ולא דאגו למגר אותו. (ע”כ)

ומתוך

http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A0%D7%A6%D7%91%D7%99%D7%9D

שורש פורה ראש ולענה

הרב אמנון בזק בגליון שבת בשבתו דן בנושא שורש פורה ראש ולענה ומגלה מעין סתירה בין תחילת הפרשה לבין המשכה. הפרשה מתחילה בתוכחה חריפה לעם ישראל ומזהיר משה את בני ישראל מפני חטאי מיעוט קטן בבני ישראל:”פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.(כ”ט,י”ז). המיעוש הזה נענש ומובדל העם ישראל כפי שנאמר בהמשך הפרשה:”וְהִבְדִּי�וֹ יְהוָה לְרָעָה, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל, אָלוֹת הַבְּרִית, הַכְּתוּבָה, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה (שם,כ’).

ברם, מיד לאחר מכן עובר משה לתיאור, ממנו משתמע שעם ישראל כולו חוטא, ומשום כך נענש עונש כפול, המתייחס מצד אחד לארץ: “וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר-חִלָּה ה’ בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה’, בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָת(שם,כא-כב); ומצד שני – לעם: “ויתשם ה’ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה” (שם,כ”ז).

כיצד אפוא מתקשרים שני חלקי הפרק? מדוע פותח משה בתיאור מיעוט מבני ישראל, ומבלי לציין זאת הוא עובר לתיאור של חטאי עם ישראל כולו?

מסביר הרב אמנון בזק כי התשובה לשאלה זו נמצאת במילים: “פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה”. משה מבקש לומר, שאם יהיה מיעוט שלילי כלשהו, שעם ישראל לא יתייחס אליו, הרי שאותו מיעוט אכן ייענש בידי שמים, אולם האחריות מוטלת על העם כולו. בסופו של דבר, עתיד מיעוט זה להשפיע על העם כולו, ולגרום לחורבן הארץ ולגלות העם. (ע”כ – ומה בימינו? האם זה עדיין בתוקף?)

ומשמעות המלה לענה לפי

https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%9C%D7%A2%D7%A0%D7%94

לַעֲנָה

ניתוח דקדוקי

כתיב מלא לענה

הגייה* la׳na

חלק דיבר שם־עצם

מין נקבה

שורש ל־ע־ן

דרך תצורה משקל קַטְלָה

נטיות ר’ לְעָנוֹת; לַעֲנַת־, ר’ לַעֲנוֹת־

לענת האבסינת

סוג של צמח בר ממשפחת המורכבים הכולל כ־180 מינים, ארבעה מהם מצויים בארץ. חלק ממיניו משמשים לרפואה וכן לתיבול משקאות אלכוהוליים (כגון האבסינת). הלענה ידועה במיוחד בטעמה המריר, ועל כן היא משמשת סמל לכל דבר רע ומר.

“לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ”” (ירמיהו ט, פסוק יד)

“כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה” (עמוס ו, פסוק יב)

“מה טעם וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי (שיר השירים ב, פסוק ג)? לחכי היה מתוק אבל לחיך אומות העולם היה מר כלענה” (שיר השירים רבה, פרשה ב, סימן ג)

“ונותן לתוכן דבר מר, כגון לענה וכיוצא בה” (משנה תורה, ספר נשים, הלכות סוטה, פרק ח’)

גיזרון[עריכה]

המילה משותפת לכמה שפות: לענתא (ארמית־גלילית), karān lāni (אכדית). ייתכן שיש קשר למילה הערבית لَعْنٌ ולמילה הנבטית לענת, שעניינן קללה.

פרשנים מפרשים[עריכה]

רמב”ן: “עשבים מרים או ממיתים […] ‘לענה’ מענין לענות מפָּני (שמות י, פסוק ג), כי האוכל אותו נגש ונענה לענות נפשו יאכלנו”.

מצודת ציון: “מין עשב מר”.

רש”י: “עשב מר”.

צירופים[עריכה]

מר כלענה

שורש פורה ראש ולענה

(ע”כ)

ו”אור החיים” מסביר את הקטע מתוך אוסף פירושים על הפרשה, ב –

http://sodtorah.co.il/pirush.php?perek=%E3%E1%F8%E9%ED%20%F4%F8%F7-%EB%E8&pasuk=&teamim=false

פן יש בכם וגו’ שורש וגו’. צריך לדעת מה הוא השורש פרה ראש וגו’, אם חוזר לאשר לבבו פונה וגו’ האמור בסמוך לא היה לו לומר פן יש בכם פעם ב’ אלא היה לו לומר על זה הדרך פן יש בכם איש וגו’ שורש פרה ראש ולענה אשר לבבו וגו’, עוד צריך לדעת כוונת הדברים עצמן של שורש פרה וגו’ שנראה שאינו פרה ראש ולענה, אלא שורש עוד צריך לדעת ברכה זה שמתברך זה השורש פרה ראש בלבבו במה מתברך, עוד אומרו לאמר, עוד נתינת טעם זה שאומר כי בשרירות וגומר, ומה הוא אומרו למען וגומר: אכן כוונת הכתוב הוא לבל יחשוב אדם בדעתו להקל מעליו עול העונש ויסבור בדעתו שאינו עושה עול בזה אלא משתדל בשכלו לבל יתחייב בכל הקללות ולעולם אינו חושב בדעתו לעבור פי ה’ גדולה וקטנה, וכנגד זה אמר הכתוב פן יש בכם שורש פרה ראש ולענה פירוש שעתה אינו אלא שורש, ומודיע שממנו יפרה ראש ולענה כאשר אבאר, ופירש הכתוב מה הוא השורש ואמר והיה בשמעו את דברי האלה, אמר והיה לשון שמחה כי ישמח בשומעו שהדבר חיובו הוא מצד האלה שזה יגיד שזולת האלה לא יתחייב,(ע”כ)

3. וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, הנסתרות לה’ א-להינו והנגלות לנו ולבנינו

שני פסוקים רצופים, הראשון די ברור לנו, אחרי 2,000 שנות גלות. השני לא כל כך ברור, הוא בעצם אומר “אני (כותב/עורך התורה) לא יודע למה קורים דברים טובים או רעים, ובעיקר הרעים. (לא שמעתי על אף אחד/ת שהתלונן/ה על זכייה בפרס ראשון במפעל הפייס או בכל הגרלה דומה).

אבל – האם יש פה רמז לגלות 10 השבטים

נושא מעניין – אז מה אומרת ויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%98%D7%99%D7%9D

יש הטוענים כי האשורים לא הגלו את כל השבטים מלכתחילה. האשורים הגלו רק את האליטה. שאר העם נותר בארץ ובמשך הזמן חלקו נספח לממלכת יהודה.

מציאת השבטים

הדעות לגבי מציאת השבטים חלוקות אף הן. לפי חלק מהדעות, השבטים אבודים לעד ולא יחזרו אף בעת קיבוץ הגלויות. אחרים טוענים כי יחזרו באחרית הימים ויש האומרים כי חזרתם מהגלות מותנית בחזרתם בתשובה. בסוף ספר יחזקאל (פרק מ”ח), מתאר הנביא את החלוקה העתידית של ארץ ישראל לשלושה עשר חלקים, עשרת השבטים, שבטי ממלכת יהודה וגם הכוהנים והלווים, שהפעם יהיה להם חלק בתוך נחלותיהם של שבטי ישראל. הסוברים שעשרת השבטים אכן יחזרו, מסתמכים על נבואת יחזקאל כהוכחה לכך.

הגמרא במסכת סנהדרין דנה בעתידם של עשרת השבטים בדבריהם של רבי עקיבא ורבי אליעזר. וכך אומרת המשנה: “עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר “וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה” (דברים, כ”ט), מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים דברי רבי עקיבא”. רבי אליעזר אומר: “כיום הזה מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפלה להן כך עתידה להאיר להם.”

למרות שיש המצטטים את דברי רבי עקיבא כמי שאינו מאמין בשיבתם של עשרת השבטים לעם ישראל, לא כך הבינו המפרשים את דבריו. רש”י מסביר כי הגולים עצמם לא עתידים לחזור, מפני שהיו רשעים; אבל בניהם והדורות הבאים יזכו לכך. (ע”כ. מומלץ)

ומה אומרים חז”לונו ב –

http://www.aspaklaria.info/070_AYIN/%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%AA%20%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%98%D7%99%D7%9D.htm

זהר חדש:

וא”ר פנחס בא וראה מה בין מלכי יהודה למלכי ישראל, שלח הקב”ה לדוד וגרשהו ממלכותו, ומיד שב בתשובה לפני הקב”ה, ואל תתמה על זה, ואפילו מנשה מלך יהודה, שהיה רשע, מיד שב בתשובה לפני הקב”ה ולקח אומנות אבותיו ושב למלכותו… (נח קלד, וראה שם עוד)

וביום הזה יתעוררו עשרת השבטים לעשות מלחמה לד’ רוחות העולם, עם המשיח שנמשח עליהם, ויקבל המשחה, (דהיינו שיהיה נמשח), על ידי כהן צדק אחד ושבעה רועים נאמנים עמו.

ומשיח זה הוא משבט אפרים ומזרע ירבעם בן נבט, הוא בנו של אביה, שמת בנעוריו, ובאותו יום שמת נולד לו בן, ונלקח מבית ירבעם אל המדבר, ושם לקחוהו מאה ושבעים גבורים שכולם היו צדיקים משבט אפרים שלא נמצאו בחטאו של ירבעם… (בלק קכג)

(קצת מוזר, אבל מעניין, מומלץ)

ומתוך תלמוד בבלי ועוד מקורות ב –

http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=6795

(אצטט קטע)

V

היכן הם עשרת השבטים?

1. משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה ג

עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר “וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה” מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן.

2. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קי עמוד ב

תנו רבנן: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר “ויתשם ה’ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול”. ‘ויתשם ה’ מעל אדמתם’ – בעולם הזה, ‘וישלכם אל ארץ אחרת’ – לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון: אם מעשיהם כיום הזה – אינן חוזרין, ואם לאו – חוזרין. רבי אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם” וגו’. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה, שנאמר “הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה’ לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה’ לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם”.
לאן נעלמו אותם עשרת השבטים? במשך שנות הגלות הארוכות היו אגדות רבות על יהודים גאים שיושבים מעבר לנהר הסמבטיון ונלחמים בגויים המפריעים להם לשמור על יהדותם. הסיפורים האלה עזרו ליהודים באופן פסיכולוגי להתגבר על הצרות שהיו להם בכל הגלויות, מתוך אמונה שאי שם ישנם חיים יהודיים קלים ונוחים. אך ברור שמבחינה הסטורית אין בכך כלום. אחד המפיצים של הסיפורים האלה היה אדם בשם אלדד הדני שסיפר שהוא בא מאותן קהילות, ונחלקו הרבנים האם לקבל את דבריו (שהיו בהם גם עניינים של הלכה שונה ממה שהיה מקובל).

וכך מספר אלדד הדני:

3. אוצר המדרשים עמוד יט

נודיע לאדונינו כי נתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני משבט דן, וספר לנו כי ארבעה שבטים הם במקום אחד, דן ונפתלי גד ואשר, שם המקום חוילה הקדומה אשר שם הזהב. ויש להם שופט עבדון שמו, ודנין בארבע מיתות בית דין ויושבים באהלים ונוסעים וחונים ממקום למקום, ונלחמים עם שבעת מלכי כוש, ומהלך ארצם שבעה חדשים, אבל חמשה מאותם המלכים סובבים אותם מאחוריהם ומשני צדיהם ונלחמים עמם בכל עת, ומי שהוא רך לבב נותנים אותו לנחלת ה’.
יש להם המקרא כולו, ואין קורין מגילה ממעשה אסתר, כי לא היו באותו הנס, ולא מגילת איכה כדי שלא לשבר את לבם, וכל תלמוד שלהם אין שם שום חכם אלא אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה.
וכל איש זרוע מהם נותנים אותו לחלק המלחמה, ואינם זזין ממלאכתם, וכשיוצאין אין יוצ

ומתוך 

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/netzabim/rege.html

…כסיכום לברית אומרת התורה: “הַנִּסְתָּרֹת לַה’ אֱ‑לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד-עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת ” (כט:כח). סיום הפסוק אמור להסביר (אולי) את הנגלות, אך הפסוק כולו טעון ביאור.

המפרשים נבוכו בהסבר ובזיהוי הנסתרות והנגלות והקשר ביניהם לבין מה שנכתב לפניהם ואחריהם. האם הביטויים הללו מוסבים לעניין אחד שיש בו נגלה ונסתר או שמא כל ביטוי מוסב לעניין אחר – הנסתר והסמוי מאִתנו גלוי לה’, והגלוי לנו אלה המצוות המעשיות הכתובות בגלוי בתורה. ואולי לתורה יש צד נסתר וצד גלוי – ביטויה הגלוי הוא המצוות המעשיות, וביטויה הסמוי והנסתר הוא סודות התורה הגלויים רק להקב”ה. בדברים שלהלן נביא מבחר מן הפרשנות לשני ביטויים אלו.

א. טעמי המצוות

קישורו של הפסוק לטעמי המצוות ולהבנת כוונות התורה נראה הגיוני ומתבקש. כאמור, כל הפרק עוסק בקיום התורה ובשכר שיבוא בעקבותיו מחד, ובעונשים שיבואו בעקבות הפרת הברית ואי קיום מצוות התורה מאידך. השאלה היא מהו קיום נכון של מצוות התורה. האם עלינו לדעת את כל התורה על כל סודותיה או די לקיימה רק ברובד החיצוני שלה? הרלב”ג קושר את הדברים לקיום המצוות והבנת טעמיהן וטוען בפירושו שלתורה יש פנים וחוץ: הפנים הוא סודות התורה וכוונותיה או חכמת התורה, והחוץ הוא המצוות המעשיות. במושגי הפילוסופיה הרציונאלית של ימי הביניים, שהרלב”ג היה אחד מנציגיה, יש הבחנה בין המוסר שהוא המצוות המעשיות ובין ההשכלה שהיא פנימיות התורה. הצלחתו של אדם באה על ידי השתלמותו בהשכלה, ואילו המידות והמוסר הן המסגרת ההכרחית והמקדימה כדי להגיע לשלמות שכלית. עבור היהודי התורה כוללת את שני הצדדים: ההשכלה והמעשה. בעיני הרלב”ג (בפירושו על אתר) הפסוק בא לרמוז לנו שאין הבנת הפנימיות של התורה מעכבת את השלמות הנקנית מקיום חיצוניות התורה. את הפנימיות – הנסתרות, לא כל אחד יכול להשיג ולכן היא “לה’ אלוקינו”, ואילו החיצוניות היא הדרך שניתנה לנו להגיע בה אל השלמות:…

ג. גלות

נושא הגלות והפיזור בארצות הגויים הוא עונש הנזכר כמה פעמים בפרק זה, ובאופן טבעי קישרו כמה מפרשים את הפסוק לנושא הגלות. פירוש זה מצוי בעיקר בדבריהם של אנשי הדור האחרון הרחוקים מאוד מן ההתרחשויות שבגללן יצא עם ישראל לגלות, אך כבני סוף המאה ה-15 וה-16 הם חוו בעצמם את מוראות הגירוש מספרד או שמעו את הסיפורים מאבותיהם. הם ראו את תקופתם כדור של גאולה, או על כל פנים דור אחרון לגלות, ושאלו: מדוע הגלות הארוכה הזאת? כיצד לא נמחה עדיין עוון אבותיהם הקדומים, ומדוע עליהם להיענש על עוונות קדומים כל כך של אבותיהם? בתשובתם של חכמי הדור יש מעין הודאה בחוסר הבנה של המהלכים האלוקיים ושל מהות העונש והגלות – אלה הם הנסתרות. אבל הנגלות, העובדות עצמן, ידועות וכנגדן יש לקיים את דברי התורה הזאת.

ר’ יצחק אברבנאל הוא אחד מן המפרשים המקשר את הפסוק לגלוּת. לדעתו, אין אנו יודעים באמת את סיבת הגלות ואורכה. את הסיבות הגלויות לגלות אנו יכולים לדעת ולהעריך אם נקרא בספרי הנביאים או בספרי ההיסטוריה, ואילו הסיבות הנסתרות לגלות ולאורכה גלויות רק לה’ אלוקינו. אברבנאל קושר את הדברים גם לוויכוח היהודי-נוצרי בתקופתו שסבב בין השאר סביב שאלת המשיחיות והגאולה, שלפי היהדות יופיעו בעתיד ולפי הנצרות קרו כבר בעבר. לכן מפרש אברבנאל את חלקו האחרון של הפרק כויכוח בין יהודי לנוצרי:(ע”כ. מומלץ לקריאה)

ומתוך האתר “האפיקורסי” ב – 

http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/01/16_nitsavim/1.html

ב: פרק כ”ט מסתיים בפסוק שזכה להרבה פירושים: “הנסתרות לה’ אלוהינו,

והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת” )28(. אם הפסוק

קשור במה שנכתב קודם )תיאור העונשים החלים על מפירי הברית(, הרי שכוונת

הפסוק היא מן הסתם, “כי האדם יראה לעיניים, וה’ יראה ללבב” )שמואל א’ ט”ז(.

 כלומר, אל יעלה על דעת מישהו לבגוד בברית בסתר, כי “הנסתרות לה’ אלוהינו”

– האל יידע את כל נסתרותיו; ובוודאי לא יעלה על הדעת לעשות זאת בגלוי – כי

“הנגלות לנו ולבנינו עד עולם”. כבן לעם ישראל אתה כבול לנצח בכבלי האמונה

שנכפתה על אבותיך לעולמי עד. פסוק זה, ואחרים הדומים לו )ראו ירמיה י”ז 10(

אוחזים את המאמין כבצבת ועושות אותו אסקופה נדרסת למוסדות הדת )”הנגלות

לנו”( – מזה, ולרגשות האשם שהופנמו אצלו – מזה. (ע”כ)

ומעניין לקרא דעה יותר “אופטימית , ב –

http://www.ufaratsta.com/article.php?id=1202

פעם נשוי תמיד נשוי

בפרשתנו פרשת, ‘ניצבים – וילך’, כותבת לנו התורה את הפסוק הבא: “ויחר אף ה’ בארץ ההיא…ויתשם ה’ מעל אדמתם…וישליכם אל ארץ אחרת” (כט,כו-כז)

בפסוקים אלה המתארת התורה מצב עתידי, מצב של גלות, שיבוא כתוצאה מכך שבני ישראל לא ישמרו את מצוות ה’. כלומר: לאחר מעמד מתן תורה שהיווה את ה”אירוסין”

בין הקב”ה לעם ישראל, מנבאת התורה תקופה של “גירושין” כאשר ישליכם אל ארץ אחרת”. (אגב ה”נישואין” עם הקב”ה יהיו רק בגאולה העתידה, בקרוב ממש…) 

וכאן נשאלת שאלה: ההלכה קובעת כי אסור לאדם לישא אשה כשבדעתו לגרשה בעתיד. ומכיון שה’ יודע את העתיד להיות, וודאי שידע גם שעם ישראל יחטא והוא יוכרח לגרשו;

וידיעה זו ידיעה ברורה היתה, שהרי בתורה מופיעה התייחסות מפורשת לכך, כאמור.  אם כך, כיצד איפוא, נשא ה’ את בני ישראל לאשה כאשר בדעתו היה לגרשם?!

התשובה לכך נעוצה בהלכה שכתב הרמב”ם : “דברי הפורענות שהנביא אומר…אם לא עמדו דבריו (לא קרו) אין בזה הכחשה לנבואתו…שהקב”ה רב חסד הוא…ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם.”…

אם כן, רק הבטחות ה’ לדברים טובים, כמו הבטחת הגאולה באחרית הימים וכדומה, מוכרחות להתקיים, אך דברי הפורענות הכתובים בתורה – יתכן שלא יתקיימו, שכן, כדברי הרמב”ם :  “אפשר שעשו תשובה ונסלח להם”.

מכאן, שדברי הפורענות שבתורה הם דברי אזהרה בלבד. הם באים לעורר את לב העם לבחור בטוב ולהיזהר מהתנהגות בלתי רצויה, כדי שאכן לא תבוא עליהם הפורענות.

בשעה שקידש ה’ את עמו במתן תורה לא היה בדעתו לגרשם, להיפך!  בדעתו היה, שאחרי אותות החיבה הנפלאים שהרעיף עליהם, וודאי יזהרו מלסור מדרך הישר, וכך יהיו הנישואין לנצח. (ע”כ)

4. י הוא חייך ואורך ימיך

פסוק יפה, אופטימי, אבל טעון

מתוך

גמרא במסכת שבת, מספרת על אשת תלמיד חכם שמת בחצי ימיו, שהייתה מבקשת מענה לשאלה מדוע בעלה, שהיה תלמיד חכם- מת, והרי התורה הבטיחה “כי הוא חייך ואורך ימיך”. אותה אישה שאלה תלמידי חכמים רבים אך “לא היה אדם מחזירה דבר”, עד אשר פגשה את אליהו הנביא זכור לטוב[ד].

 מרן הרב קוק זצ”ל מבאר את עומקו של סיפור זה ואומר, כי ההשגחה האלוקית היא שכיוונה את המציאות כך שלא היה אדם שידע לענות לאותה אישה. העיכוב במציאת מענה מידי לשאלתה של אותה אישה היה מכוון מלמעלה, על מנת להעמיק את החקיקה של הלימוד שצריך היה להילמד מן השאלה:

(ע”כ. מעניין שכותב המאמר לא מצטט את הסיפור עד סופו, שהוא כדלהלן —

 שבת יג. “תני דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם כתיב בתורה “כי הוא חייך ואורך ימיך”, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך, אמרה לי חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצלך, אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה “ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב”.(ע”כ)

ועל הקשר לגיוס חרדים לצה”ל, ב –

אליך בחור יקר!
אתה שהתורה היא נר לרגליך ואור לנתיבתך. אתה שהנך מקפיד על קלה כבחמורה, ומנהל את אורח חייך בהקפדה יתירה על פי השו”ע.
אתה שחפץ להמשיך את חייך בצורה זו בבטחה כדגים החפצים לחיות במימי חייהם. מסלולי השירות השונים המוצעים לך בצה”ל,
תואמים את אורחותיך ותנאי השירות הינם לפי כל כללי ההלכה. ובוודאי, כי במהלך שירותך הצבאי תקבל את מלא ההקפדה ותשומת הלב הראויה למאפייני החברה החרדית – גדרי הצניעות נשמרים בקפידה לפי רוח ישראל סבא, כשרות המזון הנה מהודרת,ומידי יום שעת לימוד תורה מעוגנת בפקודות הצבא.
ברצוני לבקש ממך לחשוב על דבר נוסף. חשוב על השליחות הגדולה שביכולתך להגשים. אנו שחונכנו על ברכיי ערכי ‘קידוש ה”,
יודעים את גודלה של מצווה זאת. השירות במסלולי החרדים בצה”ל, מאפשר לך להציג בפני עם ישראל את הפנים היפות של החברה החרדית,
לחבר בין קצוות העם היהודי, לגשר על הפערים,ולהאיר באור התורה את צבא הגנה לישראל. אתה ועוד כמוך, מסוגלים לחולל מהפכה של ממש.
לקדש שם שמיים בעולם, להאהיב את שם שמיים, ולהגביר את השראת השכינה הקדושה.
הנני לברך- לך בכורך זה והושעת את ישראל!

הרב שמשון קליין, רב סרן

טוב – הזמן אוזל, אסיים

שבת שלום

שבוע טוב

שנה טובה

להת